שמות, דף לימוד לפרשת שמות תשע"ג

בס"ד

עורך:
יהודה
רוזנברג
–
רב
בית
הספר

מה
נלמד
מפרשת
השבוע?

תכננתי לבנות "מחנה"
בשיחים.
אמרתי לעצמי כי כאשר אחזור היום מבית הספר,
אסיים מהר לאכול ואת שיעורי הבית,
וארוץ לבנות את המחבוא.
אכן,
חזרתי הביתה,
אכלתי , הכנתי שיעורי בית,
ויצאתי להתחיל לבנות.
היה לי חלום שזה יהיה "מחנה"
מיוחד.
גדול ויפה,
כאשר במרכזו יהיה עץ גדול וגבוה,
ועליו אבנה מחנה נוסף שממנו אוכל לראות כל מה שקורה מחוץ למחנה.
הגעתי למקום,
התחלתי למשוך ענפים,
אבל הם היו חזקים.
אבל אני לא וויתרתי,
משכתי,
קיפלתי,
עד שלבסוף התחלתי לראות שביל הנכנס לתוך השיחים.
עבדתי כל כך קשה,
ופתאום שמתי לב שכמעט שקעה השמש,
ואני צריך לרוץ מיד לתפילת מנחה.
למחרת,
החלטתי להביא עוד חבר שיעזור לי בעבודה,
ויהיה שותף שלי במחנה.
ביקשתי מדני שיצטרף אלי,
והא הסכים.
יחד התחלנו לעבוד,
אך לאחר זמן קצר הודיע לי דני כי אין לו כוח,
והוא מוכן להיות רק שותף במחנה,
אבל לא להכין אותו.
הסכמתי?
ברור שלא!
ביקשתי מדוד שיצטרף אלי,
והוא באמת עבד איתי מאוד קשה.
אבל לפני תפילת מנחה,
הוא הודיע לי,
כי אם הוא ואני נשארים לבד,
הוא לא רוצה לעזור לי.
הוא רוצה למצוא עוד שני שותפים שיעזרו לנו.
הסכמתי.
דוד ביקש מילדים נוספים.
היו ילדים שבואו ועבדו מאוד קשה,
והיו ילדים שבאו בעיקר בשביל לשחק.
הם לא הסכימו להתאמץ בשביל להכין את המחנה,
אבל הם היו תמיד אלו שטענו שמגיע להם כל מיד.
שאלתי את דוד "האם כדאי לנו לצרף גם את הילדים שרק רוצים לקבל,
אבל כמעט שלא מוכנים לעבוד?".
שננו הסכמנו כי לא צריך לצרף אלינו ילדים שרוצים בעיקר לקבל,
וכמעט לא לתת.
למחרת הודענו כי כל ילד שלא יעבוד כמו שצריך,
לא יוכל להיות חלק מה"מחנה".
חלק מהילדים צעקו עלינו,
"מי אתם שתחליטו מי יהיה במחנה,
ומי לא?
השיחים האלו שייכים לכולם,
ואף אחד לא יכול לגרש אותנו!"
. החלטתי כי אני עוזב את המחנה יחד עם כל הילדים שכן רוצים לבנות,
ונחפש לעצמנו,
ורק לעצמנו.
למחנה החדש לא נצרף ילדים שלא אומרים מההתחלה שהם מוכנים ורוצים לעזור.
כך החלטנו,
וכך עשינו!
באמת לאחר זמן קצר הצטרפו אלינו עוד מספר ילדים,
ותוך שבוע היה לנו מחנה לתפארת,
בדיוק כמו שרציתי אותו.

גם בפרשת השבוע,
הפותחת את ספר שמות,
אנו קוראים על הקב"ה ששולח את משה להוציא את בני ישראל מעבדות מצריים.
אבל זה מאוד לא פשוט!
הקב"ה עושה "צרות"
לבני ישראל.
בני ישראל בטוחים כי מיד הם יצאו ממצריים,
אבל במקום לצאת ממצריים הם צריכים לעבוד עוד יותר קשה.
לכן חלקם מתלוננים למשה,
ומשה מתלונן לקב"ה "למה זה שלחתני?".
משה מבטיח כי לאחר מכת בכורות הם יצאו לחופשי.
אבל בני ישראל עובדים כל כך קשה,
עד שקשה להם להאמין שהקב"ה עוזר להם.
ויתכן כי חלק מעם ישראל אכן לא האמינו שהקב"ה יכול להילחם באלים של המצרים!
למה הקב"ה עשה את כל זה?
(העבדות במצריים,
העבודה הקשה,
וכו'),
רק כדי לבחון מי באמת טוב וראוי להיות חלק מעם ישראל,
רק מי שימשיך להאמין בקב"ה למרות כל הקשיים,
למרות שבהתחלה הוא יראה שהקב"ה יותר מפריע,
מאשר עוזר,
ובכל זאת ימשיך להאמין בקב"ה,
רק אנשים כאלו ראויים להיות חלק מעם ישראל!!!
לדעת להאמין שהכל טוב,
זה לא קשה.
אנחנו צריכים להמשיך להאמין גם אם חס וחלילה קשה ורע לנו.
אבל נתפלל שהקב"ה ייתן לנו רק טוב!

1. המעטים שהפכו לרבים.
   מי הם היו?
   (א'
   7).

2. כדאי היה להיות בת!
   מתי?
   (א'
   16).

3. מי היה תינוק,
   נער וילד באותו הגיל?
   (ב'
   6).

4. מי היה מחופש,
   ולכן לא זיהו מי הוא?
   (ב'
   19).

5. בא לארוחה,
   ויצא עם כלה.
   מי הם החתן והכלה?
   (ב'
   20 – 21).

6. אש שלא שורפת.
   מה בער ולא נשרף?
   (ג'
   2).

7. אם משעמם,
   מתחילים לבכות.
   מי טען את הטענה הזאת,
   ועל מי הוא אמר זאת?
   (ה'
   8).