נושא
הדף:
שמות,
פרק
ד
– אותות

מחבר:
אלון למבריצקי

מיועד
לכיתות:
ז'

שמות פרק ד'
– אותות

(א)
וַיַּעַן מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי כִּי יֹאמְרוּ לֹא נִרְאָה אֵלֶיךָ יְקֹוָק:

(ב)
וַיֹּאמֶר אֵלָיו יְקֹוָק מזה מַה זֶּה בְיָדֶךָ וַיֹּאמֶר מַטֶּה:

(ג)
וַיֹּאמֶר הַשְׁלִיכֵהוּ אַרְצָה וַיַּשְׁלִיכֵהוּ אַרְצָה וַיְהִי לְנָחָשׁ וַיָּנָס מֹשֶׁה מִפָּנָיו:

(ד)
וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה שְׁלַח יָדְךָ וֶאֱחֹז בִּזְנָבוֹ וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וַיַּחֲזֶק בּוֹ וַיְהִי לְמַטֶּה בְּכַפּוֹ:

(ה)
לְמַעַן יַאֲמִינוּ כִּי נִרְאָה אֵלֶיךָ יְקֹוָק אֱלֹהֵי אֲבֹתָם אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב:

רש"י

(ב)
מזה
בידך –
לכך
נכתב תיבה אחת,
לדרוש
מזה שבידך אתה חייב ללקות,
שחשדת
בכשרים.

ופשוטו
כאדם שאומר לחברו מודה אתה שזו שלפניך
אבן היא.
אומר
לו הן.
אמר
לו הריני עושה אותה עץ:

(ג)
ויהי
לנחש –
רמז
לו שסיפר לשון הרע על ישראל ותפש אומנותו
של נחש:

(ו)
וַיֹּאמֶר יְקֹוָק לוֹ עוֹד הָבֵא נָא יָדְךָ בְּחֵיקֶךָ וַיָּבֵא יָדוֹ בְּחֵיקוֹ וַיּוֹצִאָהּ וְהִנֵּה יָדוֹ מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג:

(ז)
וַיֹּאמֶר הָשֵׁב יָדְךָ אֶל חֵיקֶךָ וַיָּשֶׁב יָדוֹ אֶל חֵיקוֹ וַיּוֹצִאָהּ מֵחֵיקוֹ וְהִנֵּה שָׁבָה כִּבְשָׂרוֹ:

(ח)
וְהָיָה אִם לֹא יַאֲמִינוּ לָךְ וְלֹא יִשְׁמְעוּ לְקֹל הָאֹת הָרִאשׁוֹן וְהֶאֱמִינוּ לְקֹל הָאֹת הָאַחֲרוֹן:

רש"י

(ו)
מצרעת
כשלג –
דרך
צרעת להיות לבנה (ויקרא
יג ד)
אם
בהרת לבנה היא.
אף
באות זה רמז שלשון הרע סיפר באומרו (פסוק
א)
לא
יאמינו לי,
לפיכך
הלקהו בצרעת,
כמו
שלקתה מרים על לשון הרע:

(ח)
והאמינו
לקל האת האחרון –
משתאמר
להם בשבילכם לקיתי על שספרתי עליכם לשון
הרע יאמינו לך,
שכבר
למדו בכך שהמזדווגין להרע להם לוקים
בנגעים,
כגון
פרעה ואבימלך בשביל שרה:

(ט)
וְהָיָה אִם לֹא יַאֲמִינוּ גַּם לִשְׁנֵי הָאֹתוֹת הָאֵלֶּה וְלֹא יִשְׁמְעוּן לְקֹלֶךָ וְלָקַחְתָּ מִמֵּימֵי הַיְאֹר וְשָׁפַכְתָּ הַיַּבָּשָׁה וְהָיוּ הַמַּיִם אֲשֶׁר תִּקַּח מִן הַיְאֹר וְהָיוּ לְדָם בַּיַּבָּשֶׁת:

שמות
רבה (וילנא)
פרשה
ג

ויען
משה ויאמר והן לא יאמינו לי
אותה שעה דבר משה שלא כהוגן הקב"ה
אמר לו ושמעו
לקולך
והוא אמר והן
לא יאמינו לי,
מיד
השיבו הקב"ה
בשיטתו נתן לו אותות לפי דבריו,
ראה
מה כתיב אחריו ויאמר ה'
אליו
מזה בידך ויאמר מטה כלומר מזה שבידך אתה
צריך ללקות שאתה מוציא שם רע על בני …תפש
משה מעשה הנחש שהוציא לשון הרע על בוראו
שנאמר (שם
/בראשית/
ג)
כי
יודע אלהים
כשם שלקה הנחש כך זה עתיד ללקות ראה מה
כתיב ויאמר השליכהו ארצה וישליכהו ארצה
ויהי לנחש לפי שעשה מעשה נחש לכך הראה לו
את הנחש כלומר עשית מעשה של זה…

ולמה
הכניסה בחיקו לפי שדרכן של לשון הרע לומר
בסתר…,
ויבא
ידו בחיקו ויוציאה והנה ידו מצורעת כשלג,
לקח
את שלו על שהלשין,
ר'
יהושע
דסכנין בשם ר'
לוי
אמר מכאן אתה למד שכל החושד חבירו בדבר
ואין בו לוקה בגופו

שאלות
לדיון:

למה
הקב"ה
בוחר דווקא באותות האלו:
"נחש"
ו"צרעת"?
מה
מיוחד בהם?

