נושא:
שמות
פרק א
איסור
הישיבה במצרים
כתות
יעד: לבי"ס
על יסודי
מחבר:
הדר
הורן
פרשת
שמות–
הדר
הורן, ישיבת ברכת משה מעלה
אדומים
ספר בראשית הסתיים בירידתם של בני ישראל למצרים (התקופה הראשונה במצרים– מלכות יוסף), התיישבות בארץ גושן "במיטב הארץ" והשתקעות בני ישראל במצרים בזכות האפליה של אחי יוסף שאותם יוסף כלכל ואילו את המצרים שיעבד והפך אותם לעם עבדים "וישב ישראל בארץ מצרים בארץ גשן ויאחזו בה ויפרו וירבו מאוד". לבסוף באמירה שיעקב אומר ליוסף ויוסף לאחיו שה' ישיב את עם ישראל אל ארצו, ארץ אבותיו "פקד יפקד אתכם והעלה אתכם מן הארץ הזאת אל הארץ אשר נשבע לאברהם ליצחק וליעקב".
פרשת שמות היא המשך ישיר של הסיפור שהובא בספר בראשית. הספר פותח בחזרה קצרה על סוף פרשות ויגש וויחי, במות יוסף ובתיאור "ובני ישראל פרו וישרצו וירבו במאוד מאד ותמלא הארץ אותם". אחרי כן בתקופת ביניים בשעבוד ישראל, כאשר עלה מלך שלא הכיר את יוסף והשווה את מעמדם של עם ישראל לשאר המצרים "וישימו עליו שרי מיסים". ולבסוף בתקופה השלישית שבה שוב יש מלך חדש על מצרים שבתקופתו שלח ה' את משה אל פרעה אחרי ששמע את זעקתם של עם ישראל (זו הפעם הראשונה שנכתב "ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו ותעל שועתם אל האלהים"), בתקופה הזו התרחש סיפור יציאת מצרים ומעמד הר סיני.
ירידת עם ישראל למצרים לא
התחילה רק בימי יעקב אלא שנים רבות לפני
כן בימי אבותיו, אברהם
ויצחק. המשותף לכל הפעמים
היה רעב בארץ ישראל.
רעב בארץ מאלץ את אברם לרדת
למצרים לגור שם "כי כבד
הרעב בארץ".
ברעב השני יצחק יורד למצרים
אולם בדרך ה' מונע ממנו
לרדת לשם ומצווה אותו לשבת בארץ גרר "אל
תרד מצרימה שכון בארץ אשר אמר אליך".
וברעב השלישי שולח יעקב
את בניו למצרים ואחר כך יורד בעצמו אל
מצרים אל בנו יוסף הוא וכל ביתו שבעים איש
ומתיישב בארץ גושן.
אחרי יציאת מצרים אסרה עלינו
התורה לשוב למצרים, שלוש
פעמים: "לא תסיפון לשוב
בדרך הזה עוד" (דברים
יז,טז), "לא
תוסיף עוד לראותם"(שם
כח,סח) ו"לא
תוסיפו לראותם עוד עד עולם" (שמות
יד,יג). [ירושלמי
סוכה פ"ה ה"א].
בדיני המלך אסרה התורה על המלך
להרבות בשבילו סוסים, כדי
שלא ישיב המלך את העם למצרים לעולם,
כי כדי להרבות לו סוס ירדו
למצרים,כי בימים ההם היו
מוציאים סוסים ממצרים והעד על כך בריבוי
הסוסים של שלמה שכתוב "ומוצא
הסוסים אשר לשלמה ממצרים" ו"ותעלה
ותצא מרכבה ממצרים" .
ובקללות "והשיבך
ה' מצרים באניות בדרך אשר
אמרתי לך לא תוסיף עוד לראותה והתמכרתם
לאויביך לעבדים ולשפחות ואין קונה"
הכוונה היא שאם נעבור על דבר
ה' יפיץ אותנו ה' בכל
העמים ובגויים ההם לא נמצא מנוח לכף רגלנו.
ושישיב אותנו ה' למצרים
באניות שבי להיות להם לעבדים ואין קונה
או כמו שכתב הספורנו שנשוב למצרים באוניות
ושם נשתדל לעשות מיני מלאכות להתפרנס בהן
בקרב האומות אך איש לא יחפוץ במלאכתנו.
סיבת האיסור לשוב למצרים היא
כדי שלא נלמד ממעשיהם ולא נלך בדרכיהם
המגונים [ספר המצוות
לרמב"ם מצוה מו].
חז"ל אומרים
לנו שהאבות קיימו את תרי"ג
מצוות ואת כל התורה שבעל פה, אם
כן איך יכלו לרדת למצרים ולעבור על ציווי
זה של איסור חזרה למצרים הרי האיסור נובע
ממעשיהם של המצרים שלא השתנו מאז ימי
האבות ועד יציאת מצרים. ולא
מפני שה' לא רוצה שישראל
ישתעבדו שוב? תשובה ראשונה
היא: אברהם היה הראשון שירד
למצרים וממנו מתחיל האיסור, אחריו
על יצחק נאסר לרדת למצרים ויעקב ובניו
מצווים ע"י ה' לרדת
מצרימה אך האיסור עדיין שריר וקיים .
ראשית לפני התשובה השנייה אנסה
להסביר מהם גדרי האיסור ואחרי כן הביא את
התשובה הנוספת.
רמב"ם הלכות
מלכים פרק ה
ז ומותר לשכון בכל
העולם, חוץ מארץ מצריים:
מן הים הגדול המערבי ארבע מאות
פרסה על ארבע מאות פרסה, כנגד
ארץ כוש וכנגד המדבר—הכול
אסור להתיישב בה.
ח ובשלושה מקומות,
הזהירה תורה שלא לשוב למצריים,
"לא תוסיפון לשוב בדרך הזה
עוד" (דברים
יז,טז)
"לא תוסיף
עוד לראותה" (דברים
כח,סח)
"לא תוסיפו
לראותם עוד עד עולם"(שמות
יד,יג).
ואלכסנדרייה
בכלל האיסור.
ט מותר לחזור לארץ
מצריים לסחורה ולפרקמטיה, ולכבוש
ארצות אחרות; ואין אסור
אלא להשתקע שם. ואין
לוקין על לאו זה שבעת הכניסה, מותר
הוא; ואם יחשב לישב ולהשתקע,
אין בו מעשה.
י וייראה
לי שאם כבש מלך ישראל ארץ מצריים על פי
בית דין, שהיא
מותרת;
ולא הזהירה תורה אלא לשוב לה
יחידים, או לשכון בה והיא
ביד גויים, מפני
שמעשיה מקולקלין יותר מכל הארצות,
שנאמר "כמעשה
ארץ מצריים . . ."
(ויקרא
יח,ג).
בקטעים הללו אנו רואים מספר
דברים:
-
מותר לשכון בכל בעולם חוץ מארץ
מצרים (הרמב"ם
מדגיש שאלכסנדריה נכללת באיסור, על
זה הדון לקמן). -
האיסור לשוב
למצרים הוא רק להשתקע
ולהתיישב שם אך מעבר
דרך מצרים לצורך
סחורה, פרקמטיא
וכיבוש ארצות אחרות מותר. -
למרות שזהו איסור
לא תעשה, לא לוקין עליו אם
נכנס אליו בהיתר
ואחר כך רצה לישב ולהשתקע שם לא לוקה כי
הוא לאו שאין בו מעשה (אם
יבוא באיסור ילקה). -
אם כבש מלך ישראל את מצרים על
פי בית דין היא מותרת. כי
התורה הזהירה שלא לשוב אליה יחידים או
לשכון בה והיא ביד זרים מפני שמעשיה
מקולקלים. -
הפסוק "לא
תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד" מדבר
על האיסור למלך להרבות סוסים שמא יחזיר
את העם למצרים אך קשה על זה כי לישיבה אי
אתה חוזר אבל אתה חוזר לסחורה ולפרקמטיא
ולכבוש הארץ. ואם ישלח
המלך ויקנה משם הסוסים והרכב סחורה הרי
זה מותר ?! הרמב"ן
(דברים יז,טז)
מתרץ את השאלה שהאיסור להרבות
סוסים הוא כדי למנוע ממנו להשיב את העם
מצרימה שהיו לו שם מעבדיו ומעמו שרי מקנה
יושבים בערי הרכב למען הרבות סוס,
כעניין
שנאמר בשלמה "ואת
כל ערי המסכנות אשר היו לשלמה ואת ערי
הרכב" (מלכים ט,יט).
נשאלת השאלה איך אפשר לשוב
לארץ מצרים או בכלל להתגורר בכל מקום אחר
בעולם, אם יש איסור לעזוב
את ארץ ישראל?
יא. אסור
לצאת מארץ ישראל לחוצה לארץ לעולם–
אלא ללמוד תורה,
או לישא אישה, או
להציל מיד הגויים, ויחזור
לארץ; וכן יוצא הוא
לסחורה. אבל לשכון
בחוצה לארץ, אסור–
אלא אם כן חזק שם הרעב,
עד שנעשה שווה דינר חיטין בשני
דינרין.
יב במה דברים אמורים,
בשהיו המעות מצויות והפירות
ביוקר. אבל אם היו
הפירות בזול, ולא ימצא
מעות ולא במה ישתכר, ואבדה
פרוטה מן הכיס—ייצא לכל
מקום שימצא בו ריוח. ואף
על פי שמותר לצאת, אינה
מידת חסידות: שהרי
מחלון וכליון שני גדולי הדור היו,
מפני צרה גדולה יצאו,
ונתחייבו כליה למקום.
