שירת הבית הישן – זלדה

עם שירי המשוררת זלדה אנו באים בתחומי שירה רליגיוזית של אשה עבריה בדמות שרה בת
טובים, אשר שני ערוצים לה :
מזמור לבית הישן – ולאורו הפנימי הזורח, והבית הוא – היכל וטירה העומדים על תלם .א

לנוכח שלטון האין, על אף קרבת התהום.
השיר האישי של האשה הדוויה כשהמוות מציץ מבין החרכים. .ב

דחמ .תילוכנלמה המינה תא ילנוסרפה רישה טיטרמ ,רשואה שגר תא הלעמ תיבה רישש דועב
– הקסם השפוך על בית אם וזכר סב, ומאידך – הנפש הבוכה במסתרים, כך שהשיר עומד
בסימן של פיצול:

אכן – אין כאן שלמות מונוליטית, של המברך על הרע כשם שהוא מברך על הטוב, והרבה
רוחות וקולות נכאים בוקעים מבעד השקט והבטחון, אך זה ביטוי לגיטימי ביותר. ומי ששר
"שיר השירים" זכאי גם להעלות הגיונות של "קהלת". השירה הזו מפגינה בריש גלי את הקשר
המהותי בין הבית על הארץ, לבין גרמי שמים ("הבית הצנוע שתף להלולות השמים").
הבית-האדם קרוב אל ההרים המתנשאים העטופים סוד, וכן אל העפר שמתחת לבית. כלומר –
ליסודותיו, או מה שטמון בהן – עולם הצומח והדומם, ועל אף זה נשאר הבית יציב. ולא עוד,
הבית הוא מלא אוירה רוויה חסידות ושירה, אהבה ושמחה, והאם היא כאן הצומת. היא
כולה מתרוננת בתפילותיה. כלפי האם זה לא בית – זה הכל. חדרי הבית גדולים, הרגשת רווח
ורוממות רוח שלא מעלמא הדין, והתפקידים מתחלקים בין עולם המעשה ובין שבת העולם,
אך הכל טבוע חותם הדור הישן. אצל זלדה יש אפילו גלוריפיקציה של הבית הישן. זוהי הוויה
לש היצקיפינוסרפ הווהמה בסהמ השוריב הילא הרבע רשא הנומא תשוחת חכב הקוציה
:אקיפסד אקיפס ירייש אלל תומילש

הופעתה של המשוררת – בעולם האבן הסטאטי (פרחתי בבית אבן בלי על) העומד בפני רוחות
סוערות בעוד שהיא לכודה באור וגם בחושך, ובעיקר ברזיה של ירושלים.

המשוררת ניצבת נפעמת מול גבהי שמים מכוכבים. ההסתכלות אל נופים מולידים בתוך תוכה
את ההתפעמות של סודות הבריאה. מי מהמשוררים המודרניים רואה עוד היום יופי זורח
.םיבכוכב

הן השמים הפכו בוהו בליבותיהם והכוכבים כאיצטרובלים שנשרו. שירה של זלדה הוא
תולדה של מראה עיניים. יש קשר ישיר בין שירה והמראות המובילות אותה אל ארמונות
מחשבה. היא רוצה לפרוץ את המחיצות בין מעשה אלוהים ומציאותנו היומיומית, ובכח קשר
זה לגשר בין המחשבה והמעשה, ולכן הים בתפארתו במרחביו ובעמקיו מסמל בשבילה אמת
מידה, או יותר נכון מימד אחר, לא זה של הרחוב אנושי הקטן המוגבל, אלא של הקוסמוס,
של עולם יה.

שירת זלדה היא שירה שמרנית אך מהולה היא יסודות ליריים אינטימיים… הים – עבורה –
יסוד רענן, המרחיב אופקים. היא רגישה ליופי, לצמח, לצפור, ועצמים צבעוניים עד ש"אפילו
וילון צבעוני עלול לשנות את כיוון מחשבתי". רגישות זו היא אולי ניגוד גמור לביתה המסוגר,
אבל היא מובנת למצבו של אדם שהרבה רצונות או רציות שלו נכלאו באיבן.

