ר' משה חיים לוצאטו בארץ ישראל

עלייתו של רמח"ל לארץ וחייו בה לוטים בערפל. המאמר מנסה לתאר את חייו
:תיצמת
בארץ, ובודק מקורות העוסקים בנושא.

רמח"ל; לוצאטו משה חיים; ארץ ישראל – רמח"ל:חתפמ תולימ

חייו, אישיותו וכתביו של רמח"ל עדיין לא נחקרו ונתפרשו עד תומם, עוד רבים בהם הפרקים
הסתומים. לא קם עדיין החוקר שהצליח לחדור למעמקי אישיותו הגדולה, לסוד כתביו
העשירים ולצפונות חייו הסוערים. אישיות רבת פנים וגוונים זו נערצת ומקובלת באומה
לשכבותיה הרחבות. חסידים, מתנגדים ומשכילים כולם ניצודו בקסמיה.

במאמר זה השתדלתי להשיב על השאלה הראשונה ולברר את המקורות הידועים לנו על חייו
בארץ ישראל ופטירתו בתוכה. אגב ניתוח העובדות, נכנסתי לפרטי פרטים במגמה להעלות
מתוכם את המסקנות האפשריות בנוגע לענייננו, אך החומר שבידינו מועט הוא ורב מגרעות
ואין לבנות לפיו בניין שלם ומוגמר. אולם גם המעט עלול לסייע לפתרון השאלה השניה בדבר
מניעי עלייתו, שעליהם אפשר לעמוד רק לאחר עיון מעמיק בכתביו.

הקשרים בין ארץ ישראל לאיטליה בדורו של רמח"ל היו הדוקים וערים. שליחים רבים מן
הארץ עברו באיטליה והביאו את בשורתה ותאור מצבה. מכתבים ואיגרות הוחלפו ביניהן.
סיפורי ארץ ישראל נפוצו באיטליה ונדפסו בה.

עליות בני איטליה בחבורות ר' אברהם רוויגו ור' חיים ן' עטר חיזקו את הקשרים האישיים
עם בני הארץ. והדרכים היו נוחות, כי ספינות סוחר יהודיות שטו בחלק זה של הים התיכון.

יהדות איטליה נענתה בעין יפה לבקשות מן הארץ ותמכה בתושביה. חבורות עולים גדולות
שעברו דרכה או יצאו ממנה, זכו בה לתמיכה כספית. ההיענות גרמה לריבוי השלוחים מארץ
ישראל, ששהו זמן ממושך בקהילות איטליה. כך ניתנה האפשרות לכל המתעניינים בנעשה
בארץ לקבל פרטים עליה ממקור ראשון. בדרך זו בא גם הרמח"ל לידי קשרים אישיים עם
שלוחי הארץ.

שלוחי חברון מספרים. "את אשר ראתה עינינו בחודש סיון ה' תפ"ט שהיינו מוזמנים אצל אבי
הבחור כדי לאכול אצלו בשבת". הם דיברו אתו "באיזה דברי תורה" ובאו למסקנה, שלא ריק
הוא, אבל אינו שונה ואינו מבין יותר מבחורים אחרים. שלוחים אלה שהו זמן קצר בבית
רמח"ל ויש להניח שלא דיבר אתם בסודות הקבלה והיכרותם היתה שטחית בלבד.

רושם אחר ממנו קיבל ר' רפאל ישראל קמחי, שליח צפת, המעיד בפני רבני ויניציאה בג' כסלו
ת"צ בזה הלשון:

מן האמור מסתבר, שלרמח"ל היה מגע בלתי אמצעי עם אנשי הארץ, שאפשר לו לדעת מן
הנעשה בה. כיון שבית אביו היה פתוח לשלוחי וחכמי הארץ, לא מן הנמנע הוא שהיו לו
פגישות נוספות, שזכרן לא הגיע אלינו. המגע לא הצטמצם בהיכרות בלבד, אלא בהתפתח
לעתים עד לקביעת עמדה מצד השלוחים כלפי רמח"ל. יש מהם שהצדיקו אותו ויש שהרשיעו
.וימירחמל ופרטצהו

ראוי גם כן לציין ששנים מן הקרובים אליו, ר' בנימין כהן ויטל מריגיו, רבו, ויקותיאל בן
החסיד יהודה ליב מווילנה, מתלמידיו, טיפלו אף הם בעלייה לארץ ישראל.

