משנה, אבות פרק ג משנה י בתוספת מקורות

נושא
הדף:
משנה,
אבות,
פרק
ג,
משנה
י –
בתוספת
מקורות

מיועד
לכיתות:
ד–ח

מחבר:
הרב
שמואל רוזנברג

משנה מסכת אבות פרק ג'

(י)
הוּא הָיָה אוֹמֵר (רַבִּי חֲנִינָא בֶן דּוֹסָא): כֹּל שֶׁרוּחַ הַבְּרִיּוֹת נוֹחָה הֵימֶנּוּ –
רוּחַ הַמָּקוֹם נוֹחָה הֵימֶנּוּ.
וְכֹל שֶׁאֵין רוּחַ הַבְּרִיּוֹת נוֹחָה הֵימֶנּוּ – אֵין רוּחַ הַמָּקוֹם נוֹחָה הֵימֶנּוּ.

רַבִּי דוֹסָא בֶן הַרְכִּינָס אוֹמֵר: שֵׁנָה שֶׁל שַׁחֲרִית,
וְיַיִן שֶׁל צָהֳרַיִם,
וְשִׂיחַת הַיְלָדִים,
וְישִׁיבַת בָּתֵּי כְנֵסִיּוֹת שֶׁל עַמֵּי הָאָרֶץ – מוֹצִיאִין אֶת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם:

תוספתא מסכת ברכות פרק ג'

(ד)
הוּא אוֹמֵר: כָּל שֶׁרוּחַ הַבְּרִיּוֹת נוֹחָה הֵימֶנּוּ –
רוּחַ הַמָּקוֹם נוֹחָה הֵימֶנּוּ.
וְכֹל שֶׁאֵין רוּחַ הַבְּרִיּוֹת נוֹחָה הֵימֶנּוּ –
אֵין רוּחַ הַמָּקוֹם נוֹחָה הֵימֶנּוּ.
כָּל שֶׁרוּחַ עָצְמוּ נוֹחָה (הֵימֶנּוּ)
– בְּשֶׁלוֹ סִמֵּן יָפֶה לוֹ. אֵין רוּחַ עָצְמוּ נוֹחָה בּשֶׁלוֹ – סִמֵּן רַע לוֹ :

כֹּל
שֶׁרוּחַ הַבְּרִיּוֹת נוֹחָה הֵימֶנּוּ
–
רוּחַ
הַמָּקוֹם נוֹחָה הֵימֶנּוּ

רע"ב

(י)
כֹּל שֶׁרוּחַ הַבְּרִיּוֹת נוֹחָה הֵימֶנּוּ –
כל מי שאהוב למטה – בידוע שהוא אהוב למעלה:

תוי"ט

(י)
כֹּל שֶׁרוּחַ הַבְּרִיּוֹת נוֹחָה הֵימֶנּוּ –
פירש הר"ב: כל מי שאהוב למטה בידוע שהוא אהוב למעלה.
וכן פירש"י ובמד"ש בשם הרשב"ם שנאמר:
(משלי ג.)
ומצא חן ושכל טוב בעיני וגו'. ואומר:
(תהלים ק"ג)
וחסד ה'
מעולם ועד עולם על יראיו. שכל מי שמשך עליו חוט של חסד – בידוע שהוא ירא שמים:

[נוחה הימנו –
ובהאי לישנא תנן בסוף מס'
שביעית: רוח חכמים נוחה הימנו.
ושם כתבתי לשון הר"ש ולשון רש"י שפירשו כענין החזקת טובה.
ובפרק הזהב [ריש]
דף מ"ח פירש"י שיש נחת רוח לחכמי ישראל במעשיו של זה ודעתם נוחה עליהם.
והימנו על ידו ע"כ.
ולשונו בפ"ק דקדושין סוף דף י"ז וקאי אהאי דשביעית אין רוח חכמים וכו'
ומרכיב שני הפירושים ביחד.
אין דעת רוח חכמים נוחה עליהם במעשיו. כלומר: אין מחזיקין לו טובה וכו'
כמ"ש בסוף שביעית.
ותמיהני על מה שפירש"י בפרק הגוזל קמא דף צ"ד ע"ב במקבל מבעלי תשובה שאין רוח חכמים נוחה הימנו.
שאין רוח חכמה וחסידות בקרבו.
ע"כ.
אכן ראיתי במשניות כתובים בסוף שביעית שהגיה שם במשנה רוח חכמה]:

המאירי על מסכת אבות פרק ג'
משנה יב'

(יב)
הוּא הָיָה אוֹמֵר (רַבִּי חֲנִינָא בֶן דּוֹסָא): כֹּל שֶׁרוּחַ הַבְּרִיּוֹת כו'
אמר כלל גדול: כל שרוח הבריות נוחה הימנו, סתמו רוח המקום נוחה הימנו. על דרך שאמרו במקום אחר: כל שהוא אהוב למטה – בידוע שהוא אהוב למעלה, וההפך בהפך:

מסכת יומא דף פו/א

…ְתַנְיָא:
(דברים ו)
"וְאָהַבְתָּ אֶת ה'
אֱלֹקיךָ"
– שֶׁיְּהֵא שֵׁם שָׁמַיִם מִתְאַהֵב עַל יָדֶךָ;
שֶׁיְּהֵא אָדָם קוֹרֵא וְשׁוֹנֶה וּמְשַׁמֵּשׁ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים וְדִבּוּרוֹ בְנַחַת עִם הַבְּרִיּוֹת,
וּמִקְּחוֹ וּמַתָּנוֹ בַשּׁוּק נָאֶה,
וְנוֹשֵׂא וְנוֹתֵן בֶּאֱמוּנָה.
מַה הַבְּרִיּוֹת אוֹמְרִים עָלָיו ?
אַשְׁרֵי פְלוֹנִי שֶׁלָּמַד תּוֹרָה,
אַשְׁרֵי אָבִיו שֶׁלִּמְּדוֹ תוֹרָה,
אַשְׁרֵי רַבּוֹ שֶׁלִּמְּדוֹ תוֹרָה.
אוֹי לָהֶם לִבְנֵי אָדָם שֶׁלֹּא לָמְדוּ תוֹרָה –
רְאִיתֶם פְּלוֹנִי שֶׁלָּמַד תּוֹרָה –
כַּמָּה יָפִים דְּרָכָיו,
כַּמָּה מְתֻקָּנִים מַעֲשָׂיו.
עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר:
(ישעיה מט)
"וַיֹּאמֶר לִי,
עַבְדִּי אָתָּה,
יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר".

וּבִזְמַן שֶׁאָדָם קוֹרֵא וְשׁוֹנֶה [וּמְשַׁמֵּשׁ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים],
וְאֵין דִּבּוּרוֹ בְנַחַת עִם הַבְּרִיּוֹת,
וְאֵין מַתָּנוֹ וּמַקָּחוֹ נָאֶה בַשּׁוּק,
וְאֵינוֹ נוֹשֵׂא וְנוֹתֵן בֶּאֱמוּנָה,
מַה הַבְּרִיּוֹת אוֹמְרוֹת עָלָיו ?
אוֹי לוֹ לִפְלוֹנִי שֶׁלָּמַד תּוֹרָה,
אוֹי לוֹ לְאָבִיו שֶׁלִּמְּדוֹ תוֹרָה,
אוֹי לוֹ לְרַבּוֹ שֶׁלִּמְּדוֹ תוֹרָה,
אַשְׁרֵי בְנֵי אָדָם שֶׁלֹּא לָמְדוּ תּוֹרָה –
פְּלוֹנִי שֶׁלָּמַד תּוֹרָה,
[רְאוּ]
כַּמָּה מְכֹעָרִים מַעֲשָׂיו,
כַּמָּה מְקֻלְקָלִים דְּרָכָיו.
עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר:
(יחזקאל לו)
"בֶּאֱמֹר לָהֶם,
עַם ה'
אֵלֶּה,
וּמֵאַרְצוֹ יָצָאוּ":

רש"י

מתאהב על ידך –
לחבירך: קורא –
מקרא: ושונה –
משנה: ומשמש תלמידי חכמים –
ללמוד (תורה),
היא יישוב טעמי המשניות, מה טעמן ? ומהיכן למדו: באמור להם עם ה'
אלה –
את זו קרא הכתוב חילול השם,
כשאדם חשוב עובר עבירה ופורענות באה עליו,
והכל אומרים: מה הועילו לו ? ראה החסידים והחכמים רעה באה עליהם. שנאמר: ויחללו את שם קדשי. ובמה חללוהו ? באמור עליהם הנכרים שגלו ביניהן: ראו, עם ה'
אלה ! ולא יכול להצילם שלא יגלו ?! נמצא שם שמים מתחלל וכבודו מתמעט:

המאירי

כל
תלמיד חכם המביא עצמו לידי חשד.
כגון:
שלוקח
בהקפה במקום שאין רגילין בה,
ועושה
עצמו כשוכח כדי שלא יפרע,
וכן
שהוא פורש מדברי תורה להבלי הזמן –
הרי
זה חילול השם ! וכל שכן כשהוא חשוד בעבירות עד שחבריו בושין משמועתו. וזהו שאמרו: ואהבת את ה'
אלקיך – שיהא שם שמים מתאהב על ידיך. שבזמן שאדם קורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים, ומשא ומתן שלו באמונה, ודיבורו בנחת עם הבריות, מה הבריות אומרות עליו ? אשרי מי שלמד תורה, ואוי לו למי שלא למד תורה ! ראיתם פלוני שלמד תורה, כמה נאים מעשיו וכמה מתוקנים דרכיו, אשרי אביו שגדלו, אשרי רבו שלמדו תורה. ועליו נאמר: ויאמר כי עבדי אתה, ישראל אשר בך אתפאר. וכל מי שקרא ושנה ושמש תלמידי חכמים ואין משא ומתן שלו באמונה. ואין דבורו בנחת עם הבריות. מה הבריות אומרות עליו ? ראיתם פלוני שלמד תורה, כמה מקולקלים מעשיו, וכמה מכוערים דרכיו, אוי לו לאביו שגדלו, אוי לו לרבו שלמדו תורה ! ועליו נאמר: באמור להם עם ה'
אלה ומארצו יצאו:

מסכת סוכה דף מט/ב

[אָמַר רַבִּי חָמָא בַר פַּפָּא: כָּל אָדָם שֶׁיֵּשׁ עָלָיו חֵן,
בְּיָדוּעַ שֶׁהוּא יְרֵא שָׁמַיִם. שֶׁנֶּאֱמַר:
"וְחֶסֶד ה'
מֵעוֹלָם וְעַד עוֹלָם עַל יְרֵאָיו"].

מסכת שבת דף קנג/א

אָמַר רַב יְהוּדָה בְרֵיהּ דְּרַב שְׁמוּאֵל בַּר שֵׁילַת מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב: מֵהֶסְפֵּדוֹ שֶׁל אָדָם נִיכָּר אִם בֶּן הָעוֹלָם הַבָּא הוּא אִם לָאו.
אֵינִי ?
וְהָאָמָר לֵיהּ רַב לְרַב שְׁמוּאֵל בַּר שֵׁילַת: אַחֵים בְּהֶסְפֵּדָאי, (תלהיב את הציבו בהספדי) דְּהָתָם קָאֵימְנָא ! לָא קַשְׁיָא –
הַא דִמְחַמוּ לֵיהּ (וחאים)
[וְאַחֵים],
הָא דִמְחַמוּ לֵיהּ וְלָא (חאים)
[אַחֵים] (מלהיבים את הציבור עבור הנפטר והציבור נלהב,
מלהיבים את הציבור ואין הציבור נלהב). אָמַר לֵיהּ אַבַּיֵּי לְרַבָּה,
כְּגוֹן: מָר,
דְּסָנוּ לֵיהּ כּוּלְּהוּ פּוּמְבַּדִיתָאֵי,
מַאן אַחֵים הֶסְפֵּידֵיהּ ?
אָמַר לֵיהּ: מִיסְתַּיָּא אַתְּ וְרַבָּה בַר רַב חָנָן.
בְּעָא מִינֵּיהּ רַבִּי אֶלְעָזָר מֵרַב: אֵיזֶה הוּא בֶן הָעוֹלָם הַבָּא ?
אָמַר לֵיהּ:
(ישעיה ל)
"וְאָזְנֶיךָ תִּשְׁמַעֲנָה דָבָר מֵאַחֲרֶיךָ לֵאמֹר,
זֶה הַדֶּרֶךְ לְכוּ בוֹ".
רַבִּי חֲנִינָא אָמַר: כֹּל שֶׁדַּעַת רַבּוֹתָיו נוֹחָה הֵימֶנּוּ.
(קהלת יב)
"וְסָבְבוּ בַשּׁוּק הַסּוֹפְדִים".
בְּנֵי גָלִילָאָה אָמְרִי: עֲשֵׂה דְּבָרִים לִפְנֵי מִטָּתָךָ.
בְּנֵי יְהוּדָה אָמְרֵי: עֲשֵׂה דְבָרִים לְאַחַר מִטָּתָךָ.
וְלָא פְּלִיגִי –
מָר כִּי אַתְרֵיהּ,
וּמָר כִּי אַתְרֵיהּ:

רש"י

אם בן עולם הבא הוא –
שאם כשר היה, הכל בוכין עליו ומורידין דמעות ומספרים שבחו: אחים בהספידא דהתם קאימנא –
בשעת מיתתי התאמץ בהספד שלי,
שיתחממו ויכמרו רחמי העומדים ויבכו: דהתם קאימנא –
בשעת הספד,
ואשמע איך תתחמם,
אלמא איצטריך לרב לאזהוריה אהספדא,
וכיון דרב גברא רבה ובן העולם הבא,
למה ליה לאזהוריה ? הא אמר מהספידו ניכר: הא דמחממי ליה –
להספידא ואחים כו'
לעולם חמומי בעי,
שאין בני אדם נכמרים כל כך על זקן,
ומיהו,
לאדם חסיד כי מחממו בהספידא מחממי,
ובכו כולהו,
ולמי שאינו חסיד כל כך מחממו ליה ולא מחממו: דסנו ליה כולהו פומבדיתאי –
משום דמוכח להו במילי דשמיא,
ובני פומבדיתאי רמאין הן,
כדאמרינן בשחיטת חולין (חולין קכז,
א): פומבדיתאי לוייך – שני אושפיזך: ואזניך תשמענה דבר מאחריך לאמר זה הדרך לכו בה –
מאחרי מטתך כשתמות,
תשמע כשיאמרו: זה הדרך שהלך בה זה – לכו בה,
מובטח שהוא בן העולם הבא: נוחה הימנו –
דעתם נוחה עליהם ממה ששומעין עליו ורואין בו: עשה דברים –
שיאמרו לפני מטתך בהספדך: לאחר מטתך –
היא היא,
אלא שבגליל היו הספדנין לפני המטה,
וביהודה לאחר המטה:

מסכת בבא בתרא דף י/ב

…וְאָמַר רַבִּי אַבָּהוּ,
שָׁאֲלוּ אֶת שְׁלֹמֹה בֶן דָּוִד: אֵי זֶהוּ בֶן הָעוֹלָם הַבָּא ?
אָמַר לָהֶם: כָּל (ישעיה כד)
שֶׁ"כְּנֶגֶד זְקֵנָיו כָּבוֹד".
כִּי הָא דְּיוֹסֵף בְּרֵיהּ דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ,
(בן לוי)
חֲלִישׁ וְאִיתְנַגִיד,
אָמַר לֵיהּ אַבוּהָּ: מַאי חֲזִית ?
אָמַר לֵיהּ: עוֹלָם הָפוּךְ רָאִיתִי, עֶלְיוֹנִים לְמַטָּה וְתַחְתוֹנִים לְמַעְלָה.
אָמַר לֵיהּ: עוֹלָם בָּרוּר רָאִיתָ.
(אמר ל)
וְאַנָן: הֵיכִי (איתנן)
[חַזִתִינָן] ? אָמַר לֵיהּ: כִּי הֵיכֵי (דאיתנןן)
[דְּחַשְׁבִינָן]
הָכָא,
(איתנן)
[חַשְׁבִינָן]
הָתָם.

