שאלון ,006001קיץ תשס"א 2001

דמלנ אלש עטק

חובה לנבחנים בתלמוד ברמה של 5יח"ל

בשאלון זה שמונה שאלות, ועליך לענות על כולן.ב. מבנה השאלון ומפתח ההערכה:
.תודוקנ 100 – כ"הס                                                    

.ןיא :שומישב רתומ רזע רמוח .ג

.ןיא :תודחוימ תוארוה .ד

לפניך פסוק מן התורה וביאור מושג שיסייעו בידך להבין סוגיה זו.
"אל תאכלו ממנו נא ובשל מבשל במים כי אם צלי אש ראשו על כרעיו ועל קרבו".א

('ט ,ב"י ,תומש)
לאו שבכללות – לאו אחד שכולל כמה איסורים..ב



המצורף, וענה על כל השאלות .8-1חפסנבש היגוסה תא דמל

1 הלאש


"אין מבשלין וכו': ת"ר במים אין לי אלא במים שאר משקין מניין…"

מדוע ברור שבישול במים אסור? ( 5נקודות).א

כיצד לומדים חכמים שגם שאר המשקין אסורין? באר את דבריך. ( 5נקודות).ב

מניין לומד רבי ששאר המשקין אסורין, וכיצד נקרא לימוד זה? ( 5נקודות).ג

הנפקא מינה היא אם יבשל את הפסח בקדרה בלי נוזלים כלל, והוא מתבשל בנוזל .א

הנפלט מן הבשר.
לפי חכמים, הלומדים איסור בישול במשקין מקל וחומר, במקרה זה אין בישול במים וגם אין
קל וחומר שמפיג את טעמו, ולכן זה מותר. לפי רבי הלומד מריבוי, בריבוי כלול גם מקרה זה
.לושיב וב היה תאז לכב ירהש ,רוסאש
הקושי על שיטת חכמים [הלומדים מקל וחומר], הוא מה הם לומדים מהריבוי של "בשל .ב

."לשבמ
יישוב הגמרא את שיטת חכמים: מהריבוי נלמד שגם אם צלאו בתחילה ואחר-כך בישלו .ג

.בייח-

הגמרא שואלת על הדין של צלאו תחילה ואחר-כך בישלו, חייב. השאלה היא: מדוע .א

חייב, הרי צלה את הפסח כדין, גם אם בישלו לאחר הצלייה?
דברי ר' יוסי הם שאין יוצאים ידי חובת אכילת מצה, במצה שנתבשלה לאחר אפייתה. .ב

כלומר, שבישול לאחר אפייה נחשב כבישול, ובמצה מבושלת לא יוצאים ידי חובת אכילת
מצה. לכן, לפי שיטה זו, אם בישל את הפסח לאחר הצלייה, נחשב הדבר כבישול, ולכן חייב.
עולא מיישב שאלה זו כך: בדרך-כלל בישול לאחר אפייה או לאחר צלייה אינו נחשב .ג

כבישול, אך באשר לקרבן פסח גם בישול לאחר הצליה אסור, בגלל הריבוי של "ובשל מבשל",
.חספל תדחוימ איהש בותכה תרזג וזו

קושיית תוספות היא: לפי רב כהנא שמעמיד את הברייתא כר' יוסי, הסובר שבכל מקום .א

בישול לאחר אפייה ולאחר צלייה נחשב כבישול, חוזרת השאלה לרבנן, הלומדים מקל וחומר,
מה הם לומדים מהריבוי של "ובשל מבשל".
בשחנ היילצ רחאלו הייפא רחאל לושיבש רבוסש יסוי 'רד ,וז הישוק לע הנוע תופסות .ב

כבישול, למד זאת מהריבוי שנאמר בפסח "ובשל מבשל", ואם כן הפסוק אינו מיותר.

אופן ראשון – הכוונה היא לבישול לאחר צלייה. דהיינו, לפי שיטת ר' יוסי שבישול לאחר .א

צלייה נחשב בישול וחייב עליו, האם גם בישול לאחר שצלאו כל צורכו נחשב כבישול וחייב
?וילע
אופן שני – הכוונה היא לצליית כל צורכו בלבד. ושאלת הברייתא היא: האם הצולה את הפסח
כל צורכו עד דשויא חרוכא יהיה חייב? שכן אין זה נקרא צלי אש, אלא קלי אש.
רש"י שולל את הפירוש הראשון, כיוון שהפירוש הראשון הוא לפי ר' יוסי הסובר דבישול .ב

לאחר צלייה נחשב בישול, אם כן, מהו ההבדל בין מבשל לאחר צלי לבין מבשל לאחר צליית
?וכרוצ לכ

:הבושתה יבגל הרעה

זה לאו דווקא לר' יוסי,גם לר"מ למסקנת הגמרא לעיל בעניין פסח, בישול אחר צלייה
חייב ולכן כל ההגד בתשובה שזה דווקא לר' יוסי אינו מדוייק

, כיוון שלא אוכל אותו בייח היהי הבעיה הראשונה היא אם האוכל את בשר הפסח חי .א

.שא ילצ
לאכול את בשר הפסח חי, כיוון שאינו אוכל אותו לא נא ולא רתומהבעיה השנייה היא אם
."לשבמ לשבו אנ ונממ ולכאת לא" הרמא הרותהו ,לשובמ
על הבעיה הראשונה הברייתא עונה שאינו חייב, כיוון שהתורה אסרה רק נא ומבושל .ב

ולא חי. על הבעיה השנייה הברייתא עונה שאין הדבר מותר, כיוון שהתורה אמרה כי אם צלי
.יח אלו ,שא

לפי ההווא אמינא, פסח שבישלו בחמי טבריה חייב, כיוון שבכל זאת הוא מבושל, .א

."לשבמ לשבו …ולכאת אל" הרמא הרותהו
כיוון שהמבושל בשבת בחמי טבריה פטור, מפני שאין זה תולדות האש. אם כך בישול .ב

."לשבמ לשבו" קוספב לולכ אל אוהו ,לושיב בשחנ אל הזכ
לפי המסקנה, אמנם אינו חייב משום האיסור של "ובשל מבשל", כיוון שאין זה נחשב .ג

כבישול, אך גם אינו צלי אש, והתורה אמרה לאוכלו "כי אם צלי אש", וכיוון שאינו צלי אש
.בייח

הלאו הוא "אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל במים כי אם צלי אש" והוא כולל את .א

האיסורים לאכול את הפסח נא; לאכול את הפסח מבושל; ולאכול את הפסח במצב שאינו צלי
[אף-על-פי שמבושל, כגון בישול בחמי טבריה].
לפי רב חסדא, פסח שבישלו בחמי טבריה חייב מלקות, וכיוון שהחיוב נובע מהפסוק "כי .ב

אם צלי אש", שהוא לאו שבכללות, הרי שרב חסדא סובר שלוקין על לאו שבכללות.
לפי הברייתא שסוברת שהאוכל ממנו חי אינו חייב. אולם ברייתא זו סוברת שאסור .ג

לאוכלו חי כיוון שאינו צלי אש. כיוון שאינו חייב על אכילתו ללא צלי אש, הרי שברייתא זו
סוברת שאין לוקין על לאו שבכללות, וכדברי רש"י בד"ה "יכול יהא מותר".