רמב"ם הלכות פסולי המוקדשין

נושא : מחשבת:
רמב"ם הלכות פסולי המוקדשין

מחבר:
ישראל שלו

כתות יעד: ז–ט

רמב"ם:
משנה תורה – ספר עבודה – הלכות פסולי המוקדשין

הלכות פסולי המוקדשין פרק יג

א  שלוש מחשבות הן,
שפוסלין את הקרבנות;
ואלו הן—מחשבת שינוי השם,
ומחשבת המקום,
ומחשבת הזמן. 
מחשבת שינוי השם כיצד: 
זה השוחט את הזבח שלא לשמו—כגון שהיה עולה ויחשב שהוא שלמים,
או ישחטנו לשם עולה ושלמים,
או לשם שלמים ולשם עולה,
או ששחט הזבח שלא לשם בעליו. 
זו היא מחשבת שינוי השם.

ב  מחשבת המקום כיצד: 
כגון ששחט את הזבח לשמו על מנת לזרוק דמו,
או להקטיר ממנו דבר הראוי להקטרה,
חוץ לעזרה;
או לאכול ממנו דבר הראוי לאכילה,
חוץ למקום אכילתו. 
זו היא מחשבת המקום. 
וזבחים שחישב בהן מחשבה זו,
הם הנקראים זבחים שנשחטו חוץ למקומן.

ג  מחשבת הזמן כיצד: 
כגון ששחט את הזבח לשמו על מנת לזרוק דמו מאחר שתשקע החמה,
שאינו זמן זריקתו;
או להקטיר ממנו דבר הראוי להקטרה למחר מאחר שיעלה עמוד השחר,
שאינו זמן הקטרתו;
או לאכול ממנו דבר הראוי לאכילה,
לאחר זמן הראוי לאכילתו. 
זו היא מחשבת הזמן. 
וזבחים שחישב בהן מחשבה זו—הם הנקראים זבחים שנשחטו חוץ לזמנן,
והם
הנקראים
פיגול
בכל
מקום;
וזה הוא "פיגול"
(ויקרא ז,יח;
ויקרא יט,ז)
האמור בתורה.

ד  [ב]
מפי
השמועה
למדו
שזה
שנאמר
בתורה
"ואם
היאכול
ייאכל
מבשר
זבח
שלמיו
ביום
השלישי
. . ."
(ויקרא
ז,יח)–אינו
מדבר
אלא
במחשב
בשעת
הקרבה,
שיאכל
ממנו
בשלישי;
והוא הדין לכל קרבן שחישב עליו בשעת מעשיו,
שיאכל ממנו לאחר זמן הראוי לאכילת אותו קרבן.

ה  וכן אם חישב להקטיר ממנו במזבח דבר הראוי להקטרה,
לאחר זמן הראוי להקטרה;
כך למדו מפי השמועה,
אחד אכילת אדם ואחד אכילת מזבח—אם חישב עליהן לאחר זמנן,
הרי הקרבן פיגול.

ו  [ג]
אבל קרבן שלא נפסדה מחשבתו בו,
אלא נזרק דמו על המזבח כהלכתו,
ונשאר ממנו לאחר זמן אכילתו—אותו הנשאר נקרא נותר,
ואסור לאוכלו;
והקרבן כבר נרצה,
וכיפר: 
הרי הוא אומר בדם "ואני נתתיו לכם על המזבח,
לכפר"
(ויקרא יז,יא)–כיון שהגיע דם למזבח כהלכתו,
נתכפרו הבעלים ונרצה הקרבן. 
לפיכך לעולם אין מתפגל,
אלא דבר שיש לו מתירין,
בין לאדם בין למזבח,
כמו שיתבאר.

ז  אחד זבח שחישב בו אחת משלוש מחשבות אלו בשעת שחיטה,
או שחישב בשעת קבלת הדם,
או בשעת הולכתו למזבח,
או בעת זריקתו על המזבח. 
[ד]
נמצאת
למד
שבארבע
עבודות
הזבח,
נפסל
במחשבה—בשחיטה,
ובקבלה,
ובהולכת
הדם,
ובזריקתו
על
המזבח. 
[ה]
והעוף,
בשני דברים—במליקה,
ובמיצוי הדם. 
[ו]
והמנחות הנקמצות,
בארבעה—בקמיצה,
ובנתינת הקומץ בכלי שרת,
ובהולכת הקומץ למזבח,
ובזריקתו על האש.

ח  [ז]
אבל אם חישב בדברים אחרים חוץ מאלו,
כגון שחישב בשעת הפשט,
או בשעת ניתוח,
או בשעת הולכת אימורין למזבח,
או בשעת בלילת המנחה,
או בשעת הגשתה,
וכיוצא בדברים אלו—אין אותה המחשבה מועלת כלום,
בין שהייתה מחשבת שינוי השם,
בין מחשבת המקום,
בין מחשבת הזמן.

ט  [ח]
וכן המחשב באחת מארבע עבודות אלו או בכולן,
מחשבה אחרת חוץ משלוש מחשבות אלו—אין אותה המחשבה מפסדת כלום. 
כיצד: 
המחשב בשעת שחיטה וקבלה והולכה וזריקה,
להניח דם הזבח או אימוריו למחר,
או להוציאן חוץ לעזרה,
או שחישב לזרוק הדם על הכבש שלא כנגד היסוד,
או ליתן את הניתנין למטן למעלן,
ואת הניתנין למעלן למטן,
או ליתן דמים הניתנין במזבח החיצון במזבח הפנימי,
או את הניתנין בפנימי בחיצון,
או להכניס דם החטאת לפנים,
או שחישב שיאכלו הזבח טמאים או שאר הפסולין לאכילה,
או שיקריבוהו טמאים או שאר הפסולין לעבודה,
או לערב דם הזבח בדם הפסולין,
או שחישב לשבור עצמות הפסח ולאכול ממנו נא,
או שחישב לשרוף חטאות הנשרפות חוץ לזמנן,
או חוץ למקומן—בכל אלו המחשבות וכיוצא בהן,
הזבח כשר.

י  וכן אם חישב בשעת קמיצת המנחה,
ובשעת נתינתו לכלי,
ובשעת הולכתו,
ובשעת זריקתו על האש,
להניח קומצה או לבונתה למחר,
או להוציאו לחוץ—הרי זו כשרה.

יא  [ט]
כבר ביארנו שהולכה שלא ברגל,
אינה הולכה;
לפיכך אין המחשבה פוסלת בה. 
והמהלך במקום שאינו צריך—הרי זו הולכה,
והמחשבה פוסלת בה.

יב  כיצד: 
קיבל הדם והוא עומד במקומו,
ופשט ידו בו לזורקו על המזבח,
וחישב בעת שפשט ידו בדם—אין המחשבה פוסלת;
אבל אם קיבל הדם בפנים,
ולא הילך בו לגבי המזבח אלא הילך בו להוציאו לחוץ,
וחישב בשעת הילוכו לחוץ במחשבת הזמן וכיוצא בה—הרי זו פוסלת.