קידושין דף כט : דף הסבר

ב
ס"ד

נושא : קידושין דף כט ע"א–ע"ב:
דף הסבר

מחבר:
ישראל שלו

כתות יעד: ז–ט

דף
הסבר
מספר
2
– קידושין
דף
כט
ע"א–ע"ב

"הוא
לפדות ובנו לפדות"

הגמרא דנה
בשאלה איזו חובה קודמת לגבי אדם שצריך
לפדות עצמו,
כיוון
שאביו לא פדה אותו כשהיה קטן,
ובנוסף
נולד לו בנו הבכור והוא חייב גם בפדיונו.

תנו
רבנן:
הוא
לפדות
ובנו
לפדות
הוא
קודם
לבנו.

דעת חכמים
(הדעה
של התנא הראשון נקראת גם "תנא
קמא" או
בקיצור ת"ק)
שהחובה
לפדות את עצמו קודמת לחובה לפדות את בנו
(בהמשך
הסוגיה מובא הטעם לכך).

ר'
יהודה
אומר:
בנו
קודמו
שזה
מצוותו
על
אביו
וזה
מצוות
בנו
עליו.

מצוות פדיון
העיקרית היא על האבא כלפי בנו,
ולכן כעת
החובה שלו למול את בנו קודמת לחובתו למול
את עצמו
–
שהיא חובה שהייתה מוטלת בעצם על אביו.

אמר
ר'
ירמיה:
הכל
מודין,
כל
היכא
(היכן,
במקום
ש…) דליכא
(שאין)
אלא
חמש
סלעים
–
הוא
קודם
לבנו.

ר'
ירמיה
סובר שהמחלוקת בין חכמים לר'
יהודה
היא במצב מורכב יותר שנלמד מייד,
אך לדעת
הכל כשהמצב הוא שלאותו אדם יש חמש סלעים
בלבד (שזו
הסכום הדרוש לפדיון)
והוא
יכול לקיים רק פדיון אחד,
אז הפדיון
של עצמו קודם.

מאי
טעמא
?
מצווה
דגופיה
עדיפא

מה הטעם?
מצווה
שחייב בעצמו קודמת למצוות שחייב לעשות
לאחרים (דומה
ל "חייך
קודמים לחיי חברך").

כי
פליגי
היכא
דאיכא
(שיש)
חמש
משועבדים
וחמש
בני
חורין…

ממשיך ר'
ירמיה:
אלא
המחלוקת היא במצב מיוחד…

• לפני שנמשיך בהסבר,
  נלמד את המונחים ואת המקרה עליו מדובר על מנת להבין את הגמרא.

האם נאמר שיש
ליוסי
זכות לתבוע את כספו מהנכסים שדוד מכר
למשה, כיוון
שדוד עשה זאת לאחר שהתחייב כבר קודם לכן
בחוב כלפי יוסי בהלוואה שלקח ?

בדיון זה
ההכרעה תלויה בשאלה איזו סוג הלוואה זו
הייתה.

אם ההלוואה
שיוסי נתן לדוד הייתה הלוואה
הכתובה בשטר,
אז אכן
הנכסים שהיו לדוד בעצם "משועבדים" להחזרת
חובותיו, ויוסי
יוכל גם כעת לתבוע את כספו מאותם נכסים
למרות שכבר נמכרו למשה.

אך אם הייתה
ההלוואה בעל פה
וללא שטר,
הנכסים
בני חורין (אינם
משועבדים) ויוסי
לא יוכל לתבוע את כספו

המשך

מונחים עד
כאן:

• נכסים
  משועבדים:
  הנכסים
  של בעל חוב שמשתעבדים לטובת האדם שלו הוא
  חייב, במידה
  ולא יהיו לו נכסים אחרים בני חורין (להלן)
  לתת
  לכיסוי חובו.
  נכסים
  משתעבדים רק כשהייתה הלוואה בשטר.

• נכסים בני
  חורין: נכסים
  של האדם שאינם משועבדים לחובות שיש לו.

• הלוואה
  בשטר: הלוואה
  מסודרת הנכתבת על שטר עם עדים ומפורסמת
  ברבים.

• הלוואה
  בעל פה: שאינה
  נכתבה בעדים ואינה מתפרסמת ברבים.

מונחים
נוספים:

מלווה הכתוב
בתורה: חובה
ממונית שהתורה חייבה בה את האדם כלפי אם
אחר. לדוגמא
שלנו: החיוב
לאב לפדות את בנו בחמשה סלעים שצריך להוציא
מכספו ולתת לכהן.

הגמרא דנה
האם חובה כזו (מלווה
הכתוב בתורה)
היא כמו
הלוואה בשטר,
או כמו
הלוואה בעל פה.

הנפקא מינה
(ההשלכה
וההבדל בין אפשרויות אלו):
האם כמו
הלוואה בשטר,
במקרה
בו האבא מכר נכסים לאדם אחר וכעת אין לו
חמש סלעים לתת לכהן כדי לפדות את בנו,
הנכסים
בעצם משועבדים לטובת הפדיון ויוכל הכהן
לדרוש את החמש סלעים מהאדם.
או שזהו
חוב כמו הלוואה בעל פה שאינו משעבד נכסים.

נחזור
לר'
ירמיה שמסביר באיזה מקרה יש מחלוקת בין חכמים לר'
יהודה בשאלה האם פדיון בנו או

פדיון עצמו קודם:

כי פליגי…

הם חולקים
במקרה בו לאותו אב שצריך לפדות גם עצמו
וגם את בנו יש נכסים משועבדים (מכר
או נתן לאדם אחר)
בשווי
חמש סלעים, ועוד
חמש סלעים בני חורין שאינם משועבדים.
ואז
המחלוקת היא:

ר' יהודה סבר…

לדעת ר'
יהודה
"מלוה
הכתוב בתורה"
(כפי
שהסברנו למעלה),
כלומר
החוב של האבא מהתורה לפדות את בנו,
דומה
להלוואה הכתובה בשטר –
שדינה
שהמלווה יוכל לדרוש בגללה את כספו מנכסים
משועבדים שהאדם מכר.
ואם כך:

בהני חמש…

בחמש הסלעים
בני חורין יפדה קודם את בנו (כאן
בא לידי ביטוי דעת ר'
יהודה
שאומר "בנו
קודמו"). ואת
חמש הסלעים עבור פדיון האב עצמו יוכל הכהן
לדרוש ולהפקיע (לטרוף)
מהנכסים
המשועבדים שנמצאים בידי האדם לו מכר אותם
האב (רש"י:
כיוון
שהאב התחייב בפדיון קודם שמכר את הנכסים).

ובמקרה זה,
(לדעת ר'
ירמיה)
חולקים
חכמים על ר'
יהודה:

ורבנן סברי…

החוב שיש
לאדם מהתורה כמו פדיון לא נחשב ככתוב בשטר
אלא כמלווה בעל פה ולכן הנכסים של האב לא
משועבדים לחוב זה,
ומה שיש
לו לצורך הפדיון זה רק את חמש סלעים בני
חורין

והלכך מצווה
…

לכן,
לדעת
חכמים, כיוון
שיכול לקיים רק פדיון אחד –
הפדיון של עצמו קודם