בדיון על עלייתו של רמח"ל לארץ, אם היתה זו תגובה למקרה מסויים בחייו או תוצאה של
שיקול דעת ממושך ותוחלת שקיננה בלבו במשך שנים רבות, אפשר להעזר בעובדות ורמזים
.םייולג

בסוף שירו של שמחה קאלימאני, מחביריו ומעריציו של רמח"ל, שנדפס בסוף החוברת
"חנוכת הארון" באה פיסקא כזו:

ברם העדות השנייה ברורה ומפורשת. במכתבו של רמח"ל לר"י בסן, באלול ת"ץ, נאמר:

:ד"קת תנשב ול בתוכ קזח בקעי ודימלת

פרטי עלייתו של רמח"ל לארץ, מעשיו בתוכה, זמן פטירתו ומקום קבורתו אינם ידועים
בבירור ושנויים במחלוקת. בפרשה זו החומר מועט והעדויות סותרות. בירור החומר עלול
להבהיר את סבות עלייתו ואת תולדותיו בשנות חייו האחרונות, שמהן סיוע להבנת אישיותו.

אין בידינו עדות מוסכמת על דרך עלייתו. ר' אברהם ריגייו מספר במכתבו למ. ש. גירונדי,

על רמח"ל מארץ ישראל היא מכתבו הקצר לתלמידיו באמשטרדם, שנשלח הנושארה העידיה

על פי הכתובת של דוד פראנקו מינדס ודוד דא פונסיקא, בו הוא כותב בין השאר: "אמנם הנה
עת קציר העת, כי אין הזמן נותן לכל אלומות האגרות אשר צריך אנוכי אלם, אך בזמן אחר
אשר ירבה הפנאי וימעט העסק, אשתדל להאריך ונמצאתי עתה לווה לפרוע לאחר זמן".
תאריך המכתב: "עכו, יום א' כ"ב לחדש תמוז תק"ג".

נמצאת בספור מסעו של ר' אברהם ישמעאל חי סנגויניטי, תלמיד בעל "אור היינשה העידיה

החיים", שעזב את הארץ לאחר פטירת רבו בשנת תק"ג. הוא יצא מירושלים באמצע מרחשון
תק"ד והגיע לליוורנו בתק"ה. ביום א', ראש חודש כסלו תק"ד, בא לעכו והוא מספר: "ושם
בעכו קיבל אותי בסבר פנים יפות החכם השלם כמוהר"ר משה חיים לוצטו ז"ל [נוסף ע"י
אלש ליבשב [תירכונ האיפ] אקוריפו [עבכ = וליפאק ילוא] ואיפק יל חלשו ותיבב [קיתעמה
לשלם גאפא"ר [מס דרכים] שכן הוא המנהג בעכו ובצידון שכל מי שהוא פראנקו [יליד
אירופא] אינו משלם לא גאפ"ר ולא פארג [מס קרקעות] ולא שום דבר.

היא באיגרתו של ר' יעקב חזק, תלמיד רמח"ל בפאדובה, בשם כל חברי תישילשה העידיה

בית המדרש מיום ח' באייר תק"ד. על אגרת זו מעיר אלמנצי. "לפי הנראה נשארה האגרת הזו
רמש רשא 'בהו ל"חמרל חלש רשא תוקתעה 'ב הנממ השע וא ,הכרדל הכלה אלו בתוכה לצא
."ושרדמ תיב יבתכב ונלצא

בין השאר כותב ר' יעקב חזק:

על פטירתו מצויות בידינו כמה ידיעות והעיקריות בהן שתים, האחת אגרת מאת מחדשי
הישוב בכפר יסיף, והשניה כרוז רבני וגאוני טבריה.

אגרת מחדשי הישוב היהודי בכפר יסיף נכתבה בט"ו אלול תק"ז בידי תושבי המקום וחתומים
עליה עשרה אנשים. האגרת נתנה ככתב המלצה לשלמה עבאדי, מיסד הכפר, שסבב בתפוצות
הגולה לאסוף כספים לטובת המקום. היא פונה אל:

:רמאנ ל"ז [ל"חמר] ברה לש ותריטפ עידוהל ב"בות הירבט ינואגו ינבר ובתכש תרגיאב

המילה אק"א היא משובשת ולא יתכן שרבני טבריה כתבו כך, אבל אדם מאירופא עלול .א

לטעות. לי נראה שאין טענה זו עומדת בפני הביקורת, כי איש אירופה, שידע לכתוב טבריה
ועקיבא בצורה נכונה, חזקה עליו שידע גם את הכתיב של עכו. ואפשר להסכים במקרה זה
שיד מוסיף או מעתיק בדבר.
באיגרת כתוב: "בכ"ו אייר בעיר אק"א סמוך לטבריא ונקבר בטבריא אצל ר' עקיבא ע"ה. .ב

יערי טוען ובצדק, שרבני טבריה לא היו כותבים כך, כי המרחק בין עכו לטבריה שווה לכל
רחבה של א"י. אך גם במקרה זה יש לקבל דעת גינצבורג הסובר, שיש כאן תוספת. ולא רק זו
בלבד, אלא שלדעתי נוספה הפיסקא, אשר הבאתי לעיל ולא רק המלים "סמוך לטבריא ונקבר
בטבריא אצל ר' עקיבא ע"ה", היות ובהמשך נאמר שוב "…אצל ר' עקיבא ונפטר בכ"ו אייר" –
ומה ראו הכותבים לחזור פעמיים על אותו דבר? כן קיימת סתירה בין שתי פסקאות אלה שמן
רטפנש הנושאר האירקב רבתסמ היינשהמו הירבטב רבקנו וכעב רטפנש רבתסמ הנושארה
הירבט ינבר תרגיאשו וכעב ל"חמר ייח לע עדי רשא ,רחואמ קיתעמש רשפא .הירבטב רבקנו
היתה לנגד עיניו, בא להסביר הסתירה בין שתי המסורות והוסיף משפט זה. ולא נטעה אם
נייחס התוספת למ. ש. גירונדי מדפיסה הראשון של האיגרת. ואף על פי שאין ראיה מכרעת
לדבר, מעורר העיון ב"כרם חמד" בו נתפרסמה האיגרת לראשונה, את הדעת על כך. הדברים
נדפסו כך: "נפטר הוא וכל בני ביתו במגפה לפני ה' [בכ"ו אייר בעיר אקא…". לפני המילים
"בכ"ו אייר" נדפס סימן של סוגריים, שאינן מסגרות אחר כך ולדעתי זו טעות דפוס. וכן כל
מקום שיש בו סוגריים באיגרת זו הסברת גירונדי בתוכם. ויתכן שתוספת זו היתה כבר בכ"י
.תיפרגואיגה תועטהו א"קא בותכה תא הריבסמ וז החנה .ידנוריג יניעל היהש
יערי טוען, שאין להניח, כי בשעת מגפה יטלטלו גויה לרוחב הארץ וכי אין ידיעות על מקום .ג

בשם אק"א ליד טבריה. הנחתו הראשונה צודקת, אם כי אין בידינו פרטים על המגפה ומעמדו
של רמח"ל בארץ ישראל. לטענתו השניה יש להעיר, כי בסביבות טבריה יש כמה מקומות בעלי
שם דומה, שזר יכול להחליפם לאק"א בה במדה שהוא עושה זאת לגבי עכו.
לדברי יערי, כתובה האיגרת בהערצת תלמידים. ברור, שאין ממש בטענה זו כל זמן שלא .ד

הוכח, שבטבריה לא היו תלמידים מעריצים לרמח"ל. ואפילו היו, אין כאן סיבה שבגללה
הוצרך רמח"ל לגור בתוכה.
יערי מעיר, שבסוף האגרת לא באו שמות הרבנים החותמים. אך לדעתי, אין כאן ראיה .ה

לפסול, כי יתכן והם נשמטו בהדפסה, כמו המקום והתאריך.
יערי טוען, שאלמלי נקבר רמח"ל בטבריה היתה המסורת נשמרת, כי היישוב בעיר זו לא .ו