סיכום
על הלוח: הקב"ה
בוחר באותות האלו לא במקרה.
מטרתו
להראות למשה שעליו להתייחס לע"י
בצורה חיובית,
ולא
להחליט על סמך "נדמה
לי".
שני
האותות רומזות על חטא בתחום לשון הרע.

בע"ה

טעמי
המקרא

הגדרה:
טעמי
המקרא הם המנגינות של הקריאה בתורה הכוללות
את התורה נ'ך
ומגילות.
מנגינות
אלו נמסרו למשה רבנו בהר סיני מפי האלקים
והועברו בעל פה מאב לבנו עד היום הזה.
מנגינות
אלו תורגמו לסימנים מיוחדים המופיעים
מעל ומתחת המילים המודפסות בחומשים.
אסור
לכותבם על גבי הקלף של ספר התורה ועל כן
על הקורא ללומדם ולשננם לפני הקריאה.

תפקיד
טעמי המקרא:

לטעמי
המקרא שלושה תפקידים :
א.לפסק
את הפסוקים [ באמצעות
שתי קבוצות עיקריות :טעמים
מפסיקים – המורים על הפסקה בעוצמות שונות
,
וטעמים
מחברים – המורים להמשיך את רצף הקריאה
,ולהורות
היכן לקרוא ברצף את המילים ,היכן
להאט או לעצור לגמרי את הקריאה ,ובכך
לתת טעם וביאור לכתוב]
.
ב.להטעים
כל מילה ,כלומר
לציין איזו הברה במילה יש להגות ביתר
הדגשה,זאת
באמצעות מיקום הטעם המסומן על פי רוב מעל
או מתחת להברה המוטעמת,ועיקר
מנגינתו מבוצעת בהברה זו.
ג.להוסיף
מנגינה לפסוקים ,להנעים
את הקריאה ולהוסיף משמעות רגשית למילים
המביעות תמיהה גערה או הפסקה ארוכה. 

הטעמים
מדורגים בעיקר לפי חוזק העצירה,
ככל
שהעצירה גדולה יותר הטעם חשוב יותר.
כך
–
הקיסרים
מסמלים עצירה ארוכה,
השלישים
מציינים עצירה קצרה במיוחד,
ואילו
המשרתים,
אינם
מציינים עצירה כלל.

קיסריים:
סלוק=סוף
פסוק ואתנח=אתנחתא.

מלכים:
זקף
קטן

משימה:
סמן
בכל הפסוקים שלפניך את הטעמים "סוף
פסוק" ו
"אתנחתא"

שמות פרק ד

(א)
וַיַּעַן מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי כִּי יֹאמְרוּ לֹא נִרְאָה אֵלֶיךָ יְקֹוָק:

(ב)
וַיֹּאמֶר אֵלָיו יְקֹוָק מזה מַה זֶּה בְיָדֶךָ וַיֹּאמֶר מַטֶּה: (ג)
וַיֹּאמֶר הַשְׁלִיכֵהוּ אַרְצָה וַיַּשְׁלִיכֵהוּ אַרְצָה וַיְהִי לְנָחָשׁ וַיָּנָס מֹשֶׁה מִפָּנָיו: (ד)
וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה שְׁלַח יָדְךָ וֶאֱחֹז בִּזְנָבוֹ וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וַיַּחֲזֶק בּוֹ וַיְהִי לְמַטֶּה בְּכַפּוֹ: (ה)
לְמַעַן יַאֲמִינוּ כִּי נִרְאָה אֵלֶיךָ יְקֹוָק אֱלֹהֵי אֲבֹתָם אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב: (ו)
וַיֹּאמֶר יְקֹוָק לוֹ עוֹד הָבֵא נָא יָדְךָ בְּחֵיקֶךָ וַיָּבֵא יָדוֹ בְּחֵיקוֹ וַיּוֹצִאָהּ וְהִנֵּה יָדוֹ מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג: (ז)
וַיֹּאמֶר הָשֵׁב יָדְךָ אֶל חֵיקֶךָ וַיָּשֶׁב יָדוֹ אֶל חֵיקוֹ וַיּוֹצִאָהּ מֵחֵיקוֹ וְהִנֵּה שָׁבָה כִּבְשָׂרוֹ: (ח)
וְהָיָה אִם לֹא יַאֲמִינוּ לָךְ וְלֹא יִשְׁמְעוּ לְקֹל הָאֹת הָרִאשׁוֹן וְהֶאֱמִינוּ לְקֹל הָאֹת הָאַחֲרוֹן: (ט)
וְהָיָה אִם לֹא יַאֲמִינוּ גַּם לִשְׁנֵי הָאֹתוֹת הָאֵלֶּה וְלֹא יִשְׁמְעוּן לְקֹלֶךָ וְלָקַחְתָּ מִמֵּימֵי הַיְאֹר וְשָׁפַכְתָּ הַיַּבָּשָׁה וְהָיוּ הַמַּיִם אֲשֶׁר תִּקַּח מִן הַיְאֹר וְהָיוּ לְדָם בַּיַּבָּשֶׁת: