בס"ד
נושא:
שאלות סיכום ל"תורה מסיני"
מחבר: יהודה
רוזנברג
כיתות יעד:
תיכון
שאלות סיכום לתורה מסיני.
-
מה קיבל משה בהר סיני?
משה שמע מהקב"ה את כל התורה שבכתב (עשרת הדברות וכל התנ"ך)
וכל מה שילמדו בעתיד,
גם מה שאנו לומדים היום – הקב"ה אמר למשה כבר אז.
כולל המשנה,
התלמוד,
וכל מה שילמדו מהם.
-
מה בהתעסקו (למדו וכתבו)
אנשי המסורה?
הרבנים שכתבו את "המסורה"
(קראו להם "חכמי המסורה"),
כתבו איך בדיוק צריך לכתוב את התורה.
נביא מספר דברים שהם לימדו אותנו:
-
"פרשה פתוחה"
– כאשר כותבים בתורה דבר מסוים,
וכאשר הנושא שלו נגמר,
לא מתחילים באותה שורה נושא חדש,
אלא עוברים לשורה הבאה.
קוראים לזה "פרשה פתוחה"
כי השורה נשארת עד לסוף פתוחה – ריקה.
כך:
"וכן תעשו".
(המשך השורה ריקה).
"וידבר ה'
אל משה ….".
(שורה חדשה).
-
"פרשה סגורה"
– כמו ה"פרשה הפתוחה".
אבל מתחילים את הנושא החדש באותה שורה,
רק משאירים מקום ריק שמספיק לכתוב בו 11
אותיות.
כך:
"וכן תעשו.
(רווח של 11
אותיות)
וידבר ה'
אל משה".
-
"אות רבתי"
– אות הכתובה בצורה גדולה בתורה.
לדוגמא בקריאת שמע כתוב "ה' אחד". -
"אות זעירא"
– אות הכתובה בצורה קטנה בתורה.
לדוגמא ספר ויקרא מתחיל במילה "ויקרא".
והיא כתובה כך: "ויקרא". -
"קריא וכתיב"
– כאשר כתוב בתורה דבר אחד,
אבל קוראים אותו אחרת ממה שכתוב.
לדוגמא:
כתוב "וידבר לאמור",
אבל קוראים "וידבר אלי לאמור"
(מוסיפים את המילה "אלי"
אפילו שהיא לא כתובה.
-
בשביל מה כתבו את "טעמי המקרא"?
"טעמי המקרא"
הם אותם הסימנים שאנו רואים בתוך החומש או התנ"ך.
מעל האותיות,
או מתחת לאותיות,
או לידם.
בתורה או בחומש אין פיסוק.
אין נקודה או פסיק או סימן שאלה.
תפקיד הסימנים האלו – הטעמים – להיות במקום סימני הפיסוק.
ולכן הם מאוד חשובים.
כי אם לא נדע מתי לשים נקודה,
אנחנו יכולים לשנות לגמרי את הפסוקים.
למשל אם נכתוב "לא!
תרצח",
זה אומר שכן צריך לרצוח!.
רק אם נכתוב ונקרא "לא תרצח!"
– נבין שאסור לרצוח.
תפקיד אחר של טעמי המקרא הוא להגיד לנו באיזו מנגינה לקרוא את המילים.
המנגינה לא חשובה כל כך,
והיא בעיקר ליופי.
לכן אנחנו יודעים כי יש הרבה מנגינות (ספרדית,
אשכנזית תימנית ועוד).
למרות שלכל עדה יש מנגינה שלה – אצל כולם אותו "טעם"
שהוא כתוב במקום נקודה (.) – הוא יהיה נקודה (.).
-
למה לא כתבו את התורה שבעל פה?
א.
שמות רבה – לא כתבו את התורה שבעל פה,
כדי שיהיה חלק מהתורה שיהיה רק של עם ישראל.
כי דבר שכתוב – כל אחד יכול לקחת ולקרוא אותו.
ואז אין הבדל אם הוא יהודי או לא.
אבל מה שאומרים אחד לשני בעל פה,
אם נספר את זה רק ליהודים,
זה יהיה דבר שרק היהודים ידעו אותו,
ולא מי שלא יהודי.
-
רבי יוסף אלבו – כל דבר שכותבים אותו,
אפשר להתחיל להתווכח ולשאול למה התכוונו בדיוק?
אפילו משפט כל כך פשוט כמו "דני הלך בבוקר לגן",
אפשר לשאול מי זה דני?
זה ילד או הגננת?
האם הגן הוא גן ילדים,
או גן חיות או גן משחקים?