פסק כל השנים. אמנם דברי ב. טולידאנו סותרים טענה זו וכן מסורתם של כל הביוגראפים
של רמח"ל, החל ממ. ש. גירונדי – תקצ"ז, אלמנצי – תקצ"ח והאחרים עד ימינו. ברם, עדותו
של טולידאנו היא מאוחרת. והביוגראפים הקודמים העתיקו זה מזה מבלי לבדוק. עובדא
היא, שאין בידינו מסורת על קברו של רמח"ל מאנשי טבריא, או ממבקרים בטבריא. ואלה היו
רבים. אין להניח במקרה זה שהעדות אבדה.

:יתוחנה ססבל הסנא

: באיגרת אין כל רמז למקום בו נכתבה ואני סבור, שזו נכתבה באיטליה בידי נימוק ראשון

אנשים, שהיתה להם הרשו להשתמש בתואר "רבני וגאוני עיה"ק טבריה", כי ידוע שבאיטליה
סבבו באותן השנים שלוחי טבריה ויהודי ארץ זו היו מראשי התומכים בשלוחי א"י
ובישיבותיה. בידינו ידיעות על הלל פדואה ושלמה רקח מויניציאה, שהיו גבאי קרן טבריה.

בשנים אלו (תק"ב-תק"ה) שהה ר' חיים ויטורה שליח ישיבת טבריה בקהילות איטליה ונעזר
הרבה ע"י גבאים אלה.

מתוך איגרות רמח"ל אנו למדים, ששלמה רקח היה מסייע לחוגו של רמח"ל. הוא עזר
לרמח"ל בהיותו באמשטרדם לבוא במגע עם תלמידיו בפאדובה, על ידי קשרי המסחר שלו.
נראה, שהוא לא היה מתווך בלבד וייתכן שהעביר גם את המכתבים מרמח"ל לתלמידיו בזמן
.וכעב ותויה

מתולדות רמח"ל אנו למדים שהיו לו ולחוגו קשרים עם הלל פאדובה. אך רופפים מאלה שהיו
לו עם שלמה רקח.

מספורו של ר' יקותיאל תלמיד רמח"ל על בית הכנסת "אור תורה" ועל עלייתו לארץ אנו
שומעים על קשרים הדוקים בינו לבין הגביר שלמה רקח. בבית כנסת זה מיסודו של שלמה
.ל"חמר תרובח הדמל ,חקר

המן האמור אפשר להסיק, שלתלמידי רמח"ל היו קשרים עם שלוחי טבריה וישיבתה, ואלה
פירסמו איגרת זו בשם רבני טבריה.

דבר דומה מוצאים אנו בהסכמת שליחי צפת שבה כתוב לאמור: "טופס קיום התקנה הנ"ל
וגזירת חכמי רבני א"י תובב"א" ובהמשך:"אתינא בכח המסור לנו מחכמי רבני גאוני עה"ק
צפת תוב"ב לקיים כל דבר ולגזור בכח התנא האלוקי הרשב"י ז"ל ושאר תנאים הטמונים
בגליל העליון הנז"ל". וכן חוזרים על כך בחתימה.

מדוגמאות אלו מסתבר, שלשליח הארץ היתה כנראה הרשאה מסוימת מטעם הרבנים
ששלחום לפרסם דברים בשמם.

ויהש ,הירבט יחולש תמכסהב ,הילטיאב המסרופ תרגיאהש ,חינהל רשפא רומאה דוסי לע
קרובים לחוגי רמח"ל. לאיגרת זו היו שתי מטרות:

פירסום העיר לצרכי אוסף כספים..א

פאור זכרו של רמח"ל ע ידי ציון מקום קברו ליד זה של ר' עקיבא..ב


סיוע לכך שהתעודה נכתבה ע"י אנשים מחוגו של רמח"ל, אפשר למצוא בדמיון :ינש קומינ

אשר בינה לבין הספד, שנישא על רמח"ל על ידי אחד מתלמידיו והוא כנראה ר' מ. ד. ואלי.

הדמיון מתבטא גם בתוכן וגם בלשון. "רבים השיב מעוון" נכתב בתעודה שלנו, ובהספד:
"כמה אנשים החזיר בתשובה". בסיום ההספד נאמר: "ואז תהיה נחמתנו שלמה כי נהנה עוד
הפעם מזיוו" ובסיום האיגרת: "ויהי רצון שבע"ה יהיה חלק[נו] במחיצתו אכי"ר".

באיגרת ובהספד מדובר על מאמציו הרבים לעלות לארץ ישראל. אשר ללשון – בולט השימוש
,"הזה קידצה לש ותוכז היה לודג המכ" – "המכ" הלמבו "הבשי הכיא" "קידצ" ראותב רזוחה
."ברה תלעמ היה זירז המכ"

בהספד נסיון לקשור שמו של רמח"ל בטבריה. הדברים אינם מפורשים אבל הם נרמזים בקטע
זה: "כמה זריז היה מעלת הרב לקבל שבת בזמנו… יש לנו בגמרא שר"י אמר יהי חלקי בעולם
הבא עם יושבי טבריא המקדימים לקבל את השבת".

באיגרת ובתוספת שבה אינה מופיעה שנת פטירתו של רמח"ל, אלא נזכרים :ישילש קומינ

היום והחודש בלבד. הסיבות לכך יכולות להיות אם משום שהאיגרת נכתבה בשנת פטירתו
ולכן לא היה מקום לציין זאת בגופה אלא בתחילתה או בסופה, או שלמחברים לא היה תאריך
זה ידוע. היום והחודש נשמרו אצל המשפחה והתלמידים כיום זכרון והשנה נשכחה או שלא
.שארמ הרורב התיה

האיגרת כתובה בהערצה רבה, הערצת תלמידים ומוקירים שיש בה מיסוד :יעיבר קומינ

האגדה. כזה הוא הספור על זכותו הרבה של רמח"ל שבגללה סבב הקב"ה את הדברים כך
שלמרות המניעות המעכבות לקחו אלוקים על כנפי נשרים והביאו לארץ אצל ר' עקיבא. כוונת
הדברים לרומם את רמח"ל ולהעטות על מסבות מותו זיו-קדושה ומכלולי-אגדה, כמו גם
.הירבט ריעל תמוסרפו הלומעת תושעל

שנת פטירתו של רמח"ל מוטלת בספק. היום והחודש, כ"ו באייר, ידועים ואילו לגבי השנה יש
הסוברים תק"ו ואחרים תק"ז.

אם נעיין בדבר ניווכח, שאין התאריכים השונים תוצאה מהסתמכות על מקורות שונים, כי
כולם שאבו מאלמנצי, הכותב: "כי קרוב לשנת תק"ז ביום כ"ו אייר, מת עם כל בני ביתו
במגפה, בעיר עכו (ושמה היה גם בשנת תק"ד) והיתה מנוחתו כבוד, בטבריא, טרם מלאו לו
שנת הארבעים. המקור לדברי אלמנצי הוא מ. ש. גירונדי, שכתב בכ"ח, ,IIעמ' " :61ובן
ארבעים שנה נקרא אל השמים מעל לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו…" ואחר כך מועתקת
,הרמאש ,תרוסמ דוסי לע התשענ ותריטפת נש תעיבקש ,רבתסמ .הירבט ינואגו ינבר תרגיא
שנפטר ביותו בערך כבן ארבעים ולפי חישוב, שנולד בשנת תס"ז.

אם כך או אחרת, הרי ברורים הם גבולות השנים בהן נפטר. באות בחשבון השנים תק"ד,
תק"ה, תק"ו, תק"ז. ידוע לנו, שבשנת תק"ד בחודש מרחשון היה עדיין בחיים, וזאת על יסוד
מכתבו של סינגויניטי, שהבאנו לעיל. וכן ידוע, שבאלול תק"ז היה בין המתים, על פי איגרת
מחדשי הישוב בכפר יסיף.

המקורות האחרים על חיי רמח"ל בארץ ופטירתו נכתבו לאחר מותו. והם:

הב .דיפסמה לש ותומ תנש אוה ,ז"לקת ינפל בתכנ ,ל"חמר לע ילאו .ד .מ 'ר לש ודפסה .א

ידכ ונוממ לכו ותרוכשמ לכ בזעש דע" ,י"אל תולעל ל"חמר לש הלודגה ותקושת לע תודע
ללכת לארץ" ולהלן הוא אומר: "מעלת הרב נפטר בזמן של מגפה" וכן שנפטר עם בנו.
דוד פראנקו מינדס כותב בהקדמה בשם "זמרת האר"ש" למאמרים "דרך חכמה", .ב

"מאמר ההגדות", "מאמר העיקרים" ו"מאמר אור הגנוז" (י"ז אדר תקמ"ג): "כמוהר"ר משה
חיים לוצאטו נשמתו יצאה בטהרה בארץ הקדושה".
ר"רהומכ יפמ יתעמש ינא" :רמאנ 231 'מע ,"הילטיא ינואגו לארשי ילודג תודלות"ב .ג

שלמה דוד מהזקנים נר"ו מ"ץ בק"ק לוגו, שבהיותו בפאריז סיפר לו איש נאמן שרב גדול
וחסיד כש"ת מוהר"ר מלאכי העיד לו, שנמצא בעכו כשנפטר הרב לוצאטו ששימשו איזה ימים
קודם פטירתו ומצאו עניו מאד ובשביל זה טרח עצמו להוליכו לקברו בארץ ישראל זיע"א".
מסורת זו, שהתגלגלה דרך כמה אנשים, יש להתייחס אליה בזהירות. ברם, היא מעידה,
שרמח"ל חי בעכו ונפטר בה וכי מקום קבורתו בארץ ישראל. המקום לא נזכר, אך הוא יכול
להיות בגבולה של העיר, שהוא בארץ ישראל. כנראה לא נקבו בשם המקום מפני שלא היה
.עודי
ועיגהבו י"אל תכלל עסנו וינתמ רגח וטאצול ברהש דע" :רמאנ ,229 דומע רוקמ ותואב .ד

לעכו נתבקש לישיבה של מעלה וגם זה המאורע נחלק לשני טעמים כי צריו ומקטרגיו אמרו:
ראו, מה עלתה בידו והרי זה אות כי מן השמים לא הסכימו על ידו והקדוש והחסיד מוהר"ר
ישעיהו בסן השיב, דאדרבא זה מוכיח יותר גודל נשמתו ושהיה אור גדול ומפני שהיה ניצוץ
נשמת מרע"ה כמו שהיה גם כן שמו משה, הילכך לא זכה כמוהו ליכנס לא"י. הדברים
המשובשים מבחינה כרונולוגית, מעמידים אותנו על הלך הדעות בקשר לעלייתו ופטירתו של
רמח"ל. מתוך קריאת דברים אלה אפשר אולי להבין את "אגרת רבני וגאוני טבריה"
כאפולוגטיקה על רמח"ל בהוכחה שנפטר ונקבר בארץ.
ב"שם הגדולים החדש", ווארשה ,1864מסופר שכשעלה רמח"ל "להר ה' בירושלים .ה

עיה"ק תוב"ב חרדו זקני העיר רבתי עם נגדו ונתנו לו תואר גאון ובשם בוצינא קדישא חסידא
ופרישא קראו אותו ונתנו כבוד לשמו ולזכרו. גם העידו עליו אז גדולי עולם כי זכה למדרגת
גילוי אליהו זכור לטוב". ברור, שדברים אלו אינם אלא דברי אגדה, במגמה בולטת לקדש שמו
.ל"חמר לש

ולבסוף, ראוי להתעכב על השיר "משכיל שיר לחמי טבריא", המיוחס לרמח"ל. השיר נדפס
לראשונה ב"המגיד", תרל"ב, גליון 21על ידי יעקב טאפכאווער, שקיבלו בכתב יד מאת פראנץ
דעליטץ, שקבלו מד"ר רוזענטהאל המעיד, כי השיר "נעתק מאת דון אליהו בסאנה ס"ט
באזמיר בשנת תקע"א". והסכימו עליו רוב החוקרים שהוא מזויף באשר משקלו אינו כמשקל
שירי רמח"ל ולשונו קרובה ללשון סופרי ההשכלה ושונה מזו של רמח"ל. גם תיאור הנוף אינו
מציאותי ואינו מתאים לטבריה והמקור שממנו הגיע השיר הוא מפוקפק. מהשיר עצמו אין
להסיק כל מסקנות; הוא יכול היה להיכתב גם לא בטבריה.

