בס"ד

דפי
עבודה
במסכת
פסחים

כיתות יעד: תיכון

מחבר:
חן–
ציון ניות

משנה
צט

מושגים

מנחה – על–מנת למצוא את הזמן המתאים ביותר לתפילות,
מחלקים את היום (מזמן זריחת השמש ועד זמן שקיעתה)
ל–
12 חלקים,
וכל חלק כזה נקרא שעה זמנית.
זמן תפילת מנחה הוא מ–
6.5 שעות זמניות עד סמוך לשקיעה.
זמן זה מתחלק לשני חלקים:
א.
מנחה
גדולה – מ–
6.5 שעות זמניות עד 9.5 שעות זמניות.
ב.
מנחה
קטנה – מ–
9.5 שעות זמניות עד 12 שעות זמניות (שקיעה).

הסבה – ההסבה היא נטייה של האדם על צד שמאל בזמן האכילה.
מנהג ההסבה היה מנהגם של בני–
חורין ועשירים,
ובליל–
הסדר מחוייב כל אדם לנהוג כבן–
חורין ולהסב.

תמחוי – נהוג היה,
שבכל קהילה היו אחראים אנשים על איסוף מזון,
וחלוקתו בין העניים.
האיסוף והחלוקה היו נעשים מדי יום,
והם אינם קשורים למערכת גביית הצדקה (כסף).

משא
ומתן

המשנה דנה בשלושה נושאים שונים:

1. אכילה בערב פסח – המשנה אוסרת אכילה סמוך למנחה בערב פסח,
   על–
   מנת שהאדם יהיה רעב,
   ויאכל את מצת פסח לתיאבון,
   ולא מתוך חובה.
   זמן איסור האכילה הוא סמוך למנחה,
   זאת אומרת סמוך לזמן מנחה קטנה (מ–
   9.5 שעות זמניות עד 12 שעות זמניות),
   בערך מ–
   9 שעות זמניות.

2. חובת הסבה – חובת ההסבה חלה על כל אדם מישראל,
   ואפילו על העני שאינו מרגיש שהוא בן–
   חורין,
   מפני שביום יציאת מצרים כל אדם מישראל הוא בן–
   חורין.

3. חובת ארבע כוסות – כל אדם חייב לשתות ארבע כוסות יין בליל פסח,
   כנגד ארבע לשונות הגאולה שנאמרו לישראל:
   א.
   "והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים".
   ב.
   "והצלתי אתכם מעבודתם".
   ג.
   "וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדולים".
   ד.
   "ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלוקים".
   (שמות ו'
   ו'-
   ז')
   גם אדם שאין לו יכולת כלכלית לקנות יין מחוייב בארבע כוסות,
   לכן חלה חובה על הציבור (תמחוי)
   לסייע לאדם על–
   מנת לקנות יין לפסח,
   ואין מתייחסים ליין כאל מותרות,
   במקרה זה.

בס"ד

כיתות יעד: תיכון

מחבר:
חן–
ציון ניות

פסחים
צט – ק

מילים

נמי – גם.
דתניא – ששנויה בברייתא.
לא צריכא – לא נצרכת.
דאמר – שאמר.
הני מילי – דברים אלו.
חיובא – חיוב.
תימא – תאמר התם – שם.
דאסיר – שאסור.
שרי – מותר.
מאן – מי.
לימא לן – יאמר לנו.
דמתרצתא – מתורצת,
מיושבת.
דילמא – שמא,
אולי.
משבשתא – משובשת.
ליה – לו.
ואיתימא – ואם תרצה אמור.
אנא – אני.
איקלעי – נקלעתי.
פרקיה – דרשתו.
בריה – בנו.
תנא – השונה.
תני – ושנה.
קמיה–
לפניו.
וקיבלה מיניה – וקיבל ממנו.
אי הכי קשיא – אם כך קשה.
מחוורתא – מחוורת,
ברורה.

מונחים

מאי איריא (מה תפיסה)
– תמיהת הגמרא על העובדה שדייקו דווקא בפרט מסויים,
על אף שהדברים נכונים גם במקרים אחרים.

משא
ומתן

הגמרא עוסקת בשאלה:
מה באה המשנה לחדש? שאלה זו עולה,
בגלל העובדה שישנו מקור תנאי אחר העוסק באכילה קודם שבתות וחגים,
ולכן לא ברור במה שונה פסח משאר החגים.

לדעת רב הונא,
המשנה באה לחדש לנו שבערב פסח אין מחלוקת שאסור לאכול,
בשונה מערב שבת וחג,
שלדעת ר'
יוסי אין איסור לאכול.
ר'
יוסי מסכים שבערב פסח אסור לאכול,
בגלל חשיבות מצוות אכילת מצה בליל–
הסדר.
האיסור נקבע כדי שהאדם לא ייכנס לפסח כשהוא שבע,
ואכילת המצה תהיה מחוסר רצון.

לדעת רב פפא,
המשנה באה לחדש לנו שלשיטת ר'
יהודה,
ישנו הבדל בין איסור האכילה בערב שבת וחג,
לבין האיסור לאכול בערב פסח.
בעוד שאיסור האכילה בערב שבת וחג חל משעת המנחה (מ–
9.5 שעות זמניות),
הרי שאיסור האכילה בערב פסח חל סמוך לשעת המנחה (זמן מה קודם 9.5 שעות זמניות).

ישנו קושי גדול ביחס להסבר שנתן רב פפא, מכיוון שישנו מקור תנאי, ממנו עולה שלשיטת ר' יהודה איסור האכילה בערב שבת וחג, הוא סמוך למנחה,
בדיוק כמו האיסור בערב פסח.

מר זוטרא מנסה ליישב קושי זה בהשערה,
שאולי המקור הזה משובש,
וצריך לומר שאיסור האכילה בערב שבת וחג הוא מ– 9.5 שעות ולא מ– 9 שעות כמו שכתוב.

מרימר (או רב יימר) דוחה את טענתו של מר זוטרא,
ומוכיח את דבריו ממקרה שראה. כשהיה בדרשתו של רב פנחס, עמד שונה המשניות ואמר את המקור התנאי הזה, תוך שהוא אומר שאיסור האכילה מתחיל ב– 9 שעות,
ורב פנחס לא תיקן אותו. מן העובדה שרב פנחס לא תיקן אותו, עולה שכך היא גירסת המקור התנאי.

בסוף הדיון מגיעה הגמרא למסקנה שההבנה הנכונה היא הבנת רב הונא.

בס"ד

כיתות יעד: תיכון

מחבר:
חן–
ציון ניות

פסחים
ק

מילים

מי ניחא – וכי נוח (מתאים)?
והאמר – והרי אמר.
איתימא – אם תרצה אמור.
בר – בן.
מכלל – מתוך.
דפליג – שחולק.
בתרוויהו – בשניהם.
דפליגי – שחולקים.
דתניא – ששנויה בבריתא.
ברבי – תואר כבוד.
ניחוש – נחשוש.

מונחים

"הגם לכבוש את המלכה עמי בבית"
– ביטוי הלקוח ממגילת אסתר.
אחשוורוש טען שהמן ניסה לפתות את אסתר בבית המלך,
ואמר לו משפט זה.
ר'
יוסי משתמש במשפט זה בהשאלה,
ותוהה כיצד יתכן שרבן שמעון בן גמליאל רוצה לפסוק הלכה כר'
יהודה,
דווקא כשהוא סועד איתו.

משא
ומתן

לאחר שהגמרא דחתה את שיטתו של רב פפא בהסבר המשנה ("אי הכי קשיא"),
והגיעה למסקנה שאפשר להסביר את המשנה רק לשיטת רב הונא ("אלא מחוורתא כדרב הונא"),
מקשה הגמרא על שיטתו של רב הונא.

האם ניתן להסביר את המשנה לפי שיטת רב הונא?
הקושי של הגמרא נובע מהעובדה,
שבפסיקת ההלכה ביחס לאיסור אכילה בערב פסח נאמר: "הלכה כר' יהודה בערב הפסח".
העובדה שנאמר שהלכה כר' יהודה,
מוכיחה שיש מחלוקת בעניין, ור'
יוסי לא מקבל את דעת ר' יהודה לעניין ערב פסח (כמו שטען רב הונא לשיטתו).

הגמרא מתרצת את הקושיה, ומסבירה ששיטת רב הונא נכונה,
אך ישנם שני עניינים הקשורים באכילה בערב הפסח:

1. איסור אכילה – בעניין זה אין מחלוקת בין ר'
   יהודה לר'
   יוסי,
   ושניהם מסכימים שבערב פסח חל איסור אכילה.

2. הפסקת האכילה – ביחס לעניין זה יש מחלוקת בין ר'
   יהודה לר'
   יוסי.
   ר'
   יוסי סובר,
   שאם אדם התחיל לאכול לפני הפסח (למרות שיש איסור),
   הוא אינו חייב להפסיק את אכילתו,
   גם כשנכנס חג הפסח.
   לדעת ר'
   יהודה,
   אסור לאדם להמשיך את האכילה שהתחיל לפני הפסח,
   אלא יפנה את השולחן ויברך,
   ורק אחר–
   כך יסדר את שולחן ליל–
   הסדר.

פסיקת ההלכה שאמרה "הלכה כר' יהודה בערב הפסח"
מתייחסת לעניין הפסקת אכילה, ובעניין זה חולק ר' יוסי.
אבל בעניין איסור האכילה, מסכים ר' יוסי עם ר'
יהודה שאסור לאכול בערב הפסח.

הגמרא מוכיחה מברייתא,
שישנה מחלוקת בין ר' יהודה לר' יוסי בעניין הפסקת אכילה כשנכנסת שבת. ר'
יהודה סובר, שאם התחיל לאכול בערב שבת (למרות שאסור), חייב לפנות את השולחן ולברך,
ורק אח"כ לערוך את השולחן לשבת.
ר'
יוסי סובר, שאם התחיל לאכול בערב שבת (ולשיטתו אין שום איסור), גם אם נכנסה שבת, לא צריך לפנות את השולחן ולברך, אלא ממשיך בסעודתו והופך אותה לסעודת שבת.

