בית ספר אהל משה שדות נגב
כיתות
ז'-ח'
יהודה
אפנג'ר
נושא:
שמות פרק כא:
דין השור
בס"ד
דין
שור תם
(לה)
וְכִי יִגֹּף שׁוֹר אִישׁ אֶת שׁוֹר רֵעֵהוּ וָמֵת וּמָכְרוּ אֶת הַשּׁוֹר הַחַי וְחָצוּ אֶת כַּסְפּוֹ וְגַם אֶת הַמֵּת יֶחֱצוּן:
דין
שור מועד
(לו)
אוֹ נוֹדַע כִּי שׁוֹר נַגָּח הוּא מִתְּמוֹל שִׁלְשֹׁם וְלֹא יִשְׁמְרֶנּוּ בְּעָלָיו שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם שׁוֹר תַּחַת הַשּׁוֹר וְהַמֵּת יִהְיֶה לּוֹ:
ס
(שמות
פרק כא)
רש"י
שמות פרק כא
(לה)
וכי יגף –
ידחוף,
בין
בקרניו,
בין
בגופו, בין
ברגליו,
בין
שנשכו בשניו,
כולן
בכלל נגיפה הם,
שאין
נגיפה אלא לשון מכה:
שור איש –
שור
של איש:
ומכרו את השור וגו'
– בשוים
הכתוב מדבר,
שור
שוה מאתיים שהמית שור שוה מאתיים,
בין
שהנבלה שוה הרבה,
בין
שהיא שוה מעט,
כשנוטל
זה חצי החי וחצי המת,
וזה
חצי החי וחצי המת,
נמצא
כל אחד מפסיד חצי נזק [שהזיקה
המיתה,
למדנו
שהתם משלם חצי נזק,
שמן
השוין אתה למד לשאינן שוין]
כי
דין התם לשלם חצי נזק לא פחות ולא יותר.
או
יכול אף בשאינן שוין בדמיהן כשהן חיים?
אמר
הכתוב וחצו את שניהם,
אם
אמרת כן,
פעמים
שמזיק משתכר הרבה,
כשהנבלה
שוה לימכר לנכרים הרבה יותר מדמי שור
המזיק,
ואי אפשר
שיאמר הכתוב,
שיהא
המזיק נשכר.
או
פעמים שהניזק נוטל הרבה יותר מדמי נזק
שלם, שחצי
דמי שור המזיק שוין יותר מכל דמי שור
הניזק, ואם
אמרת כן,
הרי
תם חמור ממועד,
על
כרחך לא דבר הכתוב אלא בשוין.
ולמדך
שהתם משלם חצי נזק,
ומן
השוין תלמד לשאינן שוין,
שהמשתלם
חצי נזקו שמין לו את הנבלה,
ומה
שפחתו דמיו בשביל המיתה,
נוטל
חצי הפחת והלך,
ולמה
אמר הכתוב בלשון הזה ולא אמר ישלם חציו?
ללמד
שאין התם משלם אלא מגופו,
ואם
נגח ומת,
אין
הנזוק נוטל אלא הנבלה,
ואם
אינה מגעת לחצי נזקו,
יפסיד.
או
שור שוה מנה שנגח שור שוה חמש מאות זוז,
אינו
נוטל אלא את השור,
שלא
נתחייב התם לחייב את בעליו לשלם מן העליה: