נושא:
שבת,
הדלקת
הנר
–
מערכי
שיעור
מחבר:
יהודה ביטי
כיתות הוראה:
י–יב
פרק ד
הדלקת הנר
הקדמה – למורה
א – הקדמה
ב – התפתחות היסטורית
1.
שלום
בית
2.
עונג
שבת
3.
כבוד
שבת
4.
הוספת
הברכה
5.
פולמוס
הקראים
6.
מסקנה
ג – מהלכות הדלקת הנר
1.
הדלקה
2. חיוב
ההדלקה
3. אופן
ההדלקה
הקדמה
– למורה
-
התוכן
הפרק שלפנינו דן בהדלקת הנר ובדיניה השונים.
הלימוד מתחיל קודם כל בעיון בטעמיה השונים של התקנה,
המופיעים במקורות חז"ל.
מכאן מתחיל דיון בהתפתחות ההיסטורית שעברה על הדלקת הנר,
מנוהג יומיומי טכני ("להאיר את הבית"),
לתקנת חז"ל "משום כבוד". דיון זה הינו מעניין ביותר,
היות והוא מסביר בצורה נאה וברורה כיצד הדלקת נר שבת מתפרשת בצורה שונה בכל דור ודור, וכיצד פרשנות זו משפיע על עיצובה של התקנה ודיניה.
זאת ההזדמנות ללמוד סוגייה לפי גישת "התפתחות ההלכה", ולשלב בצורה מעניינת בין חשיבה הלכתית לגישה מחקרית היסטורית.
לאחר מכן, אנו עוברים לדיני ההדלקה, המחולקים לפי סעיפים ברורים, כאשר המטרה איננה לחזור על הנאמר בספר,
אלא להסביר את הכללים (למשל "עובר לעשייתן") ואת המושגים (למשל חלוקת זמני היום: שקיעה,
בין השמשות, וכו'…)
העומדים מאחורי הדינים.
לאמיתו של דבר,
רוב הדינים מוכרים לבנות, לכן עיקרו של הלימוד בשלב זה, הוא באותם מושגים ובתשובות לכמה שאלות (כמו:
מה דינו של אורח, האם כל בת חייבת להדליק,
וכו'…)
לאחר פרקי המבואות,
העשירים בפרטים חדשים,
רבים ומגוונים, פרק זה, המתמקד בנושא אחד ומקיף אותו בהיבט העקרוני והמעשי כאחד,
יוצר תחושה של חזרה לעולם המוכר, ורגיעה נפשית נעימה.
-
זמן לימוד היחידה
הקדמה והתפתחות היסטורית : 3-4 שיעורים
הלכות הדלקת הנר : 3-4 שיעורים
קשיים לימודיים /
חינוכיים
-
הפרק הזה מפגיש לראשונה את הבנות עם התפתחות ההלכה.
במישור הלימודי, זאת שיטת לימוד חדשה, המבקשת מהם לפתח חשיבה ביקורתית,
להתמקד במקורות מחדש,
ולנסות להבינם לפי סדר כרונולוגי,
כאשר כל מקור "אינו מודע לחברו".
זאת היא גישה לימודית השונה מהכלל המוכר להן: "דברי תורה עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר", המציג את כל המקורות באותה פרספקטיבה, כאשר מקור אחד משלים את השני.
-
במישור החינוכי, התפתחות ההלכה מעלה כמה תמיהות:
וכי ההלכה משתנה?
והלא התורה נצחית?!
התשובה היא שכן ההלכה משתנה,
ובמיוחד תורה שבעל–פה,
שעניינה להוסיף רובד אנושי לתורה האלוקית. זאת היא נקודה שחשוב לפתח אותה, במיוחד ביחידת לימוד העוסקת בדיני שבת, אשר רובה ככולה מבוססת על דיני דרבנן!
החשיפה לדינמיות של ההלכה, היכרותה את נפשו של האדם,
ופתיחותה לקבל את השוני שבכל דור ודור,
מקרבת את התלמיד לעולם ההלכה.
