נושא:
שבת:
סיכום חוברת שבת

מחבר:
יהודה רוזנברג

כתות יעד:
עולים חדשים ברמת מב"ר,
מסורתיים,
הכנה לבגרות בתושב"ע בע"פ לפי תוכנית חורב.

שבת – סיכום חוברת שבת.

מושגים:

1. "מותר"
   – דבר שמותר לעשות אותו בשבת,
   כמו לאכול ולשתות.

2. "פטור"
   – דבר שאסור לעשות אותו בשבת.
   אבל מי שעשה אותו לא מקבל עונש.

3. "אסור"
   – דבר שאסור לעשות בשבת, ומי שעושה אותו,
   מגיע לו עונש.

4. "פסיק רישא" – פרוש המילים "יחתוך את הראש".
   בגמרא מסופר על ילד שמבקש מאבא שלו לשחק בשבת עם ראש של תרנגולת.
   האבא לוקח תרנגולת וחותך לה את הראש,
   ונותן אותו לבן.
   כאשר שואלים אותו חכמים למה הוריד את הראש של התרנגולת בשבת,
   הרי זה אסור?
   ענה האבא – "אני לא רציתי שהתרנגולת תמות,
   רק רציתי לתת את הראש שלה לבן שלי. אני לא אשם שהיא מתה"
   אומרים חכמים – "הרי זה היה ברור לך שברגע שמורידים לתרנגולת את הראש =
   היא תמות, ולכן מגיע לך עונש"!

הדבר הזה נכון לכל מקרה שבו אדם עושה דבר שברור שכתוצאה מזה יקרה דבר שאסור לעשות אותו,
ואם עשה – מקבל עונש.
לכן לדוגמא אסור לשחק כדור רגל בשבת על הדשא,
כי בטוח בזמן שבועטים בכדור,
נחתך גם הדשא.
ואי אפשר להגיד "אז מה אם הדשא נחתך,
אני בכלל לא רוצה שהוא יחתך!" – אלא זה אסור.

5. "דבר שאינו מתכוון,
   ואינו פסיק רישא"
   – אם הדבר שאני רוצה לעשות רק אולי יגרום לדבר אסור, ואני לא מתכוון שיקרה הדבר האסור, מותר לעשות את זה, גם אם בטעות קרה דבר אסור. לכן:
   מותר ללכת על דשא בשבת,
   כי לא בטוח שאני אחתוך את הדשא בזמן ההליכה,
   ואני לא רוצה שהדשא יחתך,
   ולכן בגלל שלא בטוח שהדשא יחתך, מותר ללכת על הדשא בשבת.

6. "מלאכה שאינה צריך לגופה" – אדם שעושה דבר שאסור לעשות אותו, אבל הוא לא נהנה מהעבירה עצמה, אלא מהדבר שהרוויח מהצד, אסור לעשות את העבירה. לדוגמא:
   אדם שמכבה אור בשבת, לא כדי שיהיה חושך, אלא כדי לשלם פחות חשמל בסוף החודש.
   – וזה אסור.

7. "מתעסק"
   – אדם שעבר עבירה אחת בשבת,
   אבל הוא עשה זאת בטעות בזמן שניסה לעבור עבירה אחרת. כמו:
   רצה לכבות את האור בשבת,
   ובטעות הדליק את האור במקום לכבות. במקרה כזה – פטור (אסור,
   אבל אין עונש).
   אבל אם התכוון להדליק נר אחד, ובטעות הדליק נר אחר, בגלל שהוא עבר את אותו העבירה, כן מקבל עונש!

8. "שניים שעשאוה" – אם שני אנשים עושים ביחד עבודה שאסור לעשות אותה בשבת, שצריך בשבילה אדם אחד, ועשו אותה שני אנשים, מכיוון שכל אחד עבר רק חצי עבירה,
   שניהם פטורים.

9. "מסייע"
   – עבודה שאסור לעשות אותה בשבת,
   ועשו אותה שני אנשים יחד.
   אחד מהם יכול לעשות אותה לבד, והשני לא מסוגל לעשות אותה לבד. הראשון שיכול לעשות את העבודה – חייב בעונש, והשני פטור (מעונש,
   אבל אסור לעשות את העבודה).

אם כל אחד מהם לא יכול לעשות את העבודה לבד, והוא חייב את העזרה של השני – שניהם חייבים בעונש.

10. "מקלקל"
    – אדם שקלקל דבר בשבת, אם קלקל כדי לתקן, למשל שבר חלון,
    כדי שיוכל לשים חלון חדש,
    חייב בעונש. אם סתם הרס בלי סיבה – פטור מעונש על העבודה שעשה בשבת.

11. "שוגג"
    – אדם העושה עבודה שאסור לעשות בשבת בלי כוונה, ולכן פטור מעונש.

12. "מזיד"
    – אדם העושה את העבודה שאסור לעשות אותה בכוונה, וברור שמקבל על זה עונש.

בישול והטמנה בשבת – עמ'
69.

הגדרת מבשל: חימום חומר – כדי לעשות אותו שונה וטוב יותר מבעבר.

כולל הכנת אוכל,
או חימום מתכות לעשיית כלים.

אין הבדל בין טיגון, בישול,
צליה,
אפיה או כל שיטת חימום אחרת, כולם נקראים "מלאכת אופה".

"אין
בישול
אחר
בישול" –
אוכל שבושל כל צורכו (מוכן לחלוטין), וקררו אותו, כאשר חיממו אותו מחדש – אין זה נקרא בישול מחדש, אלא רק חימום.

חימום אוכל קר בשבת בעזרת פלטה שעובדת מערב שבת:

1. אוכל יבש – כמו שניצל,
   אורז ללא רוטב וכדומה, מותר לחמם אותם בשבת, כי אומרים שאוכל יבש שמבושל לחלוטין והתקרר,
   חימום מחודש שלו – לא הופך אותו לאוכל טוב יותר.

2. אוכל יבש שלא היה מבושל לחלוטין – אסור לחמם אותו בשבת – כי החימום מבשל את האוכל, והופך אותו לאוכל טוב יותר.

3. אסור לבחוש את האוכל בסיר כאשר הוא מונח על האש, כי בכך הוא גורם לבישול מהיר יותר,
   ועובר על מלאכת אפיה.

4. מאותה סיבה של (3) – אסור לכסות את האוכל לחלוטין,
   כי זה גורם לבישול מהיר יותר.

5. אוכל נוזלי או שתיה – כמו תה, קפה,
   מרק או בשר עם רוטב – אסור לחמם אותו (לפי רוב הדעות)
   מחדש,
   כי אנו אומרים שברגע שנוזל התקרר, חימום מחדש – הוא הכנת אותו נוזל מחדש, בתור דבר הראוי לשתיה או אכילה.

6. אם האוכל הנוזלי – התקרר,
   אך עדיין חמים וטוב למאכל

לפי הספרדים – אם האוכל התקרר לפחות מ 45 מעלות (="חום שהיד סולדת בו") – אסור לחמןם אותו מחדש.

לפי האשכנזים – כל זמן שהנוזל ראוי למאכל,
(גם אם חומו מתחת ל 45 מעלות)
– הוא נחשב לתבשיל טוב – ומותר לחזור ולחמם אותו.

7. בישול מים (=חימום מים): א'
   – אסור לחמם מים שהיו מתחת ל45

מעלות – לחום של מעל 45 מעלות.

ב'
– מים שהיו חמים מעל 45
מעלות – מותר להמשיך לחמם אותם.

ג'.
מים קרים שהורתחו בשבת – חייב משום מבשל.

כלי ראשון,
שני ושלישי.

כלי ראשון – הכלי שמונח על מקור החימום (המיחם החשמלי, הסיר המונח על הגז או הפלטה וכדומה)
או גם אם הורידו את הכלי ממקור החום, אך הוא עדיין חם יותר מ 45
מעלות ("חום שהיד סולדת בו") – כלי ראשון מבשל,
ולכן:

1. אסור לבחוש את האוכל שבו (אלא אם כן האוכל מבושל לחלוטין).

2. אסור להוסיף לכלי ראשון תבלינים,
   קפה תה וכדומה.

3. אסור "לערות"
   (לשפוך)
   מים מכלי ראשון על אוכל שעלול להתבשל.
   לכן רצוי להכין קפה בשבת – קודם למזוג את המים, ורק אח"כ להוסיף את הקפה וכדומה.

כלי שני –
זה הכלי שאליו העבירו את האוכל או הנוזל מהכלי הראשון (הכוס שאליה מזגנו מים מהמיחם,
וכדומה).

כלי שני מבשל רק דברים שמתבשלים בקלות,
ולכן:

1. אסור להוסיף לכלי שני תבלינים,
   שקיות תה, קפה שחור שלא היו מבושלים לפני כן,
   וכדומה.

2. מותר לחמם בעזרתם דברים שלא יתבשלו בחום הכלי השני.
   (מותר לשים תפוח אדמה בתוך כוס מים שמלאנו אותה מהמיחם).

3. מרק – אם מזגנו בעזרת מצקת, כאשר הסיר עדיין על האש או הפלטה – המצקת נחשבת לכלי ראשון, והצלחת נחשבת לכלי שני.

אם מזגנו בעזרת המצקת את המרק, כאשר הסיר לא היה מונח על הפלטה – הסיר נחשב לכלי ראשון, המצקת לכלי שני,
והצלחת – לכלי שלישי, ומותר להוסיף לצלחת המרק הזו תבלינים, שקדי מרק וכדומה.

כלי שלישי – הכלי שאליו העברנו את הנוזלים מהכלי השני.

כלי שלישי – לפי ההלכה – לא מבשל (גם אם מבחינה כימית או ביולוגית – האוכל ששפכנו עליו מים – כן התבשל).

ולכן מותר להכין תה משקיות תה –
בתוך כלי שלישי.

בישול בדברים שונים.

בישול בתולדת האש = בישול בעזרת דבר שנתחמם באש (או בחשמל). לדוגמא:
בישול ביצה בתוך מים רותחים שמזגנו לתוך סיר מתוך מיחם מים.

בישול בתולדת האש – אסור מהתורה כמו בישול באש עצמה.

בישול בחמה (בשמש).

מותר לבשל בחום השמש ישירות.
(להניח על עדן החלון באילת מחבת עם ביצה, ולתת לה להתבשל מחום השמש – מותר).

בישול בתולדת החמה = בישול בדבר שנתחמם מהשמש – לדוגמא: לבשל ביצה בתוך מים חמים שלקחנו מ"דוד שמש". (השמש חיממה את המים, והמים – שהם התולדה של חום השמש – מבשלים את הביצה).

דבר זה מותר מהתורה, אך אסור מחכמים (חכמים אסרו על בישול "בתולדת החמה" – "גזרה תולדת החמה משום תולדת השמש" = כי חששו שאם האנשים יראו שמותר לבשל במים מדוד שמש – יחשבו שמותר לבשל גם במים מדוד חשמלי).

הבערה בעזרת "תולדת החמה" אסור,
ונחשב להבערה ממש.
לכן אסור להדליק בשבת נייר או מדורה בעזרת זכוכית מגדלת וכדומה.

בישול בערמת זבל.

בתוך ערמת זבל נוצר חום גבוהה, שמסוגל לבשל אוכל.
לפעמים אף נדלקת אש בערמה מרוב החום.

מותר לחמם בתוך ערמת הזבל,
כל זמן שאין בה אש.

אם נדלקה בה אש – דינה כמו כל בישול באש, ואסור לבשל בה.

בישול או הפעלת מכשיר חשמלי.

יש דעות בי הדלקת נורה – זו הבערה של חוט הלהט.

יש אומרים כי בהפעלת מכשיר חשמלי אני "בונה"
מעגל,
מתוך מטרה ליצור דבר טוב יותר, ולכן הפעלת המכשיר או הדלקת מנורה בשבת,
אסורה משום "מלאכת בונה", או משום מלאכת "מכה בפטיש" (איסור לסיים את העבודה – כדי שאוכל ליהנות ממנה בסוף).

יש דעות כי כל השימוש בשבת בכלי חשמלי – אסור רק מחכמים .

ולכן – ספק מהתורה – לחומרא", ולכן אסור להשתמש בחשמל בשבת.

הנחת אוכל על גבי ה"פלטה"
לפני שבת.

1. אוכל שלא מבושל כלל – מותר להניח אותו על גבי הפלטה לפני שבת,
   כי לא חוששים שיבחוש ("יגיס")
   את האוכל במשך ליל שבת,
   כדי לגרום לאוכל להתבשל מהר יותר, כי ממילא האוכל יהיה מוכן רק למחרת בבוקר, בעזרת בישול איטי על הפלטה.

