שילוב אגדה בהלכה במשנת רבי אליעזר בן הורקנוס

תוכן המאמר:

המחלוקת בנוגע ליום-טוב
יתומש רזעילא יבר
הכלהב ירכנל וסחי
יחסו לגרים
יוגל סירא היהש ידוהיב הכלהה
לארשי דובכל רזעילא יבר תאנק
קנאת רבי אליעזר לכבוד ארץ ישראל ומלכות ישראל
תבשב קשנ תאישנ
םוכיס

המחבר מראה כיצד דברי האגדה על ר' אליעזר בן הורקנוס מאירים את דעתו :ריצקת

בהלכה. הוא מונה מספר דוגמאות: התמסרותו לתורה, יחסו השלילי לגויים, יחסו השלילי
לגויים הבאים להתגייר, קנאותו לכבוד ארץ ישראל ומלכות ישראל ונהייתו אחרי בית שמאי.

רבי אליעזר בן הורקנוס; אליעזר בן הורקנוס; אגדה; גר; נשיאת נשק :חתפמ תולימ

.תבשב

כדי להבין את עמדתו הקיצונית בהלכה בנוגע ליום טוב, עלינו להכיר קודם את מסירותו ללא
גבול לתורה. כל חייו קודם היו לתורה. שקידתו קודם הייתה עצומה. הוא מעיד על עצמו:
"מימי לא קדמני אדם בבית המדרש, ולא הנחתי אדם בבית המדרש ויצאתי, ולא שחתי שיחת
חולין" (סוכה כ"ח, א'). במסירות נפש אין קץ הגיע לידי כך, שנמנה ראשון בין חמשת תלמידיו
המצטיינים של רבן יוחנן בן זכאי, המגדיר את תלמידו הדגול כבור סוד – בור מים הטוח בסיד
– שאינו מאבד טיפה – שאינו שוכח דבר מתלמודו (אבות פ"ב, מ"ח). רבן יוחנן בן זכאי היה
אומר: "אם יהיו כל חכמי ישראל בכף מאזנים ואליעזר בן הורקנוס בכף שניה, מכריע את
כולם" (שם).

בבית מדרשו של רבי אליעזר הייתה אבן אחת, מיוחדת לרבי אליעזר לישיבה. פעם אחת נכנס
רבי יהושע בן חנניה, חבירו הגדול ובעל פלוגתא שלו, נשק את האבן, שישב עליה רבי אליעזר,
ואמר: האבן הזאת דומה לסיני, וזה שישב עליה דומה לארון הברית (שיר השירים רבה, א, ג).
ומצע אוהש המ .(ט"מ הטוס ילבב ;ג ,וט הטוס) "הרות רפס זנגנ" ,אתפסותה תרמוא ,תמשמ
קיים, תבע גם מן האחרים. לאור אהבתו אין קץ לתורה נבין את עמדתו הקיצונית בהלכה
בנוגע ליום טוב, בניגוד לעמדתו הפשרנית של רבי יהושע.

נושא הוויכוח ביניהם היה: כיצד על אדם לנצל את זמנו הפנוי ביום טוב? רבי יהושע אומר:
חלקהו, חציו לה' (לעסוק בתורה ובתפילה) וחציו לכם (לאכול ולשתות). רבי אליעזר אומר:
אין לו לאדם ביום טוב אלא או אוכל ושותה, או יושב ושונה (ביצה טו, ב), ושניהם מסתמכים
על הכתוב בתורה. בחג הסוכות נאמר "ביום השמיני עצרת תהיה לכם, כל מלאכת עבודה לא
תעשו" (במדבר כט, לה), ובחג הפסח נאמר "ביום השביעי עצרת לה' אלוקיך, לא תעשה
מלאכה" (דברים טז, ח). כיצד עלינו לפתור סתירה זו בין שני הכתובים? האחד דורש מאתנו,
שהחג יהיה קודש לה' אלוקיך, והאחד אומר שהחג יהיה לכם. רבי יהושע מציע פתרון של
פשרה. חלקהו, חציו לה' וחציו לכם, ואילו רבי אליעזר התקיף אינו יודע פשרות, והוא אומר:
אין לו לאדם ביום טוב, אלא או אוכל ושותה (אם אינו יודע תורה), או יושב ושנה (אם תלמיד
חכם הוא). רבי אליעזר הגדול הזה, שאהבת חייו הגדולה הייתה אהבת התורה, שעזב בית
מלא כל טוב, ונדד למרחקים, ורעב ללחם, ובלבד שילמד תורה, הוא שלא ביטל אף רגע לשיחת
חולין, וכל חייו הקדיש לתורה, אינו מסוגל לפשרות, להפסיק באמצע את לימוד התורה,
.היתשלו הליכאל תועש שידקהלו

על רקע זה נבין את המעשה שמביא התלמוד (ביצה טו, ב):

איש תקיף כמוהו, שאינו יודע פשרות, ואינו מעביר על מידותיו (תענית כה, ב), טבעי הוא
שהוא נוטה מבחינה נפשית, לבית שמאי, שאף הם מצטיינים בתקיפות ובחוסר פשרנות. משום
כך מכונה רבי אליעזר בתלמוד הירושלמי בשם "שמותי" (שביעית סוף פ"א; תרומות פ"ה,
ה"ד; ביצה פ"ד, ה"ז), כלומר שנוטה לדעת שמאי, אף על פי שהיה תלמידו של רבן יוחנן בן
זכאי, שהיה תלמידו של הלל הזקן, ואף המשיך בדרכו. מרבו קיבל לא רק תורת הלל, אלא אף
תורת שמאי, שכן הייתה דרכם של תלמידי הלל, שלא זו בלבד ששנו את דעת בית שמאי על יד
דעת בית הלל, אלא ברוב ענוונותם אף הקדימו אותה. בכמה מקומות מוסר רבי אליעזר עצמו
.(א"פ תיעיבש אתפסות ;ג"מ ,ד"פ הדנ ;א"מ ,ג"פ תומבי) ללה תיבו יאמש תיב תוקולחמ

על רקע זה עלינו להבין את יחסו השלילי של רבי אליעזר לנכרים ולגרים, שכן בית שמאי זכרו
היטב את מעשיו הנפשעים של הורדוס, הגר האדומי. וכה מסופר בתלמוד (בבא בתרא י, ב):

יחסו זה לגוי משמש רקע ויסוד לכמה הלכות שלו, שמטרתן למעט שיתוף פעולה בין ישראל
לגוי, ולמנוע עד כמה שאפשר, כל מגע חברתי ביניהם.

אין זה מקרה, שרבי אליעזר בניגוד לרבי יהושע, מהלל את שמונה עשר דבר, שגזרו .א

תיילעב
חנניה בן חזקיה (תוספתא שבת פ"א, הי"ז; שבת קנג, ב), סמוך לחורבן הבית, שנתקבלו על ידי
הרוב של בית שמאי (שבת פ"א, מ"ד), שלדעת רבי שמעון בן יוחאי (ירושלמי, שבת פ"א, ה"ד),
אף הוא מן המתנגדים הקנאים לרומאים, כולם על רקע היחס בין יהודי לגוי, ולכולם מטרה
אחת והיא: להתרחק מן הגוי. הם כוללים שנים עשר מיני מאכל, שאסור לקנות מן הגוי, כגון
לחם, יין, גבינה, חומץ ועוד, וגזרו על בניהם ובנותיהם – להתייחד עימהם. על פת כותי הוא
אומר: כל האוכל פת כותי כאוכל בשר חזיר (שביעית פ"ה, מ"י). כל האיסורים הללו,
המצמצמים את המגע החברתי עם הגוי, מטרתם למנוע נשואי תערובת, וכלשון הרמב"ם "כדי
להתחזק מן העכו"ם, שלא יתערבו בהם ישראל, ויבואו לידי חתנות (הלכות מאכלות אסורות
.(ט"ה ,ז"יפ

במסכת פרה, ברוב ההלכות מקל רבי אליעזר לעומת החכמים. לא כן ביחס לנכרי. כאן .ב

הוא מחמיר לעומת החכמים. וכה שנינו שם (פרק שני, משנה א'): רבי אליעזר אומר: פרת
חטאת המעוברת כשירה, וחכמים פוסלין. רבי אליעזר אומר: איננה נלקחת מן הגויים,
וחכמים מכשירים. ולא רק בפרת חטאת מחמיר רבי אליעזר, ואוסר לקנות מן הנכרים, אלא
הוא הדין בכל הקרבנות. וכה שנינו (עבודה זרה כג, א): וכן היה רבי אליעזר פוסל בכל
הקרבנות כולן.

ספר תורה שכתבו נכרי. התלמוד (גיטין מה, ב) מביא שלוש ברייתות. תניא חדא – .ג

,ףרשי
ותניא אידך – יגנז, ותניא אידך – קורין בו. התלמוד מסכם: הא דתניא ישרף – רבי אליעזר
היא, דאמר סתם מחשבת נכרי לעבודת כוכבים.

יחסו השלילי לגויים הטביע חותמו אף על יחסו לנכרים שבאו להתגייר, שנתרבו בימיו. בסוף
המאה הראשונה ותחילת המאה השנייה היו רבים ברומי ובארץ ישראל שנתגיירו, מהם רבים
תונשב סוניטימוד לש תוריזגה תועודי .ירוטאנסה דמעמהמ ,תימורה הרבחה יבושחמ
התשעים על ההתייהדות, ורדיפת נכבדים רומיים שהתגיירו בצנעה. גם הסופרים הרומיים
(טקיטוס) מתארים מציאות זו, שהייתה רווחת בימיהם. במשנה (ידים פ"ד, מ"ד) נזכר יהודה,
גר עמוני, בתוספתא (קידושין פ"ה, ה"ה) נזכר מניימין, גר מצרי, מתלמידיו של רבי עקיבא.
וכן נזכר נפטיס הגר (יבמות צח, א). ידועה ביותר בלוריא הגיורת – מטרונה עשירה מבנות
האצולה, בימי רבן גמליאל (ראש השנה יז, ב; יבמות מו, א), ויהודה בן גרים (שבת לג, ב).

רבי אליעזר בן הורקנוס הסתייג מגרים אלה, שכן הוא שדרש שלמות בכל, לא האמין בעומק
אמונתם בתורת ישראל, והרי דוגמאות אחדות:

ינפמ :רמוא לודגה רזעילא יבר :הנושל וזו ,אתיירב איבמ (א ,טנ אעיצמ אבב) דומלתה .א

המ
הזהירה תורה בל"ו מקומות בגרים? והוא משיב: מפני שסורו רע (שיצר לבו רע הוא, וכמו
שאמרו (שבת קמו, א): עובדי כוכבים, שלא עמדו על הר סיני, לא פסקה זוהמתן).

במסכת יבמות (מח, ב) מביא התלמוד ברייתא, הדנה בגורל הגרים בזמן הזה, והיא .ב

שואלת: מפני מה גרים בזמן הזה מעונים, וייסורים באים עליהם? על שאלה זו מביאה
הברייתא תשובות אחדות, ואחת מהן היא של אבא חנן, המוסר בשם רבי אליעזר: לפי שאין
עושין מאהבה – מאהבת ה' – אלא מיראה – מיראת העונש, אם לא יקיימו את המצוות.

וכן מצאנו בקהלת רבה (פרשה א, כה): .ג

בזמנו של רבי אליעזר נהגו רבים מישראל לקבל שדות של נכרים בסוריה באריסות למחצה,
לשליש ולרביע, משום שעל ידי כך היו פטורים מחובת מעשרות ומחובת שביעית (שמיטה),
אבל רבי אליעזר התנגד לשיתוף פעולה בין יהודים ונכרים בעיבוד שדות, והשתדל לבטל את
המניע הכלכלי (הפטור ממעשרות ומשביעית). על רקע זה נבין את עמדתו של רבי אליעזר
בהלכה במסכת חלה (פרק ד', משנה ז'). שם אנו לומדים: ישראל שהיו אריסין לגויים בסוריה
(שהיא חייבת במעשרות כארץ ישראל, אלא שהקלו בה בקצת דברים). המשנה מתארת תמונה
מן ההווי היום-יומי. יהודים מקבלים שדות לעבד באריסות, ונותנים לבעליהם מחצה, או
שליש, או רבע מן היבול. רבי אליעזר מחייב פירותיהם במעשרות ובשביעית, ורבן גמליאל
פוטר (הואיל והקרקע של הגוי, ואין לישראל בגוף הקרקע כלום, לא חייבו אותו בסוריה
במעשרות ובשביעית). המשנה מסיימת: אחזו קולו של רבן גמליאל (לפטור את האריסים של
הגויים בסוריה ממעשר ומשביעית). מדוע מחייב רבי אליעזר במעשרות ובשביעית, אף על פי
שאין הקרקע שלו? את התשובה אנו מוצאים בירושלמי (חלה פרק ד', הלכה ד'), וזה לשונו:
תני רבי חלפתא בן שאול: "קנס קנסו אותו", כלומר החיוב אינו מצד הדין, אלא משום קנס
על שנעשה אריס לגוי. קנסו אותו, כדי שלא ימצא הגוי אריס לשדותיו, ובלית ברירה ימכרם
.לארשיל

קנאותו של רבי אליעזר לכבוד ישראל נתנה אותותיה גם בהלכות אחדות, והרי שתי דוגמאות:

כידוע לא נקבעו בימים ההם פרקים מסוימים להפטרה, וכל אחד רשאי היה לבחור פרק .א

מנביאים לשם הפטרה. גם בימי האמוראים עדיין לא היו ההפטרות סדורות, כפי שהן סדורות
בימינו. באותם הימים היו מפטירים בכל מקום שהיו רוצים. וכך אומר רבי יוסף קארו (כסף
משנה, הלכות תפילה פרק יב, הלכה יב): שלא היה להם באותו זמן הפטרות קבועות כמונו
היום, אלא כל אחד היה מפטיר עניין שנראה לו, שהוא מתייחס לפרשה. והנה רבי אליעזר
.וסוחייבו לארשי דובכב עגופ אוהו ליאוה ,הרטפה רותב ך"נתב דחא קרפל תופירחב דגנתמ
רזעילא יבר :(י הנשמ ,'ד קרפ הליגמ) הנשמה תרמוא הכו .לאקזחי רפסב ז"ט קרפל הנווכה
אומר: אין מפטירים ב"הודע את ירושלים את תועבותיה", היינו פרק ט"ז ביחזקאל.
ובתוספתא שם (פרק ד, הלכה ד), המובאת בתלמוד (מגילה כה, ב) שנינו: תוכחת ירושלים,
היינו "הודע את ירושלים", נקרא ומתרגם. ומעשה באחד שעמד וקרא לפני רבי אליעזר "הודע
את ירושלים". אמר לו (בכעס): צא והודע את תועבותיה של אמך. הבבלי מסיים: בדקו אחריו
ומצאו בו שמץ פסול. ובירושלמי שם: בדקו אחריו ונמצא ממזר.

רבי אליעזר התנגד להפטרה זו בגלל הפגיעה בכבוד ישראל שבהמשך הפרק: מכורותיך
ומולדותיך מארץ הכנעני, אביך האמורי ואמך חתית. קנאתו ואהבתו לעם ולארץ שמשה גורם
לתגובתו החריפה על הקורא ב"הודע" ולפסק ההלכה, שאין מפטירים בתוכחת ירושלים. רבי
אליעזר שמותי נקט בזה בדרך בית שמאי, שהיו קרובים ברוחם לקנאים בימי החורבן.

תניא, רבי אליעזר אומר: כל שלא אמר ארץ חמדה טובה ורחבה בברכת הארץ ומלכות בית .ב

דוד בבונה ירושלים, לא יצא ידי חובתו (ברכות מח, ב). פסקאות אלה היו כנראה מקובלות
בנוסח ברכת המזון, אלא שלאחר החורבן, כאשר נחרבה הארץ ושטחים פוריים עמדו
שוממים, פקפקו רבים אם יש לברך על ארץ חמדה טובה ורחבה, והסתפקו בברכת הארץ
בלבד. גם ברכת מלכות בית דוד שפסקה נמנעו מתוך יאוש להזכיר בברכת המזון בברכה
השלישית. אבל רבי אליעזר קובע הלכה, המחייבת להזכיר שבחה של הארץ, ארץ חמדה טובה
ורחבה, וגם מלכות בית דוד, מתוך אמונה בישועה שתבוא, ומתוך רצון עז להשריש אמונה זו
בלב העם. כל שלא אמר – לא יצא ידי חובת ברכת המזון. יש להניח, שאף עשרים ושתים שנות
חייו הראשונות בהן עבד כאיכר בשדות אביו הורקנוס, הטביעו חותמן עליו, וקשר קשר בל
ינתק עם אדמת הארץ.

נהייתו של רבי אליעזר אחרי בית שמאי נתנה אותותיה בהלכה גם בשטח הצבאי. לפי ההלכה
אסור לצאת בשבת לרשות הרבים בכל דבר שאינו לא מלבוש ולא תכשיט, מפני שנחשב כמשא,
ואם יצא בו, חייב קרבן חטאת מן התורה. ומתעוררת שאלה, כלום מותר לאדם לצאת עם נשק
בשבת לרשות הרבים. בשאלה זו דנה המשנה (שבת, פרק שישי, משנה ד), ודעת החכמים היא:
לא יצא האיש לא בסיף, ולא בקשת, ולא בתריס (במגן), ולא באלה, ולא ברומח, ואם יצא חייב
חטאת. רבי אליעזר אומר: תכשיטין הן לו. וחכמים אומרים: אינם אלא לגנאי, שנאמר
(ישעיה ב, ד): "וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות, לא ישא גוי אל גוי חרב, ולא
."המחלמ דוע ודמלי

הגמרא (שבת סג, א) מביאה ברייתא, המוסרת המשך הוויכוח בין רבי אליעזר לחכמים.

והתלמוד מוסיף:

ביום השבת… ולא ענו להם, ולא השליכו עליהם אבן, ולא סתמו את המחבואים… ויערכו
עליהם מלחמה בשבת, וימותו הם ונשיהם ובניהם ומקניהם כאלף נפש אדם. לאחר התייעצות
מתתיהו עם חביריו הוחלט: כל אדם, אשר יבוא אלינו למלחמה ביום השבת, נלחם בו ולא
נמות כולנו, כאשר מתו אחינו במחבואים.

גם במלחמת היהודים נגד הרומאים, נצלו הרומאים את קדושת השבת אצל היהודים, כדי
לתגבר כוחם ולזרז את כיבוש ירושלים (מלחמות היהודים א, פרק שביעי, ג). על אף ההיתר
לצאת עם נשק ביד למלחמה על האויב, היה ההיתר מוגבל אך ורק למלחמה גופה, אבל לאחר
הקרב נשאר איסור נשיאת נשק בשבת בתקפו. זה גרם פעם אסון גדול, כמתואר בתוספתא
(עירובין פרק שלישי, הלכה ו), וכן בתלמוד (עירובין מה, א) הברייתא מסיימת: באותה שעה
התקינו, שיהו חוזרים למקומם בכלי זיינן.

בתקופת המרד נהגו הקנאים להתהלך חמושים בנשק בשבת, כמו בחול. רבי אליעזר שהייתה
לו זיקה לבית שמאי, שהיו קרובים ברוחם אל הקנאים, מתיר להתהלך בנשק בשבת, שכלי
זיין תכשיטים הם לאדם. אף בית שמאי הקלו, כשהדבר נוגע לצבא היוצא למלחמה נגד
האויב. אם קודם לכן פקפקו, אם מותר להלחם ביום השבת, בא שמאי הזקן ופסק, שאם
התחילו במצור על עיר של נכרים לפני שבת, מותר להמשיך במצור בשבת עד נפילת העיר. "עד
."תבשב וליפא – התדר

ראינו כיצד היסוד האגדי, במובנו הרחב, משלים את ההלכה ומאיר פניה באור חדש:

התמסרותו ללא גבול לתורה והקרבת חייו למענה מאירות את דעתו בהלכה האומרת: אין .א

לו לאדם ביום טוב אלא או אוכל ושותה – אם עם הארץ הוא – או יושב ושונה – אם תלמיד
חכם הוא.

יחסו השלילי לגויים משמש רקע לעמדתו בהלכה:.ב

,יאמש תיב לש בורה ידי לע ולבקתנש ,היננח תיילעב ורזגש רבד רשע הנומש תא תחבשמה .1
שמטרתם להתרחק מן הגוי.
.ריזח רשב לכואכ ,יתוכ תפ לכואה לכ .2
.3פרת חטאת אינה נלקחת מן הגויים.
.4וכן היה רבי אליעזר פוסל בכל הקורבנות כולם.
.5ישראל שהיו אריסין לגויים בסוריה, רבי אליעזר מחייב פירותיהם במעשרות ובשביעית,
.יוגל סירא השענש לע סנקכ

יחסו השלילי לגויים נשאר בעינו אף לגויים שבאו להתגייר, שנזף בהם ודחה אותם, .ג

אלו
שינה דעתו אף לגבי אלה שנתגיירו.

קנאות רבי אליעזר לכבוד ארץ ישראל ומלכות ישראל מאירות דעתו בהלכה:.ד

.1אין מפטירים ב"הודע את ירושלים את תועבותיה.
.2כל שלא אמר ארץ חמדה טובה ורחבה בברכת הארץ ומלכות בית דוד בבונה ירושלים, לא
.ותבוח ידי אצי

ה. נהייתו של רבי אליעזר אחרי בית שמאי מצאה ביטויה בהלכה גם בשטח הצבאי. בניגוד
לדעת החכמים, האוסרים לצאת בנשק בשבת, ואם יצא חייב חטאת, מתיר רבי אליעזר לצאת
ואומר, תכשיטים הם לו, שכן אמר דוד המלך: חגור חרבך על ירך גבור, הודך והדרך (תהלים
.(ד ,המ