משנה, מסכת אבות פרק א משנה ג, בתוספת מקורות

משנה מסכת אבות פרק א'

(ג)
אַנְטִיגְנוֹס אִישׁ סוֹכוֹ קִבֵּל מִשִּׁמְעוֹן הַצַּדִּיק.
הוּא הָיָה אוֹמֵר: אַל תִּהְיוּ כַעֲבָדִים הַמְשַׁמְּשִׁין אֶת הָרַב עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס,
אֶלָּא הֱווּ כַעֲבָדִים הַמְשַׁמְּשִׁין אֶת הָרַב שֶׁלֹּא עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס,
וִיהִי מוֹרָא שָׁמַיִם עֲלֵיכֶם:

אַנְטִיגְנוֹס
אִישׁ סוֹכוֹ

תוי"ט

(ג)
איש סוכו –
היה אדון למקום הנקרא סוכו.
ואיש כלשון אדון כדתנן אישי כ"ג במסכת יומא [דף י"ח]
ופי'
הר"ב שם בפ'
קמא משנה ג'
אישי אדוני.
[ועיין בפרק ד'
דחלה משנה י'
בד"ה איש תקוע וכו']:

שער הגלגולים –
הקדמה לו'

שרש יעקב אבינו ע"ה,
יעקב,
ירמיהו הנביא,
דניאל,
אנטיגנוס איש סוכו,
ר"א בן דהבאי,
רב פפא,
הר"ן מפרש על הרי"ף ז"ל.
שתי טפות של יעקב,
הא'
באביגיל אחות דוד.
והב'
נתגלגלה באביגיל הנביאה,
אשת נבל הכרמלי:

ספר השל"ה הקדוש –
ווי העמודים –
הקדמה

והנה בחמלת ה' העמיד בכל דור ודור עלינו,
רועי ישראל להורות הדרך לפנינו,
כדי שלא תשכח התורה מפינו ומפי זרעינו,
ואזכיר דורות התנאים בראשונה,
משמעון הצדיק ואנשי דורו שהיו משירי אנשי כנסת הגדולה באחרונה,
והשאירו אחריהם ברכה,
לדור השני אנטיגנוס איש סוכו,
ורבי אליעזר בן חרסום ודורם היורדים לעומקה של הלכה.

ספר דרך חיים –
פרק א'
משנה א'

אבל מן אנשי כנסת הגדולה התחילו הדורות לפחות ולהמעט וכמו שיתבאר בסמוך,
כי מן אנשי כנסת הגדולה ואילך התחילו הדורות למעט,
ולכך אמר אנטיגנוס איש סוכו קבל משמעון הצדיק,
ולא אמר שמעון הצדיק מסר התורה לאנטיגנוס איש סוכו כי לא מסר לו כל תורתו שקבל,
שהדורות התחילו לפחות ולהתמעט חכמתם,
רק אמר אנטיגנוס איש סוכו קבל ממנו כי קבל כפי כוחו כאשר היה לו לקבל,
וכמו שאמר רבי אליעזר הגדול (סנהדרין ס"ח ע"א)
הרבה תורה למדתי מרבותי ולא חסרתי מהם רק ככלב המלקק מן הים.
וכן כל הזוגות שזכר אחר כך לא הזכיר רק לשון קבלה,
כי לשון קבל תולה במקבל והוא מקבל כפי כחו,
אבל המסירה היא שייך אל המוסר והוא מוסר כפי כחו גם כן.
ודבר זה היה עד אנשי כנסת הגדולה שהיה תולה הכל בנותן,
כי המקבל יש לו כח לקבל כל אשר ימסור כי לא היה חסרון במקבל,
אבל כאשר יש חסרון במקבל אין לתלות בנותן,
דמה מועיל כח הנותן כאשר יש חסרון במקבל,
ולפיכך אמר לשון קבלה ופירוש זה ברור.

שו"ת תשב"ץ חלק ד'
טור א'
(חוט המשולש)
סימן מב'
ד"ה יוסי בן

ואולי אנטיגנוס ע"ה היה ריש דיברא לשמעון הצדיק וקבלת התלמידים היתה יוצאת ומסתיימא מתרווייהו וראיה לזה באומרו אנטיגנוס איש סוכו קבל משמעון הצדיק ולא קאמר קבל ממנו כמו שאמר בהני תנאי אחרינא קבלו מהם ש"מ דאנטיגנוס היה תלמיד חבר וריש דיברא לשמעון הצדיק

אַל
תִּהְיוּ כַעֲבָדִים הַמְשַׁמְּשִׁין
אֶת הָרַב עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס

מסכת עבודה זרה דף יט/א

"אַשְׁרֵי אִישׁ יְרֵא [אֶת]
ה' בְּמִצְוֹתָיו חָפֵץ מְאֹד",
אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר:
"בְּמִצְוֹתָיו",
וְלֹא בִשְׂכַר מִצְוֹתָיו,
כְּדִתְּנָן: הוּא הָיָה אוֹמֵר: אַל תִּהְיוּ כַּעֲבָדִים הַמְּשַׁמְשִׁין אֶת הָרָב עַל מְנַת לְקַבֵּל פְּרַס,
[אֶלָּא הֱווּ כַּעֲבָדִים הַמְּשַׁמְשִׁין אֶת הָרָב שֶׁלֹּא עַל מְנַת לְקַבֵּל פְּרָס]

רש"י

כאיש גבור: ולא בשכר מצותיו –
שעובד את יוצרו מאהבת שמו ומאהבת מצות פיו ולא לשם קיבול שכר: על מנת שלא לקבל פרס –
יהי לבך עמו לומר אפילו אין סופי לקבל שכר אוהב אני את בוראי וחפץ במצותיו: ממקום שלבו חפץ –
לא ישנה לו רבו אלא מסכת שהוא מבקש הימנו שאם ישנה לו מסכת אחרת אין מתקיימת לפי שלבו על תאותו: חפצו –
באותו שאדם חפץ מדלא כתיב חפץ:

תוספות

על מנת לקבל פרס –
פי'
בתוהא אם לא תבא שאילתו, כמו שעושין עובדי כוכבים. אבל אם אינו תוהא –
דמי

להא דאמרינן בפ"ק דב"ב (דף י🙂
ובפ"ק דפסחים (דף ח.)
ובר"ה (דף ד.)
דתניא: סלע זה לצדקה ע"מ שיחיה בני – הרי זה צדיק גמור:

המאירי

ראוי לאדם להיות רודף אחר המצות שלא מחמת השכר אלא מתשוקת השלמת רצון בוראו והשכר בא מאליו והוא שאמרו במצותיו הפץ מאוד ולא בשכר מצותיו:

מסכת נדרים דף סב'
ע"א

תַּנְיָא:
(דברים ל)
"לְאַהֲבָה אֶת ה'
אֱ–לֹהֶיךָ,
לִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ וּלְדָבְקָה בוֹ".
שֶׁלֹּא יֹאמַר אָדָם: אֶקְרָא –
שֶׁיִּקְרְאוּנִי חָכָם,
אֶשְׁנֶה –
שֶׁיִּקְרְאוּנִי רַבִּי,
אֶשְׁנֶה –
שֶׁאֶהְיֶה זָקֵן וְאֵשֵׁב בִּישִׁיבָה,
אֶלָּא לְמֹד מֵאַהֲבָה,
וְסוֹף הַכָּבוֹד לָבוֹא,
שֶׁנֶּאֱמַר:
(משלי ז)
"קָשְׁרֵם עַל אֶצְבְּעֹתֶיךָ,
כָּתְבֵם עַל לוּחַ לִבֶּךָ".
וְאוֹמֵר:
(שם ו)
"קָשְׁרֵם עַל לִבְּךָ תָמִיד,
עָנְדֵם עַל גַּרְגְּרֹתֶךָ".
וְאוֹמֵר:(שם ג)
"דְּרָכֶיהָ דַּרְכֵי נֹעַם"
וְגוֹ'.
וְאוֹמֵר:
(שם)
"עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ וְתֹמְכֶיהָ מְאֻשָּׁר".
רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן צָדוֹק אוֹמֵר: עֲשֵׂה דְּבָרִים (לפועלם)
[לְשֵׁם פָּעֳלָם],
וְדַבֵּר בָּהֶם לִשְׁמָם,
אַל תַּעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדֵּל בָּהֶם,
וְאַל תַּעֲשֵׂם קַרְדֹּם לִהְיוֹת עוֹדֵר בּוֹ,
וְקַל –
וָחוֹמֵר –
וּמַה בֵּלְאשַׁצַר,
שֶׁלֹּא נִשְׁתַּמֵּשׁ אֶלָּא בִּכְלֵי קֹדֶשׁ שֶׁנַּעֲשׂוּ [כְּלֵי]
חֹל,
נֶעֱקַר מִן הָעוֹלָם,
הַמִּשְׁתַּמֵּשׁ בְּכִתְרָהּ שֶׁל תּוֹרָה עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה !

אָמַר רָבָא: שָׁרִי לֵיהּ לְאִינִישׁ לְאוֹדוּעֵי נַפְשֵׁיהּ בְּאַתְרָא דְּלָא יָדְעִין לֵיהּ,
דִּכְתִיב:
"וְעַבְדְּךָ יָרֵא אֶת ה'
מִנְּעֻרָי"
(מ"א יח).
אֶלָּא קַשְׁיָא דְּרַבִּי טַרְפוֹן ! מִשּׁוּם דְּעָשִׁיר גָּדוֹל הֲוָה,
וַהֲוָה לֵיהּ לְפִיּוּסֵיהּ בְּדָמִים.
רָבָא רָמִי: כְּתִיב,
"וְעַבְדְּךָ יָרֵא אֶת ה'
מִנְעֻרָי",
וּכְתִיב:
(משלי כז)
"יְהַלֶּלְךָ זָר וְלֹא פִיךָ".
הָא –
בְּאַתְרָא דְּיָדְעִין לֵיהּ,
הָא –
בְּאַתְרָא דְּלָא יָדְעִין לֵיהּ.
וְאָמַר רָבָא: שָׁרִי לֵיהּ לְצוּרְבָא מֵרַבָּנָן לְמֵימָר: צוּרְבָא מֵרַבָּנָן אֲנָא –
שָׁרוּ לִי תִּגְרָאִי בְּרֵישָׁא,
דִּכְתִיב:
(ש"ב ח)
"וּבְנֵי דָוִד כֹּהֲנִים הָיוּ",
וְכִי כֹּהֲנִים הֲווּ ?
אֶלָּא מַה כֹּהֵן נוֹטֵל חֵלֶק בְּרֹאשׁ,
אַף תַּלְמִיד חָכָם נוֹטֵל חֵלֶק בְּרֹאשׁ.
וְכֹהֵן,
מְנָא לָן ?
דִּכְתִיב:
(ויקרא כא)
"וְקִדַּשְׁתּוֹ,
כִּי אֶת לֶחֶם אֱלֹהֶיךָ הוּא מַקְרִיב"
וְגוֹ'.
וְתָנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל,
"וְקִדַּשְׁתּוֹ"
– לְכָל דָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה – לִפְתֹּחַ רִאשׁוֹן,
וּלְבָרֵךְ רִאשׁוֹן,
וְלִטֹּל מָנָה יָפָה רִאשׁוֹן.
וְאָמַר רָבָא: שָׁרִי לֵיהּ לְצוּרְבָא מֵרַבָּנָן לְמֵימָר: לָא יָהִיבְנָא אַכַּרְגָא,
דִּכְתִיב:
(עזרא ד)
"מִנְדָה,
בְלוֹ,
וַהֲלָךְ"
וְגוֹ'.
וְאָמַר רַב יְהוּדָה:
,מִנְדָה'
– זוֹ מְנַת הַמֶּלֶךְ.
,בְּלוֹ'
– זֶה כֶּסֶף גּוּלְגְלָתָא.
,וַהֲלָךְ'
– זֶה אַרְנוֹנָא.
וְאָמַר רָבָא: שָׁרִי לֵיהּ לְצוּרְבָא מֵרַבָּנָן לְמֵימָר: עַבְדָּא דְּנוּרָא אֲנָא,
לָא יָהִיבְנָא אַכַּרְגָא,
מַאי טַעֲמָא ?
לִבְרוּחֵי אַרְיָא מִינֵיהּ קָאָמַר.

משנה מסכת סוטה פרק ה'

בּוֹ בַיּוֹם דָּרַשׁ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן הֻרְקָנוֹס: לֹא עָבַד אִיּוֹב אֶת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶלָּא מֵאַהֲבָה,
שֶׁנֶּאֱמַר:
(איוב יג)
הֵן יִקְטְלֵנִי לוֹ אֲיַחֵל.
וַעֲדַיִן הַדָּבָר שָׁקוּל,
לוֹ אֲנִי מְצַפֶּה אוֹ אֵינִי מְצַפֶּה,
תַּלְמוד לוֹמַר:
(שם כז)
עַד אֶגְוָע לֹא אָסִיר תֻּמָּתִי מִמֶּנִּי,
מְלַמֵד שֶׁמֵאַהֲבָה עָשָׂה.
אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: מִי יְגַלֶּה עָפָר מֵעֵינֶיךָ,
רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי,
שֶׁהָיִיתִָ דוֹרֵשׁ כָּל יָמֶיךָ שֶׁלֹּא עָבַד אִיּוֹב אֶת הַמָּקוֹם אֶלָּא מִיִּרְאָה,
שֶׁנֶּאֱמַר:
(שם א)
אִישׁ תָּם וְיָשָׁר יְרֵא אֱ–לֹהִים וְסָר מֵרָע,
וַהֲלֹא יְהוֹשֻׁעַ תַּלְמִיד תַּלְמִידְךָ לִמֵּד שֶׁמֵּאַהֲבָה עָשָׂה:

רע"ב

(ה)
מאהבה –
שאהב את המקום: שקול –
משקלו שוה אינו מכריע לכאן ולכאן.
יש לו הכתוב בוי"ו ומשמעותו כאילו היה לא באל"ף.
ויש לא באל"ף ומשמעותו כאילו כתוב בוי"ו.
הן יקטלני,
הלא הוא הורגני לא איחל לו עוד.
או לו אני מיחל: מיראה –
מדאגת פורענות שלא תבא עליו: ירא א–להים –
ולא אוהב א–להים:

מסכת סוטה דף כב/ב

תָּנוּ רַבָּנָן: שִׁבְעָה פְּרוּשִׁים הֵם.
פָּרוּשׁ שִׁכְמִי,
פָּרוּשׁ נִקְפִי,
פָּרוּשׁ קִיזָאִי,
פָּרוּשׁ מְדוֹכָה,
פָּרוּשׁ מָה חוֹבָתִי וְאֶעֱשֶׂנָּה,
פָּרוּשׁ מֵאַהֲבָה,
פָּרוּשׁ מִיִּרְאָה.
פָּרוּשׁ שִׁכְמִי –
זֶה הָעוֹשֶׂה מַעֲשֵׂה שְׁכֶם.
פָּרוּשׁ נִקְפִי –
זֶה הַמְנַקֵּף אֶת רַגְלָיו.
פָּרוּשׁ קִיזָאִי –
אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק:
זֶה הַמַּקִּיז דָּם בַּכְּתָלִים.
פָּרוּשׁ מְדוֹכָה –
אָמַר רַבָּה בַּר שִׁילָא: דִּמְשֻׁפָּעַ כִּמְדוֹכָה.
פָּרוּשׁ מָה חוֹבָתִי וְאֶעֱשֶׂנָּה –
הָא מַעַלְיוּתָא הִיא ?
אֶלָּא,
דְּאָמַר: מָה חוֹבָתִי תּוּ וְאֶעֱשֶׂנָּה.
פָּרוּשׁ מֵאַהֲבָה,
פָּרוּשׁ מִיִּרְאָה –
אָמְרוּ לֵיהּ אַבַּיֵי וְרָבָא לְתַּנָּא: לָא תִּתְנִי "פָּרוּשׁ מֵאַהֲבָה",
"פָּרוּשׁ מִיִּרְאָה",
דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: לְעוֹלָם יַעֲסֹק אָדָם בְּתוֹרָה וּבְמִצְווֹת אַף עַל פִּי שֶׁלֹֹּא לִשְׁמָהּ,
שֶׁמִּתּוֹךְ שֶׁלֹֹּא לִשְׁמָהּ בָּא לִשְׁמָהּ.
אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: דְּמִטַּמְרָא –
מִטַּמְרָא,
דְּמִגַּלְיָא –
מִגַּלְיָא,
(ודמטמרא)
דְּבֵי דִּינָא רַבָּה לִיתְפָּרַע מֵהַנֵי דְּחָפוּ גּוּנְדֵי.
אָמַר לָהּ יַנַּאי מַלְכָּא לִדְבִיתְהוּ:
אַל תִּתְיָרְאִי לֹא מִן הַפְּרוּשִׁים וְלֹא מִמִּי שֶׁאֵינָן פְּרוּשִׁים,
אֶלָּא מִן הַצְּבוּעִים שֶׁדּוֹמִין לַפְּרוּשִׁים,
שֶׁמַעֲשֵׂיהֶם כְּמַעֲשֵׂה זִמְרִי,
וּמְבַקְּשִׁים שָׂכָר כְּפִינְחָס:

רש"י

מעשה שכם –
שמלו שלא לשם שמים אף זה מעשיו להנאתו שיכבדוהו בני אדם ולא לשם שמים: המנקיף רגליו –
מהלך בשפלות עקב בצד גודל ואינו מרים רגליו מן הארץ ומתוך כך מנקף אצבעותיו באבנים: מקיז דם לכתלים –
עושה עצמו כעוצם עיניו שלא יסתכל בנשים ומתוך כך מכה ראשו בכותל והדם יוצא: דמשפע –
הולך כפוף: כי מדוכיא –
בוכנא עשוי כמקבת וראשו כפוף: פרוש מה חובתי ואעשנה –
למדוני מה עלי לעשות ואעשה: הא מעליותא היא –
אם אינו בקי באיסורין ודקדוקי מצות ובא ללמוד: מה חובתי תו ואעשנה –
מה לעשות עוד ולא עשיתי ומראה עצמו כאילו קיים את הכל: פרוש מאהבה –
מאהבת שכר המצות ולא לאהבת מצות הבורא: מיראה –
של עונשין אלא מה על האדם לעשות מאהבת הש"י כאשר צוונו ה' א–להינו וסוף השכר לבא: דמטמרא מטמרא כו'
– הנסתרות נסתרות מבני אדם והגלויות גלויות ומ"מ לב"ד הגדול כולם גלויות והוא יפרע מן המתכסים בטליתות ומראין עצמן כפרושין ואינן פרושין: אל תתיראי מן הפרושין –
שהפרושין היו שונאין אותו לפי שהרג מן החכמים הרבה ונהפך להיות צדוקי כדאמר בקידושין (דף סו)
וכשמת היתה אשתו יראה מהן שלא יעבירו המלוכה מבניה והיתה אומרת לו לבקש מלפניהם עליה ואמר לה אל תתיראי מן הפרושין שצדיקים הן ולא יגמלוך רעה ולא לבניך שלא חטאו להם: ולא ממי שאינן פרושין –
שהם אוהביי: אלא מן הצבועים –
כלומר שאין מראיתם כתולדותם אלא צבועין מבחוץ ואין תוכן כברם: שמעשיהם כמעשה זמרי –
שהן רשעים ומבקשים שכר כפנחס אומרים לבריות לכבדן כפנחס ואיכא דמפרש לה לענין צניעותא:

תלמוד ירושלמי מסכת ברכות דף סז/ב (פרק ט')

רבי עקיבא הוה קיים מיתדון קומי טונוסטרופוס הרשע.
רחתת ענתה דקרית שמע.
שרי קרי קרית שמע וגחך אמר ליה סבא אי חרש את אי מבעט ביסורין את.
אמר ליה תיפח רוחיה דההוא גברא.
לא חרש אנא ולא מבעט ביסורין אנא.
אלא כל יומי קריתי פסוק זה והייתי מצטער ואומר אימתי יבואו שלשתן לידי.
(דברים ו)
ואהבת את ה'
אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך.
רחמתיה בכל לבי ורחמתיה בכל ממוני.
ובכל נפשי לא הוה בדיק לי וכדון דמטת בכל נפשי והגיעה זמן קרית שמע ולא אפלגא דעתי.
לפום כן אנא קרי וגחך לא הספיק לומר עד שפרחה נשמתו

מסכת סוטה דף לא/א

וְנֵחְזִי הַאי "לֹא"
הֵיכִי כְּתִיב ?
אִי בְּלָמֶ"ד אָלֶ"ף כְּתִיב,
"לֹא"
הוּא !
וְאִי בְּלָמֶ"ד וָא"ו כְּתִיב "לוֹ"
הוּא !
וְכָל הֵיכָא דִּכְתִיב בְּלָמֶ"ד אָלֶ"ף "לֹא"
הוּא ?
אֶלָּא מֵעַתָּה,
(ישעיה סג)
"בְּכָל צָרָתָם לֹא צָר",
דִּכְתִיב בְּלָמֶ"ד אָלֶף,
הָכִי נַמִי דְּ"לֹא"
הוּא ?
וְכִי תֵּימָא הָכִי נַמִי ! וְהָכְּתִיב:
(שם)
"וּמַלְאָךְ פָּנָיו הוֹשִׁיעָם וְגוֹ'
וַיְנַשְּאֵם כָּל יְמֵי עוֹלָם".
אֶלָּא מַשְׁמַע הָכִי וּמַשְׁמַע הָכִי:

רש"י

וליחזי האי לא כו'
– ואמאי אמר הדבר עדיין שקול: ה"נ דלא הוא –
וה"ק קרא אינו חושש לצרתם ולא צר בה: באברהם –
כי ירא א–להים אתה (בראשית כב): תלוי –
זכותו לדורותיו להגין עליהם עד אלפים דור: לאלפים לאוהבי –
סמך אוהביו לאלפים ואידך קרא סמך לאלף דור אל שומרי מצותיו דהיינו מיראה ואין אלו דומין לפרוש מאהבה לפרוש מיראה (לעיל דף כב)
דהנהו מאהבת שכר ומיראת פורענות הקללות והעונשין והכא מאהבת המקום ומיראתו שמוראו גדול ומוטל על הבריות:

תוספות הרא"ש

אלא מעתה בכל צרתם לא צר –
תימה אמאי לא בעי מאשר לו כרעים,
או מאשר לו חומה דכתיבי בלמ"ד אל"ף ? וי"ל: דהני פשיטא ליה דמיירי בעיר שיש לה חומה דהא כתיב וכי ימכר איש בית מושב עיר חומה ונכתב בלמ"ד אל"ף למידרש, אע"פ שאין לו עכשיו אלא שהיה לו בימי יהושע,
וכן אשר לו כרעים – בידוע שביש לו מיירי. דהא ארבה וחרגול ידיעי בסימנייהו ודרשינן: אשר אין לו עכשיו ועתיד לגדל אחר זמן:

מסכת ברכות דף סא/ב

[בְּשָׁעָה]
שֶׁהוֹצִיאוּהוּ לְרַבִּי עֲקִיבָא לַהֲרִיגָה,
זְמַן קְרִיאַת שְׁמַע הָיָה,
וְהָיוּ סוֹרְקִין אֶת בְּשָׂרוֹ בְּמַסְרְקָאוֹת שֶׁל בַּרְזֶל,
וְהָיָה מִתְכַּוֵּן לְקַבֵּל עָלָיו עֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם בְּאַהֲבָה.
אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו,
רַבֵּנוּ,
עַד כָּאן ?
אָמַר לָהֶם:
כָּל יָמַי הָיִיתִי מִצְטַעֵר עַל הַפָּסוּק הַזֶּה:
"בְּכָל נַפְשְׁךָ"
– וַאֲפִלּוּ הוּא נוֹטֵל אֶת נַפְשְׁךָ,
אָמַרְתִּי: מָתַי יָבוֹא לְיָדִי וַאֲקַיְּמֶנּוּ ? וְעַכְשָׁיו שֶׁבָּא לְיָדִי,
לֹא אֲקַיְּמֶנּוּ ?! הָיָה מַאֲרִיךְ בְּ,אֶחָד'
עַד שֶׁיָּצְתָה נִשְׁמָתוֹ בְּ,אֶחָד'.
יָצְתָה בַּת –
קוֹל וְאָמְרָה: אַשְׁרֶיךָ רַבִּי עֲקִיבָא שֶׁיָּצְתָה נִשְׁמָתְךָ בְּאֶחָד.
אָמְרוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לִפְנֵי הַקָּבָּ"ה: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם,
זוֹ תּוֹרָה וְזוֹ שְׂכָרָהּ ?
אָמְרוּ:
(תהלים יז)
"מִמְתִים יָדְךָ ה'
מִמְתִים מֵחֶלֶד",
אָמַר לָהֶם:
"חֶלְקָם בַּחַיִּים".
יָצְתָה בַּת –
קוֹל וְאָמְרָה לוֹ: אַשְׁרֶיךָ רַבִּי עֲקִיבָא (שיצתה נשמתך באחד,
ואתה)
[שֶׁאַתָּה]
מְזֻמָּן לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא:

רש"י

לכך נאמר בכל מאדך –
מן החביב עליך: והיה מקבל עליו עול מלכות שמים –
קורא קריאת שמע: ממתים ידך יי'
ממתים –
מידך היה לו למות,
ולא מידי בשר ודם:

אוצר המדרשים (אייזנשטיין)
פנחס בן יאיר עמוד 480

(י"ב)
ויקרא:
ג'
טכסים הם הקרבנות:
עולה שלמים וחטאת.
וג'
כתות הן של צדיקים:
אהבה,
בקשה,
ויראה.
העולה כנגד אהבה,
והשלמים כנגד הבקשה והחטאת כנגד היראה.
העולה נקרבת לכבוד הקב"ה בלבד,
אבל השלמים והחטאת בעד עצמנו.
יקרה היא האהבה מן הבקשה,
והבקשה מן היראה.
ואיזו היא האהבה?
אלא שיש צדיקים שעובדים באהבה ונותנים כבוד ויקר למלכותו,
מפני שהוא לבדו קדם את הכל,
ובטובו הרב ברא את עולמו במאמר ולא בעמל,
והוא אלוה ואב ומלך וגבור וחכם וטוב ורחם וסובל את הכל ומלא את העליונים ואת התחתונים,
ומכלכל בריותיו ויודע רזי עולם ומטיב לרעים ומאריך לרשעים לבעבור ישובו ויחיו.
על כל הטובות האלה הצדיקים אוהבים את המקום ונותנים לו הילול ושבח על כל מעשיו הגדולים –
על זה העולה נקרבת.
ואיזו היא הבקשה ?
אלא שיש עובדים את המקום ומפילים תחינות ובקשות ושואלים ממנו כל מדה ומדה בשביל הנאתן,
כגון חכמה ובינה ודעת,
ואורך ימים,
ורפואה,
ואשה משכלת,
ובנים ישרי לבב,
והצלחת מעשים ועושר וכל שהוא קנין טוב –
זו היא הבקשה ועליה שלמים נקרבים.
ואיזה היא היראה?
[אלא]
שיש עובדים את המקום ביראה גדולה ופחד מרובה,
והן מתפללין להנצל מן הקללות הכתובות על המועלים במצותיו,
ועל העוברין פקודיו של מקום,
בין בעולם הזה ובין בעולם הבא;
בעולם הזה מן החלאים ומן המכות והמכאובות,
שלא יצטרכו לבריות,
שלא ימשלו בהם זרים ולא מיתה או דבר רע בבניהם או בנותיהם,
וכדי שימלאו ימיהם בטוב ובברכה.
ובעולם הבא להנצל מן הפורעניות ומן השחתים,
ומן יקידת אש של גיהנם העתידה ללהט ולבער את הרשעים ליום הדין הגדול –
זו היא היראה ועליה החטאת נקרבת.
אבל אלו הקרבנות עולה ושלמים וחטאת,
מקריבין בבית אחד,
על ידי כהן אחד,
לשם א–לוה אחד,
ושלשתן שוין;
כך הצדיקים בין באהבה בין בבקשה ובין ביראה,
שוין אלו לאלו,
שכלם בצל הקב"ה חוסים,
והאוהב אותו הוא אוהב,
והמבקש ממנו הוא מבקש,
והמתירא ממנו הוא מתירא.

וִיהִי
מוֹרָא שָׁמַיִם עֲלֵיכֶם

מסכת ברכות דף ל/ב

"עִבְדוּ אֶת ה'
בְּיִרְאָה,
וְגִילוּ בִּרְעָדָה".
מַאי "וְגִילוּ בִּרְעָדָה" ? אָמַר רַב אַדָּא בַּר (אהבה)
[מַתְנָה], אָמַר רַב: בִּמְקוֹם גִּילָה – שָׁם תְּהֵא רְעָדָה.

רש"י

עבדו את ה'
ביראה –
תפלה,
שהיא לנו במקום עבודה,
עשו אותה ביראה:

תלמוד ירושלמי מסכת סוטה דף כה/א (פרק ה')

כתוב אחד אומר:
(דברים ו)
ואהבת את י"י אלהיך. וכתוב אחד אומר:
(שם)
את י"י אלהיך תירא ואותו תעבוד.
עשה מאהבה ועשה מיראה.
עשה מאהבה שאם באת לשנוא דעת שאת אוהב ואין אוהב שונא.
עשה מיראה שאם באת לבעט אין ירא מבעט.

מסכת נדרים דף כ/א

וְתַּנְיָא:
(שמות כ)
"וּבַעֲבוּר תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל פְּנֵיכֶם"
[זוֹ בּוּשָׁה].
"לְבִלְתִּי תֶחֱטָאוּ"
מְלַמֵּד שֶׁהַבּוּשָׁה מְבִיאָה לִידֵי יִרְאַת חֵטְא.
מִכָּאן אָמְרוּ: סִימָן יָפֶה לָאָדָם שֶׁיְּהֵא בַּיְּשָׁן. אֲחֵרִים אוֹמְרִים: כָּל הַמִּתְבַּיֵּשׁ לֹא בִּמְהֵרָה הוּא חוֹטֵא,
וְכָל שֶׁאֵין לוֹ בֹּשֶׁת פָּנִים,
בְּיָדוּעַ שֶׁלֹּא עָמְדוּ אֲבוֹתָיו עַל הַר סִינָי.

ר"ן

מלמד שהבושה מביאה לידי יראת חטא –
דעל פניכם משמע בושת פנים וכתיב בתריה לבלתי תחטאו: לא עמדו אבותיו על הר סיני –
שהרי נתן טעם למעמד הר סיני לבעבור תהיה יראתו על פניכם וכתיב (דברים כט)
את אשר ישנו פה היום ואת אשר איננו פה ומי שאין לו בושת פנים אינו מזרעם:

מסכת שבת דף לא/ב

(כ)
שם אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: מַאי דִּכְתִיב:
(ישעיה לג)
"וְהָיָה אֱמוּנַת עִתֶּךְ,
חוֹסֵן יְשׁוּעוֹת חָכְמַת וָדָעַת"

וְגוֹ'.
"אֱמוּנַת"
– זֶה סֵדֶר זְרָעִים.
"עִתֶּךְ"
– זֶה סֵדֶר מוֹעֵד.
"חוֹסֶן"
– זֶה סֵדֶר נָשִׁים.
"יְשׁוּעוֹת"
– זֶה סֵדֶר נְזִיקִּין.
"חָכְמַת"
– זֶה סֵדֶר קָדָשִׁים.
"וָדַעַת"
– זֶה סֵדֶר טָהֳרוֹת.
וַאֲפִילוּ הָכִי –
"יִרְאַת ה'
הִיא אוֹצָרוֹ".
אָמַר (רב)
[רָבָא]: בְּשָׁעָה שֶׁמַּכְנִיסִין אָדָם לַדִּין,
(אומר)
[אוֹמְרִים]
לוֹ: נָשָׂאתָ וְנָתַתָּ בֶּאֱמוּנָה ?
קָבַעְתָּ עִתִּים לַתּוֹרָה ?
עָסַקְתָּ בִּפְרִיָּה וּרְבִיָּה ?
צִפִּיתָ לִישׁוּעָה ?
פִּלְפַּלְתָּ בְּחָכְמָה ?
הֵבַנְתָּ דָּבָר מִתּוֹךְ דָּבָר ?
וַאֲפִילוּ הַכִי,
אִי –
"יִרְאַת ה'
הִיא אוֹצָרוֹ",
אֵין,
אִי לָא –
לָא.
מָשָׁל לְאָדָם שֶׁאָמַר לִשְׁלוּחוֹ: הַעֲלֶה לִי [כּוֹר]
חִטִּין לָעֲלִיָּיה,
הָלַךְ וֶעֱלָה לוֹ.
אָמַר לֵיהּ: עֵירַבְתָּ [לִי]
בָּהֶן קַב חוֹמְטִין ?
אָמַר לֵיהּ: לָאוֹ.
אָמַר לֵיהּ: מוּטָב אָם לֹא הֶעֱלֵיתָ.
תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: מְעָרֵב אָדָם קַב חוֹמְטִין בְּכוֹר שֶׁל תְּבוּאָה וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ.
אָמַר רַבָּה בַר רַב הוּנָא: כָּל אָדָם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ תּוֹרָה,
וְאֵין בּוֹ יִרְאַת שָׁמַיִם,
דּוֹמֶה לְגִזְבָּר שֶׁמָּסְרוּ לוֹ מַפְתֵּחוֹת הַפְּנִימִיוֹת,
וְמַפְתֵּחוֹת הַחִיצוֹנוֹת לָא מַסְרוּ לוֹ,
בְּהִי עַיֵיל ?
מַכְרִיז רַבִּי יַנַּאי: חֲבָל עַל דְּלֵית לֵיהּ (ביתא)
[דַּרְתָּא]
וְתַרְעָא לְדַרְתָּא עָבִיד.
אָמַר רַב יְהוּדָה: לֹא בָרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת עוֹלָמוֹ – אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיִּירְאוּ מִלְּפָנָיו.
שֶׁנֶּאֱמַר:
(קהלת גּ)
"וְהָאֱ–לֹהִים עָשָׂה שֶׁיִּירְאוּ מִלְּפָנָיו".

רַבִּי סִימוֹן וְרַבִּי אֶלְעָזָר הֲווּ יָתְבֵי,
חָלִיף וְאָזִיל רַבִּי יַעֲקֹב בַּר אַחָא,
אָמַר לֵיהּ,
חַד לְחַבְרֵיהּ: נֵיקוּם מִקַּמֵּיהּ,
דְּגָבַר דָּחֵיל חֲטָאִין הוּא.
אָמַר לֵיהּ אִידָךְ: נֵיקוּם מִקַּמֵּיהּ דִּגְבַר בַּר אוֹרְיָין הוּא ! אָמַר לֵיהּ: אָמִינָא לָךְ אַנָא דִּגְבַר דָּחִיל חֲטָאִין הוּא,
וְאָמַרְתְּ לִי אַתְּ,
(דגבר)
בַּר אוֹרְיָין הוּא ?
תִּסְתַּיֵּים דְּרַבִּי אֶלְעָזָר הוּא דְּאָמַר,
דִּגְבַר דָּחֵיל חֲטָאִין הוּא,
דַּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי אֶלְעָזָר: אֵין לוֹ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְעוֹלָמוֹ אֶלָּא יִרְאַת שָׁמַיִם בִּלְבַד,
שֶׁנֶּאֱמַר:
(דברים י)
"וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל,
מָה ה'
אֱ–לֹהֶיךָ שׁוֹאֵל מֵעִמָּךְ ?
כִּי אִם לְיִרְאָה"
וְגוֹ'.
וּכְתִיב,
(איוב כּח)
"וַיֹּאמֶר לָאָדָם הֵן יִרְאַת ה'
הִיא חָכְמָה"
וְגוֹ'.
שֶׁכֵּן בִּלְשׁוֹן יְוָנִי קוֹרִין לְאַחַת 'הֵן', תִּסְתַּיֵּים:

רש"י

יראת שמים דומה –
לפתחים חיצונים,
שדרך להם נכנסים לפנימיים,
כך,
אם ירא שמים הוא נעשה חרד לשמור ולעשות,
ואם לאו אינו חש לתורתו: בהי עייל –
באיזה פתח נכנס,
לפתוח את הפנימיים: (ואנא)
אמינא לך –
כלומר אתה מיעטת בשבחו: הן יראת ה'
– יחידה היא היראה בעולם:

המאירי

כבר ידעת שכל שחכמתו קודמת ליראתו אין חכמתו מתקיימת לפיכך יהא אדם זהיר ביראת שמים שאפי'
הגיע לידיעת כל השלמויות ולא היה בו יראת שמים לא הועיל כלום הוא שאמר יראת יי'
היא אוצרו משל לאדם שאמר לשלוחו לך והעלה חטים לעלייה הלך והעלה אמר לו עירבת בהן קב חומטין והיא ארץ מליחה שעפרה משמרת את הפירות מהתליע ואין בעירובן אונא'
כמו שיתבאר במקומו אמר לו לאו א"ל א"כ מוטב שלא העלית כך יראת שמים היא השומרת והמעמדת כל הידיעות כי היא הכל ובה הכל ומפתח של תחיית המתים תלוי בה וכשזו נעדרת ממנו נוח לו שלא נברא נוח לו שלא למד וכבוד אדם מי שנודע ביראת שמים קודם לכבוד מי שנודע בחכמה מעשה בשני חכמים שעבר חכם אחד לפניהם ואמר אמד לחבירו ניקום מקמיה דגבר דחיל חטאין הוא והשיבו האחר ניקום מקמיה דגבר בר אוריין הוא ואמר לו דרך תמה אמינא לך דגבר דחיל חטאין הוא ואת אמרת דגבר בר אוריין הוא וכן אמרו אין לו להקב"ה בעולמו אלא יראת שמים בלבד שנ'
הן יראת יי'
היא חכמה וכבר ביארנו במסכת ברכות שכל שאינו יכול להשליט יצר טוב על יצר רע יהא מזכיר לו יום המיתה תמיד לרכך טבעו וליסרו להשיבו אל אביו ומי שאינו עושה כן נשאר בקשי עורפו ואחריתו עדי אובד הוא שאמרו לא דיין לרשעים שאין חרדים למיתהם אלא שלבם בריא להם כאולם:

מסכת ברכות דף לג/ב

(צז)
שם אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: הַכֹּל בִּידֵי שָׁמַיִם חוּץ מִיִּרְאַת שָׁמַיִם,
שֶׁנֶּאֱמַר:
(דברים י)
"וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה'
אֱ–לֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ,
כִּי אִם לְיִרְאָה"
וְגוֹ'.
אַטוּ (ליראה)
[יִרְאַת שָׁמַיִם]
מִילְתָא זוּטְרָתָא הִיא ?
וְהָאָמַר רַבִּי חֲנִינָא מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי: אֵין לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּבֵית גְּנָזָיו,
אֶלָּא אוֹצָר שֶׁל יִרְאַת שָׁמַיִם. שֶׁנֶּאֱמַר:
(ישעיה לג)
"יִרְאַת ה'
הִיא אוֹצָרוֹ".
אִין,
לְגַבֵּי מֹשֶׁה מִילְתָא זוּטְרָתָא הִיא,
[דְּאָמַר רַבִּי חֲנִינָא]: מָשָׁל לְאָדָם שֶׁמְּבַקְּשִׁים מִמֶּנּוּ כְּלִי גָּדוֹל וְיֵשׁ לוֹ – דּוֹמֶה עָלָיו כִּכְלִי קָטָן. קָטָן וְאֵין לוֹ – דּוֹמֶה עָלָיו כִּכְלִי גָּדוֹל:

רש"י

הכל בידי שמים –
כל הבא על האדם ביד הקדוש ברוך הוא כגון ארוך,
קצר,
עני,
עשיר,
חכם,
שוטה,
לבן,

שחור,
הכל בידי שמים הוא,
אבל צדיק ורשע אינו בא על ידי שמים,
את זו מסר בידו של אדם,
ונתן לפניו שתי דרכים,
והוא יבחר לו יראת שמים:

תוספות הרא"ש

הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים –
פי'
כל מדותיו של אדם שיש לו להתנהג בהם כל ימיו גוזרין עליו בשעת לידה, חכם או טפש גבור או חלש עשיר או עני, אבל צדיק או רשע לא קאמר,
והא דאמרי'
בפ'
המקבל ובפ"ק דע"ז: הכל בידי שמים חוץ מצינים פחים, היינו מאורעות הבאות לאדם בכל יום:

מדרש רבה קהלת פרשה ג'
פסקה יח'

א"ר יודן: גדולה היא היראה – ששמים וארץ לא נבראו אלא בזכות היראה. הה"ד: והא–להים עשה שייראו מלפניו. א"ר ירמיה: גדולה היא היראה – ששני ספרים שכתב שלמה לא חתמן אלא ביראה. הה"ד בספר משלי:
(משלי ל"א)
שקר החן והבל היופי אשה יראת ה'
היא תתהלל. ובסיפרא הדין כתיב: סוף דבר הכל נשמע את הא–להים ירא.

מדרש תהילים מזמור קיב'

הללויה אשרי איש ירא את ה'.
זה שאמר הכתוב:
(משלי לא,
ל)
שקר החן והבל היופי.
אין מתבקש לפני הקב"ה לא יופי ולא עושר.
ומהו מתבקש ?
יראת חטא,
שנאמר:
(שם)
אשה יראת ה'
היא תתהלל.
כמה עשה אברהם לפני הקב"ה ולא נתהלל אלא שהיה ירא לפניו,
שנאמר:
(בראשית כב,
יב)
כי עתה ידעתי כי ירא א–להים אתה.

ילקוט שמעוני משלי –
פרק כד'
– רמז תתקסא'

ד"א: מהו (משלי פרק כד'
(כא)
יְרָא אֶת יְ–הֹוָה בְּנִי) וָמֶלֶךְ ? כל מי שהוא ירא מן הקב"ה סופו להעשות מלך,
ממי אתה למד מאברהם אבינו שנאמר כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה ונעשה מלך.
א"ר ברכיה הכהן בש"ר חלבו כתיב אל עמק שוה הוא עמק המלך עמק שהושוו הכל ונטלו עצה וקצצו ארזים ועשו כסא והושיבוהו מלך עליהם,
וכן יוסף אומר את האלהים אני ירא ונעשה מלך,
וכן משה כי ירא מהביט אל האלהים ונעשה מלך שנאמר ויהי בישורון מלך:

ילקוט שמעוני דברים –
פרק לב'
– רמז תתקמב'

כי שם ה'
אקרא.
נמצינו למדין שלא הזכיר משה שמו של מקום אלא אחר עשרים ואחת מלות,
ממי למד ? ממלאכי השרת למד. שאין מלאכי השרת מזכירין את השם –
אלא אחר שלש קדושות. שנאמר: וקרא זה אל זה ואמר קדוש קדוש קדוש,
אמר משה: די שאהיה בפחות משבעה כמלאכי השרת,
והרי דברים קל וחומר, ומה משה שהוא חכם חכמים וגדול גדולים לא הזכיר שמו של מקום אלא אחר עשרים ואחת מלות,
המזכיר שמו של מקום בחנם – על אחת כמה וכמה.
רשב"י אומר: מנין שלא יאמר אדם לה'
עולה לה'
מנחה לה'
שלמים ? אלא עולה לה'
מנחה לה'
שלמים לה',
תלמוד לומר: קרבן לה',
והרי דברים קל וחומר, ומה אלו שהן מקודשין לשמים אמר המקום: אל יחל שמי עליהן עד שיקדשו,
המזכיר שמו של מקום בחנם ובמקום בזיון על אחת כמה וכמה.

משלי פרק כד'

(כא)
יְרָא אֶת יְהֹוָה בְּנִי וָמֶלֶךְ עִם שׁוֹנִים אַל תִּתְעָרָב:

רש"י

(כא)
ירא את ה'
בני ומלך –
ירא את המלך ובלבד שלא יסירך מיראת ה'
ולעולם יראת ה'
קודמת עם שונים אל תתערב האומרים שתי רשיות יש:

מלבי"ם –
חלק באור הענין

(כא)
ירא את ה'
בני ומלך ועם שונים אל תתערב –
צוה שיירא את ה'
בעניני הדת,
ואת המלך אשר במשפט יעמיד ארץ בהנהגת הקיבוץ המדיני,
ואל תתערב –
עם האנשים שרוצים לשנות –
הנהגת המדינית,
ר"ל למרוד במלכם ולהקים תחתיו הנהגה שניה משונה מראשונה,
שבזה תפר גם יראת ה'
שצוה שתהיה מורא מלך עליך:

מצודות דוד

(כא)
ירא וגו'
– אתה בני מתחילה ירא את ה'
ואח"כ את המלך לעולם יראת ה'
קודמת.
ועם שונים –
עם אנשים שמשנים פקודת המלך וילכו בשרירות לבם הרע עמהם אל תתערב:

רלב"ג

(כא)
ירא את ה'
בני ומלך –
לשמור מצותיו ותורתו וירא עם זה המלך לעשות מצותו ולא תקל בו אך יראתך המלך תהיה נמשכת ליראת ה'
לא חולקת עליו ר"ל במה שהוא כנגד יראת ה':