על חיי רמח"ל בארץ מעטות מאד הידיעות ואף תופעה זו מאלפת היא.

פרט למכתביו לתלמידיו באמשטרדם והמכתב לפאדובה, שלא הגיע לידינו, אין לנו ידיעות
ממנו. עליהן יש להוסיף את עדותו של סנגויניטי. ומתמיה הדבר, שכן הוא בעצמו הבטיח
לתלמידיו, שיכתוב אליהם ויאריך במכתביו. כמו כן אין בידינו שום חיבור שכתב בארץ. ואכן
פליאה היא בהתחשב עם פוריותו בכתיבה ושקידתו בלימודים, שבמשך שלוש או ארבע שנות
שהותו בארץ לא כתב דבר. שתיקה זו יכולה להובילנו אל המחשבה שאולי שהה פחות מכן
בארץ ויש איפוא, להקדים את זמן פטירתו ככל האפשר, עד לשנת תק"ד. הקדמת תאריך
הפטירה יכולה לסייע לנו בהבנת פרשת חייו בארץ.

ביחס למקום קבורתו כדאי לקחת בחשבון, שהחומר אשר בידינו נכתב שנים מועטות לאחר
פטירתו והוא דן בא"י ועריה ומתאר את המקומות והקברים ושמו של רמח"ל נזכר בקשר
להם. מפליא שאין מקום קבורתו נזכר, כי אין להניח, ששמו לא היה מפורסם בארץ. אלמלי
ידעו המבקרים את מקום פטירתו היו מספרים לנו על כך, פרט לעדות מאוחרת מאוד אין לנו
כל מסורת על קברו, חוץ משתי התעודות הסותרות זו את זו. מכאן אפשר להסיק, שכבר סמוך
לפטירתו לא נודע מקום קברו.

הפיסקא ב"אהבת ציון" האומרת:

מסיעת להשערה בדבר מקום קבורתו. רמח"ל מת במגפה ואפשר שבערב שבת או בשבת עצמה
(הדבר תלוי בשנת פטירתו) ולכן נקבר בגבולה של עכו, שנחשב כארץ ישראל, ולא הובא אפילו
לכפר יסיף. מקום קבורה זה היה ארעי ונשכח ולא נשארה כל מסורת עליו. הסבר זה מתאים
למקורות השונים שהעתקנו לעיל – אינו נוגד לאיגרת מחדשי הישוב בכפר יסיף ולדעתי, אפשר
לישבו גם עם איגרת רבני טבריה.

תלמידיו מבקשים ממנו "שיודיענו איזה חידש ותהי זאת נחמתנו כי אהבתו חרושה על לוח
לבנו", אך תשובתו אינה ידועה. לרמח"ל היתה דרך נוחה למשלוח מכתבים. הם הועברו
.ותליהקב הירבט יאבגו רחוס היהש ,חקור ריבגה תרזעב

מעדותו של סינגויניטי מסתבר, שהיתה לו לרמח"ל דירה בעכו ולפי שידע את חוקי המקום
סייע בידי יהודים שעברו בעיר.

לדעתי, לא נתכווין רמח"ל לקבוע את מושבו בעכו ולא עסק בה בעבודה של קבע. אפשר שנהג
כדרך בני דורו והבטיח את קיומו בדרכים המקובלות. עכו שימשה לו כתחנת מעבר לאחד
המקומות הקדושים. וכן מספר אלמנצי: "ולפי דעתי זאת היתה נסבה מעמו ללכת אחר שנת
תק"ג לירושלים (כי אז אויבו חאגיז הלך בשליחות בערי המזרח ולא בחר עוד בירושלים)".

הוא לא הגיע למחוז חפצו בשל שיבושים בדרכים ומגפות. יתכן ויש בפיסקא שבאיגרת רבני
טבריה רמז לדבר: "כי היתה מן הנמנעות בדבר דלא אפשר שהיה יכול לילך בארעא קדישא".