רש"י

כנגד זקניו כבוד –
אותם שחולקין להם כבוד בעולם הזה מחמת חכמת זקנתם: עליונים למטה –
אותם שהם עליונים כאן מחמת עושרן ראיתי שם שהם למטה: ותחתונים למעלה –
ראיתי עניים שהם בינינו שפלים – שם ראיתים חשובים: ואנן –
בעלי תורה היאך אתינן ? היאך יש חשיבותינו: כי היכי –
דאיתינן הכא חשובים ונכבדים, הכי איתינן התם:

תוספות

עליונים למטה ותחתונים למעלה –
פי'
ר"ח דאמרו הגאונים שקבלה בידם רב מפי רב, דעולם הפוך, היינו שראה שמואל דהוה יתיב קמיה דרב יהודה תלמידיה, משום דמיחה בשמואל בפר'
במה בהמה (שבת דף נה.)
גבי ההיא איתתא דאתיא וצוחא קמיה דשמואל ולא אשגח בה. א"ל רב יהודה: לית ליה למר אוטם אזנו מזעקת דל וגו':

(תלמוד בבלי מסכת שבת דף נד/ב

כָּל [מִי]
שֶׁאֶפְשָׁר לִמְחוֹת בְּאַנְשֵׁי בֵּיתוֹ וְלֹא מִיחָה –
נִתְפָּס עַל אַנְשֵׁי בֵיתוֹ.
בְּאַנְשֵׁי עִירוֹ –
נִתְפָּס עַל אַנְשֵׁי עִירוֹ.
בְּכָל הָעוֹלָם [כּוּלּוֹ]
– נִתְפָּס עַל כָּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ.
אָמַר רַב פַּפָּא: וְהָנֵי דְּבֵי רֵישׁ גָּלוּתָא –
נִתְפָּסִים עַל כּוּלֵי עָלְמָא.
(אמר)
[כִּי הָא דְּאָמַר]
רַבִּי חֲנִינָא,
מַאי דִּכְתִיב:
(ישעיה ג)
"ה'
בְּמִשְׁפָּט יָבֹא עִם זִקְנֵי עַמּוֹ,
וְשָׂרָיו".
אִם שָׂרִים חָטְאוּ,
[דף נה ע"א]
זְקֵנִים מַה חָטְאוּ ?
אֶלָּא אֵימַא" עַל זְקֵנִים שֶׁלֹּא מִיחוּ בַשָּׂרִים.
רַב יְהוּדָה הֲוָה יַתִיב קַמֵּיהּ דִּשְׁמוּאֵל,
אֲתַאי הַהִיא אִתְּתָא קָא צָוַוחַת קַמֵּיהּ,
וְלָא הֲוָה מַשְׁגַּח בָּהּ.
אָמַר לֵיהּ, לָא סָבַר לֵיהּ מָר"
(משלי כא)
"אוֹטֵם אָזְנוֹ מִזַּעֲקָת דָּל,
גַּם הוּא יִקְרָא וְלֹא יֵעָנֶה" ? אָמַר לֵיהּ: שִׁינַּנָא –
רֵישָׁךְ בְּקַרִירֵי,
רֵישָׁא דְּרֵישָׁךְ בְּחַמִימֵי,
הָא יַתִיב מַר עוּקְבָא –
אַב בֵּית דִּין ! דִּכְתִיב:
(ירמיה כא)
"בֵּית דָּוִד כֹּה אָמַר ה',
דִּינוּ לַבֹּקֶר מִשְׁפָּט,
וְהַצִּילוּ"
וְגוֹ'.

רש"י

נתפש –
נענש על עבירות שבידן: בכל העולם כולו –
בכל ישראל,
כגון מלך ונשיא שאפשר לו למחות,
שיראין מפניו ומקיימין דבריו:
זקנים –
סנהדרין: רישך בקרירי –
אני שאני רבך איני נכוה,
אבל מר עוקבא שהוא ראש לי ולך,
ואב בית דין יכווה בחמין: דכתיב בית דוד וגו'
– לא ענש אלא מי שבידו לשפוט:

המאירי

…דברים אלו וכיוצא בהם כשם שאדם צריך ליזהר מהן – כך צריך למחות בכל מי שאיפשר לו למחות. וכל שאיפשר לו למחות ואינו מוחה –
הרי הוא כאלו עשאו. והוא שאמרו: כל שאפשר לו למחות באנשי ביתו ואינו מוחה – נתפש על אנשי ביתו. באנשי עירו – נתפש על אנשי עירו. בכל העולם –
נתפש על כל העולם כלו. וכן אמרו: ה' במשפט יבא עם זקני עמו ושריו. אם שרים חטאו, זקנים מה חטאו ?אלא, על זקנים שלא מיחו בשרים ! למדת: שהמלך נענש בעון העם על שאינו מוחה בהם, וכלל העם נענש בעוון המלך על שאינם מוחים בו ! וזו תשובה למה ששאל דוד המלך ואלה הצאן מה עשו ?)

המאירי על מסכת בבא בתרא דף י/ב

לעולם ישתדל אדם להיותו אהוב אצל הבריות. שכל האהוב למטה, כלל מסור עליו שהוא אהוב למעלה. דרך צחות אמרו: שָׁאֲלוּ אֶת שְׁלֹמֹה בֶן דָּוִד: אֵי זֶהוּ בֶן הָעוֹלָם הַבָּא ?
אָמַר לָהֶם: נֶגֶד זְקֵנָיו כָּבוֹד.
כל שהוא אהוב ונכבד אצל זקניו – הוא הוא בן העולם הבא:

הרי"ף על מסכת שבת דף סה/ב

בעא מיני'
ר'
אלעזר מרב: אי זהו בן העולם הבא ? אמ'
ליה: ואזניך תשמענה דבר מאחריך לאמר. ר'
חנינ'
אומר: כל שרוח רבותיו נוחה הימנו. איכא דאמרי, בעא מיניה ר'
אלעזר מרב ורב מר'
חנינא: אי זהו בן העולם הבא ? אמר כל שדעת רבותיו נוחה הימנו.

משנה מסכת עדיות פרק ה'

(עֲקַבְיָא בֶּן מַהֲלַלְאֵל)
(ז)
בִּשְׁעַת מִיתָתוֹ … אָמַר לוֹ (בנו): אַבָּא,
פְּקוֹד עָלַי לַחֲבֵרֶיךָ.
אָמַר לוֹ: אֵינִי מַפְקִיד.
אָמַר לוֹ: שֶׁמָּא עַוְלָה מָצָאתָ בִי ? אָמַר לוֹ: לָאו ! מַעֲשֶׂיךָ יְקָרְבוּךָ וּמַעֲשֶׂיךָ יְִרַחֲקוּךָ:

וְכֹל
שֶׁאֵין רוּחַ הַבְּרִיּוֹת נוֹחָה
הֵימֶנּוּ
–
אֵין
רוּחַ הַמָּקוֹם נוֹחָה הֵימֶנּוּ

תוי"ט

וְכֹל שֶׁאֵין רוּחַ הַבְּרִיּוֹת וכו'
– צריכא תרווייהו דאי תנא רישא כל שרוח וכו'
הוה אמינא הא כל שאין וכו'
ליכא למשמע דאפשר שאין רוח הבריות נוחה הימנו בשביל שהוא נוטה אל קצה האחרון מהחסידות.
ואפי'
הכי רוח המקום נוחה הימנו.
קמ"ל.
ואי תנא סיפא כל שאין וכו'
הוה אמינא הא כל (שיש)
[שרוח]
וכו'
ליכא למשמע לפי שאפשר שרוח הבריות נוחה הימנו.
לפי שמראה בעצמו סימני טהרה.
ובקרבו ישים ארבו.
קמ"ל.
דסימן מובהק הוא בשני הפנים.
בין החיוב.
בין השלילה.
וטעמא דכתיב [יחזקאל ל"ו]
ואת רוחי אתן בקרבכם הרי רוח הבריות רוח המקום.
ולא קתני שרוח כל הבריות נוחה וכו'.
דלא חיישינן למיעוטא.
כדאשכחן במרדכי [מגילה ט"ז].
שנאמר [אסתר י']
ורצוי לרוב אחיו ולא לכל אחיו וכו'.
מד"ש:

מסכת סנהדרין דף קג/ב

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, מַאי דִּכְתִיב:
(איוב לח)
"וְיִמָּנַע מֵרְשָׁעִים אוֹרָם וּזְרוֹעַ רָמָה תִּשָּׁבֵר". מִפְּנֵי מָה,
עַיִ"ן שֶׁל רְשָׁעִים תְּלוּיָה ?
כֵּיוָן שֶׁנַעֲשֶׂה אָדָם רָשׁ מִלְּמַטָּה – נַעֲשֶׂה רָשׁ מִלְמַעְלָה.
וְלָא נִכְתְּבֵיהּ כְּלָל ?
רַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי אֶלְעָזָר,
חַד אָמַר: מִפְּנֵי כְּבוֹדוֹ שֶׁל דָּוִד. וְחַד אָמַר: מִפְּנֵי כְּבוֹדוֹ שֶׁל נְחֶמְיָה בֶן חֲכַלְיָה:

רש"י

ע'
שברשעים תלויה –
שאינה כתובה בשיטת אותיות התיבה,
אלא תלויה היא למעלה,
ונראה ככתוב רשים: כיון שנעשה אדם רש מלמטה –
שיש לו שונאין,
ואין רוח הבריות נוחה הימנו: נעשה רש מלמעלה –
בידוע ששונאין אותו מלמעלה,
להכי כתוב: רשים. שני מיני רשות: ולא נכתביה –
לעי"ן כלל: משום כבודו של דוד –
שאין הדבר נוהג בצדיקים,
ודוד היו לו שונאים הרבה: ונחמיה בן חכליה –
שהיו לו שונאים הרבה מנכרים שמבקשין להרגו,
על שהיה בונה בית המקדש. כדכתיב: בעזרא (נחמיה ד),
ואחת מחזקת השלח וגו'. לישנא אחרינא: היו לו קנאים מישראל. דכתיב:
(שם ז)
רבים ביהודה בעלי שבועה לו כי הוא חתן לשכניה בן ארח, שהיו מבזין אותו. בקדושין (ע,
א)
מפרש להאי קרא: ולהכי איכתבא,
לומר: שברשעים אמרינן ולא בצדיקים:

רַבִּי
דוֹסָא בֶן הַרְכִּינָס

תנא בדור הראשון,
במאה הראשונה לספירה.
בן דורו של רבן יוחנן בן זכאי שהאריך ימים אחריו.

בדורם של חכמי יבנה היה חכם גדול וזקן מאד היה,
ועיניו כהו מלבא לבית המדרש.
(יבמות טז:א). נחשב לבר סמכא ולחכם שחכמי הדור באים אליו להתייעץ.

הלכותיו של רבי דוסא נסבות במידה רבה סביב דיני טומאה וטהרה.
לעתים אין הוא משמיע הלכה,
אלא קובע את עמדתו,
שהלכה "כדבריהם"
של חכמים מסוימים.

המחלוקת בין רבן גמליאל ורבי יהושע קשורה בעמדותיו של רבי דוסא:

משנה מסכת ראש השנה פרק ב'

(ח)
דְּמוּת צוּרוֹת לְבָנוֹת הָיוּ לוֹ לְרַבָּן גַּמְלִיאֵל בַּטַּבְלָא וּבַכֹּתֶל בַּעֲלִיָּתוֹ,
שֶׁבָּהֶן מַרְאֶה אֶת הַהֶדְיוֹטוֹת וְאוֹמֵר: הֲכָזֶה רָאִיתָ אוֹ כָזֶה.… וְעוֹד בָּאוּ שְׁנַיִם וְאָמְרוּ: רְאִינוּהוּ בִזְמַנּוֹ,
וּבְלֵיל עִבּוּרוֹ לֹא נִרְאָה,
וְקִבְּלָן רַבָּן גַּמְלִיאֵל.
אָמַר רַבִּי דוֹסָא בֶּן הַרְכִּינַס: עֵדֵי שֶׁקֶר הֵן,
הֵיאָךְ מְעִידִין עַל הָאִשָּׁה שֶׁיָּלָדָה,
וּלְמָחָר כְּרֵסָהּ בֵּין שִׁנֶּיהָ ?! אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ" רוֹאֶה אֲנִי אֶת דְּבָרֶיךָ:

(ט)
שָׁלַח לוֹ רַבָּן גַּמְלִיאֵל: גּוֹזְרַנִי עָלֶיךָ שֶׁתָּבוֹא אֶצְלִי בְּמַקֶּלְךָ וּבָמָעוֹתֶיךָ בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּחֶשְׁבּוֹנָךְ.
הָלַךְ וּמְצָאוֹ רַבִּי עֲקִיבָא מֵצֵר. אָמַר לוֹ: יֶשׁ לִי לִלְמוֹד שֶׁכָּל מַה שֶּׁעָשָׂה רַבָּן גַּמְלִיאֵל עָשׂוּי. שֶׁנֶּאֱמַר:
(ויקרא כג)
אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה' מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ,
אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם. בֵּין בִּזְמַנָּן בֵּין שֶׁלֹּא בִזְמַנָּן,
אֵין לִי מוֹעֲדוֹת אֶלָּא אֵלּוּ.
בָּא לוֹ אֵצֶל רַבִּי דוֹסָא בֶּן הַרְכִּינַס. אָמַר לוֹ: אִם בָּאִין אָנוּ לָדוּן אַחַר בֵּית דִּינוֹ שֶׁל רַבָּן גַּמְלִיאֵל – צְרִיכִין אָנוּ לָדוּן אַחַר כָּל בֵּית דִּין וּבֵית דִּין שֶׁעָמַד מִימוֹת משֶׁה וְעַד עַכְשָׁיו. שֶׁנֶּאֱמַר:
(שמות כד),
וַיַּעַל משֶׁה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל.
וְלָמָּה לֹא נִתְפָּרְשׁוּ שְׁמוֹתָן שֶׁל זְקֵנִים ? אֶלָּא לְלַמֵּד,
שֶׁכָּל שְׁלשָׁה וּשְׁלשָׁה שֶׁעָמְדוּ בֵית דִּין עַל יִשְׂרָאֵל,
הֲרֵי הוּא כְּבֵית דִּינוֹ שֶׁל משֶׁה.
…

מעמדו של רבי דוסא:

יבמות דף טז'
ע"א

בִּימֵי רַבִּי דוֹסָא בֶן הַרְכִּינָס הֻתְּרָה צָרַת הַבָּת לְאַחִין,
וְהָיָה הַדָּבָר קָשֶׁה לַחֲכָמִים,
מִפְּנֵי שֶׁחָכָם גָּדוֹל הָיָה,
(וזקן),
וְעֵינָיו (כהות)
[קָמוּ]
מִלָּבֹא לְבֵית הַמִּדְרָשׁ.
אָמְרוּ: מִי יֵלֵךְ וְיוֹדִיעֵהוּ ?
אָמַר לָהֶם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: אֲנִי אֵלֵךְ.
וְאַחֲרָיו מִי ?
רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה.
וְאַחֲרָיו מִי ?
רַבִּי עֲקִיבָא.
הָלְכוּ וְעָמְדוּ עַל פֶּתַח בֵּיתוֹ.
נִכְנְסָה שִׁפְחָתוֹ,
אָמְרָה לוֹ: רַבִּי ! חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל בָּאִין אֶצְלְךָ.
אָמַר לָהּ: יִכָּנְסוּ,
וְנִכְנְסוּ.
תְּפָסוֹ לְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ,
הוֹשִׁיבוֹ עַל מִטָּה שֶׁל זָהָב.
אָמַר לוֹ: רַבִּי,
אֶמֹר לְתַלְמִידְךָ אַחֵר וְיֵשֵׁב.
אָמַר לוֹ: מִי הוּא ?
אָמַר לוֹ: רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה.
אָמַר לוֹ: וְיֵשׁ לוֹ בֵן לַעֲזַרְיָה חֲבֵרֵנוּ ?
קָרָא עָלָיו הַמִּקְרָא הַזֶּה.
(תהלים לז)
"נַעַר הָיִיתִי גַּם זָקַנְתִּי וְלֹא רָאִיתִי צַדִּיק נֶעֱזָב וְזַרְעוֹ מְבַקֶּשׁ לָחֶם".
תְּפָסוֹ וְהוֹשִׁיבוֹ עַל מִטָּה שֶׁל זָהָב.
אָמַר לֵיהּ: רַבִּי, אֱמֹר לְתַלְמִידְךָ אַחֵר וְיֵשֵׁב.
אָמַר לוֹ: וּמִי הוּא ?
אָמַר לוֹ: עֲקִיבָא בֶן יוֹסֵף.
אָמַר לוֹ: אַתָּה הוּא עֲקִיבָא בֶן יוֹסֵף שֶׁשִּׁמְךָ הוֹלֵךְ מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ ?
שֵׁב בְּנִי שֵׁב,
כְּמוֹתְךָ יִרְבּוּ בְיִשְׂרָאֵל.
(קרא עליו מקרא זה.
(קהלת ז)
"טוב שם משמן טוב").