לאחר שהתלמיד התוודע לגמישותה ולפניה האנושיים של ההלכה, הוא מוכן יותר לקבל את "עוֹלה".
-
דיני הדלקת הנר אינם קשים ומסובכים, כאמור.
עם כל זה,
מטרתנו כאן היא לחדד ולחדש,
והדבר בא לידי ביטוי למשל,
בהבחנה בין חיוב הדלקת נר חנוכה (נר איש וביתו)
לבין הדלקת נר שבת (חיוב הבית). אמנם,
לפעמים הדין הנלמד סותר את הנעשה בבית (למשל,
אורח שאינו צריך להדליק). במצבים כאלה, יש לנהוג במשנה זהירות ורגישות,
ע"מ שהבנות תחושנה את המסר המורכב: מצד אחד רצוננו ללמד את ההלכה "כהלכתה",
מתוך מגמה לכוון את מעשינו ואורחותינו לפיה (בחינת "גדול לימוד שמביא לידי מעשה…"),
ומצד שני, חובתנו לכבד את הורי תלמידותינו ולשמש דוגמה אישית למצוות כיבוד הורים…
-
הצעת ביבליוגראפיה
-
י.ד.
גילת, פרקים בהשתלשלות ההלכה, עמ'
334-348: "ליל התקדש שבת",
הוא בסיס לדיון בהתפתחות ההיסטורית. מחקרו עשיר מאד במקורות, והשתדלתי כאן להביא את המקורות העיקריים בלבד.
ראה שם את המאמר בשלמותו. -
הרב פוזן, קיצור הלכות שבת, ע"מ'
ג'-ו':
"הדלקת נרות", הוא חומר חובה לבגרות לדיני הדלקת הנר.
בפועל, ניתן לא להשתמש בספר בכיתה,
אלא לתת אותו לקריאה לפני המבחן, היות והוא מסכם יפה את כל הדינים. -
הגר"ע יוסף, ילקוט יוסף, שבת,
כרך א, עמ'
קמ"ב–קנ"ג,
קפ"ד–קפ"ז,
מוסיף הבהרות מעניינות אודות ההשלכות של הטעמים השונים על ההלכה בפועל (אגיב,
גם הוא לא רחוק מלהסביר את "ריבוי הטעמים" ע"י פתרון התפתחות ההלכה). -
על חלוקת היום והזמנים השונים,
ניתן לעיין באנציקלופדיה תלמודית, בערכים "בוקר",
"בין הערבים", "בין השמשות", "הנץ החמה" וכן בערך "הדלקת נרות", פרקים "המצווה ומקורה", "זמנה". -
באותו נושא, ניתן לעיין ג"כ בספר "הזמנים בהלכה", מאת הרב חיים פ. בניש,
הוצאת מכון כתר תורה, בני–ברק.
א
– הקדמה
הדלקת נר שבת הינה תקנת חז"ל,
כזכור מהפרק הקודם (מבוא הלכתי), ולה מספר טעמים המוזכרים במקורות השונים:
-
שלום בית: "במקום שאין נר,
אין שלום, שהולך ונכשל באפילה"
(לפי מדרש לקח טוב, ויקהל,
ל"ה,
ג', מהד'
בובר, עמ'
211). -
עונג שבת: "ואם תאמר ליישב בחושך, אין זה עונג",
"אינו דומה מי שרואה ואוכל,
למי שאינו רואה ואוכל" (יומא,
ע"ד,
ע"ב). -
כבוד שבת: "מדליקין מפני כבוד שבת" (דברי רבי שמעון בן אלעזר,
פסחים, נ"ג,
ע"ב),
"השבת – נרותיה הן כבודה"
(ילקוט שמעוני, בהעלותך,
רמז תשי"ט).
כמו כן, כמה מקורת אחרים מצביעים על חשיבותה של הדלקת נרות,
וכמעט שרואים בה "דבר תורה" כלומר מצווה דאורייתא.
למשל: "על שלש עבירות נשים מתות בשעת לידתן:
על שאינן זהירות בנידה, בחלה,
ובהדלקת הנר" (שבת,
ל"ב,
ע"א).
עונשה של אישה שלא הדליקה נרות, מקביל לעונש על עבירות שאיסורן דאורייתא. ובמקום אחר: "ללמדך שקבלה הייתה לישראל מימי משה רבנו להדליק נר"
(מדרש לקח טוב,
שמות ל"ה,
ג, מהד בובר, עמ'
211).
תופעה זו דורשת הסבר: בדרך כלל, לתקנה,
שהיא תגובה להקשר היסטורי או חברתי מסוים,
ישנה סיבה אחת בלבד, וברורה היא (למשל,
תקנת חנוכה או פורים), ומצב זה, של כמה טעמים לתקנה אחת הוא יוצא דופן.
למורה:
כדאי לחדד את הערה זו ע"י השוואה עם טעמי מצוות : למצווה ישנה כמה טעמים, היות וכל מפרש מנסה למצוא "טעם"
למצווה,
שהיא ניתנה בתורה כאשר טעמה אינו סמוך לה! טעם המצווה הינו,
אם כן, ניסיון "לאחר מעשה", לחשוף את הטעם הפנימי של המצווה. לא כך התקנה:
טענה או "סיבתה",
קדם להיותה תקנה,
אלא "כך ראו ותיקנו"!
לכן אם העיסוק בטעמי המצוות הינו נתון למחלוקת בין המפרשים השונים,
החיפוש אחרי הטעם המקורי של התקנה הינו לגיטימי לחלוטין!
לתקנה, רק טעם אחד!
הפתרון שאנו מצעים הוא שיש אכן לראות בהדלקת הנר תקנה יוצאת דופן, שונה משאר התקנות.
אם חכמים התייחסו לתקנה זו כעין דאורייתא (חומרתה,
ריבוי טעמיה), הרי זה מפני שהיא קדומה מאוד, ואולי מתקופת משה,
גם אם לא נכתבה בתורה ולא נחשבת מדאורייתא. כנראה ש"תמיד הדליקו נר לפני שבת",
ובכל תקופה התייחסו אחרת לנוהג זה, והסבירו אותו בצורה שונה. יש מקום, אם כן, לבדוק את תקנה זו לאור ההתפתחות ההיסטורית שעברה עליה.
למורה:
כאן המעבר מאד רגיש: ההתפתחות ההיסטורית, כמו ההיגיון הפשוט,
מגלה שהדלקת הנר הייתה נהוגה מימי קדם לא כ"תקנה"
בעלת צביון דתי,
אלא כפרט טכני,
הקשור להכנות השבת,
ללא משמעות דתית (מעין כיבוי מנורת המקרר בימינו…).
ההתפתחות ההיסטורית איננה הוספת טעמים על תקנה שאיננה משתנה,
כמו שלפעמים תלמידות מבינות בשלב זה, אלא היא תהליך של הפיכת דבר יומיומי לדבר רוחני (סוּבלימאציה",
בשפת המחקר), תהליך המשפיע ג"כ על אופן ההדלקה בפרט.
את התהליך הזה,
נכיר בסעיף הבא.
ב
– התפתחות היסטורית
-
שלום בית
"שלום בית" שפגשנו במקורות שבהקדמה,
איננו "שלום בית" בין איש לאישתו,
אלא מתייחס לתנאים פיזיים בבית:
"שהולך ונכשל באפילה".
אם מדליקים נר בערב שבת,
הרי זה כדי שהבית יהיה מואר, מבחינה בטיחותית. סביר להניח שבכל יום היו מדליקים נר עם רדת החשכה, ובערב שבת, בגלל איסור הדלקת אש היו מדליקים לפני החשיכה. פעולה זו הייתה הפעולה האחרונה בהכנות השבת,
ולכן מכריזה המשנה:
"ערבתם?
עישרתם?
הדליקו את הנר!"
לאט לאט פעולה זו נתפסה כסימן לכניסת השבת, היות והיו מדליקים נר זה (שטרם זקוקים אליו!),
כמה שיותר סמוך לחשיכה. האם היו מברכים על ההדלקה,
כמו בימינו? סביר להניח שלא.
