א. סיפורי שמשון ה"גיבור" (שופטים י"ג-ט"ז)
ננסה נא לראות, כיצד קווים מאפיינים אלה של הסיפור המקראי, אכן מאפשרים לנו לקרוא אותו ולמצוא בו עניין – על אף פער הדורות והזמנים, ולמרות ההבדל בהשקפת העולם שבינינו לבינו. נדגים את הדברים שהצענו לעיל במספר סיפורים – לקוחים מספרי "נביאים ראשונים".
אשת מנוח
הסיפור הראשון (פרק י"ג), בהשמיטנו את הפסוק הפותח (י"ג, 1) – המציע את מגמתו של ספר "שופטים" (החיבור המקיף) – מציג לפנינו, מיד, את שני גיבוריו:
"ויהי איש אחד מצרעה ממשפחת הדני ושמו מנוח (משלא נתייחס על אביו באלומר – דרך המקרא – כי היה אדם פשוט ודל; בניגוד ל"גיבור החיל" המיוחס) ואשתו (אין זכר כלל שמה)- עקרה ולא ילדה" (י"ג, 2)
בפסוק אחד בלבד מודעים אנו לרקע האירועים:
צרעה – המקום (צפונית לבית שמש נ.צ. 148.7-131.4);
דן – "המשפחה" (השבט);
העקרות (של האשה) – הבעיה.
מכאן ואילך התוודעותנו לגיבורי הסיפור באמצעות שיחם, שיגם ושתיקתם.
ואמנם: אישיותה של אשת מנוח (גיבורת הסיפור) – כאישה חכמה ונבונה – תתגלה לנו, משנשווה את דמות "מלאך ה'" (שליח ה') – הדמות המשנית, השלישית על גבי "הבמה", ואת דבריו בראשית הסיפור (פסוקים 5-3) – אל דמותו כ"איש" ואל דבריו בפי האשה אל בעלה (פסוקים 7-6) להלן: מלאך ה' בפתח הסיפור (אם משלימים אנו את "הפער" – בקוראנו "בין השיטין") מתגלה בדמות עובר אורח, המתרשם מן העובדה שהאשה עובדת בשדה לעצמה (כפי שאנו למדים מקריאת הסיפור, בהמשך, בסיטואציה המקבילה – פסוק 9 "ויבא מלאך האלוקים עוד אל אישה והיא יושבת בשדה ומנוח אישה אין עמה"); על כן מברך "האיש" את האשה העקרה (כפי שניתן להסיק מן העובדה, שאיש אין בעזרה – לא בעל ולא בנים – והיא, אפשר, נראית מרת נפש, וכמי שהזקנה קפצה עליה): "ויאמראליה: הנה נא את עקרה ולא ילדת – והרית וילדת בן". האשה שומעת. נדהמת ומחרישה. עוצרת בעד רגשותיה. מלאך ה' ממשיך (מלת הפתיחה: "ועתה") ומציג שני תנאים לברכתו:
האחד – ביחס אליה: "ועתה תשמרי נא ואל תשתי יין ושכר ואל תאכלי כל טמא";
והשני – ביחס לנולד:"כי הנך הרה וילדת בן ומורה (תער) לא יעלה על ראשו, כי נזיר אלוקים יהיה הנער מן הבטן".
וכדי להסיר ספק מן האשה – המאזינה לדבריו ברוב עניין – באשר למשמעות היעוד "נזיר אלוקים" לגבי בנה, מוסיף מלאך ה' ומבאר: "והוא (דהיינו: הבן הנולד) יחל להושיע אתישראל מיד פלשתים"; כלומר: בנה יהיה "נזיר מלחמה" דווקא .
אולם האשה, היודעת את נפש בעלה (אדם קטן, חשדן וערמומי – כפי שנראה להלן), על אף היותה נרגשת מברכת "האיש" (עבור האורח – בראייה אובייקטיבית – האיש בסתם, כפי שהיא קוראה לו בסיטואציה המקבילה להלן – פסוק 10 – "הנה נראה אלי האיש אשרבא ביום אלי"), אינה נתפסת לפעולה ספונטנית. אדרבא: לאחר מחשבה מעלה בערמתה (בחכמתה החיובית) – להציג את האמת בצורה שתתקבל על דעת בעלה, העשוי לפקפק בסיפורה ואולי גם להיתפס לחשדות. על כן: בבואה לפני מנוח מתואר "האיש" בפיה בלשון סופרלטיבית (פסוק 6):
"ותבוא האשה ותאמר לאישה לאמור: איש האלוקים בא אלי ומראהו כמראה מלאך האלוקים נורא מאד".
כאן מפסיקה האשה את נשימתה לראות כיצד משפיעים דבריה על מנוח: רכישת אמונו ב"איש" חשובה לה בטרם תמסור לו את "ברכת" מלאך האלוקים – על תנאיה. מנוח (נראה להשלים את פער השתיקה) אינו מגיב. אפשר נועץ בה זוג עיניים תמהות ושואלות: "מה ההתרגשות אישה?!"; ואפשר מבטא מבע חשדני. על כן ממשיכה האשה כמתנצלת: מרוב התרגשות – "ולא שאלתיהו אי מזה הוא ואת שמו לא הגיד לי" – אם תשאלני לשמו (כשם שאכן שאל מנוח את האיש, להלן, פסוק 17: "מי שמך") כדי לברר מהותו ומהימנותו. שוב הפסקה (קלה); ומאין תגובה דוחה מעם אישה, מגלה אשת מנוח את שנתגלה לה באמצעות איש האלוקים: "ויאמר לי: הנך הרה וילדת בן (מפסיקה קמעה לראות את תגובת בעלה. ושוב: באין תגובה שלילית ממשיכה, במלת הפתיחה "ועתה", בהצעת שני התנאים); ועתה: אל תשתי יין ושכר ואל תאכלי כל טמאה, כי נזיר אלוקיםיהיה הנער מן הבטן עד יום מותו".
נשים לב: בערמתה (חכמתה) מוסרת אשת מנוח לאישה רק אותם דברים, מדברי "האיש", שאין היא יכולה להסתיר מאתו (את תנאי "הברכה"), מכיוון שמנוח חייב להיות שותף בקיומם. עם זאת משמיטה האשה את הביאור המפורט שנתן לה "האיש" למהות "נזיר אלוקים": "והוא יחל להושיע את ישראל מיד פלשתים". אפשר חששה לקנאת האב "הקטן" (כפי שיתגלה בסמוך) בבנו, הנועד לגדולות…
ואמנם, להפתעתנו, למשמע הבשורה המרעישה, אין מנוח מגיב, לנוכח אשתו, בדרך כל שהיא. נראה, אפוא, כי חוסר התגובה – העדר ההתייחסות אל דברי אשתו – היא היא תגובתו:
שתיקתו "הרועמת" באה לבטא יחס של זלזול כלפי סיפור הבדים, שהעלתה אשתו (אם אמת הדבר: מדוע לא גילה לו האלוקים את הבשורה); ואפשר באה ההתעלמות לבטא יחס של בוז לסיפור מעורר החשדות של אשתו…
הנחתנו זו מקבלת את אישורה בניתוח דבריו של מנוח, אל האלוקים, בתמונה הבאה (פסוק 8):
"ויעתר (בקש) מנוח אל ה' ויאמר: בי ה' איש האלוקים אשר שלחת יבוא נא עוד אלינו ויורנו מה נעשה לנער היולד".
לכאורה, למנוח, בקשה צדקנית מאוד: אין הוא מפקפק חס וחלילה בשליחות איש האלוקים; הוא רק מבקש לוודא את דבר שליחותו. אין בדבריו, בגלוי, כל רמיזה לחשדותיו במהימנות סיפורה של אשתו. ברם, ניתוח דבריו חושף את שמסתתר מאחורי בקשתו: מדוע משמיט מנוח מדבריו את האישור החוזר להוראה ביחס לאשתו, ומסתפק באישור ההוראה "מה נעשה לנער היולד" בלבד? האין זאת, משום יחסו השלילי המבטל כלפי אשתו (וכלפי האשה בכלל) כפי ששיערנו לעיל? האין הד, לפגיעה שנפגע מן העובדה שאיש האלוקים נתגלה אל אשתו דווקא (אם סיפורה אכן אמת…) – נשמע מבקשתו: "יבוא נא עוד אלינו" – כשהכוונה אליו דווקא (כפי שיתברר לנו, להלן, מתגובת אלוקים לבקשה)?
נראה לנו, כי מנוח, שנקלע לסיטואציה בלתי נעימה – המעמידתהו במקום נחות ביחס לאשתו; והוא אינו יכול לגלות – לא לעצמו ולא לאלוקים – את האמת בדבר היותו נפגע אישית מן ההתרחשות, כמתחסד וכצדקן, הריהו פונה אל ה', כביכול (האמת החלקית), כדי לוודא את מהימנות איש האלוקים – אך, למעשה, כדי לבדוק את מהימנות אשתו.
ברם אלוקים, היודע את האמת שבלבו של מנוח – המרמה את עצמו (ואת אלוקים) בעלותו על דרך הערמה – מעמיד אותו על מקומו (פסוק 9):
"וישמע האלוקים בקול מנוח; ויבא מלאך האלוקים עוד אל העשה (דווקא) – והיא יושבת בשדה ומנוח אישה אין עמה".
בצורה אירונית (מידה כנגד מידה) ממלא אלוקים ("וישמע האלוקים בקול מנוח") את בקשתו הגלויה ("האמת שלכאורה" – לפי השערתנו) לאישור מהימנות הופעת מלאך ה'. אולם, במכוון, (כמודגש בכתוב) אין מלאך ה' מתגלה אלא "אל האשה" דווקא "ומנוח אישה אין עמה". בקשתו הנסתרת של מנוח ("האמת לאמיתה") לתיקון הפגיעה שנפגע (משיתגלה מלאך ה' אליו דווקא) – אינה מתמלאת. אדרבא: מה שאפשר היה לבאר אך כ"מקרה" (התגלות מלאך ה' אל האשה) הופך עתה ל"מקרה מיוחד" (מלאך ה' אינו מתגלה למנוח אלא לאשתו דווקא).
אשת מנוח, היודעת (בחכמתה) את שהתחולל בלב בעלה (כפי ששערנו לעיל) – בשעה שהתעלם מן הבשורה שהביאה לו. כדרך שהביאה לפניו, בערמתה, – ממהרת, עתה, לנצל את הופעתו המחודשת של מלאך האלוקים על מנת ליישר את ההדורים (פסוק 10):
"ותמהר האשה ותרץ ותגד לאישה: הנה נראה אלי האיש אשר בא ביום אלי".
נשים לב: בערמתה נותנת, הפעם, אשת מנוח ל"מקרה" את הפרופורציות הנכונות: "האיש" בסתם – עובר אורח; ולא "איש האלוקים" "מלאך אלוקים נורא מאד" – כדרך שתיארתהו לעיל.
אולם, עם שהיא ממהרת להודיע למנוח על "המקרה" החוזר ונשנה, מקפדת אשת מנוח, הפעם, לשמור על כבודו. להוציא ממסירת העובדה (בצניעות רבה), אין האשה אף רומזת – כל שכן שאינה דוחקת בו – את שמן הראוי והנכון כי יעשה. בחכמתה יודעת היא כי עניינו וסקרנותו ידחפוהו, ממילא, אל שרצוי לה. ואמנם (פסוק 11):
"ויקם וילך מנוח אחרי אשתו"
על כורחו, שהרי היא בלבד עשויה להוביל אותו אל "האיש".
השערתנו בדבר קטנוניותו של מנוח – בייחוד היפגעותו מן העובדה שמלאך ה' נתגלה לאשתו דווקא – שבה ומתאשרת כאשר ננתח את שיחתו עם "האיש" (פסוק 11 בהמשך):
"ויבא אל האיש. ויאמר לו: האתה האיש אשר דברת אל האשה.
ויאמר: אני. (פסוק 12)
ויאמר מנוח: עתה (בחוסר סבלנות כנער הכהן בשמ"א, ב' 16) יבא דבריך מה יהיה משפט הנער ומעשהו".
מלכתחילה מתייחס מנוח אל מלאך ה' בזלזול כאל עובר אורח: "ויבא אל האיש". זלזול זה משתמע מפנייתו הגסה אל "האיש" – המועמד בדרגה שווה של זלזול עם "האשה" (אשת מנוח): "האתה האיש אשר דברת אל האשה"?