הגמרא מביאה סיפור על רבן שמעון בן גמליאל (רשב"ג)
ור'
יוסי שאכלו בערב שבת (לפי שיטת ר'
יוסי – מותר),
ובזמן הארוחה נכנסה השבת.
רשב"ג הציע לר'
יוסי להפסיק את הארוחה ולפנות את השולחן,
כדי להחמיר כשיטת ר'
יהודה.
ר'
יוסי מתנגד להצעת רשב"ג ואומר לו:
בכל יום אתה פוסק הלכה כמותי אפילו לפני ר'
יהודה,
והיום דווקא לפני אתה רוצה לפסוק הלכה כר'
יהודה?
עונה לו רשב"ג:
אם אתה חושש שמעשה זה יטעה את התלמידים,
והם יחשבו שהלכה כר'
יהודה,
לא נפסיק את הארוחה.
אומרים,
שבאותו היום פסקו הלכה כר'
יוסי (לעניין הפסקת ארוחה בשבת).

מסקנות

1. הלכה כר' יהודה לעניין הפסקת אכילה בפסח.

2. חל איסור לאכול בערב פסח סמוך למנחה,
   לדעת כולם (כשיטת רב הונא).

בס"ד

כיתות יעד: תיכון

מחבר:
חן–
ציון ניות

פסחים
ק –
ק

מילים

הא
– הרי.
מאי
– מה.
לאו
– לא.
בר
– בן.
איקלע
– נקלע,
הזדמן.
בי
ריש גלותא – ביתו
של ראש הגולה.
איתו
– הביאו.
תכא
– שולחן.
קמיה
– לפניו.
תני
חדא – שונה
אחד. תניא
אידך – שנויה
אחרת. משכחת
– מצויה.
אימת
– אימתי,
מתי.
מיפלג
פליגי – חולקים.
קשיא
– קשה.

מונחים

איני
(כך
היא?)
– תמיהה.
פתיחה להוכחה שהדברים שנאמרו קודם אינם נכונים.

תניא
נמי
הכי
(שנויה
גם
כך)
– פתיחה להבאת מקור תנאי מסייע.

בשלמא
(בשלום)
– פתיחה לתמיהה,
כשהמקשה מציג קודם את העניין המובן,
ואחר–
כך את העניין התמוהה.

אי
נימא
{אילימא}
(אם
נאמר)
– פתיחה להצעה שתידָחֵה לאחר מכן.

מושגים

עקירת
שולחן – בתקופת המשנה והתלמוד היה נהוג שלכל אחד היה שולחן קטן עליו אכל.
השולחן היה בנוי מפלטה שהונחה על רגליים קטנות.
בתחילת הארוחה הובאה הפלטה עם האוכל,
ולאחר סיום הארוחה היא נלקחה (עקירת שולחן).

משא
ומתן

גמרא זו עוסקת בשני עניינים:
בשאלה כיצד לנהוג כשנכנסה השבת בזמן הארוחה,
ובניסיון להסביר שני מקורות.

הגמרא פותחת בדבריו של רב יהודה בשם שמואל, שאומר שההלכה ביחס לכניסת שבת בשמן הארוחה,
היא לא כדעת ר' יהודה (שסובר שצריך לעקור את השולחן)
ולא כדעת ר'
יוסי (שסובר שניתן להמשיך בארוחה כרגיל),
אלא האדם מפסיק את ארוחתו,
מכסה את השולחן במפה, עורך קידוש וממשיך בארוחה.

הגמרא מקשה ממקור אחר שנאמר בשם שמואל.
רב תחליפא בר אבדימי אומר בשם שמואל,
שמפסיקים את הארוחה לקידוש ולהבדלה (סעודה שלישית). והמקשה מבין, שמשמעות "ההפסקה"
שהוזכרה במשנה, היא עקירת השולחן,
ולא כיסוי במפה.

הגמרא מתרצת ואומרת,
שמשמעות "ההפסקה"
היא כיסוי במפה,
ולכן אין מחלוקת בין שני המאמרים שנאמרים בשם שמואל.

הגמרא מחזקת את דבריה משני מקורות: ממעשיו של רבה בר רב הונא בבית ראש הגולה,
וממקור תנאי שאומר שלא מביאים שולחן לפני הקידוש, ואם הביאו מכסים אותו ומקדשים.
ממקורות אלו ניתן ללמוד, שכשהשולחן נמצא, לא עוקרים אותו אלא מכסים ומקדשים.

הגמרא מציגה שני מקורות, שהאחד אומר: "שוין (מסכימים)
שאין מתחילין (בסעודה)",
והשני אומר: "שוין שמתחילין". את המקור הראשון ניתן להסביר ביחס לערב פסח, שיש הסכמה בין ר' יהודה לר' יוסי,
שאסור לאכול. אבל לגבי המקור השני, לא ברור ביחס לאיזה עניין מסכימים ר'
יהודה ור' יוסי שאפשר לאכול.
הגמרא מתרצת ואומרת,
שר'
יהודה ור' יוסי מסכימים שמותר לאכול לפני 9 שעות זמניות בערב שבת, אבל חולקים אם מותר לאכול אחרי 9
שעות זמניות.

מסקנות

1. אם אדם התחיל לאכול קודם כניסת שבת,
   ובזמן הארוחה נכנסה שבת, יכסה את האוכל במפה, יקדש וימשיך בסעודה.

2. ר'
   יהודה ור' יוסי מסכימים שבערב פסח אסור לאכול סמוך למנחה, מסכימים שמותר לאכול בערב שבת לפני 9
   שעות זמניות, אך חולקים האם מותר לאכול סמוך למנחה בערב שבת.

בס"ד

כיתות יעד: תיכון

מחבר:
חן–
ציון ניות

ק
– קא

מילים

ליה–
לו.
לקדושי – לקדש.
בביתיה – בביתו.
בי כנישתא – בית כנסת.
לאפוקי – להוציא.
גנו – שוכבים (ישנים).
דאמר – שאמר.
הני מילי – דברים אלו.
חד – אחד.
ביתא – בית.
להו – להם.
זימנין סגיאין – פעמים רבות.
הוה קאימנא – הייתי עומד.
קמיה – לפני.
נחית – ירד.
איגרא – גג.
לארעא – לארץ (למטה).
הדר – חזר.
קדיש – קידש.
איתעקרא ליה שרגא – כבה לו הנר.
עיילי ליה למניה – הכניס את כליו.
בי גנניה – בית חופתו.
דהוה – שהיה.
שרגא – נר.
טעים – טעם.
מידי – משהו.
קסבר – סבר.
כי הוינא – כשהייתי.
בי מר – בבית מר (רבה).
כי הוה – כשהיה.
לן – לנו.
טעימו – תטעמו.
דילמא – שמא.
אדאזליתו – כשאתם הולכים.
אושפיזא – מקום הלינה.
מתעקרא לכו שרגא – יכבה לכם הנר.
לכו – לכם.
הכא – כאן.
לא נפקיתו – לא יצאתם.
האמר – הרי אמר.
מילי – דברי (מעשי).
הוה עביד – היה עושה.
בר – חוץ.
הני תלת – שלוש אלו.
דעביד – שעשה.
חומרי – חומרות.
קולי – הקלות.
נמי – גם.

מונחים

ואזדא
. . . לטעמיה (הלך . . . לשיטתו)
– פתיחה להוכחה שהדברים שאמר החכם מתאימים לשיטתו בעניין.

סבור
מינה (הבינו ממנה)
– הלומדים חשבו להוציא ממקור זה מסקנה מוטעית.
הבנה זו תידחה בהמשך הדיון.

אלמא (מכאן ש.
. . ) – פתיחה להצעת מסקנה מתוך הדברים שנאמרו.

איני {אין היא} (כך היא) – תמיהה.
פתיחה להוכחה שהדברים שנאמרו קודם אינם נכונים.

מיתיבי (משיבים)
– חכמי התלמוד מקשים על דברי אמורא.

תיובתא
דר'
. . . תיובתא (התשובה על דברי ר'
. . . היא תשובה חזקה)
– דברי החכם נדחו בגלל הקושיה שהקשו על דבריו.

מושגים

מתירין מבגד לבגד – מותר להתיר את חוטי הציצית ולהעבירן לבגד אחר.

מדליקין מנר לנר – מותר להדליק מנר מצווה אחד לנר מצווה אחר.

גרירת חפץ – ישנו חשש שגרירת חפץ על האדמה בשבת יעשה חריץ באדמה,
והגורר יעבור על איסור חרישה בשבת.
לדעת שמואל,
אם האדם לא מתכוון לעשות חריץ,
אין איסור.

משא
ומתן

הגמרא דנה בשאלה, האם אדם שקידש בליל שבת בבית– כנסת יצא ידי חובת מצוות הקידוש,
או שהוא צריך לחזור ולקדש בביתו.
הקידוש בליל שבת נעשה על יין, והוא כולל 2 ברכות:
ברכה על היין ("בורא פרי הגפן"),
וברכה על השבת ("מקדש השבת").
בעיקרון,
ברכת היין בקידוש פוטרת מברכה על היין בסעודה,
והגמרא שואלת האם הקידוש בבית– כנסת פוטר ברכה נוספת בזמן סעודת שבת בבית.

הגמרא מציגה שלוש דעות בעניין:

רב – אדם ששמע קידוש בבית–
כנסת יצא ידי חובת קידוש,
ואינו צריך לחזור ולקדש בביתו.
אבל אם מתכוון לשתות יין בביתו,
חייב לברך שוב "בורא פרי הגפן"
בביתו,
מכיוון שברכת היין על הקידוש לא נעשתה במקום בו הוא רוצה לשתות.
מתוך דברי רב עולה,
שאין חובה לקדש במקום האכילה.