2. אוכל מבושל לחלוטין לפני שבת,
   כך שאם ננסה לבשל אותו יותר זה רק יהרוס אותו, מותר להשאיר אותו לפני שבת על הפלטה,
   וגם על גז דולק ולא מכוסה.

3. אוכל חצי מבושל – רצוי לא להשאיר אותו על גבי הפלטה לפני שבת,
   כי חוששים שמא נבחש את האוכל – כדי שיתבשל מהר יותר,
   ובזה נעבור על מלאכת אופה.

אך אם אין ברירה (=שעת הדחק) – מותר להניח את האוכל החצי מבושל, בתנאי שהוא מבושל בצורה כזאת,
שכבר ניתן לאכול אותו (הגיע ל 1/3
בישולו).

מאכל כזה נקרא "מאכל בן דורסאי"
(על שם שודד דרכים שהיה אוכל אוכל 1/3 מבושל,
כדי לברוח ממקום למקום, כדי שלא יתפסו אותו).

החזרת אוכל לפלטה.

מי שרוצה להוריד מהפלטה כלי עם אוכל (לחלק אוכל לאנשים),
ואחר כך להחזיר את האוכל שנשאר (שישאר חם למנה נוספת), עליו לשמור על הכללים הבאים:

1. האוכל חייב להיות מבושל לחלוטין לפני שמורידים אותו.

2. אומר במפורש שמתכוון להחזיר.

3. רצוי לא להוציא את הסיר מהיד, אך אם אין ברירה – צריך להקפיד שלא להניח את הסיר על הרצפה.

4. האוכל לא התקרר מתחת ל 45 מעלות (חום שהיד סולדת בן).

הטמנה.

אסור לכסות לחלוטין אוכל שהיה מונח על גבי הפלטה בשבת.

מותר לכסות את האוכל בתנאי:

1. שמכסה רק את חלק מהסיר , ולא את כולו.

2. מכסה "בבד שאינו מוסיף הבל" (לא מחמם, אלא רק שומר על החום הקיים. (מותר לכסות בבד או מגבת,
   אך אסור לכסות בסדין חשמלי,
   כי הוא מוסיף חימום).

3. אוכל שבישלו אותו בשבת, או הטמינו או בשבת אסור לאכול אתו בשבת.

דוד מים למקלחת.

דוד מים חשמלי שהוא חם – אסור להוציא ממנו מים ,
כי בזמן הוצאת המים – נכנסים במקומם מים קרים,
ומתבשלים במים החמים.

השימוש במים חמים של דוד שמש שלא הפעילו אותו בשבת – יש אומרים שמותר, ויש דעות שזו תולדת השמש,
ולכן אסור להשתמש במי הדוד שמש.

מוקצה בשבת –
עקרונות (עמוד 79).

הגדרות:

1. מוקצה – כל דבר שלא חשבתי להשתמש בו בשבת,
   בזמן של כניסת השבת, נקרא מוקצה.

2. הזמן שצריך להחליט במה אני רוצה להשתמש בשבת, ובמה לא (הוא יהיה מוקצה)
   הוא ברגע שהשבת נכנסת.

3. טלטול = להזיז.
   דבר שהוא מוקצה,
   מותר לגעת בו בשבת, אבל אסור להזיז אותו.

(יש מוקצה שמותר להזיז אותה במקרים מסוימים,
נכתוב אותם בהמשך).

4. "לצורך עצמו" – טלטול (הזזת חפץ) בשביל לשמור עליו,
   כי הוא דבר יקר, או אני מפחד שבמקום שהוא מונח, ישברו אותו בטעות או יגנבו אותו, ולכן אני רוצה להזיז אותו.

5. "לצורך גופו" – רוצה להזיז את החפץ, כי אני רוצה להשתמש בו,
   גם אם בדרך כלל זה מוקצה בשבת,
   אם רציתי להשתמש במוקצה בשביל דבר שמותר לעשות אותו – מותר להשתמש בו.
   לדוגמא:
   אם בשבת אני רוצה לקחת פטיש כדי לשבור אגוזים.
   – מותר לקחת את הפטיש סתם באמצע השבת בשביל לפצח אגוזים בשבת.

6. מוקצה מחמת מקומו – דבר שהוא מפריע לי במקום שהוא מונח.
   למשל – להזיז משולחן האוכל את השלט של הטלבזיה,
   כי אני רוצה לשים שם אוכל. (אבל אם אני רוצה להזיז את השלט,
   כדי שתינוק שבא אלי לא יוכל להגיע אליו, זה כבר נקרא "לצורך עצמו").

7. מוקצה שהרימו אתו בטעות – אם הרמתי בטעות מוקצה,
   אני לא חייב להוריד אותו בדיוק במקום שבו גיליתי את הטעות שלי, אלא אני יכול לקחת אותו למקום שנוח לי, ושם להניח אותו.
   ולכן אם מצאתי בכיס בשבת כסף ,
   או מצאתי בכיס את הפלאפון שלי, אני יכול להשאיר אותם בכיס,
   עד שאגיע הביתה,
   ושם להניח אותם במקום שנוח לי. כמובן – אסור בכוונה להרים מוקצה.

8. "כלי שמלאכתו להיתר"
   – כלי שרגילים להשתמש בו לדברים שמותר לעשות אותם בשבת,
   כמו צלחות אוכל וכוסות, או כלים שרגילים להשתמש בהם גם לדבר מותר, וגם לדבר אסור.
   (כמו פטיש שמשתמשים בו בדרך כלל בבית גם לדפוק מסמרים ("דבר אסור"), וגם לפצח בו אגוזים (לפתוח בו אגוזים = דבר המותר).

9. "כלי שמלאכתו לאיסור"
   – דבר שברוב הזמן משתמשים בו לדבר שאסור לעשות בשבת,
   כמו שלט טלויזיה,
   שמשתמשים בו רק להפעיל את הטלויזיה.

10. "מוקצה מחמת חסרון כיס" – דבר יקר או חשוב לי מאוד, ולכן אני לא משתמש בו דרך כלל,
    או שאני מקפיד להשתמש בדבר רק למטרה שלו, כמו אדם שיש לו מספרים יקרות מאוד,
    שקנה בשביל לחתוך חוטים מיוחדים,
    ולכן אסור להזיז את המספריים האלה סתם בשביל לפתוח שקית חלב בשבת.

11. "מוקצה מחמת מיאוס"
    – דברים שלא נעים להיות לידם,
    כמו טיטול מלוכלך של תינוק .

12. "נולד"
    – דבר שלא היה לפני שבת,
    ויש אותו בשבת.
    כמו תרנגולת שהטילה ביצה בשבת,
    לפני השבת הביצה הזו עוד לא הייתה,
    ולכן לא חשבתי להשתמש בה בזמן שהשבת נכנסה, ולכן הביצה הזו נקראת בשבת "מוקצה מחמת נולד".

13. "מוקצה מחמת מצווה"
    – גם דברים שעושים איתם מצוות,
    והם קדושים, אבל אלו מצות שלא עושים אותם בשבת,
    הדברים האלו "מוקצים מחמת מצווה".
    כמו תפילין, שלא מניחים אותם בשבת, ולכן הם מוקצה בשבת, ואסור להזיז אותם בשבת.

14. "בסיס לדבר האסור"
    – דבר שיש עליו דבר אסור – מוקצה,
    כמו צלחת של אוכל (שהיא "כלי שמלאכתו להיתר",
    ומותר להשתמש בה בשבת, ועליה מונח כסף (שהוא "כלי שמלאכתו לאיסור",
    ולכן הוא מוקצה).
    במקרה כזה גם הצלחת היא מוקצה.

15. "בסיס לדבר האסור והמותר" – כמו "בסיס לדבר האסור",
    אבל על אותה צלחת יש גם "מוקצה"
    וגם דבר מותר,
    כמו עוגיה. במקרה כזה אם הדבר המותר יותר חשוב לנו מהמוקצה,
    מותר להזיז את הצלחת יחד עם כל מה שיש עליה.

16. "כלים שבורים" – הם מוקצה, אבל אם רוצים להזיז אותם,
    כי הם מסוכנים,
    כמו כוס שנשברה,
    ומפחדים שאנשים או ילדים יפצעו ממנה, מותר לאסוף את השברים ולזרוק אותם לפח.
    אבל אם הכוס נשברה במקום שלא מסוכן להשאיר אותה שבורה (בתוך מחסן סגור,
    שאף אחד לא יכנס אליו עד מוצאי שבת) – השברים הם מוקצה,
    ואסור לאסוף אותם.

דיני המוקצה.

בטבלה הבאה נביא כל סוג מוקצה, ונכתוב האם מותר להזיז אותו בשביל כל אחד מהאפשרויות שהבאנו (לצורך עצמו, גופו או מקומו).

רשויות בשבת (עמוד 85).

יש בשבת 4
סוגי מקומות (כמו בית פרטי,
חדר אוכל משותף,
לעומת רחוב או קניון).

אסור להעביר דברים בשבת מ"רשות"
ל"רשות"
אחרת.
נסביר את הדינים המדויקים בהמשך.

בטבלה הבאה נביא את ארבעת הרשויות, ונסביר כיצד קובעים כל דבר איזה רשות הוא: (לפי גודל, או כמה אנשים נמצאים בו).

באיזה מקרה חייב עונש מהתורה באיסור הוצאה?

כדי לעבור על איסור הוצאה מהתורה, צריך לעשות 3
דברים:

1. להרים את החפץ ברשות אחת.

2. להעביר את החפץ לרשות השניה.

3. לשים את החפץ ברשות השניה.

אם עשה רק חלק מהדברים – לא עבר על איסור מהתורה.

לכן אם אחד הרים משחק בתוך הבית ("רשות היחיד"), והעביר אותו דרך החלון החוצה ("רשות הרבים" או "כרמלית"),
אבל אדם אחר לקח ממנו את המשחק מהיד, ושם אותו ב"רשות הרבים" – שניהם לא עשו עבירה מהתורה,
כי אף לא אחד מהם עשה את כל 3
הדברים.

אם עשה רק חלק מהדברים (רק הרים והוציא,
אבל לא הניח,
או הרים, והשני הוציא והניח)
שניהם פטורים (אסור לעשות את זה, אבל פטורים מעונש).

מהתורה:

1. אסור להעביר מרשות היחיד לרשות הרבים, או מרשות הרבים לרשות היחיד.

2. אסור להעביר את הדבר ברשות הרבים למרחק של יותר מ 4
   אמות (2.4 מטר).

3. מי שזורק דבר מרשות היחיד לרשות הרבים,
   או מרשות הרבים לרשות היחיד,
   אסור לעשות את זה, למרות שלא העביר את הדבר ביד, ולא הניח אותו ברשות השניה,
   כי אנחנו רואים את הדבר כאילו היד של הזורק הגיע יחד עם הדבר לרשות השניה.

מחכמים:

אסור להעביר מ"כרמלית"
ל"רשות היחיד", או מ"רשות היחיד" ל"כרמלית".

"ערוב חצרות".

אם רוצים לעשות מ"כרמלית"
– "רשות היחיד", אפשר להקיף (לעשות מסביב) ל"כרמלית"
גדר או קיר בגובה של לפחות 10
טפחים (כ 1 מטר),
או להקיף את המקום בעמודים שעליהם (מעל העמוד) יעבור חוט מסביב לכל המקום.

הצורה הזו נקראת "צורת הפתח", כי בין כל 2 עמודים יש כמו פתח.

עכשיו כל המקום כבר מסומן (יודעים בדיוק באיפה הוא, כי החוט או הגדר מסמנים את המקום).

אבל צריך שיהיה אוכל שיהיה שיך לכול אלו הנמצאים באותו מקום.

אם יש:

1. אוכל משותף לכולם.

2. דבר שמקיף את המקום (גדר או חומה או צורת הפתח =
   החוט על העמודים),

המקום הזה נקרא "רשות היחיד", ומותר להעביר בו דברים בשבת ממקום למקום.

ב"ערוב חצרות" וב"צורת הפתח" (החוט על העמודים)
משתמשים היום ברוב היישובים הדתיים בארץ, ובכל הערים בארץ.
ולכן אנחנו רגילים להוציא דברים מהבית לרחוב,
או להביא דברים מהרחוב לבית,
כי הכל נקרא "רשות היחיד".

חשוב
לדעת!
אי אפשר להפוך "רשות הרבים" (שהיא מהתורה) ל"רשות היחיד" בשום צורה. אבל אין היום בארץ מקום שהוא "רשות הרבים" מהתורה,
אלא כל המקומות ששיכים לרבים,
הם "כרמלית",
כי לא עוברים שם 600000
איש ביום.

תחומים וערוב תחומים (עמוד 89).

"תחום שבת".

מהתורה – אסור לצאת מהמקום בו אנחנו גרים (או מתוך ערוב החצרות) למרחק של יותר מ 2000
אמות (כ 1200 מטר).
(בתורה כתוב "אל יצא איש ממקומו ביום השביעי" – וחכמים לומדים מערי הלוויים שגם מה שנמצא במרחק של פחות

מ 2000 אמות,
נחשב גם אותו "מקום").

אמרנו שמותר לצאת מהישוב למרחק של פחות מ 2000
אמות,
אבל מי שיוצא אסור לו "לטלטל"
– אסור לו לקחת אתו שום דבר, חוץ ממה שהוא לובש.

לכן אסור לקחת מחוץ לערוב חצרות בקבוק מים לדרך,
את המפתחות של הבית או כל דבר אחר.

אם הלכתי פחות מ 2000
אמות,
ונכנסתי להתחלת עיר או יישוב המוקף בערוב חצרות, מותר לי ללכת בכל היישוב,
גם אם ה 2000 אמות שלי נגמרים באמצע היישוב,
וכל היישוב נחשב ל 4
אמות.

"ערוב תחומים".

מי שרוצה ללכת בשבת למרחק יותר גדול מ 2000
אמות,
יכול ביום שישי להניח "ערוב תחומים", ואז יהיה לו מותר ללכת עד למרחק של פחות מ 4000
אמות.

איך עושים ערוב תחומים?

האדם שרוצה ללכת יותר רחוק מה 2000
אמות,
צריך ביום שישי להחליט לאיזה כיוון בדיוק הוא רוצה ללכת. ללכת לאותו כיוון פחות מ 2000 אמות (פחות מ"תחום שבת"), לשים שם אוכל שמספיק לו לשתי ארוחות (אוכל סגור שהחיות לא יוכלו לאכול אותו),
ויגיד שבאותו מקום זה הבית שלי בשבת הקרובה. ולכן מהמקום שבו הוא שם את האוכל,
יהיה לו מותר ללכת 2000
אמות לכל צד (ולא 2000 אמות מכל צד מהבית האמיתי שלו). ולכן לאותו כיוון יוכל ללכת מהבית שלו כמעט 4000
אמות (מהאוכל אל הבית שלו – 2000 אמות.
ומהאוכל יכול ללכת עוד 2000
אמות).

אבל אז באותה שבת אסור לו ללכת לצד אחר של הבית שלו. כי הבית שלו השבת הוא המקום של האוכל ששם בחוץ.

"ערוב תחומין"

הבית האמיתי

עד כאן מותר לו ללכת בשבת!

2000 אמות 2000
אמות אסור

ללכת

חולה ופיקוח נפש (עמוד 92).

אדם חולה או פצוע, שיש סכנה (אנחנו מפחדים) שאם לא נטפל בו, הוא עלול למות,
מצווה לטפל בו כדי להציל אותו, גם אם בשביל זה נחלל שבת (נסע בשבת, נדליק את האור,
נחמם מים ועוד).

אם יש חולה כזה, אם אפשר, הטוב ביותר הוא שהרב ייסע בעצמו עם החולה, כדי להראות כי הוא עושה מצווה – מציל חיים,
וזה בסדר גמור.
(יותר טוב שהרב יסע, מיהודי אחר, או אפילו אדם שלא יהודי).

אם יש ויכוח בין הרופאים אם צריך לחלל עליו את השבת (אחד אומר שצריך לקחת את החולה לבית חולים, והשני אומר שאפשר לחכות למוצאי שבת), אסור לחכות, ונוסעים בשבת לבית חולים.

מלאכת גוי בשבת (עמוד 94).

אדם שהוא לא יהודי, שעשה בשבת דבר לאסור ליהודי לעשות (למשל אדם לא יהודי הדליק נגן MP
בשבת):

אם הלא יהודי הדליק את המכשיר, כי הוא רצה לשמוע את המוזיקה, מותר גם ליהודי לשמוע את המוזיקה.

אבל אם הלא יהודי הפעיל את המכשיר בשביל היהודי,
או אפילו הפעיל את המכשיר כי הוא בעצמו רצה,
ולא בגלל שרצה לשמוע בעצמו את המוזיקה,
אלא כי ידע שבמוצאי שבת היהודי ייתן לו כסף או מתנה,
בגלל שהלא יהודי לא רוצה לשמוע את המוזיקה, והיהודי הוא זה שרוצה לשמוע,
אסור לכל יהודי לשמוע את המוזיקה הזאת בשבת, כי הלא יהודי הדליק את המכשיר בשביל יהודי (כי הרי הוא רוצה רק את המתנה או הכסף במוצאי שבת מהיהודי).