שלא כאשת מנוח, "האיש" משיב למנוח באותה מטבע: "אני" – נימוסי קצר – ולא יותר. אין "האיש" מתייחס יותר אל מנוח – הדרוך כולו לשמוע, עתה, מפי מלאך ה', אישית, את הבשורה שבישר לאשתו. שתיקת "האיש" פוגעת במנוח, המרגיש זלזול בכבודו. אי לכך פונה מנוח אל מלאך ה' בקוצר רוח ("ויאמר מנוח" לעומת "ויאמר מלאך ה' אל מנוח" – באריכות לשון – בסמוך): "עתה (בנוכחותי, אני "הגבר", דווקא) יבוא (אפוא) דבריך". – ובדומה ללשון שנקט בפנייתו בקשתו אל האלוקים (פסוק 8) – כן גם בפנייתו תביעתו, עתה, מן "האיש" – מתעלם מנוח מן "האשה" ושואל: "מה יהיה משפט הנער ומעשהו" בלבד.
לעומת קוצר רוחו של מנוח, ולשונו התקיפה התובענית – משיב לו, הפעם, מלאך ה' בניחותא (פסוק 13):
"ויאמר מלאך ה' אל מנוח".
בגופם של הדברים נוהג בו מלאך ה' כדרך שנהג בו אלוקים לעיל (פסוק 9: "וישמע אלוקים… ויבא מלאך האלוקים עוד אל האשה" דווקא…) מנוח מתבקש "להכיר" את מקומו; או ליתר דיוק: את העדר מקומו בכל פרשת הבשורה על הולדת בנו. לכל היותר – רומז לו "האיש" – בידיו לעזור ל"אישה" להישמר ולהיזהר בקיום נזירותה:
"מכל אשר אמרתי אל האשה (דווקא מדגיש מלאך ה') תשמר: (פסוק 14) מכל אשר יצא מגפן היין לא תאכל ויין ושכר אל תשת וכל טמאה אל תאכל (מאריך ומפרט "האיש"; בזאת יכול אתה לעזור לה. אך באשר ל"משפט הנער ומעשהו" –בזה אין לך כל תפקיד. האשה יודעת בדיוק את שעליה לעשות:) כל (רומז ל"משפטהנער") אשר צויתיה (אותה בלבד) – תשמר (לעשות, היא, בלבד; לך אין כל מקוםבעניין זה)".
מנוח, שהבין כי הפסיד במערכה זו, מנסה, בערמתו, להציל את כבודו – משיברר טיבו של "האיש": האמנם מלאך ה' הוא? בלשון נינוחה ומפויסת פונה, אפוא, מנוח אל האיש (פסוק 15):
"ויאמר מנוח אל מלאך ה': נעצרה נא אותך ונעשה לפניך גדי עזים"
הזמנה לעובר האורח לעצור ולהשתתף עמם בשמחת הבשורה. אולם מלאך ה' רומז למנוח, כי אינו עבור אורח בסתם: (פסוק 16)
"ויאמר מלאך ה' אל מנוח: אם (לשון שבועה: אני משביעך שלא) תעצרני (ואםתעצרני אני נשבע כי) לא אכל בלחמך; ואם (אני משביעך שלא) תעשה עולה (ואםתעשה אני משביעך כי) לה' תעלנה" .
אולם מנוח, כיון שלא הבין את רמז, כי "איש" אינו אלא "מלאך ה'", כדברי המספר בהמשך:
"כי (כיון ש)לא ידע מנוח כי מלאך ה' הוא (על כן)(פסוק 17):
ויאמר מנוח אל מלאך ה': מי (אתה ומה) שמך (כדי ש) כי יבא דבריך וכיבדנוך".
בדרך ערומה זו מבקש, שוב, מנוח לברר את זהותו של "האיש"; והפעם משיב לו מלאך ה' ברמיזה שקופה: (פסוק 18):
"ויאמר לו מלאך ה': למה זה תשאל לשמי והוא פלאי"
דהיינו רומז לישות אלוקית מופלאה.
לאחר זאת לא נותר למנוח אלא לבחון את "האיש" על פי הדברים שהשביעהו לעיל (פסוק 16) אי לכך (פסוק 19):
"ויקח מנוח את גדי העזים ואת המנחה ויעל על הצור (עולה) (ראה להלן פסוק 29) לה'".
ואמנם האיש הפלאי (והוא) (ראה פירושו של קויפמן על אתר) ומפליא לעשות (בעוד) "ומנוח ואשתו רואים" – כמפורט בסמוך (פסוק 20)
"ויהי בעלות הלהב מעל המזבח השמיימה ויעל מלאך ה' בלהב המזבח
(אותה שעה) ומנוח ואשתו (ה)רואים
(במחזה) – ויפלו על פניהם ארצה".
וכך, משנעלם "האיש" (פסוק 21):
"ולא יסף עוד מלאך ה' להראה אל מנוח ואל אשתו,
(רק) אז ידע מנוח, כי מלאך ה' הוא".
אותה שעה נתפס מנוח לפחד מוות – בשל רגשי האשמה, שהיו לו ביחס ל"איש", על שזלזל בו ופקפק בשליחותו: (פסוק 22)
"ויאמר מנוח אל אשתו: מות נמות! כי אלוקים ראינו!".
מנוח מכיר במופלאותו (אלוקותו) של "האיש"; וחושש מפני העונש שייענש על שפגע בו. ברם, אשתו החכמה, מרגיעה אותו בהגיון פשוט (פסוק 23):
"ותאמר לו אשתו: לו חפץ ה' להמיתנו לא לקח מידנו עלה ומנחה;
ולא הראנו את כל אלה (הנפלאות);
וכעת לא השמיענו כזאת (הבשורה על הולדת הבן)".
וכן, כעבור זמן (פסוק 24):
"ותלד האשה בן ותקרא (האשה) את שמו שמשון;
ויגדל הנער ויברכהו ה' (בשפע גופני)
ותחל רוח ה' (גבורה ואמץ לב) לפעמו במחנה דן בין צרעה ובין אשתאול".
בתיאור תמציתי זה של הולדת שמשון, וגדילתו עדי בגרות, מסתיים הסיפור. – בסיומו אינך יכול שלא לשאול: מהו המסר – שביקש המספר להעביר לנו – אודות שמשון ("הגיבור") באמצעות סיפור זה (על אודות מנוח ואשתו), המוצב בראש מסכת סיפורי שמשון?
נראה לנו, כי הכרתנו המוקדמת את מערכת היחסים הפרובלמטית בין מנוח – נעדר חוט השדרה, גס הרוח הקטנוני הערמומי – ובין אשתו – בעלת האישיות היציבה, עדינת הנפש החכמה הנבונה – לתוכה נולד שמשון הבן – בעל הכוח הפיזי הנשגב ובעל היעוד להיות מושיעם של ישראל – תעזור לנו לעמוד על טיב "בית גידולו" של הנער. כך נבין, כיצד בצל אם חרדה ואב חלש אופי (כמנוח ואשתו) "נתחנך" שמשון בנם – כילד מגודל, קפריזי אגוצנטרי, אימפולסיבי, "פרא אדם", עבד ליצריו, גס רוח ורודף נשים.
ואמנם: דמות שלילית זו של שמשון "הגיבור" – כפי שהיא מצוירת בסיפורים הנבחרים הבאים – בעל יצרים, אדיר כוח פיזי, פיקח ערום ("האנטי גיבור" המקראי, שהוא: הכובש את יצרו, התמים הישר ירא ה'), מועמדת בשיא שרשרת הסיפורים, בספר "שופטים", על אודות השופטים המושיעים, שרמתם האישית המוסרית הולכת ופוחתת. סיפורים אלה מכשירים את הקרקע לסיפורים אודות עליית המלוכה, המודרכת על ידי נביאי ה' – כמתואר בספר "שמואל" .
במגמה זו – להציג את שמשון כאישיות שלילית – לא דק המספר ליתן את סיפורי שמשון (שהיו לפניו באוספים ממקורות שונים על פי סדר כרונולוגי דווקא. כך, למשל, כבר חז"ל נתנו לבם, כי "תחילת קלקולו בעזה". רוצה לומר: פרשת האשה העזתית (פרק ט"ז) קדמה, כרונולוגית, לפרשת האשה התמנית (פרק י"ד). נראה לנו לשער, כי מחבר סיפורי שמשון ערך את הסיפורים, במכוון, סביב לנשים:
הסיפור הראשון (פרק י"ג), שהכרנו לעיל, סביב לאשת מנוח אמו של שמשון;
הסיפור השני (פרקים י"ד-ט"ו) סביב האשה התמנית – פילגשו של שמשון (כפי שנבאר בסמוך);
לאחר מכאן הובא הסיפור אודות האשה העזתית (פתיחת פרק ט"ז) – "הזונה", הנחותה בדרגה מן התימנית (ועל כן בא סיפור זה בכאן);
ולסיום: הסיפור סביב דלילה – האהובה הבוגדת – (העבריה -כפי שנשער להלן) – הגרועה בנשים, ומכשלתו הגדולה.
|
המשך המאמר
|
חזרה לעמוד הקודם
|