שמואל – אדם ששמע קידוש בבית–
כנסת,
לא יצא ידי חובת קידוש,
ולא יצא ידי חובת יין (כשיטת רב).
לדעת שמואל,
חייב אדם לעשות קידוש במקום האכילה,
ומכיוון שאינו אוכל בבית–
הכנסת חייב לחזור ולקדש.
לדעת שמואל,
גם אדם שקידש בגג ביתו וירד לאכול למטה,
חייב לקדש שוב,
מכיוון שהקידוש לא היה במקום הסעודה.
הגמרא מוכיחה שגם רב הונא וגם רבה נוהגים כשיטת שמואל.

ר'
יוחנן – אדם ששמע קידוש בבית–
הכנסת יצא ידי חובת קידוש ויצא ידי חובת יין.
לדעת ר'
יוחנן,
הקידוש לא חייב להיות במקום הסעודה,
וגם ברכת היין לא חייבת להיות במקום שתיית היין.
דעתו של ר'
יוחנן (שבשינוי מקום אין צורך לחזור ולברך)
נדחית,
מפני שהיא סותרת דברים מפורשים של הבריתא.

בס"ד

כיתות יעד: תיכון

מחבר:
חן–
ציון ניות

פסחים
קא

מילים

יתיב – ישב.
קמיה – לפני.
קאמר – אמר.
משמיה – משמו.
הא – זה.
דאמרת – שאמרת.
ליה – לו.
הכי – כך.
תנינא – שנינו.
מתניתא – בריתא.
בי בר הינק – בית מדרשו של בר הינק.
כוותיך – כמותך.
קא משמע לן – בא להשמיע לנו.
לא שמיע ליה – לא שמע (ידע)
אותה.

מונח

ואמרי ליה (ואומרים אותו)
– פתיחה לגירסה אחרת של הדברים או של האומר.

משא
ומתן

הגמרא מתייחסת בדבריה,
להלכה שנאמרה בסוף הסוגיה הקודמת:
"שינוי מקום צריך לברך", ומבהירה מה נחשב כשינוי מקום.

רב חסדא אומר בשם רב הונא, ששינוי מקום נחשב רק מעבר מבית לבית,
אבל מעבר ממקום אחד למקום אחר באותו בית לא נחשב כשינוי מקום, ולכן אין צורך לחזור ולברך.

רב אידי בר אבין שישב לפני רב חסדא בזמן שאמר הלכה זו,
העיר,
שישנה בריתא מבית מדרשו של רב הינק,
שנותנת פירוש דומה להלכה זו.
עפ"י הגירסה השניה,
הבריתא נאמרה בבית מדרשו של בר הינק.

מקשה הגמרא: אם דברים אלו נאמרו כבר בבריתא, אז מה בא רב הונא לחדש בדבריו?

מתרצת הגמרא: רב הונא לא הכיר את הבריתא, לכן מבחינתו דבריו הם חידוש.

בס"ד

כיתות יעד: תיכון

מחבר:
חן–
ציון ניות

פסחים
קא –
קב

מילים
(לפי
סדר א"ב)

אותביניה – הקשינו.
אמרן – אמרנו.
הא – זה.
הדר – חזר.
זימנא – פעם.
חדא – אחד (אחת).
טעמא – טעם,
סיבה.
יתיב – ישב.
לאו – לא.
לימא – נאמר.
מאי – מה מאן – מי.

מדקתני – ממה ששנינו.
משמיה – משמו.
נימא – נאמר.
נמי – גם.
נפשיה – עצמו.
עסקינן – אנו עוסקים.
קאמר – אמר.
קיבעא – קביעות.
קמא – ראשונה.
קשיא – קשה.
תהוי – תהיה.
תו – שוב.
תנא – שנה.

מונחים

מיתיבי (משיבים – מקשים)
– חכמי התלמוד מקשים על דברי האמורא.

תיובתא (תשובה)
– דחיית דברי האמורא ע"י הבאת מקור תנאי הסותר את דבריו.

תניא כוותיה דרב . . . (שנויה כשיטת ר'
. . .) – פתיחה להבאת מקור תנאי המסייע לשיטת האמורא.

מושגים

טעונים ברכה אחריהם במקומם – אמנם,
על כל מאכל יש צורך בברכה אחרונה,
אבל לא לכל מאכל יש ברכה אחרונה מיוחדת.
כשהגמרא מתייחסת לדברים הטעונים ברכה לאחריהם,
היא מתכוונת לדברים שיש להם ברכה אחרונה מיוחדת – ברכה מעין שלוש,
כגון:
מיני מאפה,
יין,
תאנים וכו'.
כשהגמרא מתייחסת לדברים שאינם טעונים ברכה לאחריהם,
היא מתייחסת למאכלים שאין אחריהם ברכה מיוחדת אלא "בורא נפשות רבות",
כגון:
מים,
בשר,
פירות.

ברכה למפרע וברכה לכתחילה – ברכה למפרע היא ברכה על מה שנאכל (ברכה אחרונה),
וברכה לכתחילה היא ברכה על מה שיאכל (ברכה ראשונה).
אדם שמפסיק באמצע ארוחתו מחוייב לברך ברכה אחרונה (למפרע),
וכשיחזור לאכול יברך ברכה ראשונה (לכתחילה).

משא
ומתן

הגמרא מורכבת משישה חלקים מרכזיים:

1. הצגת הדעות – הגמרא מציגה את דעתם של שני חכמים:
   רב חסדא ורב ששת,
   בשאלה,
   באלו מקרים שינוי מקום בזמן האכילה מחייב לשוב ולברך.
   לדעת רב חסדא,
   שינוי מקום מחייב לשוב ולברך,
   רק על מאכלים שאין צריך לחזור ולברך ברכה אחרונה במקום האכילה.
   אבל מאכלים שצריך לברך עליהם ברכה אחרונה במקום האכילה,
   לא צריך לחזור ולברך,
   מפני שכשאוכל במקום אחר דעתו להמשיך את הארוחה שהתחיל קודם.
   לדעת רב ששת,
   ובכל מקרה חייב לשוב ולברך אם שינה את מקומו.

2. קושיה לרב חסדא – הגמרא מקשה על שיטתו של רב חסדא ממקור תנאי.
   המקור התנאי מתייחס למקרה שמספר חברים אכלו יחד,
   ותוך כדי הארוחה יצאו לשמח חתן וכלה,
   וחזרו לארוחה.
   מהמילים "עקרו רגליהם",
   לומדת הגמרא שמדובר במאכלים שטעונים ברכה אחריהם במקומם,
   אחרת מה משמעות המילה "עקרו",
   ניתן היה לומר "הלכו".
   מפסיקת ההלכה שבמקור התנאי עולה,
   שרק אם נשאר מישהו מהאנשים שאכלו (כשהאחרים יצאו),
   אין צורך לברך שוב.
   ממקור זה קשה על שיטת רב חסדא,
   מפני שהוא התייחס לאדם יחידי שעזב את הארוחה,
   ולא הציב תנאי שמישהו מהאוכלים ישאר.

3. תירוץ לרב חסדא – הגמרא מוכיחה שהמקור שהוצג בקושיה הוא לשיטת ר'
   יהודה,
   אך שיטת רב חסדא היא כשיטת חכמים (ללא תנאי).

4. קושיה לר'
   יוחנן – הגמרא מציעה להקשות מן המקור שהובא (ב"תירוץ לרב חסדא"),
   על שיטת ר'
   יוחנן (שסובר שאין צריך לשוב ולברך בכל מקרה).
   במקור זה,
   פוסקים חכמים שאין צריך לשוב ולברך,
   והם מתייחסים בדבריהם לעקירת רגליים,
   זאת אומרת,
   למאכלים שטעונים ברכה לאחריהם במקום האכילה (אחרת היו אומרים "הלכו").
   אם חכמים פוסקים שאין צורך לשוב ולברך אחרי הפסקת אכילה רק כשמדובר במאכלים שטעונים ברכה אחריהם במקום האכילה,
   הרי שביחס למאכלים שאינם טעונים ברכה אחריהם במקום האכילה,
   דעתם שונה – שיש לשוב ולברך.

5. תירוץ לר'
   יוחנן – המקור מתייחס לעקירת רגליים (למאכלים שטעונים ברכה אחרונה במקום אכילתם),
   למרות שלדעת חכמים בכל מקרה אין לשוב ולברך,
   כדי להציג את שיטתו של ר'
   יהודה כראוי.
   לדעת ר'
   יהודה,
   אפילו כשמדובר במאכלים שטעונים ברכה אחרונה במקום האכילה,
   צריך לשוב ולברך,
   אם לא השאירו מישהו מהאוכלים כשיצאו.

6. סיוע לשיטת רב חסדא – הגמרא מציגה מקור תנאי שמחזק את שיטת רב חסדא.
   המקור מתייחס לאנשים שעזבו את המקום בו שתו יין (שצריך ברכה אחרונה במקום האכילה)
   וחזרו אליו,
   ופוסק שהם לא מחוייבים לברך שוב.

בס"ד

כיתות יעד: תיכון

מחבר:
חן–
ציון ניות

פסחים
קב –
קב

מילים
(לפי
סדר הא"ב)

אית – יש.
אכיל – אכל.
אמאי – מדוע.
אמרי – אומרים.
הא – הרי.
הוה – היה.
חדא – אחד (אחת).
טעמא – טעם (סיבה).
כסא – כוס.
ליה – לו.
לית – אין.
מאי – מה.
מילי – דברים.
מילתא – דבר.
נימרינהו – נאמר אותם.
נינהו – הם.
עסקינן – אנו עוסקים.
שאני – שונה.
תניא – שנויה בבריתא.
תרוויהו – שניהם.
תרי – שנֵי.

מושגים

הבדלה – בהבדלה במוצאי–
שבתות ישנן ארבע ברכות:
ברכה על היין ("בורא פרי הגפן"),ברכה על בשמים ("בורא מיני בשמים"),
ברכה על האש ("בורא מאורי האש"),
וברכת ההבדלה ("המבדיל בין קודש לחול …"). במוצאי חגים מברכים רק שתי ברכות:
ברכת היין וברכת ההבדלה (ללא בשמים ואש).
בליל חג שהוא גם מוצאי שבת,
עושה קידוש והבדלה יחד על כוס אחת (עיין יקנ"ה,
יקנה"ז).

אין עושין מצוות חבילות חבילות – לא עושים מצוות בבת–
אחת,
מפני שדעתו של אדם צריכה להיות מכוונת למצווה שהוא מקיים,
וגם כדי שלא יראה כאילו המצוות הן טורח בשבילו ולכן הוא מנסה לסיים אותן מהר.

ברכת המזון – נוהגים לברך ברכת המזון (ברהמ"ז)
על כוס של יין,
כאשר יש עשרה סועדים.
לאחר סיום ברהמ"ז,
מברך "בורא פרי הגפן"
ושותה מהיין.

יקנ"ה,
יקנה"ז – ראשי–
תיבות של הברכות הנאמרות על כוס היין:
יין ("בורא פרי הגפן"),
קידוש (הברכה המיוחדת לשבת או לחג – "מקדש השבת"
או "מקדש ישראל והזמנים")
, נר ("בורא מאורי האש"),
הבדלה ("המבדיל בין קודש לחול …"), זמן ("שהחיינו"
– ברכה זו נאמרת רק בליל החג הראשון).

משא
ומתן

הגמרא מביאה מקור תנאי, המתייחס לקבוצת אנשים שאכלו ביום שישי, ותוך כדי ארוחה נכנסה השבת.
ר'
יהודה אומר: חייבים להפסיק את הסעודה ולעשות קידוש, ואח"כ ימשיכו לאכול וכשיסיימו את הסעודה יברכו ברהמ"ז על כוס שניה. ר'
יוסי אומר: לא צריך להפסיק את הארוחה אלא ממשיכים לאכול. כשיסיימו את הארוחה יברכו ברהמ"ז על כוס יין, ואז יביאו כוס יין שניה ויקדשו.

הגמרא שואלת: מדוע לא מברכים ברהמ"ז ומקדשים על כוס יין אחת?

הגמרא מסבירה שאין מברכים שתי ברכות על כוס יין אחת, כדי לא לעשות את המצוות כחבילות חבילות,
זאת אומרת, כדי לא להפוך את קיום המצוות לעניין "מסחרי"
שאין האדם מתכוון בקיום המצווה.

הגמרא מקשה: וכי אין מקרים אחרים בהם מברכים שתי ברכות על כוס יין אחת?

הגמרא מציגה שלושה מקורות לחיזוק הטענה,
כששני המקורות הראשונים נדחים,
מכיוון שבהם הותר לברך שתי ברכות על כוס אחת,
מפני שלא היה לאדם מספיק יין.
לא ניתן ללמוד הלכה ממקרה שבו אדם נמצא במצב של דוחק.

1. במקור זה העוסק במוצ"ש,
   כתוב בפירוש שאדם יכול לברך ברהמ"ז ולהבדיל על כוס יין אחת,
   כשאין לו מספיק יין.

2. מקור זה מתייחס לליל–
   פסח שחל במוצאי–
   שבת.
   מהמקור עולה שעושים קידוש והבדלה על כוס יין אחת,
   למרות שבטוח יש לו יותר מכוס אחת,
   שהרי אפילו לעני יש 4 כוסות בליל–
   הסדר.
   הוכחה זו נדחית,
   מכיוון שברור שלא מדובר בליל–
   פסח שהרי לא מברך שהחיינו (זמן – ברכה הנאמרת רק בליל החג הראשון),
   ואם לא מדובר בליל–
   פסח,
   יתכן שאין לו מספיק יין.

3. מפסיקת ההלכה של אביי,
   שמתייחסת בוודאות לליל–
   פסח (שהרי מברך שהחיינו – זמן),
   עולה שמקדשים ומבדילים על כוס יין אחת.
   ראיה זו לא נדחתה.

בעקבות הראיה האחרונה,
מסבירה הגמרא שכאשר מדובר בנושא אחד, ניתן לברך שתי ברכות על כוס יין אחת, אך כאשר מדובר בשני עניינים שונים (ברהמ"ז וקידוש), לא אומרים אותם על כוס יין אחת.

בס"ד

כיתות יעד: תיכון

מחבר:
חן–
ציון ניות

פסחים
קב – קג

מילים

אבוה – אביו.
אִפַּרְכּוֹס – מושל המחוז.
בריה – בנו.
היאך – איך.
הלכתא – הלכה.
ליה – לו.
משמיה – משמו.

מונחים

גופא (הגוף)
– פתיחה לדיון בהלכה שהובאה בעת הדיון הקודם,
ועתה נפנית הגמרא לברר אותה.