בין שירת זלדה והמציאות קיים חייץ, ואפילו תהום. קול רפה של אישה ביישנית ביתית בדור
עז ואלים, אלא שכנגד אותו להט של דור אנשי ממכר ופרסום, של עולם מסוכסך, יש לזלדה
ש"י עולמות. כנפי האמונה סוככים על פניה. שירה נוטה גם לאפיק סוציאלי, וליבה עם
הגלמוד ועם העייף. בעולם מתפורר נשאר האדם אטום לקריאת זולתו, ורק לאלוהים יש פנאי
להקשיב לבכי הערירים. הפנאי, או במילים אחרות מימד הזמן הוא האנטיתיזה המובהקת של
רשוכ תא דביא רשא להובמ רוד לש הציר הציא התוא .תררושמה העיבצמ הילע ,הז ונירוד
השמיעה של הולם לבו, של מצפונו, ורתם עצמו במרץ של חלל, גרם לטשטוש הדמות
האנושית. אין לאדם פנאי. האידיאה התנכ"ית התבטאה בשקט, של "איש תחת גפנו ותחת
תאנתו" ואילו העונש שריצה קין היתה נוודותו. אך כיום הנוודות היא הריתמוס של עידן
המודרנה. מכאן שכלפי המשוררת, האדם הוא קנה רצוץ – שאין להשעין עליו. ורק:

אדם יהודי זה – הוא האידיאה שבשירת זלדה. זהו אדם של עמדה חפשית ושקט מוחלט, שקט
של "ה' לי לא אירא מה יעשה לי אדם".

אולם גולת הכותרת בשירתה היא התנופה של שירי השבת. אין זה אמנם שיר יחוד בנוסח בן
גבירול או יהודה הלוי הקושר כתרים על הברית בין עם ישראל ליום השביעי, אבל אין ספק
שישנה כאן הזדהות מלאה עם שבת של דורות.

:וא

יש ומבצבצת מחשבה רחוקה על שלג ויערות מוות, ואולי גם דמעה ניגרת, אבל הבהוב הנרות
.תורודה לגעמ לא הריזחמ

כך מזדהה המשוררת עם כמיהת העם תוך מתן ביטוי לתשוקותיו. זהו מוטיב עממי אשר מצא
השלמתו בווידוי אישי – יעודו של עם בתודעה של משורר. בין שבת וחול קיים קיטוב גמור
אצל משוררת של ימינו בעוד שבעבר הוו יום חול למעין פרוזדור לטרקלין.

אצל ר' יהודה הלוי חולפים ימי המעשה כבזק:

כי השבת היא לה מעבר, או קפיצה למציאות אחרת לעולם נאצל, למעין מטמורפוזה של
לכב תורנ קילדהל ,שדוק תדובע הל איה תבשהש שפנ תאירק איה הלש האירק .שפנה
.תומלועה

שירה קשור ביסודות תחביריים ולשוניים החצובים מן המקרא, אך היא לא משתמשת
במקרא לצורך פארודיסטי. להיפך, משלבת אותו לשרשי שירה היצוק בו כבמקשה אחת.

שירתה אינה מתגלית בציורי תמונות. לא העצוב הפלסתי הוא הקובע. הוא מעין שיח סוד עם
עצמה, עם דמה, עם הערב והפרח.

היא מהרהרת בעצמה, בהליכותיה על כל הסובב אותה. העולם הוא מחוצה לה והיא בפינתה
חושבת עליו ובורחת אל עצמה. אין בה תמימות. היא ערה למתרחש. היא פקוחת עיניים אבל
היא נשארת בצל. שירתה היא שירת הבית הישן וביתה – מבצרה. זהו חותמה של ספרה
הראשון "פנאי".

בספרה השני "הכרמל האי נראה" חלה תמורה נפשית, כי בד בבד עם המהות החיצונית
המגלמת את הבית והנוף הנראים לעין, עולה וצומחת אצל זלדה מהות פנימית של נוף פנימי
החקוק בבשרה והמשתלב עם תמצית האושר.

