משנה, מסכת אבות פרק ב משנה טז בתוספת מקורות

נושא הדף:
משנה,
אבות,
פרק ב,
משנה טז –
בתוספת מקורות

מיועד לכיתות:
ד–ח

מחבר:
הרב שמואל רוזנברג

משנה מסכת אבות פרק ב'

(טז)
הוּא הָיָה אוֹמֵר (רַבִּי טַרְפוֹן): לֹא עָלֶיךָ הַמְּלָאכָה לִגְמוֹר,
וְלֹא אַתָּה בֶן חוֹרִין לִבָּטֵל מִמֶּנָּה.
אִם לָמַדְתָּ תוֹרָה הַרְבֵּה,
נוֹתְנִים לָךְ שָׂכָר הַרְבֵּה.
וְנֶאֱמָן הוּא בַּעַל מְלַאכְתְּךָ שֶׁיְּשַׁלֶּם לָךְ שְׂכַר פְּעֻלָּתָךְ.
וְדַע,
מַתַּן שְׂכָרָן שֶׁל צַדִּיקִים לֶעָתִיד לָבוֹא:

לֹא
עָלֶיךָ הַמְּלָאכָה לִגְמוֹר

רע"ב

(טז)
לֹא עָלֶיךָ הַמְּלָאכָה לִגְמוֹר –
לא שכרך הקב"ה לגמור את כולה כדי שתפסיד שכרך אם לא תגמרנה.
ושמא תאמר: איני לומד ואיני נוטל שכר ?! לא אתה בן חורין להבטל.
על כרחך העול מוטל עליך לעבוד:

תוספות מנחות דף צט/ב

לא יהו עליך חובה –
כאדם שיש לו חוב, ואומר: מתי אפרענו ואפטר, כך לא יאמר אשנה פרק אחד ואפטר, שאי אתה רשאי לפטור את עצמך מהן, כך פירש בקונטרס. עוד יש לפרש לא יהו עליך חובה שלא תעסוק אלא בהן, ואי אתה רשאי לפטור עצמך מהן שלא תעסוק בהן כלל, אלא יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ. אי נמי לא יהו עליך חוב ללמוד כל התורה, כדתנן במסכת אבות (פ"ב מט"ו): לא עליך המלאכה לגמור ולא אתה בן חורין ליבטל ממנה.

המאירי על מסכת אבות פרק ב'
משנה כ'

(כ)
לֹא עָלֶיךָ הַמְּלָאכָה לִגְמוֹר. כלומר, שלא תאמר: איך אתחיל בדבר שלא אוכל לבא עד תכליתו?!
שאינך מחוייב לבא עד תכליתו, ולעשות ביתר היכולת, וכן אם תאמר: איני מוכן לכך, צריך על כל פנים שתשתדל כפי מה שתוכל, שאינך בן חורין להבטל מכל וכל ממה שנוצרת עליה ושכר טוב מ"מ שמור לך אם מעט ואם הרבה …

אבות דרבי נתן פרק שבעה ועשרים

(ג)…הוא היה אומר (ר'
יוחנן בן דהבאי): אל תרחק עצמך ממדה שאין לה קצבה וממלאכה שאין לה גמירא.
משל, למה הדבר דומה ? לאחד שהיה נוטל מי הים ומטיל ליבשה, ים אינו חסר ויבשה אינה מתמלאה, היה מקצר בדעתו. אמר לו: ריקה ! מפני מה אתה מקצר בדעתך בכל יום ? טול שכרך דינר של זהב:

מסכת ברכות דף יז/א

מַרְגְּלָא בְּפוּמַיְיהוּ דְּרַבָּנָן דְּיַבְנֶה: אֲנִי בְּרִיָּה וַחֲבֵרַי בְּרִיָּה,
אֲנִי –
מְלַאכְתִּי בָּעִיר,
וְהוּא –
מְלַאכְתּוֹ בַּשָּדֶה,
אֲנִי – מַשְׁכִּים לִמְלַאכְתִּי,
וְהוּא – מַשְׁכִּים לִמְלַאכְתּוֹ.
כְּשֵׁם שֶׁהוּא אֵינוֹ מִתְגַּדֵּר בִּמְלַאכְתִּי,
כָּךְ אֲנִי אֵינִי מִתְגַּדֵּר בִּמְלַאכְתּוֹ.
שֶׁמָּא תֹּאמַר: אֲנִי מַרְבֶּה וְהוּא מַמְעִיט ?
שָׁנִינוּ: אֶחָד הַמַּרְבֶּה וְאֶחָד הַמַּמְעִיט וּבִלְבַד שֶׁיְּכַוֵּן אֶת לִבּוֹ לַשָּׁמַיִם.

רש"י '

אני –
העוסק בתורה בריה אני,
וכן חברי עם הארץ בריה הוא: אני מלאכתי בעיר – כלומר: נוחה מלאכתי ממלאכתו: מתגדר –
מתגדל לתפוש אומנותי: ושמא תאמר –
הדין עמו שאינו מתגדר במלאכתי,
שאילו היה תופס אומנותי לא היה לו לב פתוח להרבות בתורה כמותי,
והיה ממעיט ואין לו שכר: שנינו –
שיש לו שכר לממעיט כמו למרבה: ובלבד שיכוין לבו לשמים –
ואצל קרבנות הוא,
במנחות בסופה:

תוספות

אני בריה וחברי בריה – כלומר: יש לו לב כמוני להבחין בין טוב לרע:

מסכת מנחות דף קי/א

מִשְׁנָה.
נֶאֱמַר בְּעוֹלַת בְּהֵמָה:
(ויקרא א)
"אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחוֹחַ".
וּבְעוֹלַת הָעוֹף:
(שם)
"אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ".
וּבְמִנְחָה:
(שם ב)
"אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ".
לְלַמְּדֶךָ: שֶׁאֶחָד הַמַּרְבֶּה וְאֶחָד הַמַּמְעִיט וּבִלְבַד שֶׁיְּכַוֵּן (את)
לִבּוֹ לַשָּׁמַיִם:

גְּמָרָא.
אָמַר רַבִּי זֵירָא: מַאי קְרָא ?
(קהלת ה)
"מְתוּקָה שְׁנַת הָעֹבֵד אִם מְעַט וְאִם הַרְבֵּה יֹאכֵל".
רַב אַדָא בַּר אַהֲבָה אָמַר,
מֵהָכָא:
(קהלת ה)
"בִּרְבוֹת הַטּוֹבָה רַבּוּ אוֹכְלֶיהָ,
וּמַה כִּשְׁרוֹן לִבְעָלֶיהָ,
כִּי אִם רְאוּת עֵינָיו".
תַּנְיָא,
אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן עַזַּאי: בּוֹא וּרְאֵה מַה כְּתִיב בְּפָרָשַׁת קָרְבָּנוֹת,
שֶׁלֹּא נֶּאֱמַר בָּהֶם: לֹא "קל",
וְלֹא "אֱלֹקים",
אֶלָּא "לַה'".
שֶׁלֹּא לִתֵּן פִּתְחוֹן פֶּה לְבַעַל הַדִּין לַחֲלֹק.
נֶאֱמַר בַּשּׁוֹר הַגַּס:
(ויקרא א)
"אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחוֹחַ".
וּבָעוֹף הַדַּק:
"אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ".
לוֹמַר לְךָ: אֶחָד הַמַּרְבֶּה,
וְאֶחָד הַמַּמְעִיט וּבִלְבַד שֶׁיְּכַוֵּן אֶת לִבּוֹ לַשָּׁמַיִם.
וְשֶׁמָּא תֹּאמַר: לַאֲכִילָה הוּא צָרִיךְ ?! תַּלְמוּד לוֹמַר:
(תהלים נ)
"אִם אֶרְעַב לֹא אֹמַר לָךְ וְגוֹ',
הַאוֹכַל בְּשַׂר אַבִּירִים"
וְגוֹ'.
לֹא אָמַרְתִּי לָכֶם,
זִבְחוּ כְּדֵי שֶׁתֹּאמַר: אֶעֱשֶׂה רְצוֹנוֹ וְיַעֲשֶׂה רְצוֹנִי,
וְלֹא לִרְצוֹנִי אַתֶּם זוֹבְחִים,
אֶלָּא לִרְצוֹנְכֶם [אַתֶּם זוֹבְחִים],
שֶׁנֶּאֱמַר:
(ויקרא יט)
"לִרְצֹנְכֶם תִּזְבָּחֻהוּ":