ועוד הרבה שאלות.
רק דבר שאומרים אותו בעל פה,
מבינים אותו בצורה פשוטה ונכונה יותר.
כדי שלא יהיו כל כך הרבה שאלות,
הקב"ה רצה שילמדו את התורה שבעל פה,
דווקא בעל פה).
-
כתוב לפחות 3 סוגי הלכות מחכמים.
-
הלכה למשה מסיני – הלכות שמשה קיבל מהקב"ה בהר סיני,
והם לא פירוש של פסוק בתורה.
גם בהלכות אלו אין מחלוקות.
לדוגמא:
כולם יודעים שצריך להניח תפילין.
אבל בתורה לא מוזכרת המילה "תפילין",
אלא רק כתוב "וקשרתם לאות על ידיך,
והיו לטוטפות בין עינך".
חז"ל הסבירו שהכוונה לתפילין,
ומשה קיבל בהר סיני שהתפילין צריכות להיות מרובעות ושחורות וכו'. -
פירושים מחודשים – דברים שלא כתובים בתורה כלל,
אלא חכמים לומדים אותם לפי כללים שבעזרתם מותר ללמוד הלכות חדשות על דברים שלא כתובים בתורה (י"ג מידות.
נדבר עליהם בהמשך).
מכיוון שכאן יש הגיון,
יכול להיות מחלוקות.
בית דין יגיד שצריך לעשות דבר אחד,
ובית דין אחר יגיד שצריך לעשות דבר אחר. -
מחכמים – גזרות – דברים שחכמים אמרו לא לעשות,
למרות שמהתורה מותר לעשות אותו.
לדוגמא:
מהתורה מותר לאכול בשר עוף עם חלב.
אבל חכמים גזרו ואמרו שאסור לאכול בשר עוף עם חלב,
כדי שלא יטעה ויוכל גם בשר בקר עם חלב,
וזה אסור מהתורה.
בגזרות,
אם זו גזרה שמקובלת על עם ישראל – אי אפשר לבטל אותה,
ורק לבית דין גדול (של 71 דינים =
סנהדרין)
מותר לשנות או לבטל גזרה.
בגלל שזו גזרה של חכמים – יכול להיות שלא כל החכמים הסכימו לגזור את הגזרה,
ולכן יכולות להיות מחלוקת על גזרות. -
מחכמים – תקנות – דברים שכחמים אמרו לעשות כדי לעזור לעם ישראל.
לדוגמא:
רבנו גרשום תיקן תקנה שאומרת שאסור לגבר להתחתן עם יותר מאישה אחת.
כי הוא חשב שזה לא טוב,
כי יכול להיות שבגלל זה יישארו בנים שלא יהיה להם עם מי להתחתן,
ואחרים שיהיו נשואים לכמה נשים.
וזה דבר לא טוב.
גם כאן,
מכיוון שזה רק מחכמים – יכול להיות שרב אחד יתקן תקנה,
ורב שני לא יסכים לעשות את התקנה,
ואז יהיו מחלוקות על התקנה.
בכל מקרה תמיד מותר לבית דין גדול יותר מהבית דין שתיקן את התקנה לבטל אותה..
-
מה היא הסמכות של הנביא?
לנביא:
-
אסור לשנות מה שכתוב בתורה,
ואפילו לא אות אחת.
אם רוצה לשנות זה סימן שהוא נביא שקר וצריך להרוג אותו. -
אסור לבטל לתמיד מצווה מהתורה.
לכן אם אמר שהקב"ה אמר לו שמותר לעבוד בשבת – הורגים אותו כי הוא נביא שקר. -
מותר לנביא לשנות לפעם אחת מצווה בתורה,
אם הוא מסביר למה רק הפעם הוא עושה אחרת ממה שכתוב בתורה.
כמו אליהו הנביא שהקריב קורבן לא בבית המקדש,
כדי להראות לכול העם שהקב"ה הוא האל האמיתי,
ולא הבעל. -
הנביא הוא לא פוסק הלכות.
כאשר הוא פוסק הלכה – מתחשבים בו כמו כל רב אחר.
לכן אם נביא אמר שהקב"ה אמר לו שההלכה היא כך וכך,
ויבואו שני רבנים ויגידו שההלכה אחרת – הם יקבעו כי הם הרוב.
-
מהי המשנה?
מי ערך (סידר)
אותה?
באיזו צורה הוא סידר אותה?
ולמה?
מה הוא עשה עם הדברים ששמע,
ולא הכניס למשנה?
האם מותר לפסוק הלכה לפי המשנה?
המשנה – רבי יהודה הנשיא ביקש לאסוף את כל מה שלמדו בעל פה בארץ.
הוא קיבל אישור מהקיסר הרומי לעשות את זה.
הוא שלח אנשים לכל הארץ,
והם רשמו כל מה שהם שמעו בבתי המדרש בארץ.
כאשר השליחים חזרו עם כל מה שהם כתבו,
הלך רבי יהודה הנשיא וסידר את כל מה שכתבו – לפי נושאים (שבת,
פסחים,
ברכות ועוד).
כל נושא נקרא "מסכת"
(מסכת שבת,
מסכת ברכות….).
כל קבוצת מסכתות העוסקות בצורה כללית באותו נושא – הכניס אותם רבי יהודה הנשיא ל"סדר".
לדוגמא:
כל המסכות שמדברות על חגים ושבת – נכנסו לסדר מועד.
כך יש לנו " 6
סדרי משנה".
ובקיצור:
המשנה מתחלקת ל 6 סדרים.
כל סדר מתחלק למסכתות.
כל מסכת מתחלקת לפרקים.
כל פרק מתחלק למשניות.
בצורת כתיבה זו – הרבה יותר קל למצוא תשובה לשאלה בהלכה,
כי אני יכול לחפש את המסכת המדברת על הנושא שיש לי בו שאלה,
ואני לא חייב להכיר את כל התורה בעל פה,
כדי לדעת היכן לחפש בתוך התורה.
כאשר רבי יהודה הנשיא ערך את המשנה,
הוא לא זרק שום דבר שאמרו לו.
ואם אמרו לו את אותו דבר בשני מקומות שונים,
הוא כתב במשנה את ההסבר הקצר,
אבל גם כתב את התשובה באריכות בספר הנקרא "ברייתא"
או "תוספתא".
התוספתא כתובה בדיוק לפי אותו סדר שיש במשנה.
אסור לפסוק הלכה מתוך המשנה או התוספתא,
כי לא תמיד אנחנו מבינים אותם נכון.
רק מי שלומד גם את התלמוד שמסביר את המשנה – יכול להבין את המשנה נכון.
-
תאר את שני התלמודים,
היכן נכתבו?
האורך שלהם,
צורת הכתיבה,
מטרת הכתיבה וכו'
חכמי התלמוד נקראו "אמוראים".
באותה תקופה נכתבו שני "תלמודים".
-
תלמוד בבלי – שנכתב בבל.
-
תלמוד ירושלמי – שנכתב בארץ ישראל.
את רובו כתבו במערות ויערות באזור טבריה וצפת (הגליל).
תלמוד בבלי.
התלמוד הבבלי נכתב בבל.
ליהודים בבל היה מותר ללמוד תורה,
ולכן הם בנו שם 3 ישיבות גדולות (סורא,
נהרדעה ופומפדיתא).
הם כתבו את התלמוד בלי פחד,
ולכן הם כתבו אותו בצורה ארוכה,
מסודרת,
ויחסית קל להבין אותו.
התלמוד נכתב בעיקר בשפה הארמית,
שפה שכולם דיברו אותה.
תלמוד ירושלמי.
נכתב בעיקר באזור הגליל.
בארץ ישראל היה אסור ללמוד תורה,
ולכן החכמים היו חייבים להתחבא כדי ללמוד תורה.
לכן כאשר כותבים דבר כאשר כל הזמן מפחדים שיבואו ויתפסו אותנו – כותבים מהר,
קצר,
לא מסודר.
לכן התלמוד הירושלמי הוא קצר,
לא קל להבין אותו,
והוא לא מסודר.
תקופת התלמוד נגמרת בימי שני אמוראים "רב אשי"
ו"רבינא".
והם גם עורכים (מסדרים)
את התלמוד הבבלי.
האמוראים (חכמי התלמוד)
חייבים לקבל את מה שכתוב במשנה.
הם לא יכולים להגיד שמה שכתוב במשנה – הוא לא נכון.
אבל אם אמורא חושב אחר ממה שכתוב במשנה אחת,
והוא מצא משנה אחרת שאותה אמר רב אחר,
וזה מה שהוא חושב,
מותר לו להגיד שהוא חושב כמו תנא (חכם מתקופת המשנה)
אחד,
ולא כמו התנא השני.
בתלמוד יש:
-
ויכוחים איך להסביר את המשנה.
-
הסברים לפסוקים בתורה (דרשות).
-
אגדתא – דברים שלפעמים נראים מוזרים,
אבל באמת הם מסתירים את "הקבלה"
שכתובה בתוך הגמרא (הקבלה – זו "תורת הנסתר",
והספר המוכר ביותר שלה הוא "ספר הזהר"). -
מנסים לפסוק הלכה.
(להגיד כמו איזה חכם צריך לעשות).
אסור לפסוק הלכה לבד מתוך המשנה,
אבל מותר ללמוד מה ההלכה מתוך הגמרא.
כי אחרי שלומדים את ההסבר של הגמרא למשנה,
מבינים כי בכלל לא הבנו אותה נכון,
כאשר סתם למדנו אותה לבד.
ורק אחרי ההסבר של התלמוד אנו באמת מבינים את המשנה,
ויכולים להגיד מה ההלכה.
-
מי היו "הראשונים"?
לפי איזה סדר הם כתבו את הפרוש שלהם?
כתוב את 2 הצורות שכתבו אותם,
ציין בקצרה שמות מספר רבנים מאותה תקופה,
וכתוב אץ הספר המרכזי אותו הם כתבו.
לאחר תקופת הגאונים התחילה תקופת הראשונים.
הראשונים היו רבנים שניסו להבין מה שכתוב בגמרא ובמשנה.
הם ניסו להסביר ולהגיד מה ההלכה בכל נושא,
ובכל מקרה.
הראשונים כתבו את הספרים שלהם בעיקר לפי שתי צורות של סידור הספר:
-
כתבו לפי הסדר של התלמוד.
למדו את הגמרא,
ולפי אותו סדר בה כתובים הדברים בגמרא – הם כתבו את הספר שלהם.
הבעיה בצורת הכתיבה הזו,
שמי שלא מכיר טוב את הגמרא,
יהיה לו מאוד קשה למצוא כיצד פוסק אותו רב.
הראשון שעשה זאת היה הרי"ף – רבי יצחק אלפסי,
שכתב ספר הלכה לפי סדר הגמרא.
ברוב המקרים הוא פשוט העתיק את הגמרא,
אבל העתיק רק את מי שהוא חושב שההלכה כמו אותו אחד בתלמוד. -
כתיבת ההלכות לפי סדר נושאים.
הראשון שכתב סדרת ספרים לי סדר נושאים היה הרמב"ם (רבי משה בן מימון)
שכתב את ה"י"ד החזקה"
– קבוצה של 14
(=י"ד)
ספרים.
כל ספר מדבר על הלכות בנושא מסויים.
למשל ספר "הלכות שבת"
וכדומה.
ספרים אלו נוחים יותר למי שרוצה למצוא תשובה לשאלה,
כי הוא יכול לחפש ישר בספר שמדבר על הנושא שיש לו שאלה.
(שאלה בשבת – יבדוק ב"הלכות שבת"
וכדומה).
אבל חלק מהראשונים לא אהבו את מה שעשה הרמב"ם.
הם אמרו כי הרמב"ם לא כתב את הגמרא,
ולא הסביר כמו מי הוא פוסק,
אלא כתב בצורה קצרה מה ההלכה.
והחכם שאל "למה שהרמב"ם יחליט בשבילי כמו מי לפסוק?
למה הוא לא כותב את שתי הדעות בגמרא,
ואני אחליט בעצמי כמו מי ההלכה?
ספרים חשובים מאותה תקופה.
-
הרמב"ם – רבי משה בן מימון.
כתב את הי"ד החזקה – מחולק ל 14 ספרים (=י"ד ספרים).
כתב הלכות קצרות וברורות לפי נושאים. -
הרא"ש – רבנו אשר.
הוא כתב ספר הסבר לתלמוד,
וגם ספר ההלכות לדברים הכתובים בתלמוד.
גם ספר ההלכה הוא לפי הסדר של התלמוד. -
בעל הטורים – רבי יעקב בעל הטורים – בנו השלישי של הרא"ש.
הוא חיבר ספר המחולק ל 4 חלקים (אורח חיים,
חושן משפט,
יורה דעה ואבן העזר).
בספר הוא כותב את הדברים לפי נושאים (כמו הרמב"ם),
אבל הוא כן מביא את הדעות השונות בתלמוד. -
הבית יוסף (ב"י)
= רבי יוסף קארו .
הוא כתב את הספר "שולחן ערוך"
– והוא מסודר בדיוק כמו הספר "בעל הטורים".
אבל הוא כתב את ההלכות בצורה קצרה,
בלי להביא עוד דעות שכתובות התלמוד,
והוא לא פוסק כמוהם.