הִתְחִילוּ מְסֹבְבִין אוֹתוֹ בַּהֲלָכוֹת,
עַד שֶׁהִגִּיעוּ לְצָרַת הַבָּת.
אָמְרוּ לוֹ: צָרַת הַבָּת מַהוּ ?
אָמַר לָהֶם: מַחֲלֹקֶת בֵּית שַׁמַּאי וּבֵית הִלֵּל.
הֲלָכָה כְּדִבְרֵי מִי ?
אָמַר לָהֶם: הֲלָכָה כְּבֵית הִלֵּל.
אָמְרוּ לוֹ: וַהֲלֹא מִשִּׁמְךָ אָמְרוּ, הֲלָכָה כְּבֵית שַׁמַּאי ?! אָמַר לָהֶם:
'דּוֹסָא'
שְׁמַעְתֶּם?
אוֹ 'בֶן –
הַרְכִּינָס'
שְׁמַעְתֶּם ?
אָמְרוּ לוֹ: חַיֵּי רַבִּי,
סְתָם שָׁמַעְנוּ.
אָמַר לָהֶם: אָח קָטָן יֵשׁ לִי,
בְּכוֹר שָׂטָן (שנון)
הוּא,
וְיוֹנָתָן שְׁמוֹ,
וְהוּא מִתַּלְמִידֵי שַׁמַּאי,
וְהִזָּהֲרוּ בוֹ שֶׁלֹֹּא יְקַפֵּחַ אֶתְכֶם בַּהֲלָכוֹת,
לְפִי שֶׁיֵּשׁ עִמּוֹ שְׁלֹשׁ מֵאוֹת תְּשׁוּבוֹת בְּצָרַת הַבַּת שֶׁהִיא מֻתֶּרֶת.
אֲבָל מֵעִיד אֲנִי עָלַי שָׁמַיִם וָאָרֶץ,
שֶׁעַל מְדוּכָה זוֹ יָשַׁב חַגַּי הַנָּבִיא,
וְאָמַר שְׁלֹשָׁה דְבָרִים,
צָרַת הַבַּת אֲסוּרָה,
עַמּוֹן וּמוֹאָב מְעַשְּרִים מַעֲשַׂר עָנִי בַּשְּׁבִיעִית,
וּמְקַבְּלִין גֵּרִים מִן הַקַּרְדּוֹיִים וּמִן הַתַּרְמוּדִיִּים.
תָּנָא: כְּשֶׁנִּכְנְסוּ נִכְנְסוּ בְּפֶתַח אֶחָד,
וּכְשֶׁיָּצְאוּ יָצְאוּ בִשְׁלֹשָׁה פְתָחִים.
פָּגַע בּוֹ בְרַבִּי עֲקִיבָא,
אִקְשֵׁי לֵיהּ,
וְאוּקְמֵיהּ.
אָמַר לוֹ: אַתָּה הוּא עֲקִיבָא שֶׁשִּׁמְךָ הוֹלֵךְ מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ ?
אַשְׁרֶיךָ שֶׁזָּכִיתָ לְשֵׁם,
וַעֲדַיִן לֹא הִגַּעְתָּ לְרוֹעֶה בָקָר.
אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא: וַאֲפִלּוּ לְרוֹעֶה צֹאן:

רש"י

בימי ר'
דוסא הותרה –
אחיו של ר'
דוסא שהי'
מתלמידי ב"ש התירה, כדתני לקמן, ועשו על פיו ונהגו כן: שחכם גדול היה –
וסבורים חכמים שהוא התירה: קמו –
עמדו מלראות: אמר לו –
רבי יהושע לר' דוסא: אמור לתלמידך אחר וישב: דוסא –
התירו שמעתם אומרים: או בן הרכינס –
בלא דוסא:סתם שמענו –
בן הרכינס סתם, ושמו לא הוזכר: בכור שטן הוא –
חריף ועומד על שמועה ועושה מעשה ואינו שב משמועתו לעשות כרבים: עמון ומואב –
ישראלים הדרים בארץ עמון ומואב שכיבש משה מסיחון ונתקדשו בקדושת א"י, ועכשיו בבית שני בטלה קדושתה, וזורעין בשביעית. ותקנו להן מעשר ראשון ומעשר עני בשביעית כדמפרש לקמן: מפני פרנסת עניים שבא"י – שאין להם מה לאכול בשביעית, לפי שבטל לקט שכחה ופיאה. והולכים שם ונוטלים לקט שכחה ופיאה ומעשר עני: ומקבלים גרים מן הקרדויין כו'
– ולא אמרינן: ממזרים הן מבנות ישראל שבאו עליהן עובדי כוכבים דאיכא רבנן דפסלי: פגע בו –
יונתן בר"ע: וקדושה ראשונה –
דבימי יהושע קדשה לשעתה ולא לעתיד – הלכך זורעים בהן בשביעית שיסמכו עליהן עניים לשכור עצמן לחרוש ולקצור, ועוד ליטול לקט שכחה ופיאה ומעשר עני:

תוספות

יצאו בג'
פתחים –
שלא ימצאם כולם יחד ויקפחם בהלכות, ויצטרכו לקבוע הלכה כמותו. א"נ: יצאו בג'

פתחים כדי שימצאו, וישמעו תשובתו:

המאירי

מה שנאמר בסוגיא זו בר'
דוסא בן הרקינוס שאמר: מעידני עלי שמים וארץ שעל מדוכה זו ישב חגי הנביא, ואמר שלשה דברים וכו'. לא שהגיעו ימיו של ר'
דוסא לימיו של חגי הנביא, אלא שקבלה מומחית הייתה בידו על כך:

קְדוֹשָׁה רִאשׁוֹנָה שקדש יְהוֹשֻׁעַ אֶת הָאָרֶץ קְדשָּׁה לשעתה . ר"ל: כל זמן שיהא בית המקדש בקיומו, וְלֹא קְדְשָּׁה לְעָתִיד . ר"ל: לאחר חורבן. והעניין הוא שלא נתקדשה הארץ הן שלא לזרוע בה בשביעית, הן לכל שאר הדברים שבקדושת הארץ, משעת חורבן ואילך. ואם כן כשעלו בימי עזרא הוצרכו לקדשה מתחלה בתודות ושיר. דבימי עזרא הניחו עולי בבל שלא לכבוש הרבה כרכים מאותם שכבר כבשום עולי מצרים בימי יהושע, ובכלל אלו ארץ עמון ומואב והיא ארץ סיחון ועוג, והניחום בכוונה שלא לקדש בקדושת הארץ – כדי שיוכלו לזרוע בהם בשביעיתף ויסמכו עניים על אותם הזריעות בלקט שכחה ופאה ושאר מתנות עניים. ואף על פי שלא נתקדשו כרכים אלו מכל וכל, מחוייבים היו במעשרות ממצות חכמים, שאף בארצות של חוצה לארץ היו חכמים מחייבים במעשרות בארצות הסמוכות. כגון: בארץ מצרים ובבל ולמדת מעתה על ארץ עמון ומואב שזורעים בשביעית ושחייבים במעשרות. והיה לנו לומר: שיהו מעשרין מעשר ראשון ומעשר שני שהרי בשנה ששית עשרו מעשר עני ואעפ"כ נמנו וגמרו שיהו מעשרין מעשר עני במקום שני, הואיל ומתקנת עניים הונחו מליקדש תהא תקנתם גמורה. ועל זו אמרו: עמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית וכבר ביארנוה בראשון של חגיגה ג'
ב':

הגויים, דין תורה אין מטמאין לא בזיבה ולא בנדות ,אלא שחכמים גזרו עליהם להיות כזבים לכל דבריהם בין זכרים בין נקבות מזמן ביאה ולמעלה. ר"ל: בן תשע לזכר, ובת שלש לנקבה. אבל כתמים שלהם טהורים לגמרי, הואיל ואף בישראלית אין טומאת כתמים מן התורה, לא גזרו בהם על כתמים של בנותיהם. מעתה עיר של גויים שבאו ממנה כתמים – טהורין הם, ומעיר של ישראל טמאים, והגרים דינן כישראלים:

מקבלין גרים מן הגויים על הדרכים שיתבאר במסכתא זו בדף כ"ד ב', ומכל מקום כל מקום של גויים שהוא חשוד שהיו ביניהם ממזירי ישראל שניטמעו בהם אין מקבלין מהם גרים שהרי יש בהם צד ממזרית:

מדברי ר'
דוסא בן הרכינוס

מסכת עירובין דף לט/א

רַבִּי דוסא בֵּן הרכינס אוֹמֵר: הָעוֹבֵר לִפְנֵי הַתֵּבָה בְּיוֹם טוֹב שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה אוֹמֵר: החליצנו ה'
אֱלֹקֵינוּ אֶת יוֹם רֹאשׁ הֶחָדָשׁ הַזֶּה, אִם הַיּוֹם אִם לְמָחָר. ולְמָחָר הוּא אוֹמֵר: אִם הַיּוֹם אִם אֶמֶשׁ, וְלֹא הוֹדוּ לוֹ חֲכָמִים :

רש"י

החליצנו –
זרזנו,
והחליצנו כמו: נחלץ חושים (במדבר לב): אם היום אם מחר –
אם היום הוא החליצנו היום,
ואם מחר – מחר: ולא הודו לו חכמים –
בגמרא מפרש אי אתנאה קאי,
וקא סברי לאו ספק הוא, אלא יום ראשון הוא ראש חדש,
או אזכרון קאי,
וקסברי דאין מזכירין של ראש חדש בראש השנה:

המאירי

… ר'
דוסא כלל בזה המאמר שני דיעות. האחד שהוא מזכיר של ראש חדש בראש השנה, והשני שמתנה בראש השנה ואומר: אם היום אם למחר. והעקר אצלנו מה שזכרתי לך כי שני ימים טובים של ראש השנה קדושה אחת הן, והתנאי אינו עיקר בהם. והטעם גזרו שמא יקלו בהם עמי הארץ כשישמעו שהוא ספק, ונחוש לזה בראש השנה כי אפילו בזמן שהיו עושים על פי הראיה –היו עושים ראש השנה שני ימים ברוב. והעיקר
אצלנו גם כן שלא יזכר ראש חדש בתפלת ראש
השנה אלא אומר:
זכרון
אחד,
ועולה
לכאן ולכאן.
ואמרו:
בכסה
ליום חגנו.
חג
שראש חדש מתכסה בו,
הנה
התבאר לך כי דברי ר'
דוסא
דחויים מהכל:

שֵׁנָה
שֶׁל שַׁחֲרִית –
מוֹצִיאִין אֶת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם

רע"ב

שֵׁנָה שֶׁל שַׁחֲרִית –
שהולך וישן עד שעונת ק"ש עוברת:

אבות דרבי נתן פרק אחד ועשרים

(א)
… שֵׁנָה שֶׁל שַׁחֲרִית.
כיצד ? מלמד שלא יתכוון אדם לישן עד שתעבור עליו זמן ק"ש, שאם ישן עד שתעבור עליו זמן ק"ש –
נמצא בטל מן התורה. שנאמר:
(משלי כו)
(הדלת תסוב על צירה ועצל על מטתו). אמר עצל: שחל בדרך, ארי בין הרחובות.

מסכת ברכות דף ג/ב

אָמַר רַב אַמִי אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי,
כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר:
(תהלים קיט)
"חֲצוֹת לַיְלָה אָקוּם לְהוֹדוֹת לָךְ עַל מִשְׁפְּטֵי צִדְקֶךָ". וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר:
(תהלים קיט)
"קִדְּמוּ עֵינַי אַשְׁמֻרוֹת". הָא כֵּיצַד ?
אַרְבַּע מִשְׁמָרוֹת הֲוֵי הַלַּיְלָה.
וְרַבִּי נָתָן סָבַר לָהּ כְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ,
(דאמר)
[דִּתְנָן,
רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר:]
עַד שָׁלֹשׁ שָׁעוֹת,
שֶׁכֵּן דֶּרֶךְ מְלָכִים לַעֲמֹד בְּשָׁלֹשׁ שָׁעוֹת.
שִׁית דְּלֵילְיָא וְתַרְתֵּי דִּימָמָא,
הֲווּ לְהוּ שְׁתֵּי מִשְׁמָרוֹת.
רַב אַשִׁי אָמַר: מִשְׁמָרָה וּפַלְגָּא –
נַמִי מִשְׁמָרוֹת קָרִי לְהוּ:

כְּתִיב:
"חֲצוֹת לַיְלָה אָקוּם לְהוֹדוֹת לָךְ". וְכִי דָּוִד בְּפַלְגָּא דְּלֵילְיָא הֲוָה קָאִי ?
מֵאוֹרְתָּא הֲוָה קָאִי !
דִּכְתִיב:
(שם)
"קִדַּמְתִּי בַנֶּשֶׁף וָאֲשַׁוֵּעָה".
(ומאי משמע)
[וּמִמַּאי]
דְּהַאי "נֶשֶׁף"
אוֹרְתָּא הוּא ? דִּכְתִיב:
(משלי ז)
"בְּנֶשֶף בְּעֶרֶב יוֹם בְּאִישׁוֹן לַיְלָה וַאֲפֵלָה".
אָמַר רַבִּי אוֹשַׁעְיָא,
הָכִי קָאָמַר דָּוִד: מֵעוֹלָם לֹא עָבַר עָלַי חֲצוֹת לַיְלָה בְּשֵׁנָה.
רַבִּי זֵירָא אָמַר: עַד חֲצוֹת לַיְלָה הָיָה מִתְנַמְנֵם כְּסוּס,
מִכָּאן וְאֵילָךְ הָיָה מִתְגַּבֵּר כַּאֲרִי.
רַב אַשִׁי אָמַר: עַד חֲצוֹת לַיְלָה הָיָה עוֹסֵק בְּדִבְרֵי תוֹרָה,
מִכָּאן וְאֵילָךְ –
בְּשִׁירוֹת וְתִשְׁבָּחוֹת.

רש"י

הכי קאמר –
קרא דחצות לילה: מעולם לא עבר עלי חצות לילה בשינה –
שקודם לכן הייתי עומד: מתנמנם כסוס –
עוסק בתורה כשהוא מתנמנם,
כסוס הזה שאינו נרדם לעולם,
אלא מתנמנם ונעור תמיד: בשירות ותשבחות –
והכי מפרש בההוא קרא להודות לך וגו':

תלמוד ירושלמי מסכת ברכות דף ה/ב

פְּעָמִים חֲצוֹת לַיְלָה וּפְעָמִים קָדְמוּ עֵינֵי אַשְׁמוּרוֹת, הָא בְּאִי זֶה צַד ?
בְּשָׁעָה שֶׁהָיָה דוד סוֹעֵד סְעֻדַּת מְלָכִים חֲצוֹת לַיְלָה. וּבְשָׁעָה שֶׁהָיָה סוֹעֵד סְעֻדַּת עָצְמוֹ קָדְמוּ עֵינֵי אַשְׁמוּרוֹת, מִכֹּל מָקוֹם לֹא הוה שַׁחַרא אַתְיָא ומשכח לדוד דְּמוּתַיִךְ, הוּא שדוד אָמַר: עורה כבודי עורה הַנָּבָל וכינור אעירה שַׁחַר איתעיר יְקָרִי מִן קוֹמִי איְקָרִיה דבריי איְקָרִי לֹא חשיב כְּלוּם מִן קֶדֶם איְקָרִיה דבריי.
אעירה שַׁחַר. אָנָּא הוינא מְעוֹרֵר שֶׁחָרוּתָהּ, שֶׁחָרוּתָהּ לֹא הוה מְעוֹרֵר לִי.
וְהֱיֵה יצרו מקטרגו וְאוֹמֵר לוֹ: דוד דַּרְכָּן שֶׁל מְלָכִים לִהְיוֹת הַשַּׁחַר מְעוֹרֵרן, וְאֶת אָמַר: אעירה שַׁחַר ! דַּרְכָּן שֶׁל מְלָכִים לִהְיוֹת ישינין עַד שֶׁלָּשׁ שָׁעוֹת, וְאֶת אָמַר: חֲצוֹת לַיְלָה אָקוּם ! וְהוּא אוֹמֵר" עַל מִשְׁפְּטֵי צְדָקֵךְ.
וּמָה היה דוד עוֹשֶׂה ?
ר'
פינחס בְּשֵׁם ר'
אֶלְעָזָר בר'
מְנַחֵם: הָיה נוטל נָבַל וכינור ונותנו מֵרָאשׁותָיו וְעוֹמֵד בַּחֲצִי הַלַּיְלָה וּמִנַּגָּן בְּהֵם כְּדֵי שֶׁיִּשְׁמְעוּ חבירי תּוֹרָה.
וּמָה הֱיוּ חבירי תּוֹרָה אוֹמְרִים ? וּמָה אִם דוד הַמֶּלֶךְ עוֹסֵק בַּתּוֹרָה אָנוּ עאכ"ו.

מסכת סוכה דף כו/ב

אָמַר רַב: אֱסור לְאָדָם לְיָשָׁן בְּיוֹם יוֹתֵר משינת הַסּוּס. וְכַמָּה שינת הַסּוּס ? שיתין נְשָׁמִי. אָמַר אַבַּיֵי: שְׁנָתָהּ דמר כדרַב, ודרַב כדרַבי, ודרַבי כדדוד, ודדוד כדסוסיא, ודסוסיא שיתין נְשָׁמִי. אַבַּיֵי הֹוֶה ניים כדמעייל מפומבדיתא לִבִּי כּוּבֵי, קַרֵי עָלֶיהָ רַב יוֹסֵף: עַד מָתַי עָצֵל תִּשְׁכַּב, מָתַי תָּקוּם מִשְּׁנָתֵךְ

רש"י

לישן ביום –
מפני ביטול תורה: דמר –
רבה בר נחמני: כרב –
דממנו למד מדת שינתו,
שהיה ישן רב ביום כשיעור זה: דרב כרבי –
ורב למדה מרבינו הקדוש,
שגדל אצלו: ורבי כדוד –
כך קבל מאבותיו,
שזו היתה שינת דוד מלך ישראל: שיתין נשמי –
אלצ"ש: הוה ניים –
ביום: כמיעל מפומבדיתא לבי כובי –
דמפרש במקום אחר דהוו שיתא פרסי:

מדרש רבה בראשית פרשה מד'
פסקה יז'

רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי אמר: תחלת מפלה – שינה. דמיך ליה ולא לעי באורייתא, דמיך ליה ולא עביד עבודה.

וְיַיִן
שֶׁל צָהֳרַיִם –
מוֹצִיאִין אֶת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם

רע"ב

וְיַיִן שֶׁל צָהֳרַיִם –
מושך לבו של אדם. דכתיב:
(קהלת ב)
למשוך ביין את בשרי. ומביא אותו לידי שכרות:

תוי"ט

וְיַיִן שֶׁל צָהֳרַיִם –
פי'
הר"ב: מושך לבו של אדם וכו'. כי בשחרית האדם הוא עצל מחמת השינה.
ובערב כבר הוא יגע מבקש לנוח.
ובצהרים האדם בכחו ביותר עד שהוא שמח לגמרי.
דרך חיים:

אבות דרבי נתן פרק אחד ועשרים

(א)
… יַיִן שֶׁל צָהֳרַיִם.
כיצד ? מלמד: שלא יתכוון אדם לשתות יין בצהרים. שכל זמן שאדם שותה יין בצהרים –
נמצא בטל מכל התורה כולה. שנא':
(קהלת י)
אי לך ארץ שמלכך נער ושריך בבקר יאכלו. ואומר:
(שם)
אשריך ארץ שמלכך בן חורים (וגו')...