אבל מותר ללא יהדי לעשות דברים שאסור ליהודי לעשות בשבת, בשביל ילדים יהודים קטנים (תינוקות)
או לחולה שאפילו הוא לא חולה שיש סכנה שהוא עלול למות,
ואז גם ליהודים אחרים מותר ליהנות ממה שעשה הלא יהודי.

אבות מלאכה ותולדות.

אב מלאכה.

בשבת מותר "לעבוד".
אבל אסור לעשות "מלאכה".
"מלאכת מחשבת אסרה התורה".

מה שאסור לעשות בשבת זה דברים שבהם אנחנו עושים דבר חדש.
לדוגמא:
מותר לעבוד בשבת כמלצרית, למרות שזו עבודה קשה ומלוכלכת.
אבל להדליק את האור, לעשות אור בחדר,
זה אסור – למרות שזה ממש לא קשה! כי עשינו דבר חדש – כדי שהאור יידלק, צריך לסגור מעגל חשמלי (לחבר את ה – ל +). ולכן ברגע שהדלקתי אור, בניתי מעגל חשמלי,
וזה אסור.

אבל לא כל מלאכה אסור לעשות. כל מה שאסור שיך לקבוצה של ל"ט (39) מלאכות שעשו בזמן בניית המשכן במדבר סיני ביציאת מצריים,
או בדברים שעשו בבית המקדש.
אבל לא רק אותם 39
(ל"ט)
דברים אסור לעשות.
אלא כל אחד הוא כמו "בית"
לקבוצת מצוות שאסור לעשות אותם בשבת. לכן הם נקראים "ל"ט אבות מלאכה"
– 39 אבות (כמו אבא) של המלאכות.

כדי להחליט מה אסור בשבת,
ומה מותר, ולמה?
בודקים שני דברים בכל אחד מה ל"ט דברים:

1. בשביל מה עשו את המלאכה במשכן או במקדש?

2. באיזה סוג דברים השתמשו בשביל לעשות את המלאכה?

לא שואלים בדיוק איזה חומרים,
אלא מדברים על קבוצות .
למשל "אוכל",
"הכנת בד", "רוצה שהצמחים יגדלו"
ועוד.
ולא בודקים מה זה בדיוק מה זה "אוכל",
ירקות או ממתקים?

במקרה ששתי התשובות מתאימות לאותה מלאכה שאני בודק אם מותר לעשות אותה או לא? (שגם בה אני שואל כמובן את אותם השאלות), הרי גם המלאכה שבדקתי מה ההלכה שלה,
היא שייכת לאותו אב מלאכה שיש לו את אותם התשובות.

תולדה.

במקרה שרק אחת התשובות היא כמו באב מלאכה, אז המלאכה שאני בודק היא לא "אב מלאכה", אלא "תולדה".

אולי הקל ביותר יהיה לתת דוגמא פשוטה למה שהסברנו:

נבדוק את השאלה:
"האם מותר לחמם מים בשבת?"
כולם יודעים שהתשובה היא לא!,
אבל למה? לאיזה אב מלאכה זה שייך בבית המקדש?
הרי שם לא חיממו מים?

נבדוק בטבלה הבאה את שתי השאלות (מה המטרה, ובאילו אמצעים השתמשו ) במלאכת "אופה"
(הכינו את לחם הפנים) במקדש,
וחימום המים:

המלאכה	המטרה	האמצעים		המסקנה
בבית המקדש אפו לחם.	הכנת אוכל	מוצרי מזון, וחימום (אפיה)	המלאכה בתורה.	שתי המלאכות זהות (אותו דבר), לכן חימום מים לקפה, זה אב מלאכה "אופה".
חימום מים להכנת כוס קפה	הכנת אוכל	מוצרי מזון וחימום.	המלאכה שבודקים.
חימום מים למקלחת	מים חמים להתרחץ	מוצרי מזון וחימום	המלאכה שבודקים	שתי המטרות לא אותו דבר, אבל האמצעים אותו דבר, לכן זה אסור, וזה נקרא "תולדה", "תולדת אופה"