וכי למה "לברך"
על מעשה טכני לחלוטין?
-
עונג שבת
"ואם תאמר ליישב בחושך, אין זה עונג,
דאינו דומה מי שרואה ואוכל למי שאינו רואה ואוכל".
מקור זה מקשר ומחבר בין הדלקת הנר לבין תקנות עונג שבת,
שעיקרן,
כאמור הנאה פיזית "מקודשת",
הקשורה לאוכל. אותו נוהג טכני,
משתלב בשלב זה,
ל"תקנת חז"ל",
המשפיע על האופי של שבת,
ומקבל כעת, אופי "דתי".
האם בשלב זה (בית שני?) יש לברך על ההדלקה? כנראה שלא, כמו שבכל שאר תקנות עונג,
אין מברכים עליהם.
-
כבוד שבת
"הדלקת נר נאה היא עיקר הכבוד" (סמ"ג,
עשין,
ל'),
וכאשר ממקשרים בין הדלקת הנר לבין "כבוד שבת", מתייחסים בצורה שונה לנר שבת.
אין זה עוד נוהג בטיחותי,
או הנאה פיזית,
אלא תחושה יותר מופנמת וגבוהה:
"נר נאה", פירושו:
חויה אסטטית. מעבר זה, מהטכני ליופי, מהנצרך ל"מיותר",
אולי הוא שגרם להדלקת שתי נרות ולא להסתפק בנר אחד. אם מטרת ההדלקה היא להאיר,
יש להדליק את מה שמספיק להאיר, ותו לא (ובאמת,
רוב מקורות חז"ל מזכירים נר שבת ולא נרות שבת);
ברם,
אם מטרת ההדלקה היא להשרות אווירה נעימה ו"נאה",
הדלקת הנר הנוסף,
שאינו מוסיף אור,
בסמוך לנר הראשון,
שרגילים אליו, מצביעה על השונה בין "נר שבת" ל"נר של חול",
ועל יחודו של היום.
-
הוספת הברכה
כאמור,
בשלבים מוקדמים אלה,
סביר להניח שלא ברכו על הדלקת הנר,
כמו שלא מצאנו ברכה על שאר תקנות עונג וכבוד.
י"ד גילת, במאמרו מביא הוכחה נוספת לדבר:
לדעתו ,מהדיון על ברכת נר חנוכה ("והיכן ציוונו וכו'…"),
המתרחש בפרק "במה מדליקין", העוסק בהדלקת נר שבת, ניתן להבין שלא היו מברכים על הדלקת נר שבת.
שאם לא כך,
למה לך לשאול על נר חנוכה, תשאל מנר שבת ?! מכאן שלא היו מברכים על נר שבת.
השערה זו מתחזקת לאור העובדה שהנושא של ברכת נר שבת חוזר פעמים רבות בספרות הגאונים (רב נטרונאי גאון,
רב עמרם גאון),
ובראשונים (רבנו תם). יש האומרים שצריך לברך ויש הסבורים שאין לברך: מכאן ששני המנהגים היו נפוצים.
-
פולמוס הקראים
פולמוס הקראים, בתחילתם של ימי–הביניים,
הוא הרקע ההיסטורי,
המאפשר להבין את התמורות שחלו על "הדלקת הנר" בתקופה זו.
למורה:
כדאי להזכיר כאן מי הם הקראים, איזה תקופה, מהו הוויכוח, וכו'…על הפולמוס עצמו,
והקשרו לדלקת הנר,
עיין י"ד גילת, במאמרו הנ"ל.
הדלקת הנר הפכה להיות הסמל למאבק על תוקפה של פרשנותה של תורה שבעל פה, היות והקראים דרשו את הפסוק "לא תבערו אש בכל מושבותיכם"
כאוסר לא רק את ההדלקה בשבת עצמה,
אלא את קיום האש בשבת,
גם אם נדלקה בערב שבת …
הגאונים נתנו יותר גיבוי להדלקה,
כאשר הם חייבו ג"כ הדלקה בבית הכנסת (השווה עם פרסום הנס בנר חנוכה), ואמירת פרק במה מדליקין (=תושב"ע)
בתפילת ערבית של שבת. כזכור,
תפילת קבלת שבת טרם נהוגה,
ולאמירת הפרק, אם כן, מקום מרכזי ביותר.