מסכת ברכות דף כט/ב

אָמַר לוֹ אֵלִיָּהוּ לְרַב יְהוּדָה אֲחוּהָ דְּרַב סַלָּא חֲסִידָא: לָא תִּרְתַּח וְלָא תֶּחֱטָא.
לָא תִּרְוֵי וְלָא תֶּחֱטָא.

רש"י

לא תרתח ולא תחטי –
לא תכעוס,
שמתוך הכעס,
אתה בא לידי חטא: לא תרוי –
לא תשתכר ביין:

מסכת ברכות דף סג/א

תַּנְיָא,
רַבִּי אוֹמֵר:
לָמָּה נסמכה פָּרַשְׁתָּ נָזִיר לְפָרָשַׁת סוֹטֶה ?
לוֹמַר לְךָ:
שָׁכֹל הָרוֹאֶה סוֹטֶה בקלקולה יזיר עָצְמוּ מִן הַיַּיִן.

המאירי על מסכת ברכות דף סג/א

לעולם יזהר אדם שלא להמשך אחר התאוות יותר מדאי, ואם נמשך בהם ישתדל ברפואתו על דרך נטייה אל הקצה האחרון, כמו שנודע מדברי החכמים. ואף הרואה באחרים שרוב המשכם אחר תאוותם הביאם לידי דברים מגונים, ראוי לו להזהר מן הדברים שסבבו לחבריו אותן הדברים המגונים. והוא שאמר: כל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין:

מסכת יומא דף עד/ב

(משלי כג)
"כִּי יִתֵּן בַּכּוֹס עֵינוֹ יִתְהַלֵּךְ בְּמֵישָׁרִים".
רַבִּי אַמִי וְרַבִּי אַסִי,
חַד אֲמַר,
כָּל הַנּוֹתֵן [דף עה ע"א]
עֵינוֹ בְכוֹסוֹ –
כָּל הָעוֹלָם [כֻּלּוֹ]
דּוֹמֶה עָלָיו כְּמִישׁוֹר.
וְחַד אֲמַר,
כָּל הַנּוֹתֵן עֵינוֹ בְכוֹסוֹ –
כָּל הָעֲרָיוֹת דּוֹמוֹת עָלָיו כְּמִישׁוֹר.

רש"י

עינו בכוסו –
אוהב שכרות: כל העולם דומה עליו כמישור –
ממון אחרים דומה לו היתר:

המאירי

לעולם יזיר אדם עצמו מן היין שכל הנמשך אחריו יותר מדאי ומשתכר תמיד מאבד את הדעת ומשתבש וכל העבירות נעשות לו כהתר דרך צחות אמרו כי יתן בכוס עינו יתהלך במישרים כל הנותן עינו בכוס כל העריות ושאר עבירות דומות עליו למישור:

מסכת יומא דף עו/ב

יליף שֶׁכַּר שֶׁכַּר מנזיר, מָה לְהַלָּן יַיִן אַף כָּאן יַיִן.
[וְתִירוֹשׁ,
חַמְרָא הוּא ?!
וְהָתַנְיָא,
הַנּוֹדֵר מִן הַתִּירוֹשׁ,
אָסוּר בְּכָל מִינֵי מְתִיקָה,
וּמֻתָּר בְּיַיִן.
וְלָאו חַמְרָא הוּא ?!
וְהָכְתִיב:
(זכריה ט)
"וְתִירוֹשׁ יְנוֹבֵב בְּתֻלוֹת"!
– דָּבָר הַבָּא מִן הַתִּירוֹשׁ,
יְנוֹבֵב בְּתֻלוֹת,
וְהָכְתִיב,
(משלי ג)
"וְתִירוֹשׁ,
יְקָבֶיךָ יִפְרֹצוּ"!
– דָּבָר הַבָּא מִן הַתִּירוֹשׁ –
יְקָבֶיךָ יִפְרוֹצוּ.
וְהָא]
כְתִיב,
(הושע ד)
"זְנוּת וְיַיִן וְתִירוֹשׁ יִקַּח לֵב",
אַמַּאי קָרִי לֵיהּ "יַיִן" ? וְאַמַּאי קָרֵי לֵיהּ "תִּירוֹשׁ" ? אָמַר רַבִּי יִצְחָק: יַיִן –
שֶׁמֵּבִיא יְלָלָה לָעוֹלָם.
תִּירוֹשׁ –
שֶׁכָּל הַמִּתְגָּרֶה בוֹ נַעֲשָׂה רָשׁ.
רַב כַּהֲנָא רָמִי,
כְּתִיב:
"תִּירָשׁ",
וְקָרִינָן,
"תִּירוֹשׁ" ? – זָכָה –
נַעֲשָׂה רֹאשׁ,
לֹא זָכָה –
נַעֲשָׂה רָשׁ.
רָבָא רָמִי,
כְּתִיב:
"יִשמַּח",
וְקָרִינַן "יְשַׂמַּח" ? – זָכָה מְשַׂמְּחוֹ,
לֹא זָכָה –
מְשַׁמְּמוֹ.
וְהַיְינוּ דַּאֲמַר רָבָא: חַמְרָא וְרֵיחָנֵי פַּקְחִין.

רש"י יומא דף עו/ב

אף כאן יין –
וביין אין שכרות אלא בשתייתו: אסור בכל מיני מתיקה –
בפירות חדשים בתפוחים בענבים: ומותר ביין –
בן ארבעים: ותירוש ינובב בתולות –
זה יין טוב שהוא משכר את האדם לגלות סתרי לבו האטומים כבתולה: הבא מן התירוש –
מן הענבים,
והכי קאמר קרא: הענבים יוציאו לכם דבר אשר ינובב בתולות: ותירוש יקביך יפרוצו –
וכל יקב שבמקרא הוא הבור שלפני הגת,
ושם אין הענבים נתונים אלא היין: דבר הבא מתירוש וכו'
– והכי קאמר קרא: ענבים יהיו לך המפריצים יקביך ביין,
ולעולם אין היין נקרא תירוש – אלא הענבים: והכתיב יין ותירוש יקח לב –
ואכילת ענבים אינה משכרת: הלך אחר לשון בני אדם –
ואין דרכן לקרות את היין תירוש, לכך מותר ביין: שמביא יללה –
על ידי היין רב הניאוף ופורענות באה לעולם,
יין לשון תאניה ויללה: זכה –
לשתות לפי מדה: נעשה ראש –
שמפקח לבו בחכמה: כתיב ישמח –
בשי"ן לשון שממה וקרינן יין ישמח לשון שמחה:פקחין –
פקחוני,
עשאוני פקח:

ריטב"א

והא כתיב ותירוש ינובב בתולות.
פי'
לשון ינובב ניב שפתים כענין שאמרו נכנס יין יצא סוד ואולי מיני מתיקה אין מנובבין בתולות:

המאירי

בנדרים הלך אחר לשון בני אדם שבאותו מקום ושבאותו זמן ושבאותה לשון, נדר מן התירוש אם דרכם לקרוא תירוש לכל מיני מתיקה, ואין קורין תירוש ליין ולתירוש האמור בתורה – הרי זה אסור בכל מיני מתיקה, ומותר ביין ותירוש. ואם קורין תירוש ליין חדש – הרי זה אסור בו. כלל הדברים: הלך בהם אחר לשון בני אדם, כמו שיתבאר במקומו:

מסכת פסחים דף קיג/ב

שְׁלֹשָׁה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹהֲבָן,
מִי שֶׁאֵינוֹ כּוֹעֵס.
וּמִי שֶׁאֵינוֹ מִשְׁתַּכֵּר,
וּמִי שֶׁאֵינוֹ מַעֲמִיד עַל מִדּוֹתָיו:

מסכת סנהדרין דף ע/א

אָמַר רַב חָנָן: לֹא נִבְרָא יָיִן בָּעוֹלָם הַזֶּה אֶלָּא לְנַחֵם אֲבֵלִים,
וּלְשַׁלֵּם בּוֹ שָׂכָר לָרְשָׁעִים. שֶׁנֶּאֱמַר:
(משלי לא),
"תְּנוּ שֵׁכָר לְאוֹבֵד"
וְגוֹ'.
אָמַר רַבִּי יִצְחַק, מַאי דִּכְתִיב: אַל תְּרֵא יַיִן כִּי יִתְאַדֵּם ?
אַל תְּרֵא יַיִן שמאדים פְּנֵיהֶם שֶׁל רְשָׁעִים בָּעוֹלָם הַזֶּה, ומלבין פְּנֵיהֶם לְעוֹלָם הַבָּא. רָבֶא אָמַר: אַל תְּרֵא יַיִן כִּי יִתְאַדֵּם. אַל תְּרֵא יַיִן שאחריתו דָּם רַב. כָּהֲנָא רָמִי, כְּתִיב: תִּירַשׁ וקרינן תִּירוֹשׁ ? זָכָה –
נַעֲשֶׂה רֹאשׁ, לֹא זָכָה –
נַעֲשֶׂה רָשׁ. רָבָא רָמִי,
כְּתִיב:
"יִשמַּח",
וְקָרִינַן "יְשַׂמַּח" ? – זָכָה – מְשַׂמְּחוֹ, לֹא זָכָה – משממהו. וְהַיְנוּ דַּאֲמַר רָבֶא: חמרא וְרֵיחָנִי – פקחין. אָמַר רַב עַמְרָם בְּרִיָּה דֶּרְבִּי שֶׁמָּעוֹן בָּר אַבָּא, אָמַר רַבִּי חנינא, מַאי דִּכְתִיב: (משלי כג')
(כט)
לְמִי אוֹי לְמִי אֲבוֹי לְמִי מִדְוָנִים {מִדְיָנִים}
לְמִי שִׂיחַ לְמִי פְּצָעִים חִנָּם לְמִי חַכְלִלוּת עֵינָיִם:
? (ל)
לַמְאַחֲרִים עַל הַיָּיִן לַבָּאִים לַחְקוֹר מִמְסָךְ:
! כִּי אֶתא רַב דימי אָמַר, אִמְרִי במערָבֶא: הָאִי קָרָא מאן דדריש לֵיה מרישיה לסיפיה – מדריש, ומסיפיה לרישיה – מדריש. דריש עוֹבֵר גלילֹאה. שֶׁלָּשׁ עֲשָׂרָה ווי"ן נֶאֶמְרוּ בְּיַיִן: וְיִחַל נָח אִישׁ הָאֲדָמָה וְיִטַּע כֶּרֶם וְיֵשְׁתְּ מִן הַיַּיִן וַיִּשְׁכָּר וַיִּתְגַּל בְּתוֹךְ אָהֳלוֹ וִירֵא חַם אָבִי כְּנַעַן אֶת עֵרוֹת אָבִיו וַיַגֵּד לַשֵּׁנִי אָחִיו בְּחוּץ וְיִקַּח שָּׂם וְיֶפֶת אֶת הַשִּׂמְלָה וְיָשִׂימוּ עַל שֶׁכֶם שְׁנֵיהֶם וְיֵלְכוּ אֲחוֹרַנִּית וִיכַסּוּ אֶת ערות אֲבִיהֶם ופְּנֵיהֶם וגו'
וייקץ נָח מַיְּנוּ וְיָדַע אֶת אֲשֶׁר עֲשה לוֹ בנו הַקָּטָן…

רש"י

לשלם שכר לרשעים –
שמתעדנין בו בעולם הזה ומקבלין בו שכר מצוה שעושין בעולם הזה: לאובד –
היינו רשע שנטרד והולך לו: למרי נפש –
לאבלים,
לפכוחי צערייהו: אל תרא יין – כלומר: אל תתן עיניך לימשך אחריו: שאחריתו דם –
סופו יהרג עליו: כתיב יין ישמח לבב אנוש –
בשי"ן,
דמשמע לשון שומם,
שמשממהו ונוטל חכמת לבו: וקרינן ישמח –
לשון שמחה: זכה – כלומר: אם זכה וידע להזהר בעצמו מלשתות יותר מדאי משמחו,
שמפקח את הלב: פקחין –
עשאוני פקח: אבוי –
לשון צעקה בלשון ארמי,
כמו: בייא בייא (סנהדרין סד,
א): שיחי –
צערי,
כמו: אריד בשיחי (תהלים נה): למי כל אלה –
למאחרים על היין: מרישיה לסיפיה –
מאן דדריש ליה מרישיה לסיפיה: מדריש –
נדרש משמעותיה יפה,
והכי קאמר: למי כל אלה למאחרים על היין,
לבאים לחקור ממסך,
שחוקרין להיכן היין הטוב הממוסך בבשמים,
כמו: מסכה יינה (משלי ט): ומאן דדריש ליה מסיפיה לרישיה מדריש –
נדרש משמעותו יפה,
והכי קאמר: למי שיש לו אוי ואבוי ושיח דהיינו אבלים,
ולמי שיש לו מדנים ופצעים חנם,
דהיינו: רשע הנלחם עם הבריות,
ולמי שיש לו חכלילות עינים מרוב שומנו ושקיטתו להם ראוי להיות מאחרים על היין: י"ג ווי"ן –
לשון וי וי ויאמר ארור כנען לא חשיב,
אלא עד דידע דנגמר לו עונשו של יין:

תוספות

י"ג ווי"ן –
לא קא חשיב ויפת לפי שהוא שם:

מדרש משלי פרשה כג'

למי אוי למי אבוי, למי מדינים למי שיח למי פצעים חנם, למי חכלילות עינים וגו'
? בא וראה,
ששלשה עשר ווי"ן.
נאמרו ביין:
(בראשית י,
כ)
ויחל נח איש האדמה.
ויטע כרם.
וישת וישכר ויתגל.
וירא חם.
ויגד.
ויקח שם ויפת את השמלה.
וישימו על שכם שניהם.
וילכו אחורנית.
ויכסו את ערות אביהם.
ויקץ נח מיינו וידע את אשר עשה לו בנו הקטן.
ובא שלמה ופירש בחכמתו: למי אוי.
למי אבוי ? אוי לזה שנשתכר,
ווי לזה ווי לאבותיו.
כמה דאת אמר:
(דברים כא,
יח)
כי יהיה לאיש בן סורר ומורה.
למי מדנים ? למי שיח ? שמתוך שמשתכר הוא מגלה סוד שבין אדם לחברו,
והוא משלח מדנים.
למי פצעים ? עושה חבורה חנם שאין לו דין.
למי חכלילות עינים ? אם שתה כדי צרכו הוא מתוק לחכו. כמו:
(בראשית מט,
יב)
חכלילי עינים מיין.
דאמר ר'
ישמעאל: תנו לי יין שהוא מתוק לחכי.
ולמי הוא ערב ? למי ששותה כדי צרכו,
ולזקן.
ולבן שינים מחלב (שם).
מה חלב מרצה דעתו של תינוק כך היין משיב דעתו של זקן.
מה כתוב אחריו: למאחרים על היין לבאים לחקור ממסך.
אוי לזה שמניח דברי תורה ומשכים ליין.
מה כתיב אחריו: אל תרא יין כי יתאדם, כי יתן בכוס עינו יתהלך במישרים.
בכיס כתיב.
זה נותן עיניו בכוס.
והמוכרו נותן עיניו בכיסו.
אחריתו כנחש ישך וכצפעוני יפריש.
מה נחש נושך וממית,
אף היין נושך וממית.
מה הצפעוני מפריש בין מיתה לחיים.
כך היין:

מסכת סנהדרין דף עב/א

תַּנְיָא,
רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר: וְכִי מִפְּנֵי שֶׁאָכַל זֶה תַּרְטֵימָר בָּשָׂר,
וְשָׁתָה חֲצִי לֹג יַיִן הָאִיטַלְקִי,
אָמְרָה תּוֹרָה: יֵצֵא לְבֵית דִּין וְיִסָּקֵל ?
אֶלָּא,
הִגִּיעָה תּוֹרָה לְסוֹף דַּעְתּוֹ שֶׁל בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה,
שֶׁסּוֹפוֹ מְגַמֵּר נִכְסֵי אָבִיו,
וּמְבַקֵּשׁ לִמּוּדוֹ וְאֵינוֹ מוֹצֵא,
וְיוֹצֵא לְפָרָשַׁת דְּרָכִים,
וּמְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.
אָמְרָה תּוֹרָה:
(מוּטָב)
שֶׁיָּמוּת זַכַּאי,
וְאַל יָמוּת חַיָּב. שֶׁמִּיתָתָן שֶׁל רְשָׁעִים – הֲנָאָה לָהֶם,
וַהֲנָאָה לָעוֹלָם. וְלַצַּדִּיקִים – רַע לָהֶם וְרַע לָעוֹלָם.
שֶׁקֶט לָרְשָׁעִים – רַע לָהֶם וְרַע לָעוֹלָם.
וְלַצַּדִּיקִים –
הֲנָאָה לָהֶם וַהֲנָאָה לָעוֹלָם.
יַיִן וְשֵׁנָה,
לָרְשָׁעִים – הֲנָאָה לָהֶם וַהֲנָאָה לָעוֹלָם.
וְלַצַּדִּיקִים –
רַע לָהֶם וְרַע לָעוֹלָם.
פִּזּוּר לָרְשָׁעִים – הֲנָאָה לָהֶם וַהֲנָאָה לָעוֹלָם.
וְלַצַּדִּיקִים –
רַע לָהֶם וְרַע לָעוֹלָם:

רש"י

מגמר –
מכלה: למודו –
מה שהורגל בבשר ויין: שקט לצדיקים הנייה להם והנייה לעולם –
שיש להם פנאי לעסוק בתורה ובמצות:

המאירי

ובאה המשנה הרביעית אחריה להודיע שבן סורר ומורה לא מן הדין הוא נהרג עכשיו, אלא על שם סופו נהרג. שירדה תורה לסוף דעתו שמכלה נכסי אביו ומבקש למודו ואינו מוצא, ויוצא ומלסטם. אמרה תורה: מוטב ימות זכאי ואל ימות חייב. שמיתתן של רשעים הנייה להם – שאין מוסיפין לחטוא. והנייה לעולם – ששקטה הארץ מחמסם. וההפך בצדיקים, שמיתתן רעה להם – שהיו מוסיפין בשלימות ובזכויות. ורעה לעולם – שהיו משיבים אותם מדרך רע. יין ושינה לרשעים הנאה להם – שכל זמן שמשתכרים או ישינים אין מוסיפין בפשעם. וכן הנאה לעולם – שהם עומדים שקטים כל זמן שהם נחים מרתיחתם. וההפך בצדיקים, על הדרך שפירשנו: שקט לרשעים –
רע להם ורע לעולם, שמתוך שהם שקטים משתדלים וגורמים רעה לאחרים, והם גודשים מדתם. אבל לצדיקים –
הנאה להם והנאה לעולם .פזור לרשעים שאין יכולים להתייעץ זה עם זה –
הנאה להם ולעולם. וההפך בצדיקים. כנוס לרשעים – רע להם ורעה לעולם. ולצדיקים – הנאה להם והנאה לעולם על הדרך שפירשנו:

תנא דבי אליהו רבה פרק טו'

…(משלי כב)
ד"א: למי אוי למי אבוי ?
מכאן אמרו: כל המשכים ומעריב ומאחר על היין –
סימן רע לו, והוא בידו עוקר א"ע מן העוה"ז והעוה"ב. ועליו הוא אומר:
(חבקוק ב)
ואף כי היין בוגד גבר יהיר ולא ינוה אשר הרחיב כשאול נפשו וגו'.
ואין יהיר אלא לשון זריזות ומהירות. שנאמר:
(משלי כב)
חזית איש מהיר במלאכתו וגו'.
מכאן אמרו: פועל שקיבל מלאכתו של בעה"ב חובה עליו לעשותה כמו שהוא חפץ בעל הבית, ואם אינו עושה רצונו וחפצו של בעל הבית עליו הכתוב אומר: ארור עושה מלאכת ה'
רמיה. לכך נאמר:
גבר יהיר ולא ינוה.
ומאי: אשר הרחיב כשאול נפשו ? אלא, מתוך שהוא אוכל ושותה והרחיב נפשו כשאול – נוח וטוב שלא היה נברא בעולם, לכך יעשה אדם הטוב בעיני הקב"ה.
ומאי: והוא כמות ולא ישבע ? אלא, מה מלאך המוות הזה אפילו נותנין לו כל בני העולם כלו, אין דרכו לשבוע –אף כל המשכים ומעריב על היין אין דרכו לשבוע. ועליו הוא אומר:
(משלי ג)
מארת ה'
בבית רשע ונווה צדיקים יברך.
ומאי: ויאסוף אליו כל הגויים ויקבוץ אליו כל העמים ? אלא, לא כל הגויים ממש, ולא כל העמים ממש. אלא, מתוך שהוא אוכל ושותה – נותן עיניו על כל העבירות שעכו"ם עושים אותן ועושה גם הוא אותן. לכך נאמר :ויאסוף אליו כל הגויים וגו'.
וכי מה כתיב בעניין של אחריו ? הלא אלה כולם עליו משל ישאו ומליצה וגו', ויאמר הוי המרבה לא לו עד מתי ומכביד עליו עבטיט (חבקוק שם). מאי: ומכביד עליו עבטיט ? אלא, לא עוד אלא שהוא יושב וסותר כל מעשה ידיו של הקב"ה מיום שנברא העולם עד אותה שעה. לכך נאמר: למי אוי למי אבוי וגו'.

מדרש רבה במדבר פרשה י'
פסקה ח'

(ח)
מיין ושכר יזיר וגו'. הה"ד:
(ישעיה ה)
הוי גבורים לשתות יין וגו', מצדיקי רשע עקב שוחד וגו'. תמן כתיב:
(קהלת י)
אשריך ארץ שמלכך בן חורים. אימתי
הארץ באשרי ?
בזמן
שמלכה עוסק בתורה. שנאמר:
(שמות לב)
והלוחות מעשה אלקים המה וגו'. אל תקרי חרות, אלא חירות! שאין לך בן חורין אלא מי שהוא עוסק בתלמוד תורה בלבד.
(קהלת י)
ושריך בעת יאכלו, שקובעים עתים לתורה ואחר כך הם אוכלים. לקיים מה שנאמר:
(שם יט)
לך אכול בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך כי כבר רצה האלקים את מעשיך. הה"ד
אחריו:
(שם
י)
בגבורה
ולא בשתי.
בגבורה
של תורה
–
ולא
בשתייה
של יין.
לכך
אמר ישעיה:
גבורה
של תורה היא באשרי,
אבל
גבורת יין הוא באוי.
הוי
גבורים לשתות יין. וכה"א:
(משלי כג)
למי אוי למי אבוי וגו', למאחרים על היין וגו',
(ישעיה ה)
ואנשי חיל למסך שכר. תמן כתיב:
(שמות יח)
ואתה תחזה מכל העם וגו', ושפטו את העם וגו'. אבל אלו אינם אנשי חיל אלא למסך שכר. כמה דתימא:
(משלי כג)
לבאים לחקור ממסך. מהו למסך שכר ? שהיו מוסכים יין חזק ביין קל כדי להשתכר בו.

מעשה בחבורה אחת של זלין שהיו יושבים ושותים יין עד חצי הלילה, ולא היו משתכרים. בא להם יין, אמרו: למזוג יין ביין !
היו עושים כן עד שנכנס בהם היין, עמדו והכו זה את זה מתוך השכרות, נפלה הצווחה בעיר ובא הלופר ותפשם ומסרם למלכות, ונאבדו כולם. מי גרם להם ? היין שהיו שותים. ועליהם נאמר: לבאים לחקור ממסך, אין ממסך אלא יין ביין, הוי: ואנשי חיל למסוך שכר. ומתוך כך משכחין את התורה ומעוותים את הדין שכן כתיב אחריו:
(ישעיה ה)
מצדיקי רשע עקב שוחד. ואומר:
(משלי לא)
פן ישתה וישכח מחוקק. ישכח את התורה שניתנה על ידי מחוקק זה משה. שנאמר:
(דברים לג)
כי שם חלקת מחוקק ספון. מה כתיב:
(משלי לא)
וישנה דין כל בני עוני.

היין והדעת נמשלו ככימה ועקרב, כל שעה שכימה נראית ברקיע, אין עקרב נראה ברקיע. ומשעקרב נראה, אין כימה נראית. כך היין
משול כעקרב,
והדעת
משולה ככימה. מה עקרב מכה בעוקצו – כך היין מכה בסופו. שנאמר:
(שם כג)
אחריתו כנחש ישך. וכשם שהכימה מבשלת את הפירות ונותנת בהם טעם – כך הדעת נותנת ריח וטעם בדבריו של אדם, נכנס היין יצא הדעת. כל מקום שיש יין – אין דעת. נכנס יין, יצא סוד. יין חשבונו שבעים וסוד חשבונו שבעים.

הדעת מתחלקת בארבע חלקים, ב'
בשתי הכליות, וחלק אחד בפה, וחלק אחד בלב. ומנין ששני חלקים של חכמה בשתי כליות ? שנאמר:
(איוב לח)
מי שת בטוחות חכמה ? אלו הכליות שהן טוחות בגוף. וחלק אחד בלב. שנאמר:
(תהלים נא)
ובסתום חכמה תודיעני. וחלק אחד בפה.
(שם מט)
פי ידבר חכמות. ניתנה הדעת הזו בארבעה כלים האלו, וכנגדן נתנו חכמים שיעור לשכרות בארבעה רביעית יין חי שהן ארבעה כוסות. שתה אדם כוס אחד שהוא רביעית – יצא האדם מרביעית דעתו. שתה שנים כוסות – יצאו שני חלקים מדעתו. שתה ג'
כוסות –
יצאו שלשה חלקים מדעתו ולבו מטורף, מיד הוא מתחיל לדבר שלא כהוגן. שתה כוס רביעית – יצא כל דעתו נשתעממו כל הכליות, ונטרף לבו והלשון נפסק, מבקש לדבר ואינו יכול, אלא לשונו עגום. לכך אמרו: כהן ששתה רביעית יין –
פסול לעבודה. ישראל ששתה רביעית יין –
פסול מלדון. ללמדך שאין טוב יוצא מן היין ! הה"ד: מיין ושכר יזיר …

וְשִׂיחַת
הַיְלָדִים – מוֹצִיאִין אֶת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם

רע"ב

וְשִׂיחַת הַיְלָדִים –
מבטלת את אבותיהם מלעסוק בתורה:

אבות דרבי נתן פרק אחד ועשרים

(א)
… שִׂיחַת יְלָדִים. כיצד ?
מלמד: שלא יתכוון אדם בשעה שהוא שונה בביתו לשוח עם אשתו,

עם בניו ועם בנותיו, שכל זמן שאדם יושב בתוך ביתו ושונה ומשיח עם בניו ובני ביתו, נמצא בטל מן התורה. שנא':
(יהושע א)
לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה.

מסכת שבת דף לג/ב

כְּשֶׁנִּכְנְסוּ רַבּוֹתֵינוּ לְכֶּרֶם בְּיַבְנֶה,
הָיוּ שָׁם רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי יוֹסֵי,
וְרַבִּי שִׁמְעוֹן.
נִשְׁאָלָה שְׁאֵלָה זוֹ בִפְנֵיהֶם: מַכָּה זוֹ (אָסְכְּרָה בָאָה לָעוֹלָם עַל הַמַּעֲשֵׂר) – מִפְּנֵי מַה מַתְחֶלֶת בִּבְנֵי מֵעַיִם וְגוֹמֶרֶת בַּפֶּה ?
נַעֲנָה רַבִּי יְהוּדָה בְרַבִּי אִלָעִאי –
רֹאשׁ הַמְּדַבְּרִים בְּכָל מָקוֹם,
וְאָמַר: אַף עַל פִּי שֶׁכְּלָיוֹת יוֹעֲצוֹת,
וְלֵב מֵבִין,
וְלָשׁוֹן מְחַתֵּךְ –
פֶּה גּוֹמֵר.
נַעֲנָה רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי יוֹסֵי וְאָמַר: מִפְּנֵי שֶׁאוֹכְלִין בָּה דְּבָרִים טְמֵאִים.
[דְּבָרִים]
טְמֵאִים,
סַלְקָא דַעֲתָךְ ?!
אֶלָּא שֶׁאוֹכְלִין בָּה דְּבָרִים שְׁאֵינָן מְתוּקָנִים.
נַעֲנָה רַבִּי שִׁמְעוֹן וְאָמַר: בַּעֲוֹן בִּטּוּל תּוֹרָה.
אָמְרוּ לוֹ: נָשִׁים יוֹכִיחוּ –
שֶׁמְּבָטְּלוֹת אֶת בַּעֲלֵיהֶן.
כּוּתִּים יוֹכִיחוּ –
שֶׁמְבַטְּלִין אֶת יִשְׂרָאֵל.
תִּינוֹקוֹת יוֹכִיחוּ –
שֶׁמְּבַטְּלִים אֶת אֲבִיהֶם.
תִּינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן יוֹכִיחוּ –
הָתָם כִּדְרַבִּי גּוּרְיוֹן,
דַּאָמַר רַבִּי גּוּרְיוֹן,
וְאִיתֵימָא רַב יוֹסֵף בְּרַבִּי שְׁמַעֲיָה: בִּזְמַן שֶׁהַצַּדִּיקִים בַּדּוֹר –
צַדִּיקִים נִתְפָּסִים עַל הַדּוֹר.
אֵין צַדִּיקִים בַּדּוֹר –
תִּינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן נִתְפָּסִים עַל הַדּוֹר.
אָמַר רַבִּי יִצְחָק בַּר זְעִירִי,
וְאָמְרִי לָהּ,
אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן נְזִירָאף מַאי קְרַא ?
(שה"ש א)
"אִם לֹא תֵּדְעִי לָךְ הַיָפָה בַנָּשִׁים,
צְאִי לָךְ בְּעִקְבֵי הַצֹּאן"
וְגוֹ'.
וְאָמְרִינַן –
גְּדַיִים הַמְּמּוּשְׁכָּנִים עַל הָרוֹעִים,
שְׁמַע מִינָּה –
אַף עַל לָשׁוֹן הָרַע [נַמִי]
קָאָמַר,
שְׁמַע מִינָּה.

רש"י

לכרם –
זה בית המדרש שיושבין שורות שורות ככרם,
כך מפורש בירושלמי בברכות: מכה זו –
אסכרה: ראש המדברים –
במצות המלך,
שצווה עליו לדבר תחלה בכל מקום,
כדלקמן: פה גומר –
לשון הרע,
והוא בא על כך,
לפיכך מתחיל במעיים ומסיים בפה,
שהלב מבין לספר לשון הרע,
ובודה הדברים מלבו: פה גומר –
הכל יוצא מן הגרון: דברים טמאים סלקא דעתך –
וכי עונשה מיתה ? דבשלמא לשון הרע עונשה מיתה. דכתיב:
(תהלים קא)
מלשני בסתר רעהו אותו אצמית: מתוקנין –
מעושרים,
שהטבל במיתה בידי שמים,
כדיליף באלו הן הנשרפים (סנהדרין פג,
א): בעון בטול תורה –
דענוש נמי מיתה,
כדאמרן מקרא נדרש לפני פניו למען ירבו ימיכם,
הא אם לא תלמדו יתמעטו: נשים יוכיחו –
שאינן מצוות על דברי תורה. דכתיב: ולמדתם אותם את בניכם ולא בנותיכם,
ומתות באסכרה,
אמר להן: אף הן מבטלות את בעליהן: תינוקות יוכיחו –
שאינן בני לימוד. אמר להן: אף הן בעוון שמבטלים את אביהם להוליכן לחמה ולצונן,
ולפייסן באגוזים: של בית רבן –
לא בטלין ולא מבטלין: אם לא תדעי לך –
לשמור מצוותי צאי לך ובקשי רחמים בזכות עקבי הצאן אבות הראשונים שהיו רגלי הצאן וחיזוקם,
ורעי בזכותן את גדיותיך תינוקות שלך,
שלא יתפשו על משכנות הרועים רועי הדור ופרנסיו: שמע מינה אף על לשון הרע –
ולא פליג אמעשר,
דהא קאמר הכא שהם אוכלין דברים שאינן מתוקנין:

מסכת כתובות דף ה/א

דָּרַשׁ בַּר קַפָּרָא,
מַאי דִּכְתִיב:
(דברים כג)
"וְיָתֵד תִּהְיֶה לְךָ עַל אֲזֵנֶךָ"
? אַל תִּקְרֵי,
"אֲזֵנֶךָ"
אֶלָּא

"אָזְנֶךָ". שֶׁאִם יִשְׁמַע אָדָם דָּבָר שֶׁאֵינוֹ הָגוּן,
[דף ה ע"ב]
יָנִיחַ אֶצְבָּעוֹ בְּאָזְנָיו.
וְהַיְנוּ דְּאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מִפְּנֵי מָה אֶצְבְּעוֹתָיו שֶׁל אָדָם דּוֹמוֹת לִיתֵדוֹת,
מַאי טַעְמָא ?
אִילֵימָא מִשּׁוּם דְּמַחַלְקָן –
כָּל חֲדָא וַחֲדָא לְמִילְתֵיהּ עֲבִידָא. דְּאָמַר מַר: זוֹ זֶרֶת,
זוֹ קְמִיצָה,
זוֹ אַמָּה,
זוֹ אֶצְבַּע,
זוֹ גּוּדָל.
אֶלָּא מַאי טַעְמָא מְשֻׁפּוֹת כִּיתֵדוֹת ?
שֶׁאִם יִשְׁמַע אָדָם דָּבָר שֶׁאֵינוֹ הָגוּן,
יָנִיחַ אֶצְבְּעוֹתָיו בְּאָזְנָיו.
תָּנָא דְבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: מִפְּנֵי מָה אֹזֶן כֻּלָּהּ קָשָׁה וְהָאַלְיָה (שלה)
רַכָּה ?
שֶׁאִם יִשְׁמַע אָדָם דָּבָר שֶׁאֵינוֹ הָגוּן,
יָכוֹף אַלְיָה לְתוֹכָהּ.
תָּנוּ רַבָּנָן: אַל יַשְׁמִיעַ אָדָם לְאָזְנָיו דְּבָרִים בְּטֵלִים,
מִפְּנֵי שֶׁהֵם נִכְוִים תְּחִלָּה לָאֵבָרִים:

המאירי

לעולם יהא אדם נזהר שלא לישב במושב ליצים, שלא להשמיע לאזנו דבר שאינו הגון ודברים בטלים, שלא יהו מושכות אותו ומבטלות הימנו תלמוד תורה. דרך צחות אמרו: ויתד תהיה לך על אזניך אל תיקרי אזניך אלא אזנך, שאם ישמע אדם דבר שאינו הגון יניח אצבעותיו באזניו:

ואצבעותיו של אדם לכל אחד מהם עניין בפני עצמו. גודל – לבהן יד של אהרן ושל מצורע. אצבע –
למתן דמים של חטאת, שכתוב בו: באצבעו. אמה – שמודדיו עד חדה, אמה של בניו ואמת הכלים. קמיצה –
שממנה מתחילים לקמוץ, והוא שחופה שלש אצבעותיו על פס ידו, קמיצה ואמה ואצבע, וקומץ וחופן. זרת –
שממנו מתחיל למדוד, זרת של חשן. ומכל מקום דרך צחות דרשו: מפני מה אצבעותיו של אדם משופין כִּיתֵדוֹת ? שאם ישמע דבר שאינו הגון יניח אצבעותיו באזניו:

מסכת פסחים דף ג/א

תָּא שָׁמַע דתני דֻּבִּי שְׁמוּאֵל: לֵילִי אַרְבָּעָה עֶשֶׂר בודקין אֶת הֶחָמֵץ לְאוֹר הַנֵּר, אלמא אוֹר אוֹרתָּא הוּא ! אֶלָּא בֵּין רַב הוּנֶא וּבֵין רַב יְהוּדָה דכולי עָלְמָא אוֹר אוֹרתָּא הוּא, וְלֹא פליגי. מַר כִּי אֲתָרֶיהָ וּמַר כִּי אֲתָרֶיהָ. באֲתָרֶיהָ דרַב הוּנֶא קָרוּ: נַגְהֵי, ובאֲתָרֶיהָ דרַב יְהוּדָה קָרוּ: לֵילִי. וְתַנֶא דִּידָן מַאי טעמא לֹא קתני לֵילִי ? לישנא מעליא הוּא דנקט, וכדרַבי יְהוֹשֻׁעַ בֵּן לֵוִי.

דאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: לְעוֹלָם אַל יוֹצִיא אָדָם דָּבָר מְגֻנֶּה מִפִּיו,
שֶׁהֲרֵי עִקֵּם הַכָּתוּב שְׁמֹנֶה אוֹתִיּוֹת,
וְלֹא הוֹצִיא דָּבָר מְגֻנֶּה מִפִּיו. שֶׁנֶּאֱמַר:
(בראשית ז)
"מִן הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה וּמִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אֵינֶנָּה טְהוֹרָה".
רַב פָּפָּא אָמַר: תֵּשַׁע. שֶׁנֶּאֱמַר:
(דברים כג)
"כִּי יִהְיֶה בְךָ אִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִהְיֶה טָהוֹר מִקְּרֵה לָיְלָה".
רַבִינָא אָמַר: עֶשֶׂר. וָא"ו דְּטָהוֹר.
רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב אָמַר: שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה. שֶׁנֶּאֱמַר:
(שמואל א כ)
"כִּי אָמַר מִקְרֵה הוּא,
בִּלְתִּי טָהוֹר הוּא,
כִּי לֹא טָהוֹר".
תַּנְיָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: לְעוֹלָם יְסַפֵּר אָדָם בְּלָשׁוֹן נְקִיָּה,
שֶׁהֲרֵי בְּזָב קְרָאוֹ:
,מֶרְכָּב'. וּבְאִשָּׁה קְרָאוֹ:
,מוֹשָׁב'. וְאוֹמֵר:
(איוב טו)
"וְתִבְחַר לְשׁוֹן עֲרוּמִים". וְאוֹמֵר:
(שם לג)
"וְדַעַת שְׂפָתַי בָּרוּר מִלֵּלוּ".
מַאי ,וְאוֹמֵר'?
וְכִי תֵּימָא: הַנֵּי מִילֵי בִּדְאוֹרַיְתָא,
אֲבָל בִּדְרַבָּנָן לָא ! תָּא שְׁמַע,
[וְאוֹמֵר]:
"וְתִבְחַר לְשׁוֹן עֲרוּמִים".
וְכִי תֵּימָא: הַנֵּי מִילֵי בִּדְרַבָּנָן,
אֲבָל בְּמִילֵי דְּעָלְמָא לָא ! תָּא שְׁמַע,
[וְאוֹמֵר]:
"וְדַעַת שְׂפָתַי בָּרוּר מִלֵּלוּ".
[וּבְאִשָּׁה לָא כְּתִיב בָּהּ ,מֶרְכָּב' ? וְהָכְּתִיב,
(בראשית כד)
"וַתָּקָם רִבְקָה וְנַעֲרוֹתֶיהָ וַתִּרְכַּבְנָה עַל הַגְּמַלִּים" ?! הָתָם מִשּׁוּם בִּיעֲתוּתָא דִּגְמַלִּים,
אוֹרְחָא הִיא.
וְהָכְּתִיב:
(שמות ד)
"וַיִקַּח מֹשֶׁה אֶת אִשְׁתּוֹ וְאֶת בָּנָיו וַיַּרְכִּיבֵם עַל הַחֲמוֹר" ?! הָתָם,
[שם ע"ב]
מִשּׁוּם בָּנָיו,
אוֹרְחָא הוּא.
וְהָכְּתִיב:
(ש"א כה)
"וְהִיא (אביגיל) רֹכֶבֶת עַל הַחֲמוֹר" ?! הָתָם מִשּׁוּם בִּיעֲתוּתָא דְּלֵילְיָא,
אוֹרְחָא הוּא.
וְאִיבָּעִית אֵימָא: מִשּׁוּם בִּיעֲתוּתָא דְּלֵילְיָא לֵיכָּא,
מִשּׁוּם בִּיעֲתוּתָא דְּדָוִד אִיכָּא.
וְאִיבָּעִית אֵימָא: בִּיעֲתוּתָא דְּדָוִד נַמִּי לֵיכָּא,
מִשּׁוּם בִּיעֲתוּתָא דְּהַר אִיכָּא.

רש"י

מאי טעמא לא תני לילי –
כדתנא דבי שמואל ומשני אלישנא מעליא קא מיהדר, שמצוה,
ודרך נקיי הדעת,
לספר בלשון נקיה: דבר מגונה –
לאו משום דלילי דבר מגונה הוא,
והא דר'
יהושע בן לוי בעלמא איתמר,
ומיהו,
שמעינן מינה לשון חכמים לחזר אחר לשון צח ונקי: אשר איננה טהורה –
ולא כתיב הבהמה הטמאה כי אורחיה,
הרי שמונה אותיות עקם הטמאה חמש אותיות הן,
אשר איננה טהורה שלש עשרה אותיות,
ואף על גב דבאורייתא כתיב טמא שני אורחיה בחד דוכתא,
ללמדך לחזר על לשון נקיה: אשר לא יהיה טהור –
הוה ליה למיכתב איש טמא,
וכי נמי משוית לטהור חסר ו'
איכא עיקום תשע,
שהרי שתים עשרה יש,
וטמא אינו אלא שלש: ו'
דטהור –
דהא לא חסר הוא: כי אמר מקרה –
טמא הוא לכתוב ולשתוק,
ויש כאן עיקום שש עשרה אותיות,
בזב כתיב:
(ויקרא טו)
וכל המרכב אשר ירכב. ובאשה כתיב:
(שם)
או על הכלי אשר היא יושבת. לפי שאין הגון להזכיר רכיבה ופיסוק רגלים באשה,
ואף על פי שהמרכב והמושב שוין בשניהם: ותבחר לשון ערומים –
מצוה עליך כך: ברור מללו –
לשון נקי ומבורר: מאי ואומר –
למה לו ואומר הא נפקא ליה מקמא הכי קאמר: וכי תימא הני מילי בדאורייתא תורה הקפידה בלשונה שיצאתה מפי הגבורה,
אבל חכמים במשנה וברייתא,
אין להקפיד על לשונם: תא שמע ותבחר לשון ערומים –
שמענו שהערומים בוחרי לשון הם: משום ביעתותא דגמלים –
שהוא גבוה,
ומתיירא שלא תפול,
אורחה דאשה לרכוב,
כדי שתהא מחזקת בו בידים ורגלים:

תוספות פסחים דף ג/א

שהרי בזב קראו מרכב וכו'
– מרכב ומושב אין דינו שוןה, דנוגע במרכב – אין טעון כבוס בגדים כדמוכח בתורת כהנים ובריש מסכת כלים. והשתא קשה לר"י: היכי קאמר דבאשה קרוי מושב ? אם ר"ל: אפי'
אוכף שיש לו דין מרכב, אף באשה שינה הכתוב לקרותו מושב, לדבר דרך כבוד, דהא לקמן משני: משום ביתותא דגמלא אורחא הוא. אלמא, לשנות הדבר ממה שהוא אין לכתוב דרך כבוד ?
ונראה לר"י: דה"פ ובאשה קראו מושב מרבויא דקרא, דמושב דהכי איתא בתורת כהנים: אשר היא יושבת עליו – זה מושב, כלי – זה מרכב. לימדנו הכתוב לספר בלשון נקייה שלא כתבו בהדיא כמו בזב:

חדושי הר"ן

כל היכא דנפישי מהדדי משתעי בלשון קצרה.
ואפ"ה עקם הכתוב בשני מקומות לאשמועינן דלשון כבוד עדיף ונפקא מינה להיכא דכי הדדי נינהו,
שאם לא עקם מנא תיתי דאפילו היכא דכי הדדי נינהו לשון כבוד עדיף,
ומיהו כל היכא דנפישין מהדדי לשון קצרה עדיף כיון דכתיב טמא באורייתא,
ומיהו קשיא לי למה עקם בשני מקומות,
נראה לי דתרוייהו צריכי,
דאי מדכתיב מן הבהמה אשר איננה טהורה הוה אמינא שלא עקם הכתוב כדי לחזר אחר לשון כבוד אלא לפי שעדיין לא נטמאו לבני נח,
ואי מדכתיב כי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור מקרה לילה,
הוה אמינא דלגבי גברי בלחוד הוא דמהדרי'
אחר לשון כבוד אבל בבהמות ומילי אחריני לא,
אבל השתא כיון דכתב רחמנא כי (לא)
יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור דמיניה שמעינן מיהת דלגבי גברי מהדרי'
בתר לשון כבוד,
כי כתב נמי ומן הבהמה אשר איננה טהורה טפי אית לן למימר שבשביל לשון כבוד עקם הכתוב מלמימר דבשביל שלא נאסרה לבני נח קרי ליה הכי,
דסוף סוף איננה טהורה קרי לה:

פני יהושע על פסחים

שנאמר: ומן הבהמה אשר איננה טהורה.
והקשו במפרשים: אמאי לא מייתי קרא קמא שנאמר בשעת הציווי: ומן הבהמה אשר לא טהורה היא ? ולענ"ד לא קשה מידי, דבשעת הציווי לנח לא שייך לומר: הטמאה ! דאכתי לא ידע נח איזה נקרא טמאה, עד שהראה לו הקב"ה מכל מין. ואם כן מסתמא לא הוצרך להראות לו אלא מיני הטהורים שהן שבעה מינים לחוד, וא"כ שפיר קאמר: מן הבהמה אשר לא טהורה היא. והיינו: אותן שאיני מראה לך באצבע, או אומר לך שהיא טהורה. משא"כ במעשה שכבר ידע נח דאותן שלא הראה לו – הן טמאים. ועוד, שהרי מאיליהן באו אל התיבה, ואם כן שפיר הוה מצי למיכתב: הטמאה. אלא על כרחך דמשום לשון נקייה הוא,
כן נראה לי נכון:

המאירי על מסכת פסחים דף ג/ב

אף על פי שביארנו שכל שאין בו לשון גנאי – אין מעקמין את הלשון כדי לספר בלשון כבוד, כל שלשון של כבוד נופל יפה יותר מן האחר מעקמי'
אותו. ועל דרך זה הוזכר כאן בשני תלמידים שאחד מהם שאל: מפני מה בוצרין בטהרה ומוסקין בטומאה ?
וחברו שאל: מפני מה בוצרין בטהרה ואין מוסקין בטהרה ? ושניהם לדבר אחד נתכוונו, אלא שזה שעיקם את לשונו כוון יותר בדקדוק הלשון, אף על פי שלא היה בזה לשון מגונה, שהרי כשאדם אומר: ומוסקין בטומאה, הלשון מוכיח שצריך להשתדל בכך, ויותר ראוי לומר: ואין מוסקין בטהרה. כלומר: שאין המנהג לטרוח ולחזר אחר כלים טהורים למסיקה, ומתוך כך נשתבח זה המעקם אף על פי שלא היה כאן לשון גנאי. ומ"מ לענין תשובת השאלה, הדבר ידוע שאין המשקה מכשיר את הפירות לקבל טומאה – אא"כ נוח לו באותו משקה. וכמו שאמרו: יותן דומיא דכי יתן. וא"כ בבצירה ר"ל: בענבים, פעמים שאדם בוצר בקופות מזופפות שאין היין הולך מהם לאבוד, וכשהבעלים יודעים בכך דורכים מעט את הענבים לשם, כדי שיחזיק הכלי הרבה, ומשקה יוצא ואף הוא נוח לו בכך, אחר שהוא בוצר לגת. שהבוצר לאכילה ודאי אינו כן, אלא בבוצר לגת ונמצא המשקה מכשיר את הענבים, ומתוך כך צריך לכלים טהורים, ואף בהולך לאיבוד מִגְּזֵרַת שמא יבצרנו בקופות מזופפות כמו שביארנו במסכת שבת. אבל במסיקה, ר"ל: בזיתים, הרי המשקה היוצא מהם אינו שווה כלום ומיחל בעלמא הוא, ואינו מכשיר כלל ומתוך כך אין צריך לטרוח בה אחר כלים טהורים:

מסכת בבא קמא דף לח/ב

אָמַר רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא,
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְקַפֵּחַ שְׂכַר כָּל בְּרִיָּה,
אֲפִלּוּ שְׂכַר שִׂיחָה נָאָה.
דְּאִלּוּ בְכִירָה,
דְּקָאָמְרָה:
"מוֹאָב". אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה:
(דברים ב)
"אַל תָּצַר אֶת מוֹאָב וְאַל תִּתְגָּר בָּם מִלְחָמָה",
מִלְחָמָה הוּא דְלָא,
הָא אַנְגַּרְיָא עֲבִיד בְּהוּ.
צְעִירָה דְּקָאָמְרָה:
"בֶּן –
עַמִי". אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוא לְמֹשֶׁה:
(שם)
"וְקָרַבְתָּ מוּל בְּנֵי עַמּוֹן,
אַל תְּצוּרֵם וְאַל תִּתְגָּר בָּם"
– כְּלָל,
דַּאֲפִלּוּ אַנְגַּרְיָא לָא תַעֲבִיד בְּהוֹ.

רש"י

דקאמרה מואב –
לשון פריצות שהוא מאביה: אנגריא –
להשתעבד בהן להביא להם מים ומזון:

רש"י הוריות דף יא/א

בן עמי –
בלשון נקיה הוא, דלא רצתה להודיע דמאביה נתעברה: אמר אל תצורם ואל תתגר בם –
ומדלא כתיבא בהו מלחמה, ש"מ דאפילו צערא לא ליעבד להם. ולא עוד, אפילו בכירה דקריתיה אב, הכתוב פירסמה. דכתיב:
(בראשית יט)
ותשכב את אביה. ובצעירה כתיב: ותשכב עמו:

ספר הפלאה

מַהו דִּכְתִיב:
(דברים כג)
"וְיָתֵד תִּהְיֶה לְךָ עַל אֲזֵנֶךָ" וגו', עניין שהחמיר הכתוב בחוש השמיעה ואמר: שהיא נכוית תחילה לאברים ?
הנה ראיתי בספר עוללות אפרים שכתב: שהפוגם בשמיעה פוגם באזני נשמתו ומסתלק ממנו חוש השמיעה.
וכיון שאמרו חז"ל בב"ק בפרק החובל: חרשו נותן לו דמי כולו.
ה"נ בפוגם באזני נשמתו ומחרשה כאלו פגם בכל אברים.
ובזה הבנתי מה דכתיב באהרן ומרים כשדברו במשה ואמר: שמעו נא דברי אם יהיה נביאכם וגו'. דמה הוצרך השי"ת לומר להם שמעו ?! אלא, כשדברו והשמיעו לאזנם – נסתלק בפגם שמיעה זו, שלא היו יכולים לקבל השמיעה מאת הש"י עד שאמר להם שמעו נא דברי ! והדברים ק"ו בן בנו של ק"ו אם בקדושי עליון כן.
מה יעשו אזובי הקיר ? ויראה שעל זה אמר הכתוב: חרבות בשפתותיהם כי מי שומע.
שעל ידי שמשמיעים לאזנם שפתי מרמה פגמו בשמיעת נשמתם. וכן אמר הנביא: החרשים שמעו.
ועל דרך צחות אמרנו מה שאחז"ל: נשמתו של אדם מעידה בו. שנאמר: משוכבת חיקך שמור פתחי פיך ? יש
לדקדק למה דווקא פתחי פיך ולא שאר אברים
בעבירות הנעשים בהן,
ומה
זה לשון פתחי פיך ?
יש
לומר:
דלרבותא
קאמר !
שלא
יאמרו שאין נשמתם יכולה להעיד עליהן כי
מי שומע דאף כשמדבר ופוגם באזני נשמתו
ומסלק ממנה כח השמיעה בהשמיעו לאזנים
דברים בטילים.
מ"מ
תוכל להעיד על תחילת הדברים שע"י
נתחרשה וזהו פתחי פיך.

אמנם עיקר עדות הנשמה יש לומר כפשטיה שאינה צריכה להעיד בפירוש שמהותה בבואה לדין, הוא עצמו מעיד עליה ופגימות אברים הן הן עדים.
ע"ד שפירש רש"י בפסוק השמים מספרים וגו'
שמהותם ויציאת קום בכל הארץ הוא הסיפור.
והנה הבט נא וראה מעלת השמיעה שאמרו חז"ל כשאמרו ישראל: נעשה ונשמע. אמר הקב"ה: מי גילה לבני רז זה שהמלאכים משתמשים בו ?
שנאמר: עושי דברו לשמוע בקול דברו. הרי דהשמיעה היא יותר במעלה מן המעשה ! וראיה לדבר שבתחילה פגמו בשמיעה שאמרו למשה רבינו ע"ה: קרב אתה ושמע וגו', ואת תדבר אלינו ושמענו ועשינו, הרי שהקדימו שמיעה לעשייה, ומיאנו לשמוע מהשם יתברך, ומזה בא הפגם שפגמו אחר כך במדבר במעשה ע"ז שכולל כל המצוות כמה שכתוב: כי תשגו ולא תעשו כל המצות האלה.
ואמרו חז"ל: בע"ז הכתוב מדבר – שהיא פגם כל רמ"ח אברים.
וכל זה היה בא מחמת שפגמו תחלה בשמיעה שכולל כל האדם כנ"ל, וז"ש שהיא נכוית תְּחִלָּה לָאֵבָרִים, שבה היה הפגם בתחילה.
ומזה בא הפגם לכל האברים.
ויש לפרש בזה מה שכתוב בסוף קהלת: סוף דבר הכל נשמע וגו', כי זה כל האדם, כי את כל המעשה וגו'. רצה לומר: כי נשמע הוא כללות יותר לכל התורה כמ"ש חז"ל את האלקים ירא – זו מצות לא תעשה ! ואת מצותיו שמור –
זו מצות עשה ! כי זה כל האדם כמו שאמרו חז"ל: חרשו נותן לו דמי כולו.

הרי כל האדם נכלל בשמיעת האוזן.
ועל זה אמר: כי את כל מעשה וגו'. רצה לומר: שאין הדבר תלוי אלא במחשבה, כי היודע תעלומות מביט את הנעלם אם טוב ואם רע, כמו שאמרו חז"ל: גדולה עבירה לשמה ממצווה שלא לשמה.
הרי דעיקר תלוי בשמיעת האזן וקבלתו יותר מן המעשה, ויש לנו בזה אריכות דברים והמה בכתובים אצלינו, וכאן אין להאריך. ושיעור דרשת בר קפרא שבתחילה דיבר במעשה אדם שהוא מבחר כל הנעשים הכולל שמים וארץ, ואח"כ דיבר במעשה הצדיקים דעדיף מיניה והוא בחינת מעשה כנ"ל.
ואחר כך דיבר בבחינת נשמע הכוללת יותר במעלה כנלענ"ד:

מדרש רבה שמות פרשה יג'
פסקה א'

(ישעיה מ)
לא ייעף ולא ייגע. במה אני ייגע ? במי שהוא מכעיס לפני בדברים בטלים. כד"א:
(מלאכי ג)
הוגעתם ה'
בדבריכם. הוי: וכעס אויל כבד משניהם.

תנא דבי אליהו רבה פרק יח'

מעשה בכהן אחד שהיה ירא שמים בסתר, וכל מעשיו הטובים שהיה עושה היה עושה בסתר, והיה לו עשרה בנים מאשה אחת, ששה זכרים וארבע נקבות, ובכל יום ויום היה מתפלל ומשתטח ומבקש רחמים ומלחך בלשונו עפר – כדי שלא יבא אחד מהן לידי עבירה ולידי דבר מכוער.
ואמרו: לא יצתה אותה שנה ולא שנית ולא שלישית, עד שבא עזרא והעלה הקדוש ברוך הוא על ידו את ישראל מבבל, ואותו הכהן עמהם. ולא נכנס הכהן ההוא לעולמו עד שראה כהנים גדולים ופרחי כהונה מבניו ומבני בניו עד חמשים שנה, ואחר כך נכנס אותו הכהן לבית עולמו. עליו הכתוב אומר:
(תהלים לז)
בטח בה'
ועשה טוב וגו'.
והתענג על ה'
ויתן לך משאלות לבך וגו'.

תנא דבי אליהו רבה פרק כא'

…ד"א: שאי אליו כפיך על נפש עולליך העטופים ברעב בראש כל חוצות. מכאן אמרו: יבקש אדם רחמים על עצמו ועל אשתו ועל בניו ועל בני ביתו –
שלא יצא אחד מהן לידי דבר מכוער. ולא יראה אדם את אביו ואת אמו כשהן מדברים דברים יתרים ויחריש להם, ואם עשה כן הוא והם אינם ממלאים ימיהם ושנותיהם. שנאמר: רק השמר לך ושמור נפשך מאד וגו'
(דברים ד).

וְישִׁיבַת
בָּתֵּי כְנֵסִיּוֹת שֶׁל עַמֵּי הָאָרֶץ – מוֹצִיאִין אֶת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם

רע"ב

וְישִׁיבַת בָּתֵּי כְנֵסִיּוֹת שֶׁל עַמֵּי הָאָרֶץ –
שמתכנסים ומדברים בדברים בטלים:

אבות דרבי נתן פרק אחד ועשרים

(א)… וְישִׁיבַת בָּתֵּי כְנֵסִיּוֹת שֶׁל עַמֵּי הָאָרֶץ.
כיצד ? מלמד שלא ישב אדם עם יושבי קרנות בשוק, ונמצא בטל מן התורה. שנאמר:
(תהלים א)
אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים [כי אם בתורת ה'
חפצו]. רבי מאיר אומר: ומה תלמוד לומר ובמושב לצים (לא ישב)
? אלו תרטיאות של לצים (שבהן דנין דיני נפשות להמית).
שנא':
(שם כו)
שנאתי קהל מרעים ועם רשעים לא אשב.
(ואין מרעים אלא רשעים. שנא': כי מרעים יכרתון. ומה הוא פורענותן : לעתיד לבא. שנאמר:
(מלאכי ג)
כי הנה היום בא בוער כתנור והיו כל זדים וכל עושה רשעה קש.
ואין זדים אלא לצים. שנא':
(משלי כא)
זד יהיר לץ שמו:

(ב)
מעשה ברבי עקיבא שהיה יושב ושונה לתלמידיו ונזכר לו מה שעשה בילדותו. אמר: מודה אני לפניך ה'
אלקי ששמת חלקי מיושבי בית המדרש ולא שמת חלקי מיושבי קרנות בשוק:

משנה מסכת ברכות פרק ד'

(ב)
רַבִּי נְחוּנְיָא בֶּן הַקָּנָה הָיָה מִתְפַּלֵּל בִּכְנִיסָתוֹ לְבֵית הַמִּדְרָשׁ וּבִיצִיאָתוֹ תְּפִלָּה קְצָרָה.
אָמְרוּ לוֹ: מַה

מָּקוֹם לִתְפִלָּה זוֹ ? אָמַר לָהֶם" בִּכְנִיסָתִי אֲנִי מִתְפַּלֵּל שֶׁלֹּא תֶאֱרַע תְּקָלָה עַל יָדִי,
וּבִיצִיאָתִי אֲנִי נוֹתֵן הוֹדָיָה עַל חֶלְקִי:

מסכת ברכות דף כח/ב

גְּמָרָא תָּנוּ רַבָּנָן: בִּכְנִיסָתוֹ מַהוּ אוֹמֵר ?
יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ,
ה'
אֱלֹקי,
שֶׁלֹּא יֶאֱרַע דְּבַר תְּקָלָה עַל יָדִי,
וְלֹא אֶכָּשֵׁל בִּדְבַר הֲלָכָה,
וְיִשְׂמְחוּ בִּי חֲבֵרַי,
וְלֹא אוֹמַר עַל טָמֵא טָהוֹר וְלֹא עַל טָהוֹר טָמֵא.
וְלֹא יִכָּשְׁלוּ חֲבֵרַי בִּדְבַר הֲלָכָה וְאֶשְׂמַח בָּהֶם.
וּבִיצִיאָתוֹ
אוֹמֵר: מוֹדֶה
אֲנִי לְפָנֶיךָ,
ה'
אֱלֹקַי,
שֶׁשַּמְתָּ
חֶלְקִי מִיּוֹשְׁבֵי בֵּית הַמִּדְרָשׁ,
וְלֹא
שַׂמְתָּ חֶלְקִי מִיּוֹשְׁבֵי קְרָנוֹת,
שֶׁהֵם
מַשְׁכִּימִים וַאֲנִי מַשְׁכִּים,
הֵם
מַשְׁכִּימִים לִדְבָרִים בְּטֵלִים,
וַאֲנִי
מַשְׁכִּים לְדִבְרֵי תּוֹרָה.
אֲנִי
עָמֵל וְהֵם עֲמֵלִים,
אֲנִי
עָמֵל וּמְקַבֵּל שָׂכָר,
וְהֵם
עֲמֵלִים וְאֵינָם מְקַבְּלִים שָׂכָר.
אֲנִי
רָץ וְהֵם רָצִים,
אֲנִי
רָץ לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא,
וְהֵם
רָצִים לִבְאֵר שַׁחַת:

רמב"ם פירוש המשניות –
מסכת ברכות פרק ד משנה ב

וְאֵלָה שְׁתֵּי הַתְּפִלּוֹת חוֹבָה לְכֹל מִי שֶׁיִּכָּנֵס בְּבַיִת הַמִּדְרָשׁ לְקָרוֹת,
שֶׁהֲרֵי לֹא אָמְרוּ:
בכניסתו מָה הָיה אוֹמֵר ?
כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה ספוּר לָמָּה שֶׁהָיָה אוֹמֵר ר'
נחוניא בֵּן הִקְנָה,
וְאָז יִהְיֶה רָשׁוּת בְּיָדֵינוּ.
אֲבָל אָמַר:
בכניסתו מָה הוּא אוֹמֵר ?
ר"ל:
כשֶׁיִּכָּנֵס לַבַּיִת הַמִּדְרָשׁ מָה חַיָּב לוֹמַר ?
וְיֵשׁ לוֹ לְהִתְפַּלֵּל אֵלָה שְׁתֵּי הַתְּפִלּוֹת,
יוֹשֵׁב אוֹ עוֹמֵד אוֹ כְּמוֹ שיזדמן לוֹ,
וְלֹא יַחֲזִיר פָּנָיו לְמִזְרָח וְלֹא יְבָרֵךְ וְלֹא יַעֲשֶׂה השתחוויה בְּהֵם וְלֹא נְפִילַת אַפַּיִם,
וְקָרָא שָׁמָּה:
תְּפִלָּה.
עַל מִנְהָג הַלָּשׁוֹן שֶׁהוּא מְכַנֶּה כָּל בַּקָּשָׁה תְּפִלָּה:

קול הרמ"ז –
מסכת ברכות פרק ד משנה ב

מַה מָּקוֹם וכו'.
שמעתי אומרים: ששאלת מה מקום ? משום דקי"ל:
(ח,א)
דהנכנס להתפלל יכנס שעור שני פתחים. ורבי נחוניא היה מתפלל אותה תפלה בכניסתו,
ולכן שאלוהו: מה מקום ? ובזה אני מוסיף לדייק,
דלא אמרו לו: מה מקום לתפלות אלו ? שהרי שתי תפלות היו,
בכניסה וביציאה ! אלא, לא היה קשה להם מן התפלה השנייה,
שמי שיוצא מבית הכנסת מותר לו להתפלל תחנונים.
ובמה שאמרנו נוכל לתת שייכות למה שמזכיר התנא עניין תפלת רבי נחוניא בכאן דיותר היה נראה לשנותו בפ"ט. אלא דלגבי הרואים תנייה,
שחשבו שהייתה תפלה ממש וסברו דהי מתפלל מעין שמונה עשרה:

רש"י ברכות דף כח/ב

מה מקום – כלומר: מה טיבה:

גמרא

ולא אכשל –
וישמחו חברי על כשלוני,
הרי רעות שתים שיבאו על ידי – שאגרום להם שיענשו: מיושבי קרנות –
חנוונים,
או עמי הארץ,
שעוסקים בדבר שיחה:

מסכת ברכות דף מג/ב

תָּנוּ רַבָּנָן: שִׁשָּׁה דְּבָרִים גְּנַאי לוֹ לְתַלְמִיד חָכָם,
אַל יֵצֵא כְּשֶׁהוּא מְבֻשָּם לַשּׁוּק,
וְאַל יֵצֵא בְּמִנְעָלִים הַמְטֻלָּאִים,
וְאַל יֵצֵא יְחִידִי בַּלַּיְלָה,
וְאַל יְסַפֵּר עִם אִשָּׁה בַּשּׁוּק,
וְאַל יִכָּנֵס בָּאַחֲרוֹנָה לְבֵית הַמִּדְרָשׁ,
וְאַל יָסֵב (במסיבה)
[בַּחֲבוּרָה]
שֶׁל עַמֵּי הָאָרֶץ.
וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף אַל יַפְסִיעַ פְּסִיעָה גַּסָּה,
וְאַל יְהַלֵּךְ בְּקוֹמָה זְקוּפָה… וְאַל יָסֵב בִּמְסִבָּה שֶׁל עַמֵּי הָאָרֶץ,
(דאתי)
[מַאי טַעְמָא ?
דִּלְמָא אַתִּי]
לְאַמְשׁוּכֵי בַּתְרַיְיהוּ...

תלמוד ירושלמי מסכת ברכות דף לג/א

בכניסתו מַהוּ אוֹמֵר ? יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנַיִךְ ה'
אלקי ואלקי אֲבוֹתַי שֶׁלֹּא אַקְפִּיד כְּנֶגֶד חבירי, וְלֹא חבירי יַקְפִּידוּ כְּנֶגְדִּי, שֶׁלֹּא נְטַמֵּא אֶת הַטָּהוֹר, וְלֹא נְטַהֵר אֶת הַטָּמֵא, שֶׁלֹּא נִאֱסֹר אֶת הַמֻּתָּר, וְלֹא נַתִּיר אֶת הָאָסוּר, ונמצאֶתי מִתְבַּיֵּשׁ לְעוֹלָם הַזֶּה וּלְעוֹלָם הַבָּא. וּבִיצִיאָתוֹ
מַהוּ אוֹמֵר ?
מוֹדֶה
אֲנִי לְפָנֶיךָ ה'
אלקי
ואלקי אֲבוֹתַי שֶׁנָּתַתָּ חֶלְקֵי
מִיּשְׁבֵי בַּיִת הַמִּדְרָשׁ וּבָתֵּי
כְּנֵסִיוֹת,
וְלֹא
נָתַתָּ חֶלְקֵי בְּבָתֵּי תרטיות
וּבְבָתֵּי קרקסיות ,שֶׁאֲנִי
עָמַל וְהֵן עֲמֵלִים,
אֲנִי
שׁוֹקֵד וְהֵן שׁוֹקְדִים,
אֲנִי
עָמַל לירש גַּן עֵדֶן,
וְהֵן
עֲמֵלִים לִבְאֵר שַׁחְתָּ.
שֶׁנֶּאֱמַר:
כִּי
לֹא תַּעֲזֹב נַפְשִׁי לִשְׁאֹל לֹא
תִּתֵּן חֲסִידֵךְ לִרְאוֹת שַׁחת.

מסכת עבודה זרה דף יח/ב

תָּנוּ רַבָּנָן הַהוֹלֵךְ לְאִיצְטַדִינִין,
וּלְכַרְקוֹם,
וְרָאָה [שָׁם]
אֶת הַנְּחָשִׁים,
וְאֶת הַחַבָּרִים,
בּוּקְיוֹן,
מוּקְיוֹן,
מוּלְיוֹן,
לוּלְיוֹן,
[בְּלוֹרְיָן]
(סגלרין)
סְגַלְרִינוֹן.
הֲרֵי זֶה מוֹשָׁב לֵצִים.
וַעֲלֵיהֶם הַכָּתוּב אוֹמֵר:
(תהלים א)
"וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יָשָׁב". וְסָמִיךְ לֵיהּ:
"כִּי אִם בְּתוֹרַת ה'
חֶפְצוֹ".
הַא לָמַדְתָּ שֶׁהַדְּבָרִים הָלָּלוּ מְבִיאִים [אֶת הָאָדָם]
לִידֵי בִיטוּל תּוֹרָה.
וּרְמִינְהִי:
(הולכין)
לְאִיצְיַדִינִין [מוּתָּר],
מִפְּנֵי שֶׁצוֹוֵחַ וּמַצִיל.
לְכַּרְקוּם [מוּתָּר],
מִפְּנֵי יִשׁוּב מְדִינָה,
וּבִלְבָד שֶׁלֹּא יִתְחַשֵׁב עִמָּהֶם.
וְאִם נִתְחַשֵׁב עִמָּהֶם אַסוּר.
קַשְׁיָא אִיצְטַדִּינִין אַאִיצְטַדִּינִין ?
וְקַשְׁיָא כַּרְקוֹם אַכַּרְקוֹם ! בִּשְׁלַמָא כַרְקוֹם אַכַרְקוֹם לָא קַשְׁיָא,
כָּאן בְּמִתְחַשֵׁב עִמָּהֶם,
כָּאן בִּשְׁאֵין מִתְחַשֵׁב עִמָּהֶם.
אֶלָּא אִיצְטַדִּינִין אַאַיצְטַדִּינִין קַשְׁיָא ! תְּנָאֵי הִיא,
דְּתָנְיָא: אֵין הוֹלְכִין לְאִיצְטַדִּינִין מִפְּנֵי (שהן שופכי דּומים).
[מוֹשַׁב לֵצִים].
רַבִּי נָתָן מַתִּיר,
מִפְּנֵי שְׁנֵי דְּבָרִים,
אֶחָד –
מִפְּנֵי שֶׁצוֹוֵחַ וּמַצִּיל,
וְאֶחָד מִפְּנֵי שֶׁמֵּעִיד עֵדוּת אִשָׁה לְהַשִּיאָה.
תָּנוּ רַבָּנָן: אֵין הוֹלְכִין (לאיצטדיאות)
[לְתַרְטִיאוֹת]
וּלְקִירְקְסָאוֹת,
מִפְּנֵי שֶׁמְזַבְּלִין שָׁם [זִיבּוּל]
לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים,
דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: מָקוֹם שֶׁמְזַבְּלִין שָׁם אָסוּר –
מִשּׁוּם חַשָׁד עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים.
מָקוֹם שֶׁאֵין מְזַבְּלִין אָסוּר –
מִפְּנֵי מוֹשָׁב לֵצִים.
מַאי בֵינַיְיהוּ ?
אָמַר רַבִּי חֲנִינָא מְסוּרָא: נָשָׂא וְנָתַן אִיכָּא בֵינַיְיהוּ:

דָּרַשׁ רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פַּזִי,
מַאי דִּכְתִיב:
(תהלים א)
"אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים"
וְגוֹ'.
וְכִי מֵאַחַר שֶׁלֹּא הָלַךְ,
מֵהֵיכָן עָמַד ?
וּמְאַחַר שֶׁלֹּא עָמַד,
מֵהֵיכָן יָשַׁב ?
וּמֵאַחַר שֶׁלֹּא יָשַׁב,
מֵהֵיכָן לָץ ?
אֶלָּא לוֹמַר לְךָ: שֶׁאִם הָלַךְ – סוֹפוֹ לַעֲמוֹד.
וְאִם עָמַד – סוֹפוֹ לֵישֵׁב.
וְאִם יָשַׁב – סוֹפוֹ לָלוּץ,
וְאִם לָץ,
עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר:
(משלי ט)
"אִם חָכַמְתָּ חָכַמְתָּ לָךְ,
וְלַצְתָּ לְבַדְּךָ תִּשָׂא".

אָמַר לְהוּ רָבָא לְרַבָּנָן: בְּמַטוּתָא,
[בְּעֵינָא]
מִינַּיְיכוּ דְּלָא תְתְלוֹצְצוּ –
דְּלָא לֵיְיתוּ יִסּוּרִין עֲלַיְכוּ.
אָמַר רַב קְטִינָא: כָּל הַמִּתְלוֹצֵץ מְזוֹנוֹתָיו מִתְמַעֲטִין. שֶׁנֶּאֱמַר:
(הושע ז)
"מָשַׁךְ יָדוֹ אֶת לוֹצְצִים".
אָמַר רַבִּי לֵוִי: כָּל הַמִּתְלוֹצֵץ –
נוֹפֵל בְּגֵיהִנָּם. שֶׁנֶּאֱמַר:
(משלי כא)
"זֵר יָהִיר לֵץ שְׁמוֹ עוֹשֶׂה בְעֶבְרַת זָדוֹן".
וְאֵין "עֶבְרָה",
אֶלָּא גֵּיהִנָּם. דִּכְתִיב:
(צפניה א)
"יוֹם עֶבְרָה הַיּוֹם הַהוּא".
אָמַר רַבִּי אוֹשַׁעְיָא: כָּל הַמִּתְיָהֵר נוֹפֵל בְּגֵיהִנָּם. שֶׁנֶּאֱמַר:
"זֵד יָהִיר לֵץ שְׁמוֹ,
עוֹשֶׂה בְעֶבְרַת זָדוֹן".
וְאֵין "עֶבְרָה",
אֶלָּא גֵּיהִנָּם. דִּכְתִיב:
"יוֹם עֶבְרָה הַיוֹם הַהוּא"
וְגוֹ'.
אָמַר רַבִּי (תנחום)
[חַנִילַאִי]
בַּר חַנִילַאִי: כָּל הַמִּתְלוֹצֵץ –
גּוֹרֵם כְּלָיָה לָעוֹלָם. שֶׁנֶּאֱמַר:
"וְעַתָּה אַל תִּתְלוֹצָצוּ פֶּן יֶחְזְקוּ מוֹסְרֵיכֶם [כִּי]
כָּלָה וְנֶחְרָצָה"
וְגוֹ'.
[אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: קָשֶׁה הִיא –
שֶׁתְּחִלָּתוֹ יִסּוּרִין וְסוֹפוֹ כְּלָיָה].
דָּרַשׁ רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פָּזִי,
(מאי דּכתיב:
"אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ"
וְגוֹ').
אַשְׁרֵי מִי שֶׁלֹּא הָלַךְ לְתַּרְטִיאוֹת וּלְקִרְקֵסָאוֹת.
"וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים לֹא עָמַד"
– [זֶה שֶׁלֹּא עָמַד]
בְּקְנַגִּיוֹן.
"וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יָשַׁב"
– [שֶׁלֹּא יָשַׁב]
בְּתַחְבּוּלוֹת.
שֶׁמַּא יֹאמַר אָדָם: הוֹאִיל וְלֹא הָלַכְתִּי לְתַרְטִיאוֹת וְקִרֵסָאוֹת,
וְלֹא עָמַדְתִּי בְקִנַגְּיוֹן,
אֵלֵךְ וְאֶגַרֶה בְשֵׁינָה ? תַּלְמוּד לוֹמַר:
"כִּי אִם בְּתוֹרַת ה'
חֶפְצוֹ וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה יוֹמָם וָלָיְלָה":

רש"י

לאיצטדינין –
מקום שמנגחין את השור: ולכרקום –
מצור ועושין שם שחוק וליצנות: את הנחשים –
מנחשים ומכשפים: ואת החברים –
לוחשי נחשים: בוקיון מוקיון לוליון סלגריון –
כולן מיני ליצנים הן: הא למדת –
מדסמיך ליה: כי אם בתורת וגו', מכלל דאזיל להכי – לאו בתורת ה'
חפצו: שצווח ומציל –
אם רואה שיגיחו שם יהודי צועק ומתחנן להם ומצילו: מפני ישוב מדינה –
ישראל הדרים באותה העיר שזה מבקש בני [ישוב]
הכרקום להצילם: שלא יתחשב עמהם –
לחזק עובדי כוכבים ולעשות עמהם מצור: שמעיד עדות אשה –
אם רואה חבירו ישראל נהרג שם, מעיד באשתו ומשיאה: שמזבלים שם –
מסדרין צרכי עבודת כוכבים להתנדב לה,
מזבלין לשון: יזבלני אישי (בראשית ל). עניין חנייה של חיבור ואסיפה אמיישנ"ר בלע"ז: מפני חשד –
עבודת כוכבים שלא יחשדוהו [בחזקת זיבול לעבודת כוכבים]: מאי בינייהו –
לר"מ נמי כולהו אסירי דהא לר'
מאיר כולהו בחזקת זיבול לעבודת כוכבים נינהו: נשא ונתן –
לר"מ נשא ונתן (לעבודת כוכבים)
אסור, דהא מפני שמזבלין לעבודת כוכבים סתמא קאמר, וסבר דודאי מזבלין לעבודת כוכבים שם, ואיכא למיחש לדמי עבודת כוכבים בידו, וקונין מישראל זה לצורך עבודת כוכבים. ורבנן [דמפרשי]
משום חשד ליצנות ולמידי אחריני לא חיישי,
נשא ונתן מותר – דלא חיישינן לדמי עבודת כוכבים: אם הלך סופו לעמוד –
הלך משמע בהעברה בעלמא סופו לעמוד ולהתעכב ביניהם מעט, וה"ק: אשרי שלא הלך, ומתוך שלא הלך –
לא עמד, ומתוך שלא עמד –
לא ישב ! הא אם הלך –
סופו לעמוד כו':
אל תתלוצצו –
פן יחזקו מוסריכם כי כלה ונחרצה שמעתי: מוסריכם –
יסוריכם: משך –
הקב"ה: ידו –
הפותח ידו לזון את הכל – מושכה מן הלוצצין: יום עברה היום ההוא –
ביום הדין משתעי קרא, שנידונין עובדי כוכבים לגיהנם: לטרטיאות –
פלטין וכל דבריהן כשהן נאספין לשחוק וללצון: קיניגון –
צידת חיה על ידי כלבים וכל מעשיהם לשם שחוק ושמחה. דוגמתו בשחיטת חולין:
(דף ס)
וכי משה קניגי הוה: למד –
לא גרסינן הכא:

תוספות

שלא יתחשב עמהם –
פרש"י: לחזקם לצור על העיר. והר"ר אלחנן פירש: להיות ממספר אנשי הצבא של עובדי כוכבים:

שמזבלין שם –
פ"ה, לשון: יזבלני אישי. ורבינו תם פירש: מזבלין –
מזבחים. ולשון גנאי נקט, וכן משמע בירושלמי פרק הרואה: ראה מקום שמזבלין שם לעבודת כוכבים, אומר: זובח לאלהים יחרם:

מאי בינייהו –
תימה טובא איכא בינייהו ! דר"מ דוקא אמר מפני שמזבלין, הא אין מזבלין שם – שרי ! ורבנן אסרי אף במקום שאין מזבלין !
ונראה לפרש דהכי פריך: במקום שמזבלין מאי בינייהו ?
דהא ודאי אף במקום שמזבלין פליג, מדהזכירו חכמים בדבריהם, מקום שמזבלין. דאי ל"פ במקום שמזבלין לא היה להם להזכיר, אלא מה שהוסיפו על ר"מ, ולומר: אף במקום שאין מזבלין אסור !
ועוד יש לפרש מאי בינייהו, בין מקום שמזבלין למקום שאין מזבלין לרבנן דאסרי בתרוייהו, ומסיק נשא ונתן איכא בינייהו:

המאירי

הרבה מעמדות היו לאותם עובדי האלילים שהיו עושים בימי אידיהם, מהם שכל הבא לשם היה מסתכן עמהם בלא חשש סכנה, ובכולם אסור לילך עימם מפני שהוא מושב לצים, ופעמים שמותר לילך לאותו מעמד שיש שם סכנה, אם הוא בטוח בעצמו שיושיבוהו במקום הבטוח, אם כוונתו לשמים. כגון: שאם יראה שם ישראל קרוב לסכנה, שיהא צווח להצילו או להעיד על עדות אשה להצילה ובצד אחר אסור:

בזמן שעובדי אלילים אלה שהזכרנו הולכין לכבוש עיירות או ארצות ולבנות מצור – אסור לישראל להתחשב עמהם, בשעה שמחשבין את גייסותיהם, שמא מתוך שהם משלימין מנין הצריך להם – מתאמצים אלו לילך, ונמצאו הם גורמים לאבד נפשות. ומ"מ אם לא התחייבו עמהם מותר לילך עמהם מפני ישוב מדינה. ר"ל :שאם נמסרה העיר בידם – יהא משתדל להציל ישראלים שבה:

הרבה צריך אדם להיזהר שלא להיות מיושבי קרנות ובמושב לצים, ולא סוף דבר הישיבה אלא אף הלוך מעט. דרשו רבותינו: אשרי האיש אשר לא הלך וגו'. וְכִי מֵאַחַר שֶׁלֹּא הָלַךְ,
מֵהֵיכָן עָמַד ?
וּמְאַחַר שֶׁלֹּא עָמַד,
מֵהֵיכָן יָשַׁב ?
אֶלָּא אִם הָלַךְ – סוֹפוֹ לַעֲמוֹד.
עָמַד – סוֹפוֹ לֵישֵׁב.
יָשַׁב – סוֹפוֹ לָלוּץ,
וְאִם לָץ,
עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר:
(משלי ט)
"וְלַצְתָּ – לְבַדְּךָ תִּשָׂא".

תנא דבי אליהו רבה פרק יח'

…ברוך המקום ברוך הוא שבחר בחכמים ובתלמידיהם ובתלמידי תלמידיהם ומקיים עליהם: במדה שאדם מודד – בה מודדין לו. כשם שהם יושבים בב"כ ובב"מ ובכל מקום שהוא פנוי להם, וקוראים ושונין לשם שמים, ויראה בלבבם, ומחזיקין דברי תורה בפיהם, ומקיימין עליהן הפסוק:
(איכה ג)
טוב לגבר כי ישא עול בנעוריו וגו'.
כך כביכול אפי'
אם הם ישאלו את כל העולם כולו בשעה אחת – הוא נותן להם מיד. שנאמר:
(תהלים ב)
אספרה אל חק ה,'
אמר אלי בני אתה וגו'
שאל ממני ואתנה גוים נחלתך ואחזתך אפסי ארץ. אבל מדת הרשעים אינו כן. שנאמר:
(שם א)
לא כן הרשעים כי אם כמוץ אשר תדפנו רוח.

מדרש רבה איכה הקדמה פסקה ג'

רבי אבא בר כהנא פתח:
(שם ט"ו)
לא ישבתי בסוד משחקים ואעלוז. אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה: רבון העולמים מימי לא נכנסתי בבתי תיאטראות ובתי קרקסאות של אומות העולם ושחקתי עמהם ואעלוז, מפני ידך –בדד ישבתי. נגעה בי ידו של פרעה ולא ישבתי בדד, נגעה בי ידו של סנחריב ולא ישבתי בדד, וכיון שנגעה בי ידך – בדד ישבתי, איכה ישבה בדד:

רמב"ם יד החזקה –
הלכות טומאת צרעת פרק טז'

(י)
הצרעת הוא שם האמור בשותפות כולל עניינים הרבה שאין דומין זה לזה, שהרי לובן עור האדם קרוי צרעת. ונפילת קצת שיער הראש או הזקן קרוי צרעת. ושינוי עין הבגדים או הבתים קרוי צרעת. וזה השינוי האמור בבגדים ובבתים שקראתו תורה צרעת בשותפות השם אינו ממנהגו של עולם, אלא אות ופלא היה בישראל, כדי להזהירן מלשון הרע. שהמספר בלשון הרע משתנות קירות ביתו. אם חזר בו –
יטהר הבית. אם עמד ברשעו עד שהותץ הבית, משתנין כלי העור שבביתו שהוא יושב ושוכב עליהן, אם חזר בו – יטהרו. ואם עמד ברשעו עד שישרפו, משתנין הבגדים שעליו. אם חזר בו – יטהרו. ואם עמד ברשעו עד שישרפו, משתנה עורו ויצטרע. ויהיה מובדל ומפורסם לבדו עד שלא יתעסק בשיחת הרשעים שהוא הליצנות ולשון הרע. ועל עניין זה מזהיר בתורה ואומר: השמר בנגע הצרעת, זכור את אשר עשה ה' אלקיך למרים בדרך. הרי הוא אומר: התבוננו מה אירע למרים הנביאה, שדיברה באחיה שהייתה גדולה ממנו בשנים, וגידלתו על ברכיה, וסכנה בעצמה להצילו מן הים, והיא לא דברה בגנותו, אלא טעתה שהשותו לשאר נביאים, והוא לא הקפיד על כל הדברים האלו. שנאמר: והאיש משה ענו מאד, ואע"פ כן מיד נענשה בצרעת. קל וחומר לבני אדם הרשעים הטיפשים שמרבים לדבר גדולות ונפלאות. לפיכך ראוי למי שרוצה לכוון אורחותיו להתרחק מישיבתן ומלדבר עמהן – כדי שלא יתפס אדם ברשת רשעים וסכלותם. וזה דרך ישיבת הלצים הרשעים, בתחילה מרבין בדברי הבאי, כעניין שנאמר: וקול כסיל ברוב דברים. ומתוך כך באין לספר בגנות הצדיקים, כעניין שנאמר: תאלמנה שפתי שקר הדוברות על צדיק עתק, ומתוך כך יהיה להן הרגל לדבר בנביאים ולתת דופי בדבריהם, כעניין שנאמר: ויהיו מלעיבים במלאכי האלקים ובוזים דברים ומתעתעים בנביאיו. ומתוך כך באין לדבר באלקים וכופרין בעיקר, כעניין שנאמר: מלכים ב' פרק יז'
(ט)
וַיְחַפְּאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל דְּבָרִים אֲשֶׁר לֹא כֵן עַל ה' אֱלֹקיהֶם…(תרגום יונתן (ט)
ואמרו בני ישראל מלין דלא כשרין קדם ה' אלקהון…
רש"י (ט)
ויחפאו –
בדאו,
פתרונו לפי ענינו...
מצודות דוד (ט)
ויחפאו –
אמרו בסתר על ה'
דברים שאינם ראוים לאומרן,
כי כחשו בידיעתו והשגחתו,
וכמו שנאמר (יחזקאל ח יב):
כי אומרים אין ה'
רואה אותנו עזב ה'
את הארץ.
ונאמר:
(ישעיהו כט טו):
הוי המעמיקים מה'
לסתיר עצה וכו'.) והרי הוא אומר: שתו בשמים פיהם ולשונם תהלך בארץ. מי גרם להם לשית בשמים פיהם ? לשונם שהלכה תחילה בארץ. זו היא שיחת הרשעים שגורמת להן ישיבת קרנות וישיבת כנסיות של עמי הארץ. וישיבת בתי משתאות עם שותי שכר. אבל שיחת כשרי ישראל אינה אלא בדברי תורה וחכמה, לפיכך הקדוש ברוך הוא עוזר על ידן ומזכה אותן בה. שנאמר: אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע ויכתב ספר זכרון לפניו ליראי ה' ולחושבי שמו.