הרמב"ם מביא
כאן מספר דברים:
-
אסור לצאת מארץ ישראל לחוצה
לארץ לעולם! -
ניתן לצאת לחו"ל
בלי לעבור על האיסור אם יוצא בשביל 1.
ללמוד תורה 2. לישא
אישה 3. להציל מיד צר 4.
לסחורה. -
בארבעתם יוצא ע"מ
לחזור אך לשכון מחוצה לארץ באופן קבוע
אסור. -
הרמב"ם
מוסיף שמותר לצאת מהארץ כאשר חזק
הרעב מאוד אולם
משתמע מדבריו שכאן אפשר לצאת ג"כ
בשביל לשכון
שם ("אבל
לשכון בחוצה לארץ, אסור–
אלא אם כן חזק שם הרעב….").
פה היציאה היא בהיתר בגלל רעב
והמשך הישיבה גם כן מותר ואין בו אפילו
לאו שאין בו מעשה כלל בשונה מירידה לשם
סחורה ופרקמטיא שבהם בעת הכניסה הותר
להם אך אם יחשב לישב ולהשתקע, אין
בו מעשה. -
לא ברור איך מחלון וכליון שהיו
שני גדולי הדור וירדו למצרים בשעה שהיה
'רעב בארץ' מתו,
הרי הרמב"ם
אמר בפרוש שבשעת רעב ניתן לרדת מן הארץ.
הרדב"ז (על
הלכות מלכים ה,ח) כותב:
"ומותר לשכון בכל העולם
וכו'. וא"ת
על מה סמכו לשכון במצרים? ויש
מי שכתב שלא אסרה תורה אלא בדרך הזה כלומר
מא"י למצרים אבל משאר
הארצות מותר ע"כ.
ואין זה טעם מספיק דהא קרא דלא
תשוב בדרך הזה עוד ניחא אבל הנך קראי
דכתיב לא תוסיפו לראותם עוד מאי איכא
למימר. ויש ליתן טעם שלא
אסרה תורה אלא לירד לגור שם ולהשתקע
כדאיתא בירושלמי לישיבה אי אתה חוזר אבל
אתה חוזר לסחורה ולפרקמטיא ולכיבוש הארץ
וכל היורדים ההלה לא ירדו להשתקע אלא
לסחורה ואע"ג דאח"כ
נשתקעו אין כאן לאו אלא איסורא בעלמא
ומפני טורח הטלטול ומיעוט ריוח המזונות
בשאר המקומות לא חששו לאיסור זה וכן משמע
מתחלת לשון רבינו שכתב אסור להתישב בה
אלא שמסוף הלשון משמע דאיכא איסור לאו
שכתב ואין לוקין על לאו זה וכו' משום
שאין בו מעשה ואפשר שהראשונים היו מפרשים
כאשר כתבתי. וא"ת
תיקשי לרבינו שהרי נשתקע במצרים.
וי"ל דאנוס
היה על פי המלכות שהיה רופא למלך ולשרים,
וגם אני נתישבתי שם זמן מרובה
ללמוד תורה וללמדה וקבעתי שם ישיבה וכי
האי גוונא מותר ושוב באתי לירושלים.
עיקרי דברי הרדב"ז.
-
אם אומר הרמב"ם
שמותר לשכון בכל העולם אך לא במצרים,
על מה סמכו רבים ואפילו תלמידי
חכמים וביניהם הרמב"ם
עצמו לשכון במצרים (והאר"י
שישב בגדות הנילוס)? -
הרדב"ז מתרץ
שיש מי שכתב שלא אסרה התורה לבוא למצרים
מאותה הדרך בה באו בני ישראל למצרים
בתחילה, בזמן האבות
(כלומר מא"י
למצרים שנאמר "לא תשוב
בדרך הזה עוד") אבל משאר
הארצות למצרים יהיה מותר ולכן הרמב"ם
יכל להתיישב שם ועוד רבים כמותו כי לא
באו מא"י לשם. -
התירוץ הראשון שהביא הרדב"ז
מסתדר נהדר עם הפסוק שהביא, אך
יש שלשה פסוקים שעליהם מבוסס האיסור הזה
ולא רק אחד, ואם זו באמת
התשובה מה הוא יעשה עם הכתוב "לא
תוסיפו לראותם עוד עד עולם". -
הרדב"ז מתרץ,
שלא אסרה התורה לחזור למצרים
אלא בשביל לגור ולהשתקע אבל בשביל סחורה,
פרקמטיא וכיבוש הארץ יהיה
מותר לירד. וכל היורדים
ההלה [הרמב"ם
וכו'] לא ירדו אלא לסחורה
ואע"פ שאחר כך נשתקעו
שם אין כאן אלא איסור בעלמא ומפני טורח
הטלטול ומיעוט המזונות בשאר המקומות לא
חששו לאיסור זה. וכך מובן
לשון הרמב"ם שכתב בתחילה
שאסור לישב שם ואחר כך כתב שלאו זה לא
לוקין עליו כי אין בו מעשה. -
לכן למי שיקשה איך ירד הרמב"ם
למצרים והשתקע שם י"ל
שבגלל שעבודתו ופרנסתו היו מכך שהיה רופא
למלך ושריו היה אנוס להישאר במצרים ונאלץ
להשתקע שם. -
הרדב"ז הוסיף
שגם הוא התיישב במצרים זמן מרובה בשביל
ללמוד תורה וללמדה אבל ירידה זו היתה
זמנית ואחר כך שב לירושלים.
הרמב"ם כותב
שהחזרה למצרים לשם מסחר,פרקמטיה
ומעבר לשם כיבוש מותרת. האם
גם ההיתרים האחרים שמוזכרים בארצות אחרות
למשל: 1. ללמוד
תורה 2. לישא אישה 3.
להציל מיד צר 4.ובשעת
רעב. גם כן קיימים או שמותר
רק לשם מסחר ופרקמטיה??
הרדב"ז
כתב שהוא שכן במצרים זמן רב בשביל ללמוד
תורה, לפי זה משתמע שגם
לימוד תורה הוא אחד מהמתירים לחזור למצרים
ולא רק מסח ופרקמטיא. אך
אם אמרנו גם לימוד תורה נגיד גם שלישא
אישה ולהציל מיד צר גם כן מותר אם כן יקשה
איך ה' מצווה על היורדים
למצרים אחרי רצח גדליהו שלא ירדו למצרים
ואם ירדו יהרוג אותם ה' (ירמיהו
מב) הרי אמרנו שגם בכדי
להציל מיד צר מותר לחזור (ברור
שיש פה עניין של הצלה מיד צר כי הלוא
הם בורחים למצרים מפני נבוזראדן שר הטבחים
של נבוכדנצר).
לסיכום:
אסור לצאת מארץ ישראל לחוצה
לארץ לעולם– אלא ללמוד
תורה, לישא אישה, להציל
מיד הגויים ולסחורה. אך
בכל אלה למרות שהותר לו לצאת ממנה עליו
לחזור אליה , כי אסור לשכון
מחוצה לה באופן קבוע. אך
אם חזק בארץ הרעב יכול ללכת ולהתגורר
מחוצה לה אף לזמן מרובה יותר ואפילו להשתקע
שם עד סיום הרעב. אדם שהגיע
למצב מאלו ורוצה לגור בחוצה לארץ יכול
לגור בכל מקום ואפילו במצרים אך מידת
חסידות אפילו במצבים כאלו היא לא לצאת
מארץ כלל. והיום שנתערבבו
האומות ומצרים של אז היא לא מצרים של היום
אולי יהיה אפשר לומר שהטעם שלא נלמד
ממעשיהם ולא נלך בדרכיהם המגונים המיוחדים
למצרים בטל, ואם בטל הטעם
בטל הדבר או אולי נאסור את כל העולם משום
כך?
כאן מובנת תשובה נוספת איך
האבות שקיימו את תרי"ג
המצוות ירדו למצרים. המשותף
לשלושת האבות היה הצורך לרדת למצרים בגלל
רעב גדול שהיה בארץ, כמו
שנכתב אצל יעקב "כי חזק
הרעב בכל הארץ" (בראשית
מב,א) וברעב
אפשר לרדת למצרים ואולי אפילו לשכון שם
באופן קבע ואולי בגלל זה יש חשש שמא ישתקעו
שם עם ישראל, שהוא ברור
מקיים כל מצווה ומצווה ולא יכול להיות
שמצווה מעין זו לא יעשו [לכן
ה' צריך להבטיח להם "פקד
יפקד אתכם והעלה אתכם מן הארץ הזאת אל
הארץ אשר נשבע לאברהם ליצחק וליעקב".
האפשרות השלישית לענות על
השאלה היא שבאמת האבות לא קיימו באמת את
תרי"ג המצוות וכי הם
יכלו למחות את זכר עמלק? לבנות
את בית הבחירה? להקריב
קורבנות? לעשות פרה אדומה?
לעשות פסח? למנות
שופטים ושוטרים? (מצוות
כמו מעשרות הם קיימו אבל תרי"ג
מצוות ותורה שבעל פה?) אלא
הגמרא באה להביא לנו רעיון ולכן האיסור
לחזור למצרים בכלל לא קשור לגביהם כי הרי
הוא איסור חדש שניתן לעם ישראל במעמד הר
סיני אחרי צאתם מארץ מצרים. והם,
האבות יכלו לרדת למצרים אפילו
כאשר לא היה בארצם רעב ואז אנו גם מסתדרים
עם המדרשים שמספרים את יחודו של יצחק שלא
יכל לרדת למצרים או לעזוב את הארץ בכלל.