לפני הפרק היו אומרים את הברכה הבאה,
המזכירה את ברכת ההפטרה :
"בא"ה
אמ"ה
אשר
בחר
בחכמים
ותלמידיהם,
ונתן
להם
את
התורה
מהר
סיני
על
ידי
משה
רבנו,
וצווה
אותם
לקרוא
בתורה,
במשנה,
בתלמוד
ובהלכה,
לקנות
חיי
שני
העולמות,
ובחר
במשה
רבנו
מכל
הנביאים,
ודיבר
עמו
פנים
בפנים,
פה
אל
פה
אדבר
בו,
ואחוריו
ביהושוע
תלמידו
ושבעים
זקנים
ונביאים
וחכמים
ותלמידיהם,
וציווה
אותם
בשמירת
שבת
ובהדלקת
נר
של
שבת…"
למורה:
יש לנתח את הברכה בכיתה ולעמוד על המוטיבים העיקריים שלה: רצף בין הנביא לחכם, מעמדו המיוחד של משה, האותנטיות של המסורת והאזוטריות שמסביבה ("פה אל פה אדבר בו"),
הדלקת הנר כ"ציווי אלוקי".
-
מסקנה
במהלך שיעור זה,
עקבנו אחרי השינויים שעברו על הדלקת הנר.
שינויים אלו, המתייחסים לאופן ההדלקה (מספר הנרות, מקום ההדלקה, עם ברכה), נובעים , בעצם,
משינוי שמקורו לא במעשה כי אם בתודעה:
שינוי בתפיסת משמעותה של ההדלקה,
ממעשה טכני לסמל של תוקפה של תורה שבעל פה,
דרך תקנת חז"ל,
המעצבות מחדש את אופיה של השבת המקראית (עיין במבוא ההלכתי).
קשה לנו להסביר למה תהליך זה התרחש דווקא על הדלקת הנר,
ולא על מעשה אחר. ברם,
אנו יכולים להוסיף עוד שני פרטים המצביעים על ייחודה של תופעה זו: לפני מספר שנים,
ביקש הרבי מלובאוויטש שכל בת תדליק נרות שבת גם אם אינה נשואה, "כדי להרבות אור בעולם". הרבה פוסקים יצאו נגדו "שלא מצאנו כגון דא" בהלכה.
אך התנגדות זו לא עמדה מול התפשטות "מנהג חדש" זה במשפחות רבות ומגוונות, שאינן מזוהות עם חסיד חב"ד.
גם כאן, ללא הסבר רציונאלי,
נתווספה משמעות חדשה להדלקת הנר,
הבאה לידי ביטוי בהנהגה חדשה.
ועוד, בזמן חטיפתו של החייל נחשון ווקסמן הי"ד,
כאשר כל המדינה חחשה לגורלו,
ביקשה הרבנות הראשית "להדליק בכל בית עוד נר עבורו". וגם כאן, ללא הסבר רציונאלי או מקור סמכותי הלכתי,
בקשה זו התקבלה ברצון ובהסכמה פנימית בבתים רבים.
למורה:
כאן בדרך כלל,
מתפתח דיון מעניין ביותר על התמורות בהלכה:
כיצד בעצם, משפיעים גורמים היסטוריים,
חברתיים,
ואולי אפילו פסיכולוגים על עיצובה של ההלכה:
האם משנים אותה לחלוטין (רפורמים),
לא משנים בה מאומה אך מפרשים אותה אחרת (אורתודוקסיה אדוקה), או שומרים על גזע מרכזי והשינויים הנם בפרטים בלבד (כגישה ההיסטורית, המוצגת כאן). כמובן,
חשוב להזכיר שהתרחשות זו מאפיינת את תורה שבעל פה,
ולא תורה שבכתב…(ואולי זהו הבדל נוסף בין הגישה הרפורמית,
המדברת על שינויים גם במצוות דאורייתא).