רש"י '

שנת העובד –
עבודת קרבנות, ומביאו למזבח מתוקה שנתו שהוא ישן ולא ירא: אם מעט ואם הרבה יאכל –
מתן שכרו: ברבות הטובה –
קרבנות: רבו אוכליה –
כהנים: ומה כשרון לבעליו –
להקדוש ברוך הוא כי אם ראות עיניו שזה מתכוין לטובה:
לבעל הדין –
לאומרים רשויות הרבה הן והדבר מוכיח שזה ששמו כך – ציום להקריב לו מנחה, [וזה]
ששמו כך – ציום להקריב לו פרים, וזה – אילים, לכך נאמר בכולם: ריח ניחוח לה': אחד המרבה –
להביא קרבנות:

כדי שתאמר אעשה רצונו –
להקריב לו קרבן ויעשה רצוני לפי שהוא צריך לכך ואשחדנו: לא לרצוני אתם זובחים – כלומר: לא להנאותי שאיני רוצה להטריח אתכם לעשות על כרחכם: לרצונכם –
לצורך עצמכם לקיים מצוותי, שתהא כפרה לכם בכך: לרצונכם זבוחו –
שתהא כוונתכם לשחוט. פרט למתעסק בסכין לחתוך דבר אחר, ושחט בהמת קדשים שפסולה: מנין למתעסק –
בדבר אחר, ושחט בהמת קדשים שהוא פסול: זו בידינו הוא –
דמצוה לכוין דעתו: לרצונכם תזבחהו –
שנה עליו הכתוב לעכב:

ירושלמי מסכת ברכות פרק ב'
דף כ'
ע"א

כַּד דְּמַךְ (כשנפטר) רַבִּי בוּן בַּר חִיָּא, עַל לְגַבֵּיה רַבִּי זְעִירָא וְאַפְטַר עִילָוֵי,
(קהלת ה)
"מְתוּקָה שְׁנַת הָעוֹבֵד"
וְגוֹ'.
יִישָׁן אֵין כְּתִיב כָּאן,
אֶלָּא: אִם מְעַט וְאִם הַרְבֵּה יֹאכַל.
לְמַה הָיָה רַבּי בוּן בַּר רַבִּי חִיָּא דּוֹמֶה ?
לְמֶלֶךְ שֶׁשָׂכַר פּוֹעֲלִים הַרְבֵּה וְהָיָה שָׁם פּוֹעֵל אֶחָד וְהָיָה מִתְּכָּשֵׁר בִּמְלָאכְתוֹ יוֹתֵר מִדָאי.
מֶה עָשָׂה הַמֶּלֶךְ ?
נְטָלוֹ וְהָיָה מְטַיֵיל עִמוֹ אֲרוּכּוֹת וּקְצָרוֹת וְלְעִתּוֹתַי עֶרֶב בָּאוּ אוֹתָּם פּוֹעֲלִים לִיטוֹל שְׂכָרָן.
וְנָתַן לוֹ שְׂכָרוֹ עִמָהֶם מֻשְׁלָם.
וְהָיוּ הַפּוֹעֲלִים מִתְרַעֲמִים וְאוֹמְרִים: אָנוּ יָגַעְנוּ כָּל הַיוֹם וְזֶה לֹא יָגַע אֶלָּא שְׁתֵּי שָׁעוֹת בַּיוֹם וְנָתַן לוֹ שְׂכָרוֹ עִמָנוּ מֻשְׁלָם.
אָמַר לָהֶם הַמֶּלֶךְ: יָגַע זֶה לִשְׁתֵּי שָׁעוֹת יוֹתֵר מִמָּה שֶׁלֹֹּא יְגַעְתֶּם אַתֶּם כָּל הַיוֹם כּוּלוֹ.
כָּךְ יָגַע רַבִּי בוּן בַּתּוֹרָה לְעֶשְׂרִים וּשְׁמֹנֶה שָׁנָה.
מַה שֶׁאֵין תַּלְמִיד וָתִיק יָכוֹל לִלְמוֹד לְמֵאָה שָׁנָה:

מסכת חגיגה דף ה/ב

רַב אִידִי (בריה)
[אַבוּהָ]
דְּרַבִּי יַעֲקֹב בַּר אִידִי הֲוָה רָגִיל,
דְּהֲוָה אָזִיל תְּלָתָא יַרְחִי בְאוֹרְחָא,
(והוה יתיב חד יומא באושפיזיה)
וְחַד יוֹמָא בְבֵי רַב,
(והדר אתי)
וְהָווּ קָרוּ לֵיהּ רַבָּנָן"
"בָּר בֵּי רַב דְּחַד יוֹמָא".
חָלַשׁ דַּעֲתֵיהּ,
וְקָרִי אֲנַפְשֵׁיהּ,
(איוב יב)
"שְׂחוֹק לְרֵעֵהוּ אֶהֱיֶה,
קּוֹרֶא לְאֱלוֹה וַיַעֲנֵהוּ".
אָמַר לֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן,
בְּמָטוּ מִינָךְ,
לָא ַעֲנֵישׁ רַבָּנָן.
נַפָק רַבִּי יוֹחָנָן לְבֵי מִדְרָשָׁא וְדָרַשׁ,
(ישעיה נח)
"וְאוֹתִי יוֹם יוֹם יִדְרוֹשׁוּן וְדַעַת דְּרָכַי יֶחְפָּצוּן",
וְכִי בַיוֹם דּוֹרְשִׁין אוֹתוֹ,
וּבַלָּיְלָה אֵין דּוֹרְשִׁין אוֹתוֹ?
אֶלָּא,
לוֹמַר לָךְ,
כָּל הַעוֹסֵק בַּתּוֹרָה –
אֲפִלּוּ יוֹם אֶחָד בַּשָּׁנָה,
(לשמה)
[מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִילוּ עָסַק כָּל הַשָּׁנָה כּוּלָהּ …

רש"י '

היה רגיל כו'
– מהלך שלשה חדשים היה מביתו לבית המדרש,
ונוסע מביתו אחר הפסח ולומד יום אחד,
וחוזר לביתו לשמח את אשתו בחג הסוכות:

ילקוט שמעוני דברים –
פרק יא'
– רמז תתסג'

… אנכי מצוה אתכם היום. שלא תאמר: איני יכול לשמוע את כל התורה ולשמור את כל המצות, שכתוב בה: ארוכה מארץ מדה. משל למלך שהיה לו בור עמוק לאין סוף, אמר לבן ביתו: שכור פועלים ומלא את הבור. שכר פועלים, ומי שהיה טפש היה הולך ומביט בבור, אמר: אימתי אני ממלא אותו ? ומי היה פקח, אומר: מה איכפת לי, שכיר יום אני אני, שמח שמצאתי לי מלאכה. כך הקב"ה אומר לו: מה איכפת לך, שכיר יום אתה, עשה יומך עד ירצה כשכיר יומו.
דבר אחר: אל תקוצו בדברי תורה, אלא יהא עליך יום האחרון כיום הראשון, וסוף השכר לבוא. כדכתיב: מה רב טובך וגו':

מדרש רבה ויקרא פרשה יט'
פסקה ב'

(ב)
ר'
חנין דציפורין פתר קרא בתלולית זו של עפר, מי שטפש מהו אומר: מי יכול לקצות את זו ?
מי שפקח מהו אומר ?
הריני קוצץ שתי משפלות היום, שתי משפלות למחר, עד שאני קוצץ את כולה. כך מי שטיפש אומר: מי יכול ללמוד את התורה ? נזיקין, ל'
פרקים ! כלים, ל'
פרקים ! מי שפיקח מהו אומר ? הריני שונה שני הלכות היום, שני הלכות למחר, עד שאני שונה את כל התורה כולה. א"ר אמי:
(משלי כד)
(ז)
רָאמוֹת לֶאֱוִיל חָכְמוֹת (בַּשַּׁעַר לֹא יִפְתַּח פִּי).

(מצודות ציון

(ז)
ראמות –
שם אבן יקר וכן ראמות וגביש (איוב כח):

רש"י (ז)
ראמות לאויל חכמות –
מין אבן יקרה שאינה מצויה כמה דתימא ראמות וגביש (איוב כח)
כלומר כל חכמה דומה לכסיל כאבן יקרה וכמרגליות לקנות לומר איך אעסוק בתורה מתי תעלה בידי אבל החכם שונ'
היום מעט ולמחר מעט:

אבן עזרא

(ז)
ראמות –
שלא יוכל להגיע אליהם: בשער –
שהם החכמים:

רלב"ג

(ז)
ראמות –
הנה החכמו'
רמות לאויל לא ישער בעצמו שיוכל להשיג ולזה לא יפתח פיהו בהיותו בשער את החכמים ובאר אחר זה הסבה ואמר מחשב להרע הנה האיש המחשב לבו להרע לו המחשבות ולחברם אליו ישתדל בזה האופן שיהי'
בעל המחשבות הנופלות בזה בכללם הנה החכמות יקנאו אליו שיקנה אותה כי זה הוא דרך אשר יגע בה השגתה לאדם כמו שזכר הפילוסוף בספר הנצוח ובמה שאחר הטבע כי בזה יוכל לברור הצודק מהם מהבלתי צודק ותגיע לו הידיע'
בזה בלא שום ספק כמו שהתבאר שם:

מצודות דוד

(ז)
ראמות –
החכמות המה להאויל כאבן יקר אשר תקשה השגתו וחדל מהם לזה לא יפתח פיו בשער מקום שבת החכמים כי לא למד מאומה:

מלבי"ם –
חלק באור הענין

(ז)
ראמות לאויל חכמות –
אמנם האויל –
שהוא הפך האיש דעת,
שלא לבד שאין לו ידיעה ברורה במופתי הדעת,
הוא מסתפק גם על חקי החכמה,
לו דומים החכמות כראמות –
שהוא דבר הבא ממרומים,
שאין לשכל השגה בהם,
וע"כ בשער –
המלחמה לא יפתח פיו –
כי היו רגילים ללחום בשער כמ"ש כי ידברו את אויבים בשער,
כי האויב רוצה ליכנס אל המבצר דרך השער ואין מניחים אותו,
ומלחמה זו היא בדבור הפה (שהפה רומז על החכמה),
שבכח החכמה ינצחו את האויב בשער,
והאויל לא יפתח פיו,
והאויב נכנס דרך השער וכובש את העיר:

מלבי"ם –
חלק באור המלים

(ז)
ראמות –
אבנים טובות שאמרו עליהם שבאים מלמעלה,
ראמות וגביש (איוב כ"ח),
ואויל,
הוא המסתפק כמ"ש בכ"מ.
ופיו,
מרמז על דבור החכמה (למעלה י'
כ'))

א"ר יוחנן: לככר תלוי באוירו של בית. מי שטיפש אומר: מי יכול להוריד את זה ? מי שפיקח אומר: ולא אחר תלאו ?! אלא, מביא שני קנים ומספקן זה לזה ומורידו. כך מי שטיפש אומר: מי יכול ללמוד תורה שבלבו של חכם ? מי שפיקח אומר: והוא, לא מאחר למדה ?! אלא, הריני לומד שתי הלכות היום, ושתים למחר, עד שאני לומד את כל התורה כולה. אמר רבי לוי: משל לטרסקל נקוב ששכר בעליו פועלים למלאתו. מי שטיפש מהו אומר ? מה אני מועיל, מכניס בזו ומוציא בזו. מי שפיקח מהו אומר :
ולא שכר כל חבית וחבית אני נוטל ?! כך …

מדרש רבה דברים פרשה ח'
פסקה ג'

(ג)
זש"ה (משלי כד)
ראמות לאויל חכמות בשער לא יפתח פיהו מהו ראמות לאויל חכמות א"ר תנחומא הטיפש הזה נכנס לבית הכנסת והוא רואה אותן שנושאים ונותנים בתלמוד והוא אינו יודע מה הן אומרין הוא מתבייש שנא'
בשער לא יפתח פיהו ואין שער אלא סנהדרין דכתיב (דברים כד)
ועלתה יבמתו השערה אל הזקנים ד"א רבנן אמרי הטיפש הזה נכנס לבית הכנסת ורואה אותן עוסקים בתורה והוא אומר להן היאך אדם למד תורה תחלה אומרים לו תחלה קורא במגילה ואח"כ בספר ואח"כ בנביאים ואח"כ בכתובים משהוא גומר את המקרא שונה את התלמוד ואח"כ בהלכות ואח"כ באגדות כיון ששומע כך אומר בלבו אימתי אני למד כל זאת וחוזר מן השער הוי בשער לא יפתח פיהו א"ר ינאי למה"ד לככר שהיה תלוי באויר טיפש אומר מי יוכל להביאו ופקח אומר לא אחד תלה אותו מביא סולם או קנה ומוריד אותו כך כל מי שהוא טיפש אומר אימתי אקרא כל התורה ומי שהוא פיקח מהו עושה שונה פרק אחד בכל יום ויום עד שמסיים כל התורה כולה אמר הקדוש ב"ה לא נפלאת היא ואם נפלאת היא ממך שאין אתה עסוק בה הוי כי המצוה הזאת:

מדרש רבה שיר השירים פרשה א'
פסקה יט'

…ומה מים יורדין טיפין טיפין ונעשית נחלים נחלים, כך תורה. אדם למד ב'
הלכות היום, וב'
למחר עד שנעשה כנחל נובע…

וְלֹא
אַתָּה בֶן חוֹרִין לִבָּטֵל מִמֶּנָּה

משנה מסכת פאה פרק א'

(א)
אֵלּוּ דְבָרִים שֶׁאֵין לָהֶם שִׁעוּר.
הַפֵּאָה,
וְהַבִּכּוּרִים,
וְהָרֵאָיוֹן,
וּגְמִילוּת חֲסָדִים,
וְתַלְמוּד תּוֹרָה.
אֵלּוּ דְבָרִים שֶׁאָדָם אוֹכֵל פֵּרוֹתֵיהֶן בָּעוֹלָם הַזֶּה וְהַקֶּרֶן קַיֶּמֶת לוֹ לָעוֹלָם הַבָּא.
כִּבּוּד אָב וָאֵם,
וּגְמִילוּת חֲסָדִים,
וַהֲבָאַת שָׁלוֹם בֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ וְתַלְמוּד תּוֹרָה כְּנֶגֶד כֻּלָּם:

רמב"ם פירוש המשניות

וענין מה שאמר: אוֹכֵל פֵּרוֹתֵיהֶן וְהַקֶּרֶן קַיֶּמֶת לוֹ,
מה שאומר לך כי המצות כולן נחלקין בתחלה על שני חלקים,
החלק האחד במצות המיוחדות לאדם בנפשו,
במה שיש בינו ובין הקדוש ברוך הוא. כגון: ציצית ותפילין ושבת ועכו"ם. והחלק השני במצות התלויות בתועלת בני אדם קצתם עם קצתם. כגון: אזהרה על הגניבה והאונאה והאיבה והנטירה. וכגון: הצווי באהבת איש את חבירו,
ושלא יסית אדם להזיק לחבירו,
ואל יעמוד על דם רעהו,
וכבוד אבות והחכמים שהם אבות,
והכל כשיעשה האדם המצות המיוחדות לנפשו,
מה שיש בינו ובין בוראו,
תחשב לו לצדקה ויגמלהו הקב"ה עליה לעוה"ב,
כמו שנבאר בפרק חלק,
וכשיעשה האדם המצות התלויות בתועלת בני אדם זה עם זה,
כמו כן תחשב לו לצדקה לעוה"ב,
לפי שעשה המצות,
וימצא טובה בעוה"ז בעבור שנהג מנהג הטוב בין בני אדם,
כי כשינהג מנהג הזה וינהגו אחרים כמנהגו,
יקבל כמו כן שכר מהענין ההוא,
וכל המצות שבין אדם לחבירו נכנסות בגמ"ח,
ושים לבך עליהם כי כן תמצאם,
שהרי הלל הזקן (שבת דף לא.)
כשאמר לו הנכרי למדני תורה על רגל אחד,
אמר לו דעלך ביש לחברך לא תעביד,
וכשתחקור על הענין הזה תמצא ת"ת שקול כנגד הכל,
כי בת"ת יזכה האדם לכל זה,
כמו שביארנו בתחלת דברינו שהתלמוד מביא לידי מעשה:

תוי"ט

ותלמוד תורה כנגד כולם –
כי בתלמוד תורה יזכה האדם בכל זה שהתלמוד מביא לידי מעשה.
לשון הרמב"ם:

מסכת ברכות דף סג/א

אָמַר רַבִּי טוּבִיָּא,
אָמַר רַבִּי יֹאשִׁיָּה: כָּל הַמְרַפֶּה עַצְמוֹ מִדִּבְרֵי תּוֹרָה,
אֵין בּוֹ כֹּחַ לַעֲמֹד בְּיוֹם צָרָה. שֶׁנֶּאֱמַר:
(משלי כד)
"הִתְרַפִּיתָ,
בְּיוֹם צָרָה צַר כֹּחֶכָה".
אָמַר רַב אַמִי בַּר מַתְנָה,
אָמַר שְׁמוּאֵל: אֲפִלּוּ מִצְוָה אַחַת/ שֶׁנֶּאֱמַר:
"הִתְרַפִּיתָ"
– מִכָּל מָקוֹם:

רש"י

התרפית –
מדברי תורה,
ביום צרה צר כחכה: ואפילו מצוה אחת –
אם נתרפה ממנה,
כשבאה לידו ולא חש להתעסק בה צר כחו: התרפית מכל מקום –
אף במצוה אחת משמע:

מסכת חגיגה דף ט/א

מִשְׁנָה.
רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן מָנַסְיָא אוֹמֵר: אֵי זֶהוּ "מְעוּוַת שֶׁלֹֹּא יוּכַל לִתְקוֹן" ? זֶה הַבָּא עַל הָעֶרְוָה וְהוֹלִיד מִמֶּנָּה מַמְזֵר.
אִם תֹּאמַר: בְּגוֹנֵב וְגוֹזֵל,
יָכוֹל הוּא לְהַחְזִירוֹ –
וִיתַקֵּן.
רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי אוֹמֵר: אֵין קוֹרִין "מְעוּוָת"
אֶלָּא לְמִי שֶׁהָיָה מְתוּקָן מִתְּחִלָּתוֹ וְנִתְעַוֵותץ וְאֵי זֶה ?
זֶה תַּלְמִיד חָכָם הַפּוֹרֵשׁ מִן הַתּוֹרָה.

גְּמָ'.
וְהוֹלִיד מִמֶּנָּה מַמְזֵר וְכוּ',
הוֹלִיד –
אִין,
לֹא הוֹלִיד – לָא ?
וְהַא תַּנְיָא: רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן מְנַסְיָא אוֹמֵר: גּוֹנֵב אָדָם –
אֶפְשָׁר שֶׁיַחְזִיר גְּנֵבָתּוֹ וִיתַּקֵּן [גּוֹזֵל אָדָם –
אֶפְשָׁר שֶׁיַחְזִיר גְּזֵלָתוֹ וִיתַּקֵּן],
אָבַל הַבָּא עַל אֵשֶׁת אִישׁ,
וַאֲסָרָה עַל בַּעֲלָהּ –
נִטְרָד מִן הָעוֹלָם וְהָלַךְ לוֹ.
רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי אוֹמֵר, אֵין אוֹמְרִים: בְּקָרוֹ גָּמָל ! בְּקָרוֹ חֲזִיר ! אֶלָּא, בְקָרוֹ טָלֶה,
וְאֵיזֶה זֶה ?
תַּלְמִיד חָכָם הַפּוֹרֵשׁ מִן הַתּוֹרָה.
רַבִּי יְהוּדָה בֶן לָקִישׁ אוֹמֵר: כָּל תַּלְמִיד חָכָם הַפּוֹרֵשׁ מִן הַתּוֹרָה,
עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר:
(משלי כז)
"כְּצִפּוֹר נוֹדֶדֶת מִן קִנָּהּ כֵּן אִישׁ נוֹדֵד מִמְּקוֹמוֹ". וְאוֹמֵר:
(ירמיה ב)
"מַה מָצְּאוּ אֲבוֹתֵיכֶם בִּי עָוֶל,
כִּי רַחֲקוּ מֵעָלָי"
? לָא קַשְׁיָא –
כָּאן בַּאֲחוֹתוֹ פְּנוּיָה,
כָּאן בְּאֵשֶׁת אִישׁ.
וְאִי בָעִית אֵימָא: הַא וְהַא בְאֵשֶׁת אִישׁ,
וְלֹא קַשְׁיָא –
כָּאן [דף י ע"א]
בְּאוֹנֵס,
כָּאן בְּרָצוֹן.
וְאִי בָעִית אֵימָא: הַא וְהַא בְּאוֹנֵס. לָא קַשְׁיָא –
כָּאן בְּאֵשֶׁת כֹּהֵן,
כָּאן בְּאֵשֶׁת יִשְׂרָאֵל.
(זכריה ח)
"וְלַיוֹצֵא וְלַבָּא אֵין שָׁלוֹם"
וְגוֹ'.
אָמַר רַב: כֵּיוָן שֶׁיָצָא אָדָם מִדְבַר הֲלָכָה [לִדְבָר מִקְרָא],
שׁוּב אֵין לוֹ שָׁלוֹם.
וּשְׁמוּאֵל אָמַר: זֶה הַפּוֹרֵשׁ מִן הַתַּלְמוּד לַמִּשְׁנָה.
וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אֲפִלּוּ מִתַּלְמוּד לְתַּלְמוּד.

מִשְׁנָה.
הִיתֵּר נְדָרִים –
פּוֹרְחִין בָּאֲוִיר,
וְאֵין לָהֶם עַל מָה שֶׁיִסְמוֹכוּ.
[הִלְכוֹת שַׁבָּת,
חֲגִיגוֹת,
וְהַמְּעִילוֹת,
הֲרֵי הֵם כַּהֲרָרִים הַתְּלוּיִים בִּשְׂעָרָה –
שֶׁהֵן מִקְרָא מוּעָט,
וַהֲלָכוֹת מְרוּבּוֹת]:

המאירי

רשב"י אומר אין קורין מעוות אלא למי שהיה מתוקן מתחלתו והוא כעין תלמיד חכם שפירש והוא שאמרו בגמ'
אין אומרין בקרו גמל בקרו חזיר שהרי מעקרו אין ראוי לקרבן אלא בקרו טלה אם נפל בו מום אם לאו:

מסכת מנחות דף צט/ב

שָׁאַל בֶּן דָּמָה בֶּן אֲחוֹתוֹ שֶׁל רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אֶת רַבִּי יִשְׁמָעֵאל,
כְּגוֹן אֲנִי שֶׁלָּמַדְתִּי (את)
כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָהּ,
מַהוּ שֶׁאֶלְמַד חָכְמַת יְוָנִית ?
קָרָא עָלָיו הַמִּקְרָא הַזֶּה:
"לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ.
וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה".
צֵא וּבְדֹק (אי זו היא)
שָׁעָה שֶׁאֵינָהּ לֹא מִן הַיּוֹם וְלֹא מִן הַלַּיְלָה,
וּלְמֹד בָּהּ חָכְמַת יְוָנִית.
וּפְלִיגָא דְּרַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי,
דְּאָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי,
אָמַר רַבִּי (יוחנן)
[יוֹנָתָן): פָּסוּק זֶה [אֵינוֹ]
לֹא מִצְוָה וְלֹא חוֹבָה,
אֶלָּא בְּרָכָה.
רָאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת יְהוֹשֻׁעַ –
שֶׁדִּבְרֵי תּוֹרָה חֲבִיבִין עָלָיו בְּיוֹתֵר. שֶׁנֶּאֱמַר:
(שמות לג)
"וּמְשָׁרַתוֹ יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן נַעַר,
לֹא יָמִישׁ מִתּוֹךְ הָאֹהֶל".
אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: יְהוֹשֻׁעַ ! כָּל כָּךְ חֲבִיבִין עָלֶיךָ דִּבְרֵי תּוֹרָה –
"לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ".
תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: דִּבְרֵי תּוֹרָה לֹא יְהוּ עָלֶיךָ חוֹבָה,
וְאִי אַתָּה רַשַּׁאי לִפְטֹר עַצְמך מהן