אחרי שעברתי על גדרי האיסור
אנסה להסביר איך בכל הדורות מאז קבלת
התורה והתרי"ג המצוות
בסיני היו יהודים שירדו והתיישבו במצרים
ואפילו הקימו שם קהילות גדולות ועשירות.
הרמב"ם בספר
המצוות כותב כך לפי הירושלמי "בשלושה
מקומות הזהיר הקב"ה את
ישראל שלא לשוב למצרים ובשלשה פעמים חזרו
ובהם נענשו". אחד ממקומות
בהם חזרו ונענשו היה בימי ירמיהו הנביא
שניבא בזמן חורבן בית המקדש הראשון.
ירמיהו (מב)
שמתאר בספרו את מה שקרה איתו
ועם היהודים שנצלו יחד איתו בימים אחרי
החורבן פותח לנו צוהר לגבי היסטוריית
ההתיישבות במצרים בזמן מחורבן הבית:
אחרי שנלכדה העיר בשנה ה-12
לצדקיהו מלך יהודה שרף נבוזראדן
את בית המקדש ואת דלת העם שנשארה ביהודה
השאיר עם גדליהו בן אחיקם במצפה להיות
לבבל כורמים ואיכרים ואיתם היה גם ירמיהו.
ישמעאל בן נתניה רוצח את גדליהו
ולוקח בשבי את דלת העם אל בעליס מלך בני
עמון. בדרך נלחם נלחם נגד
יוחנן בן קרח בישמעאל,הניס
את ישמעאל משם והציל מידיו את העם.
העם יחד עם יוחנן בן קרח וירמיהו
הולכים למצרים מפני הבבלים כי יראו מפניהם
כי נהרג מנהיגם אשר הפקיד מלך בבל עליהם.
ירמיהו קורא אל יוחנן בן קרח
ואל כל שרי החיילים אשר איתו ולכל העם
למקטן ועד גדול ואומר להם שה' ציווה
שלא ירדו למצרים ושלא יפחדו מפני כשדים
כי ביד ה' להציל אותם מידם.
ואם ישבו במצרים ישלח ה'
גם לשם את נבוכדנצר,יהרוג
אותם ויהרוס את מצרים "אם
אתם שום תשמון פניכם לבא מצרים ובאתם לגור
שם, והיתה החרב אשר אתם
יראים ממנה שם תשיג אתכם בארץ מצרים והרעב
אשר אתם דאגים ממנו שם ידבק אחריכם מצרים
ושם תמותו. ויהיו כל האנשים
אשר שמו את פניהם לבוא מצרים לגור שם ימותו
בחרב ברעב ובדבר ולא יהיה להם שריד ופליט
מפני הרעה אשר אני מביא עליהם". אך
העם מסרב להקשיב לירמיהו אר שלחו ה'
אלהיהם להגיד לעם את הדברים
האלה. ולא זאת בלבד שלא
הקשיבו אלא גם שיוחנן בן קרח, עזריה
בן יוחנן וכל האנשים הזדים אמרו לירמיהו
ששקר הוא דובר ולא שלח אותו ה' לאמור
להם "לא תבאו מצרים לגור
שם, כי ברוך בן נריה מסית
אותך בנו למען תת אותנו ביד הכשדים להמית
אותנו ולהגלות אותנו בבל". יוחנן
בן קרח וכל שרי החיילים לקחו את כל שארית
יהודה (הגברים, הנשים,
הטף, בנות המלך
וכל הנפש אשר הניח נבוזראדן רב הטבחים עם
גדליהו בן אחיקם ועם ירמיהו הנביא וברוך
בן נריה). ויבואו ארץ מצרים
עד תחפנחס ולא שמעו בקול ה' שאמר
להם לא תרדו ואת ירמיהו לקחו בעל כרחו.
בקטע כאן אנו רואים כי ה'
לא מאפשר שעם ישראל ירד למצרים
למרות שאמרנו מקודם שמותר לרדת למצרים
באופן זמני מפני פחד הגוי [כאן
הוא נבוזראדן] ואף מודיע
להם שימותו במקרה שלא יקשיבו לו.
אפשר לתרץ כאן שרצו לרדת למצרים
ולהשתקע שם ולא לחזור לארץ ולכן אמר להם
ה' שלא ירדו כי משם לא יוכלו
לחזור לארץ אך אם יגלו לבבל על פי הרצון
האלוקים יזכו לעלות חזרה לארץ במלכות
כורש ובמלכות דריוש מלך פרס.
לפני מאורע זה ירמיהו מספר על
נביא בשם אוריה בן שמעיהו מקרית יערים
שנתנבא בימי יהויקים מלך יהודה כדברים
שניבא ירמיהו. יהויקים
המלך ביקש להמיתו ואוריהו ברח למצרים.
המלך שלח אחריו את אלנתן בן
עכבור ואנשים איתו אל מצרים להביא את
אוריה והם הוציאו אותו ממצרים והביאהו
אל המלך שהכה אותו בחרב והשליך את נבלתו
אל קברי בני העם.
על אותם היהודים שגלו עם ירמיהו
אמר רש"י בסוכה יא.
ד"ה סטיו
כפול: לישיבת שרים של אלכסנדריא שהלכו שם יוחנן בן קרח ושרי החיילים לאחר חורבן בית ראשון בימי ירמיהו ונתיישבו שם ואף על פי שעלה שם נבוכדנצר והחריב את מצרים ונהרגו מישראל שהלכו שם כמו שנתנבא עליהם ירמיהו (מב)
עלו בניהם שם לגדולה ועושר עד שהחריבם אלכסנדרוס.
לפי רש"י
היהודים התחילו להתיישב במצרים לאחר
חורבן בית המקדש הראשון. כשגדליהו
בן אחיקם נרצח, יוחנן בן
קרח, יחד עם שרי החילים,
ברחו למצרים כדי להימלט
מנבוזראדן אשר כעס על כך שגדליהו שאותו
מינה למושל נרצח. אע"פ
שרבים מהמתיישבים הללו נרצחו אחרי כן על
ידי נבוכדנצר כשהחריב את מצרים, כפי
שנתנבא עליהם ירמיהו והזהיר אותם לא ללכת
לשם, מכל מקום בניהם עלו
שם לגדולה ועושר, עד שהחריבם
אלכסנדרוס מוקדון, כפי
שמסופר בגמרתנו (אף על פי
שלעובר על מצות לא תעשה כגון זאת בדרך כלל
לא מגיע עונש כל כך חמור, העברה
של היישוב באלכסנדריא היתה חמורה כל כך
משום שהמתיישבים הראשונים לא הקשיבו לה'
ולמרות שהזהירם שלא ירדו
למצרים, והתרה בהם שאם ירדו
ייענשו בענשים חמורים –לא השגיחו בו,
והמרו את פי ה' ואכן
נענשו כמו שהזהירם :
תניא רבי יהודה אומר: מי
שלא ראה דיופלוסטון של אלכסנדריא של
מצרים לא ראה בכבודן של ישראל. אמרו
כמין בסילקי גדולה היתה, סטיו
לפנים מסטיו. פעמים שהיו
בה ששים רבוא על ששים רבוא כפלים כיוצאי
מצרים. והיו בה שבעים ואחת
קתדראות של זהב, כנגד שבעים
ואחד של סנהדרי גדולה, כל
אחת ואחת אינה פחותה מעשרים ואחד אינה
פחותה מעשרים ואחד רבוא ככרי זהב.
ובימה של עץ באמצעיתה,
וחזן הכנסת עומד עליה והסודרין
בידו. וכיון שהגיע לענות
המן, הלה מניף בסודר וכל
העם עונין אמן. ולא היו
יושבים מעורבין אלא זהבין בפני עצמן,
וכספין בפני עצמן, ונפחין
בפני עצמן, וטרסיים בפני
עצמן וגרדיים בפני עצמן. כשעני
נכנס שם, היה מכיר בעלי
אומנתו ונפנה לשם, ומשם
פרנסתו ופרנסת אנשי ביתו.
אמר אביי: וכולהו
קטלינהו אלכסנדרוס מוקדן. מאי
טעמא איענשו? משום דעברי
אהאי קרא "לא תוסיפון
לשוב בדרך הזה עוד עוד"(דברים
יז,טז) ואינהו
הדור אתו. כי אתא אשכחינהו
דהוו קרו בסיפרא "ישא
ה' עליך גוי מרחוק. אמר
מכדי ההוא גברא בעי למיתי ספינתא בעשרה
יומי. דליה זיקא ואתי
ספינתא בחמשא יומי. נפל
עלייהו וקטלינהו.
הסבר הגמרא– בית
הכנסת של אלכסנדריה :
תניא רבי יהודה
אומר: מי שלא ראה דיופלוסטון
של אלכסנדריא של מצרים לא ראה בכבודן של
ישראל (בית הכנסת של
אלכסנדריה). אמרו
כמין בסילקי גדולה היתה, סטיו
לפנים מסטיו (סטיו=
מבנה ארוך שנתמך על ידי שורת
עמודים. שהיה מחולק על ידי
שתים שלש שורות של עמודים לשלשה חלקים
או יותר. לפי רש"י
הכוונה כאן לספסלים המסודרים לפנים משורה
אחרת של ספסלים והם שימשו לישיבת השרים
שבקהילה היהודית של אלכסנדריא). פעמים
שהיו בה ששים רבוא (אנשים)
על ששים רבוא
כפלים כיוצאי מצרים. והיו
בה שבעים ואחת קתדראות (כסאות)
של זהב, כנגד
שבעים ואחד של סנהדרי גדולה (רש"י–
הם עשו סנהדרין לעצמם,
כדוגמת הסנהדרין הגדולה
בירושלים), כל
אחת ואחת אינה פחותה מעשרים ואחד אינה
פחותה מעשרים ואחד רבוא ככרי זהב.