דיון זה הינו עמוק מאוד,
וחינוכי ביותר, אך יש לקיימו רק אם בטוחים שניתן לסיימו כראוי,
בלי להשאיר את הכל פתוח מדי.
ג
– מהלכות הדלקת הנר
למורה:
פרק זה שונה מקודמו, היות והוא עוסק בפרטים רבים ושונים, ואינו נע מסביב לציר מרכזי ראשי, כפרק הקודם ("התפתחות היסטורית"). גם דרך הלימוד שונה: לא עוד פיתוח חשיבה אנאליטית (ניתוח השלבים השונים,
במה דומה ובמה שונה), אלא הקנית מדע חדש וקישור וחיבור בין הדינים השונים (קואורדינציה).
זהו ג"כ הפרק הראשון העוסק, פשוטו כמשמעו בהלכה פסוקה, אחרי לימוד המבואות,
והבנות נוהגות להציף את המורה בשאלותיהן. זאת היא ההזדמנות "לקבוע"
את סדרי הלמידה : גם דינים פשוטים יש ללמוד בבצורה מובנת ע"מ להבינם כראוי,
לכן יש להניח שכל שאלה תקבל את תשובתה במקום המתאים לה,
ואם לא אז בסוף הפרק.
אם המורה מרגיש בצורך לדבר,
אפשר לערוך כאן סבב שאלות (אך ללא תשובות!),
כדי לחוש מהן השאלות המעסיקות הכיתה, עליהן יש צורך,
אולי, להתעכב יותר.
-
זמן ההדלקה
-
הקדמה
למורה:
את הסעיף זה,
העוסק בשאלת זמן הדלקת הנר,
נפתח בדיון קצר על חלוקת היום וזמניו השונים. המטרה היא להבין מה מציין זמן ההדלקה המופיע בלוח,
למה מדליקים כ"כ לפני השקיעה,
ומהי תוספת שבת.
לצורך זה, יש להבחין בצורה ברורה בין "בין השמשות", זמן מסופק, שאינו יום ואינו לילה, לבין הזמן של תוספת שבת,
שאינו קשור לחשש חילול שבת,
אלא תוספת קדושה "אנושית"
(קבלת שבת לפי החלטת האדם)
על הקדושה האלוקית (זמן המדויק של כניסת השבת לפי סדרי הטבע).
נתחיל בשאלות פשוטות ונקבל דיון הדומה לדיאלוג הבא:
– מתי מתחיל היום לפי הלוח היהודי? תשובת הבנות :
בלילה.
– אבל מתחיל הלילה?
תשובת הבנות :
בצאת הכוכבים.
– אם כן, עלינו להדליק נר שבת בצאת הכוכבים! תגובת הבנות: אבל מדליקים בשקיעה!
– אז למה לא מבדילים בשקיעה,
אחרי שאז יצאה השבת שהתחילה בשקיעה?
מכאן ניתן להבין שהזמן שבין השקיעה לבין צאת הכוכבים הינו "זמן מסופק", ולא ברור אם יום הוא,
או שמא, לילה הוא. לפניו,
הרי בטוח יום,
ואחריו,
בטוח לילה, אך מה קורא בין לבין,
בזמן המכונה ע"י חז"ל "בין השמשות"? לכאורה,
התשובה תלויה בהגדרת "יום":
אם היום הוא הזמן שבו ישנו אור,
אזי בין השמשות הוא יום,
היות והאור לא נעלם מיד אחרי שהשמש שקעה. אך אם נגדיר את "יום"
כזמן שבו "השמש מאירה", אזי בין השמשות הוא לילה,
היות והשמש שקעה,
למרות שטרם החשיך לגמרי. שאלה זו נכונה ג"כ לגבי תחילתו של היום:
האם מתחיל הוא ב"עלות השחר", כלומר כאשר החשיכה מתבהרת, או רק ב"הנץ החמה", כאשר ניתן לראות את השמש על פני האופק? נחלקו הפוסקים בשאלה זו, והדעות לכאן ולכאן.
