הצנע לכת

מילות מפתח: צניעות

אבל, אין זו דרכה של תורה. בתורה קדושה היא שכלול כל המציאות. אומרת הגמרא ש"קדוש לעולם קיים". הקודש הוא קיים וחזק, ומקיף את כל שטחי החיים. החסיד הרמח"ל מברר זאת בספרו "מסילת ישרים", וכן מרן הרב קוק. הקדושה מקיפה ומרוממת את כל סגנון החיים, גוף האדם, אופן לבושו, סדרי רכושו וביתו. כל ענייני החומר צריכים להיות מזוככים ומסודרים בקדושה. לכן, גם קביעת הנהגות באורח החיים וסיגנונם שייכים לקדושה. איננו ממציאים ערכים חדשים, כל התנהגותנו מכוונת לקדושה.

יש לברר את הקשר האפשרי או הסותר, בין חברת שפע ומותרות, ובין הקדושה. ידועים דברי הרמב"ן המסביר ש"קדושים תהיו", הכוונה להיות פרושים מן המותרות. אדם קדוש הוא אדם המתרחק מן "הלוקסוס". אך כיצד נגדיר מותרות? האם נסיעה ברכב היא מותרות? מגורים באוהל או בקרוון הם מותרות?

אומר הרמב"ן שדברים אלה אינם ניתנים להגדרה מדויקת, לכן הם נאמרו באופן כללי. אדם בעל שכל ודעת טהורה ידע להימנע מהן. מדוע ישנה הרחקה מן המותרות, מה רע בהן? הרי גם אדם עשיר יכול להתנהג ללא דופי ולהיות אידיאליסט. מדוע סגנון החיים משמעותי? הרמב"ם, למשל, נלחם מלחמה גדולה בסגפנות. בימיו היו אנשים שחשבו שלהיות עני זה אידיאל גדול, שלהצטער בלחם צר ומים לחץ, ללא בגדים נאותים וללא בית ראוי לשמו, זה אידיאל. מסביר הרמב"ם שדרך זו היא שלילית, כיון שהקדוש ברוך הוא אינו שונא את הגוף. אנשים אלו התנהגו בדרך קיצונית, והקיצוניות השניה גם היא שלילית, ואין להיות משועבד לתענוגות. בפרקי אבות ישנה הדרכה, האומרת שאדם צריך קצת תענוג. "מיעוט תענוג, מיעוט שינה. מיעוט שיחה, מיעוט שחוק"'. התענוג המועט נועד לעזור לאדם להרגיש בטוב. אומר הרמב"ם, שאדם הנתון במצור ובמצוק, ברעב ובעוני, אינו מסוגל לעבוד את ד'. עניות מעבירה את האדם על דעתו ועל דעת קונו, וחשוב להרגיש בטוב.

האופנה החולפת היא דוגמא לשעבוד החברה למותרות. לאנשים יש בגדים טובים בארון, ואין הם לובשים אותם אף על פי שהם נקיים ואינם בלויים. כל פשעם הוא שיצאו מהאופנה. קפריזה של מעצב אופנה בפריז, גורמת לכל הנורמות להשתנות. כל מי שהולך בדרך זו הוא אדם משועבד, מה עוד שהוא עובר על בל תשחית, שהוא איסור חמור. לכן, אין להשתעבד לאופנה, אף על פי שאין מניעה ללבוש בגד אופנתי, אם אינו סותר את הדרכת התורה. כל אדם משועבד לחברה הסובבת אותו במידה מסוימת. יחד עם זה, הרב יהונתן אייבשיץ, הרב יעקב צבי עמדין והחפץ חיים התייחסו בביקורת לאותם יהודים המחמירים באופנה ומדקדקים בכל פרט ופרט, ובכך סוחטים כל פרוטה מכספם, זהו שעבוד. אדם המשועבד לדברים שאין להם ערך, הוא אדם שפל. עליו להיות חופשי. אם האופנה היא טפשית ואפילו מכבידה, כמו מכנסיים ללא כיסים, מכנסיים צרים ולוחצים, או עקבים גבוהים, ובכל זאת האדם לובש אותם, עד כדי מצבים טרגי-קומים, זו השפלת חרותו. לצד זה של שטות יש גם מרכיב הלכתי משום חוקות הגויים. התוספות מגדירים את איסור חוקות הגויים, באותם דברים שהם עושים ללא ערך ותוכן.

על האדם להרגיש נוח וטוב. "שלשה מרחיבין דעתו של אדם ואלו הן: דירה נאה ואשה נאה וכלים נאים".

אך צריך הבחנה ברורה בין עיקר לבין טפל. אדם צריך להרגיש בטוב, במודרניות ובנקיות, שהרי זו ברכה גדולה שד' שלח לעולם, הקיצוניות השניה המחרימה כל דבר גם היא שלילית, אבל אין להשתעבד למותרות, כדרך רוב אנשי דורנו. אדם המבזבז שעות לקניית חולצה מסוימת דווקא, וילד ממרר את חיי הוריו, כדי שיקנו לו נעל ספורט כזו ולא אחרת, זו ירידה בדרגה של האדם, אין הוא כבר בן חורין. כותב רבי יהודה הלוי: "עבדי הזמן – עבדי עבדים הם! ".

חז"ל מדריכים אותנו על התרחקות מלבוש ראוותני. זהו ערך עצמי הקשור לענוה. על האדם מישראל להיות עניו. ישנם בגדים שענוה מתגלה בהם, ובגדים שאין הענוה מתגלה בהם. הענוה היא תכונה אופיינית לעם ישראל. הרמב"ם כותב שאדם מישראל לא ילבש בגדי זהב וארגמן, הגורמים לאנשים להביט בו. יש להימנע מללבוש בגדים המושכים את העין. הדבר הוא מוחלט, כי הענוה שייכת לתכונת עצמיותם של ישראל. יש החושבים שאדם עניו הוא מין מסכן, אין זה נכון, משה רבינו שהיה העניו מכל אדם על פני האדמה, היה מנהיג עצום וגיבור. שלוש מדרגות בענוה. אברהם אבינו אומר: "אנכי עפר ואפר", אף על פי שאנשים מכבדים אותו ואומרים לו "נשיא אלוקים אתה בתוכנו", וענוונותו אינה מונעת ממנו להיות גיבור במלחמה ולנצח ארבעה מלכים, להיות גיבור בחקלאות, לחפור בארות במדבר ולנטוע אשל בבאר שבע. משה רבנו היה עוד יותר עניו מאברהם אבינו. לעם היו טענות על הנהגתו, והוא השיב להם: "ונחנו מה כי תלינו עלינו". מי אנחנו כלל, זה ביטול עוד יותר מעפר ואפר. דוד המלך הרחיק לכת עוד יותר ואמר "אנוכי תולעת ולא איש". מלך גיבור, רמטכ"ל שר הבטחון ושר הפנים, ובכל זאת מבטל את עצמו. אנו רואים שככל שמשתכלל עם ישראל, משתכללים גם מנהיגי האומה.

אם כן, הענוה שייכת לנו, ואחד מאופני התגלותה הוא בלבושו החיצוני של האדם מישראל. ישנן צורות לבוש המאפיינות גויים, וצורות המאפיינות יהודים. מפורסמים דברי הגמרא בעניין גזרה על שרוך נעל, אם הגויים גוזרים עלינו ששרוך נעל יהיה באופן מסוים, יש לההרג ולא לשנות את שרוך נעל. תמוה, האם שרוך הנעל הוא ביהרג ובל יעבור? מסבירים המפרשים שהכוונה לשרוך המתאים לצניעות הישראלית, ומגמת הגזירה היא להעבירנו על תרבותנו המיוחדת. למשל שרוך שחור פחות מושך את העין משרוך אדום. קשה להגדיר בגד ראוותני

ושאינו ראוותני. באופטיקה, שהיא מדע מדויק, יש מחקרים על צבעים רועשים ושאינם רועשים, ובכל זאת קשה להגדירם באופן נצחי לכל הדורות, כי יש עניין של התרגלות העין. אבל אפשר לומר שאדם מישראל צריך לבוש שאינו מיועד למשוך את תשומת הלב.

הנביא ישעיהו צועק על לבוש בנות ציון "ותלכנה נטויות גרון… וברגליהן תעכסנה". בגמרא ציינו שתלמידי חכמים שבבבל הינם "מצויינים במלבושיהם", וסגנון זה של הבלטה נראה לא נאה לתלמידי חכמים. הסביר רבי יוחנן שכיון ששם לא מכירים אותם ואין יודעים שהם תלמידי חכמים, הם צריכים לסממן חיצוני, מלאכותי, על מנת שיכירו את מדרגתם, ואילו תלמידי חכמים שבארץ ישראל אינם צריכים זאת, הם מוכרים וידועים. חכמים מסתייגים באופן חריף מבגד שנעשה לראותנות, והוא מכונה "בגד שחץ וגאוה". גם אם משתמשים כיום במונחים אחרים, הכוונה זהה. אפשר לראות זאת על פי הפרסומות, המבליטות עד כמה הבגד מושך את תשומת לב, בעיקר של המין השני.

אנשים רבים אומרים, שאין זה משנה כיצד נראים מבחוץ, הפנים הוא העיקר. זו אמת, אך הפנים לעולם מתגלה בחוץ. כאשר החוץ נוגד לפנים, הוא מגלה שיש חיסרון בפנים, ובסופו של דבר הוא גם מקלקל את הפנים. כל התורה היא פנים המתגלה בחוץ, אמונה המתגלה במעשים. וכי יאמר אדם שאין זה חשוב להתעטר בתפילין, העיקר להאמין בכתוב בו, ושאין טעם בכל פרטי הלכות שבת, העיקר הוא שנזכור "כי ששת ימים עשה ד' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש"?! אלא, כל התורה מתגלה במעשים. הצניעות של האדם מישראל מתגלה בצורת לבושו.

יש הטוענים שגם בענייני צניעות הכל יחסי ומשתנה לפי הדור. אמנם כן, ישנם דברים מסוימים המשתנים על פי הדור. למשל, היה דור בו הנשים הלכו רעולות פנים, ואז היתה חובה להלך כך. וכן, לא גילו עקבים, וכך היה צריך להלך באותה תקופה. אבל לא כל דבר משתנה מדור לדור. ישנם דברים מוחלטים, קבועים ומוצקים הקשורים ללבוש האדם מישראל, בכל הדורות. כאשר אנשים נוהגים בדרך לא נכונה, נאמר באופן מליצי שזהו "היתר דרב הונא": "כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה, נעשית לו כהיתר". כאשר אדם מתמיד בעבירה, תחושתו מתכהה, ואין הוא מרגיש על כך יסורי מצפון, אבל המעשה אינו חדל מלהיות עבירה. הרגשתו מטעה אותו, ואין להסתמך על הרגש המטעה, אלא להשתמש בשכל, ואיתו לברר באופן יסודי את מהות מעשיו. רוב האנשים חיים לפי הרגלים. אם נשאל אדם מדוע הוא נוהג בדרך מסוימת, התרוץ הוא: "כך אנו מורגלים". אך אין זו תשובה של שכל ודעת. הרגלים צריכים בדיקה. כך גם בעניין הצניעות. צניעות היא כמובן לא רק עניין של סנטימטרים, אם כי גם הם מדד מסוים.

צניעות מתייחסת גם לצורת הלבוש, צמידות הלבוש, ועניין "לא ילבש". לעיתים רואים אדם ברחוב, ואי אפשר לזהות אם הוא גבר או אשה. זהו עיוות המכונה בתורה תועבה, כיון שאיש הוא איש ואשה זו אשה, ואין לבלבל ביניהם.

בעניין פשטות סגנון החיים, הנה שתי דוגמאות. בט"ו באב היו בנות ישראל יוצאות לחולל בכרמים. הבנות לבשו בגדים יפים, אך לא לכולן היו בגדים. תיקנו חכמים, שכל הבנות יצאו לחולל בבגד לבן. אבל, גם בין בגדי לבן ישנם בגדים שונים, לכן קבעו חז"ל שכל בת תצא עם בגד שאול מחברתה, כך לא תתבייש מי שאין לה. זו תקנה נפלאה, שהרי מלבד מי שהוא עני יש מי שמסתפק במועט, עלולים לומר עליו שהוא עני ומסכן, והיחס אליו יכול להיות שלילי, לכן תקנו חכמים תקנה כדי למנוע בושה.

דוגמא נוספת להבדיל בין החיים והמתים, הם התכריכים. היו תקופות שהגזימו בבגדי המת. הלבישוהו בגדי זהב וארגמן. קם רבן גמליאל וציוה שיקברוהו בבגדי פשתן פשוטים, כדי שלא יוכרחו לבזבז כספים על כך.

דוגמא מדור אחר הוא, תקנת ועד ארבע ארצות, וכן כל ועדי הרבנים בליטא ובפולין שתיקנו תקנות לצמצום חתונות מפוארות. אנשים היו לווים כספים רבים, ונכנסים לחובות קשים, כדי לערוך חתונה גדולה. עקב כך, אסרו הרבנים הגבילו את מספר המוזמנים לחתונה, ועוד יותר לברית מילה, פרט לקרובי המשפחה, מוגדרים על פי ההגדרות המדויקות של ההלכה בענייני עדויות, והתירו להוסיף מוזמנים בתנאי שגם היה מפריש סכומים ניכרים לצדקה כל השנה. אדם שהזמין יותר אנשים, ואינו נותן צדקה, היו אומרים לו כסף לשמחות יש לך וכסף לצדקה אין לך?! הם הגבילו הבאת מתנות לחתונות, וכל מי שהביא מתנות נקנס על ידי ועד הקהילה, פרט לקרובים. נאסר ללבוש בגדי פאר בחתונה, ומי שעבר על כך נענש בקנסות כבדים.

אפילו בימינו תלמידי חכמים תיקנו תקנות לגבי צמצום החתונות, אך אנשים עוקפים תקנות אלו בדרכים שונות. החתונות הן דוגמא כאובה ושכיחה, כיצד אדם נדחק בעל כרחו לסגנון חיים ראוותני ויקר, עקב שעבוד חברתי, וגורם לעצמו סבל קשה.

שעבוד זה יש לשבור בכח. קשה לדעת למי יש די כח לעשות זאת. הרי בבני ברק לתלמידי החכמים יש כח עצום, ובכל זאת בעניין זה אין שומעים להם? הלחץ החברתי להסלמת רמת החיים גובר. לחץ זה משפיע על צורת הלבוש ותרבות הדיור, שהם דברים מקולקלים מיסודם, וחלקם נגד הטבע של עם ישראל. יתכן שתנועות הנוער הן היחידות המסוגלות לשחרר מהכבלים החברתיים הנוקשים האלה.

העשיר יותר – מכובד יותר. יש בארץ תפקידים החיוניים מאד לאומה, ואנשים אינם מעוניינים למלא אותם, בגלל משכורות נמוכות, כמו מורים בבתי ספר יסודיים ותיכוניים, וכן אחיות. המקצוע מצריך השכלה ואידיאליזם. אך אנשים הולכים אחרי הממון, זהו קלקול המידות. אדם שהממון הוא מרכז שאיפתו אינו יכול להיות אידיאליסט. אנו רוצים בניין הארץ, סילוק הרשע ובניין התורה, אך אדם שכל עניינו הוא עושר ותענוגות, אינו מתעניין אם תחלוף האליליות מן הארץ אם לאו. ברור שממון מטמטם את מוחו של האדם. אין זו הטפת מוסר, זו עובדה המסאבת תנועות אידיאליסטיות ביסודן, והנגע פשה גם בתנועות הנוער. למשל, כאשר דנים עם אנשים לקראת שנת הכשרה, הם אומרים שבאופן אידיאלי ההכשרה מצוינת, אבל היא גורמת "להפסיד שנה", וההורים מתנגדים. אפשר להתווכח עם אדם ויכוח אידיאולוגי על ערך ההכשרה, אך מה נאמר לו אם כל טענתו היא חוסר אידיאליזם?! כך הוא גם בעניין הגיוס לצבא, התנדבות לצבא קבע וכדומה. גישה זו מעידה על שעבוד לאורח חיים מסוים, הטומן בחובו סכנה גדולה לכל אידיאליזם.

ודאי שיש להיזהר מפשטות מזויפת. מכנסי הג'ינס הם דוגמא טובה. בעבר הם היו סמל הפשטות, מכנסי עבודה זולות וחזקות, אחר כך מכרו אותן משופשפות ובלויות, והפשטות הפכה לאופנה, שעלתה כסף רב. מגוחך וגם עצוב לראות כיצד סמל הפשטות הפך למותרות. הדוגמאות רבות. פעם יש שנמנעו להסתפר כדי לחסוך כסף, וכיום הסיבה לגידול שערות לגברים אינה חסכון וצניעות דווקא. אם כן, יש להיות זהיר מעניינים מזויפים. סגנון של פשטות אינו יכול להיות דבר ריק! הוא חייב להיות בעל תוכן עצמי, אין תקוה לתקן את המצב באופן ישיר או על ידי דיבורים. אדם ריק מאידיאלים חייב לרדוף אחרי משהו, ולכן הוא עוסק בדברים ריקניים כמו עושר, דירה, בגדים, בין אם הם מהודרים או בלוים, הכל לפי האופנה. נאמר בתורה "לא תחמוד", שואלים המפרשים, כיצד אפשר לצוות אדם שלא יחמוד, הרי הוא חומד?! אלא, הדרך היחידה להתעלות מעל החמדנות היא, להיות מוזן על ידי דברים עליונים ואידיאליים יותר, ועל ידי כך פג העניין בדברים החומריים, ולא מגיעים לחמידתם.