הוא כותב שהוא החליט כמו מי ההלכה,
על ידי שקרא מה כתבו שלושה גדולים:
הרמב"ם,
הרא"ש והרי"ף.
והוא החליט כמו הרוב.
זאת אומרת שאם שניים אמרו דבר אחד,
והשלישי אמר דבר אחר,
הוא כתב בשולחן ערוך את הדעה של השניים.
-
המפה – רבי משה איסרליש = הרמ"א.
באותה זמן שרבי יוסף קארו כתב את השולחן ערוך,
היה רב חשוב במקום רחוק שכתב בעצמו ספר הלכה גדול.
כאשר סיים לכתוב את הספר – אמרו לו שיש רב אחר שכתב ספר הלכה.
הוא נסע לבית יוסף,
ראה את השולחן ערוך,
וביקש רשות מיוסף קארו לכתוב בתוך הספר הערות הנכונות לאשכנזים.
כך שבספר אחד יהיו ההלכות של הספרדים (הבית יוסף),
ובתור הערות – רק בדברים שיש הבדל בין האשכנזים לספרדים,
מופיע בכתב קטן "הגהה – …."
ואז הוא כותב את מה שהאשכנזים עושים.
-
מי היו "נושאי הכלים"?
רבנים אחרים שלמדו את ספרי הראשונים,
הוסיפו הערות על הספרים.
לפעמים הם רק כתבו מה כתוב בגמרא על מה שכתוב בספר ההלכה,
ופעמים שאלו שאלות על מה שאותו רב פסק.
רבנים אלו נקראו "נושאי כלים"
– העוזרים של הרב שכתב את הספר.
לדוגמא:
הבית יוסף – כתב ספר על בעל הטורים.
לכן הוא "נושא כלים"
של בעל הטורים.
(וגם מחבר הספר "שולחן ערוך",
שעליו יש נושאי כלים אחרים).
-
מה זה "ספר שו"ת"?
ספר שאלות ותשובות (שו"ת)
רבנים ששאלו אותם שאלות,
והם ענו תשובות,
והם פשוט כתבו ספרים של כל השאלות ששאלו אותם,
ואת התשובות שהם ענו.
-
מי היו ה"אחרונים"?
רבנים שכתבו ספרים לאחר שנסתיימה תקופת הראשונים.
הם ניסו לפסוק הלכה ולהסביר את התורה והתלמוד בעזרת פירושי הראשונים,
עם ההסברים שלהם.
אסור לאחרון להגיד שהוא לא מסכים עם אלו שהיו בתקופות לפניו,
אלא אם כן הוא מוצא רבנים השייכים לתקופה שקודמת לו,
שאומרים כמוהו.
-
האם לפי הרמב"ם המדרשים הם אמיתיים או לא?
פרטי!
בתוך התלמוד (הגמרא)
אנחנו מוצאים סיפורים.
לפעמים הסיפורים הגיוניים (יכול להיות שהם נכונים),
ולפעמים הם נשמעים כמו סיפור לא אמיתי,
ואפילו סיפור דמיוני.
לדוגמא:
הגמרא מספרת על חוני המעגל שישן 70 שנה בחוץ,
ואז התעורר ודיבר אם בחור שעמד לידו.
זה לא הגיוני שאדם ישן בחוץ 70 שנה בלי לאכול ולשתות,
ופתאום יתעורר.
הרמב"ם מסביר שיש 2 סוגי סיפורים בתלמוד:
-
סיפור הגיוני,
וזה סיפור שבאמת קרה. -
סיפור לא הגיוני (כמו הסיפור של חוני המעגל)
– וזה סיפור לא אמיתי!
זה סיפור שבא ללמד אותנו משהו,
הסיפור הוא רק משל.
("משל"
– זה סיפור שהוא דוגמא לדבר אחר,
ורק מתוך הדוגמא אפשר להבין יותר טוב את מה שרוצים ללמוד).
כאשר התלמוד רוצה ללמד דבר קשה,
שלא רוצים שכולם יבינו אותו,
הכותב של התלמוד ("העורך")
כתב את זה בצורה של סיפור לא הגיוני,
דמיוני.
אדם שיכול להבין את הדבר הקשה,
גם יבין לבד למה התכוונו בסיפור,
ומה רוצים ללמוד מזה.
אדם שלא יכול להבין דברים קשים כאלו,
יקרא בתלמוד סתם סיפור מוזר,
יגיד – "איזה סיפור מוזר!",
וימשיך ללמוד את ההמשך,
בלי לנסות להבין את הסיפור.
בהצלחה!!!