ולהלכה, עם זמן תפילת י"ח הוא מהנץ החמה, הרי שבשעת הדחק,
מותר להתפלל כבר מעלות השחר…ולענייני שבת, נקבע לחומרה, שהשבת תתחיל בעצם לפני השקיעה,
"שמא בין השמשות לילה הוא",
אך תסתיים אחרי צאת הכוכבים,
"שמא בין השמשות יום הוא".
אין כאן עקביות,
היות ואין כאן הכרעה, אלא פסיקה לחומרה,
היות ומדובר בסיכוי חילול שבת מדאורייתא, שעונשו מיתה.
אם כן, האם זמן ההדלקה המופיע בלוח הינו זמן השקיעה? התשובה היא לא.
זמן זה הוא הרבה דקות לפני השקיעה,
וזאת בגלל תוספת שבת.
-
תוספת שבת:
תוספת חול על הקודש היא מצווה מדאורייתא ביום כיפור,
והיא נלמדת מהפסוק:
"…מתשע לחודש בערב,…,מערב עד ערב…".
בשבת, "תוספת שבת" הוא דין דרבנן,
הקובע שיש להימנע ממלאכה לפני כניסת השבת "הרשמית",
ולאחר צאת השבת "הרשמית".
תוספת שבת יוצרת אם כן,
מסגרת של "שבת אנושית" (כלומר,
שבת לפי החלטת האדם) העוטפת בתחילתה ובסופה את ה"שבת האלוקית" (כלומר,
שבת לפי החלטת ה'). תוספת שבת איננה מבטאה חשש לחילול שבת (כמו ההחלטה להתחיל את השבת בשקיעה) אלא תוספת קדושה.
בפועל,
תוספת שבת היא כ 18-
דקות לפני השקיעה בכניסת השבת,
וכמה דקות אחרי צאת הכוכבים ביציאת השבת.
אמנם, כדי שהימנעות מעשיית מלאכה תחשב "תוספת שבת", יש צורך "לקבל את השבת".
-
קבלת שבת:
קבלת דיני שבת לפני כניסת יום השביעי,
בפה או ע"י מעשה, היא הביטוי המעשי לתוספת שבת.
הקבלה היא בדרך כלל ע"י הדלקת הנר (לנשים),
או אמירת "קבלת שבת" לפני השקיעה (גברים)
או אמירת "הריני מקבל עלי את השבת".
אין הכרח לאישה לקבל את השבת בזמן ההדלקה, היות ובעצם, הדלקת הנר וקבלת שבת הינן שני דברים שונים שהוצמדו,
וניתן להפריד ביניהם.
האישה "תתנה"
בזמן ההדלקה שאין היא מקבלת את השבת כעת (לפי הגר"ע יוסף, די בתנאי במחשבה "פעם בשנה"). אמנם,
במקרה כזה, כאשר מבחינים בין ההדלקה לבין הקבלה, יש צוררך לחזור ולקבל את שבת בפה לפני השקיעה.
-
חיוב ההדלקה
-
"בעל החיוב":
נוהגים להציג את הדלקת הנר כמצווה שנשים חייבות בהן,
וכדברי המשנה: "על שלש עבירות נשים…ובהדלקת הנר". אמנם,
יש מקום לבחון מחדש האם באמת נשים הן החייבות בהדלקת הנר או שמא נשים הן הנוהגות לדליק נר שבת ?
לפי שלש הטעמים להדלקה שראינו לעיל, אין סיבה לקבוע שאכן זו "מצוות אישה". מאותם מקורות עולה שהחיוב הוא על הבית ולא על האדם ("חפצא"
ולא "גברא"
בלשון הישיבות), כלומר,
במקום שבו אוכלים סעודת שבת,
שם יש חיוב להדליק. לפי זה, אין זה יהיה נכון להגיד שמי שמדליק "מוציא את האחרים ידי חובתם",
היות ולכתחילה החיוב לא חל ישירות עליהם (ולא על עצמו !).