נוף זה קשור ליסוד טרנסצדנטי האומר מודעת מוחלטת לאטמוספירה נטולת ממשות של
כיסופי רוח, המוצאים את ביטויים במציאות נאצלת של "נגה רקיעים", "ניגון עשבים"
ו"שמחת עננים". ראייה סינופטית החודרת מבעד לשטח, והיא מעוגנת בעולם דמיון עתיק
יומין, מקום שם הגן עדן ולחש מלאכים אינם בבחינת חזיון לאחרית הימים, כי אם ממשות
.תוימשג תלוטנ

תוכלמל ונתוא הריבעמ איהו ,תילילצ תינבתבו הקירופטמב הפורצ איה הדלז לש וז הריש
מסתורין עטויה חלום.

אנו שרויים בעולם מאגי של נפש קסומה אשר אלפי שנות אור מבדילים בינינו, אך עם זאת
שמים אלה וחושך זה כה קרובים לנו, עדי כדי הזדהות עם גרמי שמים ועם סוד היקום.

בשירים אלה בוקעת האלמנות, הכמיהה למצוא סעד נפש וחסות, כאשר הנימה הפסימית
("מה אנוש כי תזכר?" ) מתחילה לכוסס. ישנו אמנם חלום על היכל, אבל הוא עטוף חושך.

האב והאם בוכים בהיכל החשוך, והסב נוטש את מקומו. אנו עדים לניתוק הקומוניקציה בין
.תורודה תויוברת

דמוע דכנה וליאו ,דבלב בהז יזמר באה ייחב ולת ,תישמשה החירזה תא למיס בסהש דועב
בסימן בדידות קיומית. כאן חלה תמורה נפשית :

רגש היתמות הפנימית גואה והנפש מתחילה לשוטט בחלל, כי חל מעבר מן המהות הנראית
לעין אל המהות הפנימית. האדם שנפגע מחפש את צילו של יונה. הוא מבקש לברוח, אם כי
היא יודע שהזעם, ורק מאוחר, הרחמים, נכונו לו. דרכה של המשוררת מתנהלת בעקבות
האלוה, אם כי השבילים אליו נשתבשו. צילו של יונה ומראהו של איוב מתגלים בשינוי פנים
.תררושמה ייחב רבשמה בקע

הישימון האכסיסטנציאלי מהלך פחדים ומגביה את תחושת המצוקה של "האני" הבוכה,
.החטה לש קבא הב שי רשא

היא מעלה את קולו של האיש מארץ עוץ, כי היא מבקשת תנחומי האלוה.

נחמת האדם מגיעה עד החצר החיצונה וכל יכולתו היא העמידה ליד השער. אך המשורר צופה
להסיר את המחיצה בין הרשויות, כדי לזכות בנחמת הישות האלוקית, כי היא רואה בו יסוד
עולם וסמל לנצח.

שירת זלדה היא בבחינת צמיחה של איזו תחושה מואצת. אלה הם מראות וצלילים שאינם
נכתבים כי אם זורמים כמי נהר. היא משוחחת עם נפשה הבודדת, ועצבה הוא כה עמוק, כה
כמוס, שהיא מכסה באותיות ובמילים את היריעה ההופכת לדממה דקה. סגולות שירה זו הן
בפיצולה לפקעות, כי היא חתומה בעומק נשמתה עד תום, ונוגעת בשורשים.

הסתלקות הבעל יצרו בעולמה של זלדה מפולת נפשית, והבית אשר הווה מבצר הפך לתחושת
:ןויפר

"הבית הריק" אינו דימוי שירי כי אם תמורה גורלית אשר המוות הביא בעקבותיו.

אין כאן יחס דו ערכי, כי אם אמונה, מול ההתגלות האלוקית הכל נמוג. הייאוש הפרסונלי
אינו מגיע לכדי כרסום האמונה, כי הקול האלוקי מציין את תחום ההכרה של הנעלה
.טלחומה

זהו עולם מיסטי המדובב בלשון סימלית, ודרכי התבוננות החורגים מכל אורנמנטיקה
.תינוציח

קיתע רבע ינפ לע ערתשמה ,הלבקו ך"נת ,תויממעו תודיסח לש הגיזמ אוה הדלז לש המלוע
תרגוס תונמלאה רשא ,רעצב הלולב השא ישחרל דחוימו יטנתוא חיש – התרישו ,ימינפ הווהו
עליה כחומת אבן על רקעה של ירושלים והריה.