את היות ירמיהו לנביא הוא תיאר במלים "וישלח ה' את-ידו ויגע על-פי, ויאמר ה' אלי: הנה נתתי דברי בפיך!" (ט). יונתן נמנע – כדרכו – מלתרגם ביטוי מגשים זה כלשונו, והוא גרס: "ושלח ה' ית פתגמי נבואתיה וסדר בפומי…", כלומר: וישלח ה' את דברי נבואתו ויערכם בפי… – ונכונה דרכו, כי ההגשמה במקרא אינה אלא תמונת לשון, וכוונת "וישלח ה' את ידו ויגע על פי" היא ככוונת "ויתן ה' את דבריו בפי", ללמדנו, ש"דברי ירמיהו בן חלקיהו", המובאים בספר זה, מה' הם; וכי בו נתקיים דבר ה' אל משה:
"ודבר אליהם" – כלומר לבני ישראל – "את כל אשר אצונו". אבל בתת ה' את דברו בפי ירמיהו הוא הודיע את יעודו ואמר: "נביא לגוים נתתיך (ה); "ראה הפקדתיך היום הזה על הגוים ועל הממלכות לנתוש ולנתוץ ולהאביד ולהרוס, לבנות ולנטוע" (י). ואנו תמהים, מהו שהפקידו "על הגויים ועל הממלכות", מהו "נביא לגויים".
וכבר תמהו על כך חז"ל, שדרשו את דברי משה "נביא מקרבך, מאחיך, כמוני, יקים לך ה' אלהיך" (דברים י"ח, ט"ו) ואמרו: "יקים לך ה' ולא לעובדי האלילים. ומה אני מקיים נביא לגוים נתתיך." – והשיבו: "בנוהגין מנהג גויים" (ילקוט שמעוני א' תתקי"ט). ורש"י קיבל מהם ופירש: "נביא לגוים – לישראל, שהיו נוהגים עצמם כעכו"ם". וצריכים אנו לומר, שתמיהתם "מה אני מקיים נביא לגוים נתתיך?" אמנם נבעה מן הסתירה – ואולי היא סתירה-לכאורה – שסותר כתוב זה את הכתוב "נביא… יקים לך ה' " – לך ולא לגויים; אבל יישוב התמיהה בתשובה "בנוהגין מנהג גויים" נראה להיות רחוק מפשט הכתוב.
כנגדם הבין יונתן את "נביא לגוים" במשמע נביא לאומות העולם; הוא תרגם את "נביא לגוים נתתיך": "נבי משקי כס דלוט לעממיא מניתך" (והשוה ילקוט שמעוני ב', תתר"ט) ורמז למעשה המוכיח לכאורה, שירמיה אכן היה נביא לאומות העולם:
המעשה בכוס היין החמה, שציוהו ה' להשקות בו את כל הגויים, והוא לקח את הכוס מיד ה' והשקה את כל הגוים אשר שלחו ה' אליהם – את ירושלים ואת מצרים, ואת כל ערב, ואת עוץ, ואת פלשתים, ואת אדום, ואת מואב וגו' (כ"ה, ט"ו-ל"א).
אפשר להוסיף כתובים כראיה להיות ירמיהו נביא לאומות העולם, ובראש וראשונה את קובץ הנבואות מ"ו – נ"א, המתחיל במילים "אשר היה דבר ה' אל ירמיהו הנביא על הגוים" (מ"ו, א); שם נבואות "למצרים" (ב) ו"אל פלשתים" (מ"ז, א), ו"למואב" (מ"ח א), ו"לבני עמון" (מ"ט א), ו"לאדום" (ז), ו"לדמשק" (כ"ג), ו"לקדר ולממלכות חצור" (כח), ו"אל עילם" (לד9, ו"אל בבל" (נ', א)
ובבית היוצר היה דבר ה' אל ירמיהו: "רגע אדבר על גוי ועל ממלכה לנתוש ולנתוץ ולהאביד; ושב הגוי ההוא מרעתו אשר דברתי עליו, ונחמתי על הרעה אשר חשבתי לעשות לו. ורגע אדבר על גוי ועל ממלכה לבנות ולנטוע; ועשה הרעה בעיני לבלתי שמע בקולי, ונחמתי על הטובה אשר אמרתי להיטיב אותו" (י"ח, ז-י). הנה ה' הוא הפוסק גורל כל העמים, ולא רק גורל ישראל, על פי התנהגותם המוסרית.
ועוד נצטווה ירמיהו לעשות לו מוסרות ומוטות ולשלחם אל מלך אדון ואל מלך מואב וגו' ביד מלאכים הבאים אל ירושלים אל צדקיהו מלך יהודה, ולומר להם להביא את צוארם בעול מלך בבל (כ"ז, ב-י"א) – וכלום אין זו נבואה לאומות העולם?
ובויכוח שהיה לו עם חנניה בן עזור טען ירמיהו: "… אך שמע-נא הדבר הזה אשר אנכי דבר באוזניך ובאזני כל העם: הנביאים אשר היו לפני ולפניך מן העולם וינבאו אל ארצות רבות ועל ממלכות גדלות למלחמה ולרעה ולדבר…" (כ"ח, ז-ח). כתוב זה מראה את הנביאים, כמי שמוטל עליהם להודיע גם לאומות העולם את גורלן המזומן להן ודבריהם פורענות (י'). האמנם?
אלה הכתובים, המראים את ירמיהו כ"נביא לגוים", וכנגדם תמיהת חז"ל, שדרשו את דברי משה:
אפשר אין "נביא לגוים" מתכוון לאומות העולם אלא לעם ישראל?
הנה השיב ה' להיסוסי הנביא "הנה לא ידעתי דבר, כי נער אנכי" (א', ו) ויאמר:
ומדבר ה' אל ירמיהו בבית היוצר "רגע אדבר על גוי ועל ממלכה" (י"ח, ז) אין ללמוד אלא זאת, שגדול כוחה של התשובה לבטל גזרת פורענות, ומדובר בו על איש יהודה ויושב ירושלים – שהם ה"גוי" וה"ממלכה" – כי ישובו איש מדרכו הרעה. ואליהם פנה ירמיהו בדברי תוכחה אלה (ו, י"א), ולא אל הגויים.
גם דברי ירמיהו אל חנניה בן-עזור:
ומה שנוגע למעשה בכוס היין החמה – שעליו סמך יונתן בתרגומו להראות, שנביא לגויים משמע נביא לאומות העולם – כל המעשה ההוא לא ראה ירמיהו אלא ממראה הנבואה – כהערת רד"ק – והוא סיפור כמשל באוזני עם יהודה ויושבי ירושלים (כ"ה, ב) לומר להם, שהם וכל העמים סביב יעבדו את נבוכדנאצר שבעים שנה. ולמה הזכיר גם את העמים סביב? לעניין זה נעיר, שבעת ההיא – היא השנה הראשונה לנבוכדנאצר מלך בבל – חל מפנה בנבואת ירמיהו. עד העת ההיא היה מוכיח את העם לאמור:
את הרעיון הזה עצמו – שיושבי הארץ הזאת וכל הגויים סביב יעבדו את נבוכדנאצר – ביטא הנביא גם בנבואת המוסרות והמוטות (כ"ז, ב-י"א). וגם כאן אזהרתו את מלכי אדום ומואב ועמון וצור וצידון "ביד מלאכים הבאים ירושלים אל צדקיהו מלך יהודה" – בין אם הייתה מעשה כדעת רוב המפרשים, בין אם הייתה משל כדעת ארליך במקרא בפשוטו – תכליתה להשמיע את איש יהודה, שה' נתן את כל הארצות האלה, וארץ יהודה בכללן, ביד נבוכדנאצר מלך בבל.
ובאשר לקובץ הנבואות על הגויים (מ"ו – נ"א) – גם משם אין ראייה להיותו נביא לגוים. שהרי קובצי נבואות גויים יש גם בספר ישעיהו (י"ג-כ"ג) ובספק יחזקאל (כ"ה-ל"ב), ואולי גם בעמוס (א', ג-ב', ג), ובנחום (ב' ד-ג', יט), ובצפניה (ב', ד-ט"ו), ובזכריה (ט', א-ח) – ובנביאים אלה לא נחשבו "נביאים לגויים" והכול מסכימים, שנבואותיהם, לא נועדו אלא לאוזני ישראל ויהודה.
עתה חזרנו אל שאלתנו הראשונה: אם לישראל וליהודה נשלחו הנביאים, וירמיהו בכללם – מה אנו מקיימים "נביא לגוים נתתיך"?
אפשר קרא לעמו "גויים", ולאו דווקא במשמע "שהיו נוהגים עצמם כעכו"ם"? הנה יחזקאל, בן דורו של ירמיהו, בעת שהוקדש להיות נביא שמע גם הוא קול מדבר אליו:
עוד נעיר, שכשם שירמיהו קשר את גורל ישראל עם גורל עמי האזור לעבוד את בבל שבעים שנה כתהליך היסטורי, שאינו מונע על ידי התנהגותם המוסרית של העמים, כך בישר שבות לישראל ולעמים סביב – למצרים (מ"ו, כ"ו) ולמואב (מ"ח, מ"ז) ולעמון (מ"ט, ו) ולעילם (ל"ט) – לא בגלל היותו נביא לגויים ההם, אלא בגלל שניבא גורל היסטורי משותף לכל עמי האזור אחר שישים את בבל לשממות עולם (כ"ה, י"ב-י"ד ועוד).