רש"י

כל כך חביבין כו'
לא ימוש –
הבטיחו שלא תשתכח תורתו ממנו: לא יהיו עליך חובה –
כאדם שיש לו חוב ואומר: מתי אפרענו ואיפטר ? כך לא יאמר אדם: אשנה פרק אחד, ואיפטר. שאי אתה רשאי לפטור עצמך מהן:

תוספות

לא יהו עליך חובה –
כאדם שיש לו חוב ואומר: מתי אפרענו ואפטר ? כך לא יאמר: אשנה פרק אחד, ואפטר. שאי אתה רשאי לפטור את עצמך מהן, כך פירש בקונטרס. עוד יש לפרש:
לא יהו עליך חובה, שלא תעסוק אלא בהן, ואי אתה רשאי לפטור עצמך מהן, שלא תעסוק בהן כלל. אלא, יפה
תלמוד
תורה
עם
דרך
ארץ. אי נמי: לא יהו עליך חוב ללמוד כל התורה, כדתנן במסכת אבות: (פ"ב מט"ו)
לא עליך המלאכה לגמור ולא אתה בן חורין ליבטל:

מסכת בבא בתרא דף עט/א

אָמַר רַבִּי יְהוּדָה אָמַר רַב: כָּל הַפּוֹרֵשׁ מִדִּבְרֵי תּוֹרָה,
אֵשׁ אוֹכַלְתּוֹ. שֶׁנֶּאֱמַר:
(יחזקאל טו)
"וְנָתַתִּי אֶת פָּנַי בָהֶם,
מֵהָאֵשׁ יָצָאוּ וְהָאֵשׁ תֹּאכְלֵם".
כִּי אַתָּא רַב דִּימֵי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: כָּל הַמַּרְפֶּה עַצְמוֹ מִדִּבְרֵי תּוֹרָה,
נוֹפֵל בַּגֵיהִנָּם. שֶׁנֶּאֱמַר:
(משלי כא)
"אָדָם תּוֹעֵה מִדֶּרֶךְ הַשְׂכֵּל,
בִּקְהַל רְפָאִים יָנוּחַ",
וְאֵין "רְפָאִים"
אֶלָּא (יורדי)
גיהנם. שֶׁנֶּאֱמַר:
(שם ט)
"וְלֹא יָדַע כִּי רְפָאִים שָׁם בְּעִמְקֵי שְׁאוֹל קְרוּאֶיהָ":

מסכת עבודה זרה דף ג/ב

אָמַר רַב יְהוּדָּה אָמַר שְׁמוּאֵל,
מַאי דִּכְתִיב:
(חבקוק א)
"וַתַּעֲשֶׂה אָדָם כִּדְגֵי הַיָּם"
וְגוֹ'.
לָמָּה נִמְשְׁלוּ בְנֵי אָדָם לִדְגֵי הַיָם ?
לוֹמַר לָךְ: מַה דָּגִים שֶׁבַּיָּם,
כֵּיוָן שֶׁעוֹלִים לַיַבָּשָׁה –
מִיָּד מֵתִים,
אַף בְּנֵי אָדָם כֵּיוָן שֶׁעוֹלִים מִן הַתּוֹרָה וּמִן הַמִּצְוֹת –
מִיָד מֵתִים.

רש"י

הפוסק מדברי תורה –
מי שעוסק בתורה ופוסק על דברי שיחה בטלה:

המאירי

ראוי לי לאדם לעשות תורתו קבע ומלאכתו עראי, כל הפוסק מדברי תורה ועוסק בדברי שיחה, עליו נאמר: הקוטפים מלוח עלי שיח. כלומר: שפוסקים ממה שבלוחות לעסוק בשיחה בטלה שרש רתמים לחמם:

תלמוד ירושלמי מסכת ברכות דף סח/א

אל תבוז כי זקנה אמך. אמר ר'
יוסי בר בון: אם נתיישנו דברי תורה בפיך אל תבוזה עליהן. מה טעמא: אל תבוז כי זקנה אמך.

תנא דבי אליהו זוטא פרק יג'

ולא יאמר אדם לעצמו: והלא כבר קריתי ושניתי עד היום הזה בטוב, שוב איני צריך (נ"י לאחרים אבל יאמר אדם בעצמו כו')
ללמוד אחר כך, לא יאמר כך. אלא, כך יאמר אדם בעצמו שלאחר שעה מיתה, וישא את עיניו ויסתכל אל השמים, ויאמר: מי ברא אלה שמים וארץ חמה ולבנה כוכבים ומזלות שהן משכימין ומעריבין לעשות רצון בוראם בכל יום ויום תמיד ? כך תשכים ותעריב לד"ת לעשות רצון בוראך בכל יום ויום תמיד. שנאמר:
(שם ו)
ונדעה נרדפה לדעת את ה'
כשחר נכון מוצאו.
ויסתכל אדם בעצמו ויודע שד"ת הן משולים במים ובלחם. וכי מה ענין תורה אצל לחם ומים ?
אלא, ללמדך שכשם שאי אפשר לו לאדם להיות בלא לחם ומים אפילו יום אחד, כך אי אפשר לו לאדם להיות בלא תורה אפילו שעה אחת. שנאמר:
(יהושע א)
לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, והגית בו יומם ולילה, למען תשמור לעשות ככל הכתוב בו, כי אז תצליח את דרכיך ואז תשכיל. והלא הדברים הם ק"ו, ומה יהושע בן נון שהיה עוסק בתורה מקטנותו ועד זקנותו אפילו הכי כתיב בו: לא ימוש ספר התורה וגו', שאר בני אדם עאכ"ו.

מדרש משלי פרשה י'

(משלי י,
יז)
אורח לחיים שומר מוסר ועוזב תוכחת מתעה.
מהו: ועוזב תוכחת מתעה ? אמר רבי אלכסנדרי: כל תלמיד חכם שהוא עוזב דברי תורה,
מעלין עליו כאילו מתעתע במי שאמר והיה העולם.
ולא עוד,
אלא,
כיון שעזב דברי תורה בעולם הזה הקב"ה עוזבו לעולם הבא.
לכך נאמר: ועוזב תוכחת מתעה.
אמר רבי חנינא בן דוסא: אין לך צדקה שמצלת את האדם מדינה של גיהנם אלא תורה בלבד.
שנאמר: וצדקה תציל ממות.
שיש בה כח להציל אותו מיום הדין.
ואפילו נתחייב אדם בדבר עבירה,
יכולה להציל אותו מיום הדין.
שנאמר: צדיק מצרה נחלץ ויבא רשע תחתיו.
הרי מכאן לתלמיד חכם שעבר בדבר עבירה שהיא מצלת אותו.
צדיק גמור מנין ? אמר ר'
יעקב: אין צריך לומר שמעשיהן מצילין אותם:

אִם
לָמַדְתָּ תוֹרָה הַרְבֵּה,
נוֹתְנִים
לָךְ שָׂכָר הַרְבֵּה

מסכת חגיגה דף ט/ב

אָמַר לוֹ בַר הֵי הֵי לְהִלֵּל,
מַאי דִּכְתִיב:
(מלאכי ג)
"וְשַׁבְתֶּם וּרְאִיתֶם בֵּין צַדִּיק לְרָשָׁע,
בֵּין עוֹבֵד אֱלֹקים לַאֲשֶׁר לֹא עֲבָדוֹ",
הַיְינוּ ,צַדִּיק',
הַיְינוּ ,עוֹבֵד –
אֱלֹקים' ? הַיְינוּ ,רָשָׁע'
הַיְינוּ ,לֹא –
עֲבָדוֹ' ? אָמַר לֵיה:
,עֲבָדוֹ'
וְ,לֹא –
עֲבָדוֹ'
– תְּרַוַיְיהוּ,
צַדִּיקִי גְּמוּרִי נִינְהוּ,
אֲבָל –
אֵינוֹ דּוֹמֶה שׁוֹנֶה פִּרְקוֹ מֵאָה פְּעָמִים,
לְשׁוֹנֶה מֵאָה וְאַחַת.
אָמַר לֵיהּ: מִשּׁוּם חֲדָא זִימְנָא,
קָרִי לֵיהּ:
"לָא עֲבַדוֹ" ?! אָמַר לֵיהּ: אִין ! צֵא וּלְמַד מִשּׁוּק שֶׁל חַמָּרִים –
עָשָׂרָה פַּרְסִי –
בְּזוּזָא,
עָשָׂרָה וְחַד פָּרְסִי –
בִּתְרֵי זוּזֵי.

רש"י חגיגה דף ט/ב

היינו צדיק היינו עובד אלקים –
מי הוא צדיק ומי הוא עובד אלקים,
הלא אחד הוא אינו דומה שונה פרקו כו'
אף על פי ששניהן צדיקים לא עבדוהו בשוה,
שזה עבדו יותר: עשרה פרסי –
ישכיר לך אדם חמורו בזוז אחד,
שכבר נהגו כן,
ואם תאמר לו לילך פרסה יותר ישאלך שני זוזים:

תוספות חגיגה דף ט/ב

בר הי הי להלל –
יש מפרשים שגר היה והיינו בן אברהם ושרה שנתוסף ה"א בשמן וכן בג בג דכולה הגמרא עולה ה':

מסכת חגיגה דף יב/ב

אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה בַלַּיְלָה –
הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מוֹשֵׁךְ עָלָיו חוּט שֶׁל חֶסֶד בַּיוֹם. שֶׁנֶּאֱמַר:
"יוֹמָם יְצַוֶּה ה'
חַסְדּוֹ". מַאי טַעְמָא ["יוֹמָם]
יְצַוֶה ה'
חַסְדּוֹ" ? מִשׁוּם דְּ"בַּלַּיְלָה שִׁירֹה עִמִּי".
אִיכָּא דְאַמְרִי,
אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: כָּל הָעוֹסֵק בָּתּוֹרָה בָּעוֹלָם הַזֶּה –
שֶׁדּוֹמֶה לְלַיְלָה,
הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מוֹשֵׁךְ עָלָיו חוּט שֶׁל חֶסֶד לָעוֹלָם הַבָּא –
שֶׁדּוֹמֶה לְיוֹם. שֶׁנֶּאֱמַר:
"יוֹמָם יְצַוֶה ה'
חַסְדּוֹ"
וְגוֹ'.

רש"י חגיגה דף יב/ב

יומם יצוה ה'
חסדו –
יצוה למלאכים לשתוק,
כדי לעשות חסד לצריכים חסד,
והם התחתונים: ובלילה שירה עמי –
ברקיע עם שיר שלי שקילסתי ביום:

המאירי על מסכת חגיגה דף יב/ב

כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה … כָּל הָעוֹסֵק בָּתּוֹרָה בָּעוֹלָם הַזֶּה …. ודומה לזה אמרו בפרק זה: אשר קמטו לא עת נהר יוצק יסודם – אלו תלמידי חכמים שמקמטים עצמן על דברי תורה, הקב"ה מגלה להם סוד לעולם הבא:

מסכת סנהדרין דף ק/א

דָּרַשׁ רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי סִימוֹן: כָּל הַמַּשְׁחִיר פָּנָיו עַל דִּבְרֵי תּוֹרָה בָּעוֹלָם הַזֶּה,
הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַבְהִיק זִיווֹ לָעוֹלָם הַבָּא. שֶׁנֶּאֱמַר:
(שה"ש ה)
"מַרְאֵהוּ כַּלְּבָנוֹן בָּחוּר כָּאֲרָזִים".
אָמַר רַבִּי תַּנְחוּם בְּרַבִּי חַנִילָאִי: כָּל הַמַּרְעִיב עַצְמוֹ עַל דִּבְרֵי תּוֹרָה בָּעוֹלָם הַזֶּה,
הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַשְׂבִּיעוֹ לָעוֹלָם הַבָּא. שֶׁנֶּאֱמַר:
(תהלים לו)
"יִרְוְיֻן מִדֶּשֶׁן בֵּיתֶךָ,
וְנַחַל עֲדָנֶיךָ תַּשְׁקֵם".

רש"י סנהדרין דף ק/א

מראהו כלבנון –
וכתיב לעיל מיניה: שחורות כעורב, וסמיך ליה: חכו ממתקים: ירויון מדשן ביתך –
אמר לי רבי דלעיל מינה מהאי קרא מיירי עניינא דמרעיב את עצמו, וקאמר: ירויון מדשן ביתך. שהקדוש ברוך הוא משביען לעולם הבא:

תלמוד ירושלמי מסכת עבודה זרה דף יח/ב

רבי אבהו מי דמך (כשנפטר), עברון קומי י"ג נהרין דאפרסמון, אמר לון: כל אילין למאן ?
אמרו ליה: דידך !
אמר לון: וכל אילין דאבהו, ואני אמרתי לריק יגעתי וגו'.
הקדוש ברוך הוא מראה להן לצדיקים מתן שכרן בעולם הזה ונפשם שביעה והן ישינין להן.
למלך שעשה סעודה וצר כל מיני סעודה במפה כיון שנכנסו האורחין ראו אותם ונפשם שביעה וישנו להן.
זבדיי בר ליואי, ורבי יוסי בר פיטרס, ורבי יהושע בן לוי אמרין תלתא פסוקין מי דמכון. חד מינהון אמר: על זאת יתפלל כל חסיד אליך וגו'. וחד אמר: וישמחו כל חוסי בך וגו'. וחד אמר: מה רב טובך אשר צפנת ליריאיך וגו'.

שלושה עשר נהרות אפרסמון

ילקוט שמעוני ישעיהו רמז תס"ח

"כד דמך רבי אבהו חזא תלת
עשר נהרין דאפרסמון.
אמר להון: אלין למאן?
א"ל:
'אלין דידך'.
א"ל:
'כל אלין דאבהו 'ואני אמרתי לריק יגעתי'
וגו'
אכן משפטי את ה'
ופעולתי את אלקי'.
הה"ד:
'עוז והדר לבושה'
של תורה,
'ותשחק ליום אחרון'
, אימתי היא שוחקת ?
ליום אחרון"

וְנֶאֱמָן
הוּא בַּעַל מְלַאכְתְּךָ שֶׁיְּשַׁלֶּם
לָךְ שְׂכַר פְּעֻלָּתָךְ

רמב"ם פירוש המשניות –
מסכת ברכות פרק ט משנה ה

… אבל היסוד הוא כי הקב"ה יגמול לטובים ויעניש הרעים,
והכל במשפט כי כן העיד עליו הפסוק כי משפטיו ישרים,
שנאמר כי כל דרכיו משפט אל אמונה ואין עול,
ודרך הצדק בהם אין ביכולת אדם להשיגו,
כאשר אין בכח שכל אדם להיות שכלו כולל דעת הקב"ה,
וכבר הודיענו הכתוב כי אין ביכולת רעיונינו להשיג חכמתו וצדק דיניו בכל מה שפעל ויפעל,
והוא מה שאמר: כי גבהו שמים מארץ כן גבהו דרכי מדרכיכם ומחשבותי ממחשבותיכם,
ועל כן יש לך לסמוך על היסוד הזה,
ואל תשגה נפשך להעמיק אחר הענין הזה כי כל מי שחקר אחריו מאנשי תורתינו וזולתה לא השיג ממש …

המאירי על מסכת אבות פרק ב משנה כ

… ונאמן הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך הן בעה"ז הן בעה"ב, למי שיחייבו אופני משפטיו ית'
…

מסכת תענית דף יא/א

"אֵ–ל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל".
(דברים לב)
"אֵ–ל אֱמוּנָה"
כְּשֵׁם שֶׁנִּפְרָעִין מִן הָרְשָׁעִים לָעוֹלָם הַבָּא,
אֲפִלּוּ

עַל עֲבֵרָה קַלָּה שֶׁעוֹשִׂין,
כָּךְ נִפְרָעִין מִן הַצַּדִּיקִים בָּעוֹלָם הַזֶּה עַל עֲבֵרָה קַלָּה שֶׁעוֹשִׂין.
"וְאֵין עָוֶל"
כְּשֵׁם שֶׁמְּשַׁלְּמִים שָׂכָר לַצַּדִּיקִים לָעוֹלָם הַבָּא,
אֲפִלּוּ עַל מִצְוָה קַלָּה שֶׁעוֹשִׂין,
כָּךְ מְשַׁלְּמִים שָׂכָר לָרְשָׁעִים בָּעוֹלָם הַזֶּה אֲפִלּוּ עַל מִצְוָה קַלָּה שֶׁעוֹשִׂין.

רש"י תענית דף יא/א

מאי דכתיב: קל אמונה ואין עול כשם שמשלם כו'
– כך משלם לרשעים בעולם הזה,
כדי לטורדן מן העולם הבא,
וכדכתיב:
(דברים ז)
ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו: ואין עול –
שאין עושה דין בלא דין אמת וצדק: צדיק וישר –
מצדיק הדין על הצדיקים לפרוע מהם,
ועושה טובה וישרות עם הרשעים לפרוע כל זכותם בעולם הזה,
כדי לטורדן:

מסכת מנחות דף מד'

תַּנְיָא,
אָמַר רַבִּי נָתָן: אֵין לְךָ כָּל מִצְוָה קַלָּה שֶׁבַּתּוֹרָה שֶׁאֵין מַתַּן שְׂכָרָהּ בָּעוֹלָם הַזֶּה,
וּבָעוֹלָם הַבָּא (אֲבָל)
אֵינִי יוֹדֵעַ כַּמָּה.
צֵא וּלְמַד מִמִּצְוַת צִיצִית.
מַעֲשֶׂה בְּאָדָם אֶחָד שֶׁהָיָה זָהִיר בְּמִצְוַת צִיצִית.
שָׁמַע שֶׁיֵּשׁ זוֹנָה (אַחַת)
בִּכְרַכֵּי הַיָּם שֶׁנּוֹטֶלֶת אַרְבַּע מֵאוֹת זְהוּבִים בִּשְׂכָרָהּ.
שִׁגֵּר לָהּ אַרְבַּע מֵאוֹת זְהוּבִים,
וְקָבְעָה לוֹ זְמָן.
כְּשֶׁהִגִּיעַ זְמַנּוֹ,
הָלַךְ וְיָשַׁב עַל (פתח ביתה)
[הַפֶּתַח],
נִכְנְסָה שִׁפְחָתָהּ וְאָמְרָה לָהּ: אוֹתוֹ אָדָם שֶׁשִּׁגֵּר לָךְ אַרְבַּע מֵאוֹת זְהוּבִים בָּא וְיוֹשֵׁב עַל הַפֶּתַח.
אָמְרָה לָהּ: יִכָּנֵס.
נִכְנַס.
הִצִּיעָה לוֹ שֶׁבַע מִטּוֹת –
שֵׁשׁ שֶׁל כֶּסֶף (ועליונה)
[וְאַחַת]
שֶׁל זָהָב.
וּבֵין כָּל אַחַת וְאַחַת (ספסל)
[סֻלָּם]
שֶׁל כֶּסֶף,
וְעֶלְיוֹנָה שֶׁל זָהָב.
וְעָלְתָה וְיָשְׁבָה עַל גַּבֵּי הָעֶלְיוֹנָה [כְּשֶׁהִיא]
עֵירֻמָּה.
וְאַף הוּא עָלָה לֵישֵׁב עֵירֹם כְּנֶגְדָּהּ.
בָּאוּ [אַרְבַּע]
צִיצִיּוֹתָיו וְטָפְחוּ לוֹ עַל פָּנָיו.
נִשְׁמַט וְיָשַׁב עַל גַּבֵּי קַרְקַע.
וְאַף הִיא נִשְׁמְטָה וְיָשְׁבָה עַל גַּבֵּי קַרְקַע.
אָמְרָה
לוֹ:
גַּפָּהּ
שֶׁל
רוֹמִי ! שֶׁאֵין אֲנִי מַנִּיחָתְךָ עַד שֶׁתֹּאמַר לִי מַה מּוּם רָאִיתָ בִּי.
אָמַר לָהּ: הָעֲבוֹדָה ! שֶׁלֹּא רָאִיתִי אִשָּׁה יָפָה כְּמוֹתֵךְ. אֶלָּא מִצְוָה אַחַת צִוָּה אֱלֹקינוּ וְצִיצִית שְׁמָהּ.
וּכְתִיב בָּהּ:
(במדבר טו)
"אֲנִי ה'
אֱלֹקיכֶם",
שְׁתֵּי פְּעָמִים –
אֲנִי הוּא שֶׁעָתִיד לִפָּרַע,
וַאֲנִי הוּא שֶׁעָתִיד לִתֵּן שָׂכָר.
וְעַכְשָׁיו נִדְמוּ עָלַי כְּאַרְבָּעָה עֵדִים.
אָמְרָה
לוֹ:
הָעֲבוֹדָה ! שֶׁאֵינִי מַנִּיחָתְךָ עַד שֶׁתֹּאמַר לִי מַה שִּׁמְךָ,
(ושם)
[וּמַה שֵּׁם]
וּמַה שֵּׁם רַבְּךָ,
וּמַּה שֵׁם בֵּית מִדְרָשְׁךָ שֶׁאַתָּה לוֹמֵד בּוֹ תּוֹרָה.
כָּתַב וְנָתַן בְּיָדָהּ.
עָמְדָה וְחִלְּקָה כָּל נְכָסֶיהָ –
שְׁלִישׁ לַמַּלְכוּת,
וּשְׁלִישׁ לַעֲנִיִּים,
וּשְׁלִישׁ נָטְלָה בְּיָדָהּ,
חוּץ מֵאוֹתָן מַצָּעוֹת,
וּבָאתָ לְבֵית מִדְרָשׁוֹ שֶׁל רַבִּי חִיָּא.
אָמְרָה לוֹ: רַבִּי,
צַוֵּה עָלַי וְיַעֲשׂוּנִי גִּיּוֹרֶת.
אָמַר לָהּ,
בִּתִּי: שֶׁמָּא עֵינַיִךְ נָּתַתְּ בְּאֶחָד מִן הַתַּלְמִידִים ?
הוֹצִיאָה הַכְּתָב מִיָּדָהּ וְנָתְנָה לוֹ.
אָמַר לָהּ: לְכִי זְכִי בְּמִקָּחֵךְ.
אוֹתָן מַצָּעוֹת שֶׁהִצִּיעָה לוֹ בְּאִסּוּר –
הִצִּיעָה לוֹ בְּהֶתֵּר.
זֶה מַתַּן שְׂכָרוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה,
וְלָעוֹלָם הַבָּא אֵינִי יוֹדֵעַ כַּמָּה:

רש"י מנחות דף מד/א

ציצית –
מצוה קלה עשה בעלמא: גפה של רומי –
נשבעה בחיי המלך שהוא שרה של רומי. ל"א: ע"ז: בפסוק אחרון –
של פרשה (במדבר טו)
כתי'
ב'
פעמים אני ה'
אלקיכם אחד בראשו ואחד בסופו: שליש למלכות –
שיניחנה להתגייר: אותן מצעות –
לא מכרה והביאתן והוא היה מתן שכרו בעה"ז: הוציאה כתב מידה –
וספרה
לו
כל
המאורע
שלשם
שמים
היא
מתגיירת, לפי
ששמעה
נס
גדול
של
חומר
מצות שטפחו
לו
ד'
ציציות
על
פניו:

וְדַע,
מַתַּן
שְׂכָרָן שֶׁל צַדִּיקִים לֶעָתִיד
לָבוֹא

המאירי על מסכת אבות פרק ב'
משנה כ'

… וְדַע, מַתַּן
שְׂכָרָן שֶׁל צַדִּיקִים לֶ"לָ.
ובא הנה לעתיד לבא במקום עולם הבא, אף על פי שעיקר הנחתו לזמן ימות המשיח אלו השמות. ר"ל: העולם הבא ותחיית המתים ולעתיד לבא מתחלפים תמיד זה תחת זה כמו שביארנו בקצת מקומות:

מסכת עירובין דף כב/א

ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו. אמר רבי יהושע בן לוי: אילמלא מקרא כתוב, אי אפשר לאומרו. כביכול כאדם שנושא משוי על פניו ומבקש להשליכו ממנו, לא יאחר לשנאו ! אמר רבי אילא: לשונאיו הוא דלא יאחר, אבל יאחר לצדיקים גמורים. והיינו דאמר רבי יהושע בן לוי, מאי דכתיב: אשר אנכי מצוך, היום לעשותם. היום לעשותם ולא למחר לעשותם. היום לעשותם– למחר לקבל שכרם. אמר רבי חגי, ואיתימא רבי שמואל בר נחמני, מאי דכתיב: ארך אפים . ארך אף מבעי ליה ! אלא, ארך אפים לצדיקים ארך אפים לרשעים:

רש"י עירובין דף כב/א

אל פניו –
של הקדוש ברוך הוא,
ודומה לו כמשאוי לפניו: ולא למחר לעשותם –
שלאחר מיתה לעתיד לבוא,
אם בא לקיים מצות אינו מועיל,
דמי שטרח בערב שבת יאכל בשבת,
כדאמר במסכת עבודה זרה: אפים –
משמע פנים,
בין שוחקות בין זעומות,
אפים שוחקות מאריך ומאחר לצדיקים לעתיד לבא,
ואפים זעומות מאריך לרשעים,
ומאחר פורענותם לעולם הבא:

תוספות עירובין דף כב/א

ארך אפים לצדיקים ולרשעים –
אפים שוחקות מאריך לצדיקים עד לעתיד. וזעומות לרשעים, ומאחר פורענותם עד לעולם הבא, וגם זה לטובה, שיש להם שהות לחזור בתשובה כדמשמע בחלק: (סנהדרין ד'
קיא.)
דהוי נמי לטובה (ע'
תוס'
ב"ק נ:
ד"ה ארך):

תלמוד ירושלמי מסכת סנהדרין דף מט/ב

…דבר אחר: משלי פרק יא'
(כא)
יָד לְיָד לֹא יִנָּקֶה רָֹע (וְזֶרַע צַדִּיקִים נִמְלָט:)

(רש"י

(כא)
יד ליד –
כלומר מיד הקב"ה לידו תבוא לו שכר פעולתו ולא ינקה מן הרעה אשר עשה:

אבן עזרא

(כא)
יד ליד –
השם לנגד יד הרע על כן לא ינקה והטעם לא יהיה נקי כי השם ישיב גמולו בראשו: וזרע צדיקים –
הם בני הצדיקים שימלטו מצרה בשביל אבותם:

מצודות דוד

(כא)
יד ליד –
מידו של מקום יבוא הגמול ליד המחויב ולא ינקה הרע ממנו כי לא תשוב ריקם. אבל זרע צדיקים לפעמים נמלטו מן הרעה אשר ישולח עליהם בעבור זכות כשרון מעשה האבות:

מלבי"ם –
חלק באור הענין

(כא)
יד ליד לא ינקה רע –
אומר עונשי ה'
ישיגו את הרע ע"י השגחה פרטית שלא ע"י אמצעי רק הוא בעצמו מעניש אותו בידו,
עד שבא העונש יד ליד –
כנותן מידו ליד המקבל שלא ע"י שליח,
כי לפעמים יצא הדבר מיד הנותן ליד המקבל ע"י אמצעיים שלוחי הטבע,
ויצייר בזה א'
שלא יגיע העונש אל הרע עצמו,
כגון אם שעתו מצלחת ומזלו עומד לו,
וכן יצויר שישיג הרע זרע צדיקים שלא חטאו,
כמו שכתוב הלא עכן מעל בחרם ועל כל עדת ישראל היה קצף והוא איש אחד לא גוע בעונו,
כי היה העונש על ידי הסתרת פנים,
אבל אם בא מיד ה'
ליד הרע,
אז לא ינקה הרע –
וגם זרע צדיקים נמלט –
לא כן אם בא העונש ע"י שליח שכיון שניתן רשות למשחית אינו מבחין בין טוב לרע,
ולא לבד שימלט הצדיק כי גם זרעו נמלט מן הרע ההשגחיי,
כמ"ש ויזכור אלהים את אברהם וישלח את לוט מתוך ההפכה(

יָד לְיָד לֹא יִנָּקֶה רָֹע. אמר רבי פינחס: זה שהוא עושה צדקה ומבקש ליטול שכרה מיד. אמר רבי סימן, כאינש דאמר: הא שקא (שק), והא סלעא (סלע), והא סאתא (סאה) קום כול (פני משה =
קום ומדוד מיד).
ותדע לך שהוא כן שהרי אבות העולם אילו בקשו ליטול שכר מצות שעשו בעולם הזה מאיכן היתה הזכות ?
(דף נ/א)
הוא שמשה אמר לישראל: וזכרתי את בריתי יעקב וגו'.
עד איכן היתה זכות אבות קיימת רבי תנחומא אמר לה בשם רבי חייה רבה בר נחמן אמר לה בשם רבי ברכיה ר'
חלבו בשם רבי בא בר זבדא עד יואחז ויחן ה'
אותם וירחמם וגו'
עד עתה.
עד אותו השעה זכות אבות קיימת.
שמואל אמר עד הושע ועתה אגלה את נבלותה לעיני מאהביה ואיש לא יצילינה מידי. ואין איש אלא אברהם, כמה דתימר: ועתה השב אשת האיש כי נביא הוא. ואין איש אלא יצחק, כמה דתימר: מי האיש הלזה ההולך בשדה לקראתינו. ואין איש אלא יעקב, כמה דתימר: ויעקב איש תם.
רבי יהושע בן לוי אמר: עד אליהו. ויהי בעלות המנחה ויגש אליהו הנביא ויאמר ה'
אלקי אברהם יצחק וישראל היום יודע כי אתה אלקים בישראל ואני עבדך וגו'. רבי יודן אמר: עד חזקיהו, למרבה המשרה ולשלום אין קץ.
א"ר אחא: זכות אבות לעולם קיימת.
כי קל רחום ה'
אלקיך וגו'
עד ולא ישכח את ברית אבותיך, מלמד: שהברית כרותה לשבטים.
רבי יודן בר חנן בשם ר'
ברכיה, אמר הקב"ה לישראל: בני, אם ראיתם זכות אבות שמטה, וזכות אמהות שנתמוטטה, לכו והידבקו בחסד. מה טעמא ?
כי ההרים ימושו והגבעות תמוטינה.
כי ההרים ימושו – זה זכות אבות, והגבעות תמוטינה – זו זכות אמהות. מיכן והילך וחסדי מאתך לא ימוש וברית שלומי לא תמוט אמר מרחמך ה':

ילקוט שמעוני ויקרא –
פרק יח –
רמז תקפז

ושמרתם את חקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם ליתן שמירה ועשיה לחקים וליתן שמירה ועשיה למשפטים.
וחי בהם לעולם,
אם תאמר בעולם הזה הרי זה סופו מת הוא הא מה אני מקיים וחי בהם לעולם הבא אני ה'
נאמן לשלם שכר.