מאי הוי עלה (מה היה עליה)
– מה נפסק להלכה.
שאלה שנשאלת לאחר דיון ממושך בבעיה מעשית,
שלא נמצא לה פתרון בדיון עצמו.

מושגים

יין – ברכת היין:
"בורא פרי הגפן".

קידוש – ברכת קידוש היום:
"ברוך אתה …. מקדש השבת"
(שבת),
ברוך אתה …. מקדש ישראל והזמנים"
(חג).

נר – ברכה על הנר במוצ"ש:
"בורא מאורי האש".

הבדלה – ברכה על הבדלה בין קודש לחול במוצ"ש או במוצאי חג:
"ברוך אתה … המבדיל בין קודש לחול".

זמן – ברכת שהחיינו שנאמרת בערב החג:
"שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה".

משא
ומתן

ישנן שלוש שאלות מרכזיות שעומדות במרכז המחלוקת בין החכמים:

1. האם קידוש קודם להבדלה,
   או שההבדלה קודמת לקידוש?

2. האם צריך להרחיק את הברכות אחת מהשניה,
   או שיש להצמיד אותן?

3. האם צריך להעמיד את ברכת היין בראש עפ"י הכלל:
   "תדיר ושאינו תדיר – תדיר קודם",
   או שצריך להעמידה בין קידוש להבדלה?

דעה 1 – יקנ"ה:
לדעת רב,
הקידוש של ערב חג קודם להבדלה של מוצ"ש.
יין קודם לקידוש בגלל הכלל ההלכתי:
"תדיר ושאינו תדיר – תדיר קודם"
(כמו בכל קידוש בערב שבת או חג).
ונר קודם להבדלה כמו בכל הבדלה במוצ"ש.

דעה 2 – ינה"ק:
לדעת שמואל,
ההבדלה של מוצ"ש קודמת לקידוש בערב חג.
האדם עושה הבדלה כמו בכל מוצ"ש:
ברכה על היין,
ברכה על הנר וברכת ההבדלה.
לאחר שעשה הבדלה,
עורך האדם קידוש.

דעה 3 – יהנ"ק:
רבה מסכים לדעת שמואל שההבדלה קודמת לקידוש,
אלא שלדעתו צריך לחלק בין שתי הברכות.
ברכת היין ראשונה עפ"י הכלל:
"תדיר ושאינו תדיר – תדיר קודם",
אח"כ הבדלה,
אחריה ברכת הנר שאמורה לחלק בין ההבדלה לקידוש,
ולבסוף הקידוש.

דעה 4 – קני"ה:
לוי סובר כרב,
שהקידוש קודם להבדלה.
השינוי המרכזי שעושה לוי הוא בהעברת ברכת היין.
למרות הכלל:
"תדיר ושאינו תדיר – תדיר קודם",
חושש לוי שאם ברכת היין תהיה בראש,
הרי שיראה כאילו ההבדלה לא נעשית על היין.
לוי מעביר את ברכת היין להבדלה,
אך בשונה ממוצ"ש רגיל בו ברכת היין קודמת לנר,
מקדים לוי את ברכת הנר ליין,
מחשש שאם ברכת היין תקדם,
יראה הדבר כאילו ברכת היין שייכת לקידוש ולא להבדלה.

דעה 5 – קינ"ה:
חכמים סוברים כשיטת רב שיש להקדים קידוש להבדלה,
אך מקדימים את ברכת הקידוש לברכת היין,
משתי סיבות אפשריות:
1. חשש שיראה כאילו ברכת היין קשורה רק לקידוש (כמו לוי).
2. רוצים לעשות חלוקה בין קידוש להבדלה (כמו רבה).

דעה 6 – נקי"ה:
מר בריה דרבנא סובר כרב,
שיש להקדים קידוש להבדלה.
לשיטתו,
ברכת היין צריכה להימצא בין הקידוש להבדלה,
על–
מנת שיהיה ברור שהיא קשורה לשתי הברכות.
כדי שברכת הנר תקדם להבדלה,
ומצד שני ברכת היין תהיה בין קידוש להבדלה,
הוקדמה ברכת הנר לתחילת הברכות.

דעה 7 – ניה"ק:
לשיטת רבי יהושע,
יש להקדים הבדלה לקידוש כשיטת שמואל.
נראה,
שהקדמת הנר לשאר הברכות נובעת מהעובדה שהנר מהווה גם נר חג,
ולא רק נר להבדלה.

דעה 8 – נהי"ק:
רבי יהושע בן חנניה סובר כשיטת שמואל,
שיש להקדים את ההבדלה לקידוש.
לשיטתו,
ברכת היין צריכה להיות בין הבדלה לקידוש,
על–
מנת שיהיה ברור שהיא קשורה לשתי הברכות.

פסיקת ההלכה – לדעת אביי ורבא,
ההלכה היא כרב (שיש להקדים קידוש להבדלה),
אך הם חולקים ביניהם היכן להוסיף את ברכת הזמן.

מסקנה

בערב חג שחל במוצ"ש נוהג כשיטת רבא – יקנה"ז:
יין,
קידוש,
נר,
הבדלה,
זמן.