למורה:
הבחנה פשוטה זו איננה תמיד מספיק ברורה לתלמידות היות והן אינן רגילות לחשיבה הלכתית מופשטת כזו. ניתן להמחיש אותה ע"י השוואה עם נר חנוכה.
נר חנוכה היא מצווה איש וביתו, ולמהדרין נר לכל אחד מבני הבית. החיוב הוא, אם כן, על כל אחד,
אלא שלפעמים אחד יכול להדליק עבור השני (אם השני משתתף במטבעות), ואפילו אם השני אינו בבית:
החיוב הוא על האדם. בנר שבת, לעומת זאת, אין כלל חיוב על האדם,
ואין צור ך "להוציא את האחרים".
החיוב הוא על המקום שבו אוכלים, וכל אחד רשאי להדליק, ולאו דווקא אישה.
-
מקום החיוב:
המקום בבית שבו יש להדליק הוא המקום שבו אוכלים (לום בית +
עונג). לכן,
בשבת אולפנא, יש להדליק בחדר אוכל, וכך גם בבית מלון. אין להדליק בחדר בו ישנים (למרות שמצד "שלום בית", יש להשאיר אור במקום זה גם כן,
אך אין לברך בהדלקה רק משום "שלום בית" – עיין דבריו של הגר"ע יוסף בספר "ילקוט יוסף").
אורח המתארח כל השבת, מעיקר הדין אינו חייב להדליק אצל חברו,
וכאמור אינו צריך "להשתתף בפרוטות". יש אפילו מי שאומר שיש חשש לברכה לבטלה עם גם האורח ידליק ליד נרותיו של המארח. אמנם,
לכאורה מדין "כבוד",
אין בעיה בריבוי הנרות, וההפך הוא הנכון,
כאמור. כדי לצאת ידי ספק, הרוצה להחמיר ידליק ללא ברכה;
והרוצה לברך, ידליק במקום שבו אוכלים, אך לא סמוך לנרות שבעל הבית כבר הדליק.
אורח המתארח לסעודת ליל שבת בלבד, אינו חייב להדליק בביתו, היות ואינו סועד את סעודתו שם. אמנם,
אם הוא רוצה להדליק בביתו (עם ברכה),יש להקפיד "ליהנות מהנרות" בלילה,
או קודם הסעודה (אך אחרי שהחשיך),
או אחריה.
-
מספר החיוב:
נהגו להדליק שתי נרות, אך יש המדליקים נרות כמספר בני הבית.
כאמור, ריבוי הנרות הוא מצד "כבוד שבת".
-
אופן ההדלקה
-
אישה המדליקה:
עקרונית,
יש לברך על כל מצווה "עובר לעשייתה", כלומר,
קודם ביצוע המצווה (כנהוג בקריאת מגילה,
אכילת מצה, תקיעת שופר, וכו'…).
לפי זה, בהדלקת נר שבת,
יש קודם כל לברך, ורק אח"כ להדליק; וכך פוסק הרב עובדיה (גם לנשים!!).
אמנם נהגו נשים (גם בעדות המזרח),
קודם כל להדליק,
ורק אח"כ לברך, והפוסקים הסבירו שסיבת המנהג היא שברכת ההדלקה מבטא את קבלת השבת,
ולפי זה, לאחר שהאישה מברכת,
חל עליה איסור מלאכה, ואנה יכולה להדליק…
-
איש המדליק:
איש המדליק נר שבת, אינו ישנה את הכלל "עובר לעשייתן", אלא יברך ובסיום הברכה ,
ידליק.
-
נר יום–טוב:
נחלקו הפוסקים כיצד יש להדליק ביו"ט:
היות וגם אחרי קבלת איסור מלאכה, מותר להדליק נר (עונג + כבוד),
האם לחזור לכלל "עובר לעשייתן", או שמא יש לנהוג כמו בכל שבת ושבת, היות וכך רגילים?
הדעות לכאן ולכאן.