ובימה של עץ
באמצעיתה (זהו
אחד המקורות למנהגנו להעמיד את הבימה
שעליה קוראים בתורה באמצעיתו של בית
הכנסת– רמב"ם
הלכות תפילה יא,ג),
וחזן הכנסת עומד עליה והסודרין
בידו. וכיון שהגיע לענות
המן, הלה מניף בסודר וכל
העם עונין אמן (מחמת
גדלו של בית הכנסת, לא יכלו
כל המתפללים לשמוע את קולו של שליח הציבור,
ולכן היה צריך לרמוז להם מתי
לענות אמן). ולא
היו יושבים מעורבין אלא זהבין בפני עצמן,
וכספין בפני עצמן, ונפחין
בפני עצמן, וטרסיים (חרשי
נחשת) בפני
עצמן וגרדיים (אורגים)
בפני עצמן.
כשעני נכנס שם, היה
מכיר בעלי אומנתו ונפנה לשם, ומשם
פרנסתו ופרנסת אנשי ביתו.
אמר אביי:
וכולהו קטלינהו אלכסנדרוס
מוקדן. מאי
טעמא איענשו? משום
דעברי אהאי קרא (משום
שעברו על הכתוב) "לא
תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד עוד"(דברים
יז,טז) ואינהו
הדור אתו (ואילו הם
חזרו והתיישבו שם). כי אתא
(אלכסנדר בגיע לאלכסנדיא)
אשכחינהו דהוו קרו בסיפרא
(מצא את היהודים בשעה שקראו
בספר התורה את הפסוק) "ישא
ה' עליך גוי מרחוק.
אמר מכדי ההוא גברא בעי למיתי
ספינתא בעשרה יומי. דליה
זיקא ואתי ספינתא בחמשא יומי (חשב
אלכסנדר: אני חשבתי שספינתי
תבוא הנה בעשרה ימים, שכך
היה אמור להיות זמן ההפלגה, אך
הנה נשאה הרוח את הספינה ובאה בחמישה
ימים). נפל עלייהו וקטלינהו
(התנפל עליהם והרגם).
בהקדמת אברבנאל לספר מלכים
אברבנאל מחק את השם מוקדון וביאר שם בראיה
ברורה שלא יתכן שמדובר כאן באלכסנדר
מוקדון כפי גרסת הגמרא שלפנינו, שהרי
אלכסנדרוס חי בתחילת תקופת בית שני,
והוא שייסד את העיר אלכסנדריא
(אנו רואים בגמרא כי אחריו
מגיעים עוד יהודים לאלכסנדריה ביניהם
חוניו בנו של שמעון הצדיק ששימש כהן גדול
בזמן אלכסנדר מוקדון שבנה מקדש בתבנית
המקדש בירושלים באלכסנדיה שע"פ
יוספוס המקדש נחרב ע"י
נציב אלכסנדריה בזמן חורבן בית שני [שמא
גם שם הלחמו היהודים כמו שנלחמו במקדש
בירושלים במרד הגדול] אבל
לפי הגמרא המקדש שרד הרבה שנים אחרי חורבן
הבית, ורבי יצחק שהיה דור
אחרי רבי עקיבא [חי בתקופת
מרד בר כוכבא] מעיד שבזמנו
עוד הקריבו בבית חוניו.לפי
הגמרא היה גם קשר מסחרי בין ירושלים והמקדש
לאלכסנדריה).ואילו ההרג
שנעשה ביישוב היהודי שם היה בתקופה הרבה
יותר מאוחרת. בתקופת אלכסנדר
שהיה קיסר 150 שנה אחר הבית
ויש לגרוס כאן 'אלכסנדרוס'
ולא 'אלכסנדרוס
מוקדון' והכוונה כאן היא
לקיסר הרומאי אלכסנדר סוורוס.. בסוגיא
המקבילה לכאן בירושלמי, הגרסה
היא 'טרוגיינוס', במקום
אלכסנדרוס. והגר"א
תיקן את הגירסא ל'טרכינוס'
ככל הנראה שני השמות הם שיבושים
של שם הקיסר הרומאי טריינוס ואם כן,
המאורעות המוזכרים כאן קשורים
ליחס הקשה של הממלכה הרומאית לתושביה
היהודים במשך שנות שלטון קיסר זה,
ובעיקר בסופן. בספרי
קורות הדורות מוזכר שבתקופה זאת התנהל
קרב באלכסנדריה בין היהודים ליונים
ולרומאים, ואז נהרגו כל
יהודי אלכסנדריא על ידי היוונים והרומאים.
תלמוד ירושלמי מסכת סוכה
פרק ה דף נה טור א /מ"ה
אמר רבי יהודה כל שלא ראה
דיופלוסטון של אכסנדריאה
לא ראה כבוד ישראל מימיו: כמין
בסילקי גדולה היה ואסטיו לפנים מסטיו
היתה. פעמים היו בה כפלים
כיוצאי מצרים. ושבעים
קתידראות של זהב היו שם מקובעות אבנים
טובות ומרגליות כנגד שבעים זקינים וכל
אחת ואחת היתה עומדת בעשרים וחמש ריבוא
דינרי זהב ובימה של עץ באמצע וחזן הכנסת
עומד עליה עמד אחד מהן לקראות בתורה היה
הממונה מניף בסודרין והן עונין אחריו
אמן על כל ברכה וברכה שהיה מברך היה הממונה
מניף בסודרין והן עונין אחריו אמן אף על
פי כן לא היו יושבין מעורבבין אלא יושבין
כל אומנות ואומנות בפני עצמה שאם יבוא
אכסנאי יהא מידבק בבני אומנותו ומשם היתה
פרנסתו יוצאה ומי החריבה טרוגיינוס
הרשע. תני רבי שמעון בן
יוחאי בשלשה מקומות הוזהרו ישראל שלא
לשוב ארץ מצרים שנאמר "כי
אשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפו לראותם
עוד עד עולם" ויי'
אמר לכם לא תוסיפון לשוב בדרך
הזה עוד והשיבך יי' מצרים
באניות ובשלשתן חזרו ובשלשתן נפלו אחת
בימי סנחריב מלך אשור שנאמר "הוי
היורדים מצרים לעזרה" מה
כתיב בתריה "ומצרים אדם
ולא אל וסוסיהם בשר וגומ'" ואחת
בימי יוחנן בן קרח "והיתה
החרב אשר אתם יריאים ממנה שם תשיג אתכם"
וגו' בימי
טרוגיינוס הרשע נולד לו בן בתשעה באב
והיו מתענין. מתה בתו
בחנוכה והדליקו נירות שלחה אשתו ואמרה
לו עד שאת מכבש את הברבריים בוא וכבוש את
היהודים שמרדו בך חשב מיתי לעשרה יומין
ואתא לחמשה אתא ואשכחון עסיקין באורייתא
בפסוקא ישא עליך גוי מרחוק מקצה הארץ
וגומ' אמר לון מה מה הויתון
עסיקין אמרון ליה הכין וכן אמר לון ההוא
גברא הוא דחשב מיתי לעשרה יומין ואתא
לחמשה והקיפן ליגיונות והרגן אמר לנשיהן
נשמעות אתם לליגיונותי ואין אני הורג
אתכם אמרון ליה מה דעבדת בארעייא עביד
בעילייא ועירב דמן בדמן והלך הדם בים עד
קיפרוס באותה השעה נגדעה קרן ישראל ועוד
אינה עתידה לחזור למקומה עד שיבוא בן
דוד.
כנראה בגלל חשיבותה של אלכסנדריה
בגלל סיפור זה הדגיש הרמב"ם
שאסור לשכון במצרים ובאלכסנדריה.
הרמב"ם
בספר המצוות מסביר איך ישבו יהודים
בהיסטוריה באלכסנדריה אם היא בכלל ארץ
מצרים "כי אלכסנדריא
היא מן העיירות האסורות לשכון, ותחום
אלכסנדריא מדתה אורך ארבע מאות פרסה על
ארבע מאות פרסה, והיא מכלל
ארץ מצרים האסורה לשבת בה אבל מותר ללכת
בה בסחורה או לעבור לארץ אחרת. ובבאור
אמרו בירושלמי (סנהדרין)
לישיבה אי אתה חוזר אבל אתה
חוזר לפרקמטיא ולכבוש הארץ".
ברבות הימים התיישבו במצרים
הרבה יהודים, בכללם גדולי
ישראל מפורסמים, ביניהם
הרמב"ם. הרדב"ז
שהבאתי לעיל שבעצמו התגורר שם מבאר:
שהרמב"ם היה
אנוס להתיישב שם כדי לשמש רופא המלך והחצר.
ולגבי עצמו כתב שהתגורר במצרים
בצורה עראית, כדי ללמד תורה
לתלמידים שם, ואחרי כן עבר
לירושלים.
שעיקר האיסור הוא להשתקע שם,
וזה שייך רק בישיבת קבע.
וכתב הרמב"ם
(הלכות מלכים ה,ח),
ויראה לי שאם כבש מלך ישראל את
ארץ מצרים ע"פ ב"ד
שהיא מותרת ולא הזהירה התורה אלא לשוב
אליה יחידים או לשכון בה והיא ביד עובדי
כוכבים מפני שמעשיהן מקולקלים ביותר .
ולעל כך כתב הירושלמי:
"לישיבה אי אתה חוזר,
אבל אתה חוזר לסחורה ולפרקמטיא
ולכבוש את הארץ" [תלמוד
ירושלמי מסכת סנהדרין פרק י דף כט טור ד
/ה"ח ]