יעקב נגן

עבודות במשנה פסחים י'

לבית הספר העל יסודי

פסחים
פרק
י:
ארבע
כוסות
של
ליל
הסדר

מָזְגוּ
לוֹ כוֹס רִאשׁוֹן,
בֵּית
שַׁמַּאי אוֹמְרִים,
מְבָרֵךְ
עַל הַיּוֹם,
וְאַחַר
כָּךְ מְבָרֵךְ עַל הַיַּיִן.
וּבֵית
הִלֵּל אוֹמְרִים,
מְבָרֵךְ
עַל הַיַּיִן,
וְאַחַר
כָּךְ מְבָרֵךְ עַל הַיּוֹם:
(משנה
ב)

מָזְגוּ
לוֹ כוֹס שֵׁנִי,
וְכָאן
הַבֵּן שׁוֹאֵל אָבִיו….(משנה
ד)

מָזְגוּ
לוֹ כוֹס שְׁלִישִׁי,
מְבָרֵךְ
עַל מְזוֹנוֹ.
רְבִיעִי,
גוֹמֵר
עָלָיו אֶת הַהַלֵּל,
וְאוֹמֵר
עלָיו בִּרְכַּת הַשִּׁיר.
בֵּין
הַכּוֹסוֹת הַלָּלוּ,
אִם
רוֹצֶה לִשְׁתּוֹת,
יִשְׁתֶּה.
בֵּין
שְׁלִישִׁי לִרְבִיעִי,
לֹא
יִשְׁתֶּה:
(משנה
ז)

לארבע
הכוסות ששותים בליל הסדר משמעויות רבות
ומגוונות.
התלמוד
הבבלי סבור שריבוי כוסות היין הוא סמל
לחירות שחוגגים בליל הסדר:
"ארבע
כסי תיקנו רבנן דרך חירות"
(בבלי,
פסחים
קיז ע"ב).
התלמוד
הירושלמי לעומתו מעניק משמעות סימבולית
למספר הכוסות – ארבע כוסות כנגד ארבע
לשונות של גאולה,
או
כנגד ארבע "כוסות
של פורענות"
שהקב"ה
עתיד להשקות את אומות העולם.
ההסברים
האלה מתייחסים לארבע הכוסות כאל יחידה
אחת,
ומקנים
לה משמעות.
לעומתם,
המשנה
בפרק ערבי פסחים עוסקת בכל כוס בנפרד,
ומפרטת
את תפקידה ואת מקומה הייחודי.
ארבע
הכוסות תורמות לעיצוב הטקס ולעיצוב הטקסט,
והפירוט
שלהן חושף את שלדו של המבנה הספרותי של
הפרק.

הלילה
הראשון של פסח נקרא ליל הסדר על שם ריבוי
הפעולות והטקסים שבו.
נראה
כי אחד התפקידים של ארבע הכוסות הוא לעצב
את מבנה הסעודה וסדריה – ארבע הכוסות
מארגנות את השלבים החשובים של הסדר,
מחלקות
את הסדר ליחידות מוגדרות ומפנות את תשומת
הלב לתחילתו של כל שלב ושלב.
בתחילה
מגיעים המסובים אל מקום הסעודה ומסמנים
את תחילת הסדר בכוס הראשונה,
כוס
הקידוש.
בהמשךמציינים
במזיגת הכוס השנייה כי הגיע הזמן לדיבור
ולשיחה,
ולקיים
את מצוות "והגדת
לבנך":
"מזגו
לו כוס שני וכאן הבן שואל"
(פסחים
י,
ד).
הניסוח
"וכאן
הבן שואל"
מצביע
על תפקיד הכוס כציון דרך.
הכוס
השלישית,
הכוס
של ברכת המזון,
מציינת
את סיום הסעודה,
והרביעית
מציינת את השלב האחרון,
שלב
השירה וההודאה.
אפשר
להתייחס לארבע הכוסות כאל ארבע מערכות
בהצגה הגדולה שמעלה כל משפחה בישראל מדי
שנה בליל הסדר. יסוד
נוסף שעולה מתיאור הכוסות במשנה הוא זיקתן
לדיבור.
כל
אחת מהכוסות צמודה לאמירות – הכוס הראשונה
לקידוש,
השנייה
למגיד,
השלישית
לברכת המזון והרביעית להלל ולשיר.
הזיקה
שבין הכוסות לדיבור היא דו–כיוונית:
כשם
שאין כוס בלא דברים,
אין
דברים בלא כוס.
הזיקה
הזו מודגשת בתיאור הכוס האחרונה:
"רביעי
גומר
עליו
את ההלל ואומר
עליו
ברכת השיר".
לכוס
הרביעית יש שני תפקידים,
הלל
וברכת השיר,
ונראה
שצירוף שני נושאים שונים למושג אחד נועד
להצמיד את כל נושאי המשנה לארבע הכוסות.
ישנם
נוסחים של התלמוד הבבלי שבהם מוזכרת כוס
חמישית:
"ת"ר
חמישי אמור עליו הלל הגדול דברי רבי טרפון"
(בבלי,
פסחים
קיח ע"א).
גם
כאן הכוס הנוספת מלווה באמירה,
הפעם
אמירת הלל הגדול.

האומנם
הדיבורים נלווים לכוסות ומעניקים להן
משמעות,
או
שמא הכוסות נועדו להיות רק מצע לאמירות
החשובות של ליל הסדר?
שתי
ההבנות אפשריות,
אך
נראה שהכוסות הן בעיקר מצע לדיבורים,
וכפי
שאמרו תוספות:
"ומסתמא
לא תיקנו ד'
כוסות
אלא כדי לומר עליהם הלל ואגדה"
(סוכה
לח ע"א).
בטקסים
רבים משמשת כוס היין להענקת סטטוס לאירוע.
כאשר
מצוות ליל הסדר נאמרות על הכוס,
הן
הופכות למוחשיות יותר,
והאווירה
הופכת רצינית ומכובדת.
גם
שתיית היין עצמה תורמת לדיבור,
וכמו
סיפור ליל הסדר,
גם
היא נעשית באמצעות הפה.
השתייה
יכולה ליצור תחושה של חירות,
וכך
ייצאו המילים מתוך רגשי הלב,
בחזקת
נכנס יין יצאו מילים.

האחרונים
דנים אם העיקר הוא נוכחותה של הכוס או
שתייתה.
יש
לכך השלכות הלכתיות רבות:
אם
העיקר הוא השתייה,
האדם
צריך לשתות את רוב הכוס (או
את כולה),
אך
אם העיקר הוא נוכחותה,
אפשר
להסתפק בטעימה בלבד.
ראו
חידושי הגאון רב יצחק זאב (הגרי"ז)
על
הרמב"ם,
הלכות
חמץ ומצה.