בנקאות פרטית

ינואר 31, 2010 · מאת אריאלה-ידידה ברגהש · מבוע, גיליון ל"ח, 2003 · בית

 "צריך סיעתא דישמיא בדרכים", המשפט מלווני כאילו נאמר אתמול. אך טעם של שנים ארוכות לו. ובכל עת שאיזה טעם של חרדה מטפטף אל תוכי בזמן נהיגתי בכביש, בפרט בדרך הבינעירונית. המשפט הזה הנאמר במלוא עוצמה, מעליני על דרך המלך.

 

הו, כמה תודת לב יש לי אל צילה, שהגניבה אל תוכי, קמע-של-משפט – צל צילה של אמונה בד' יתברך.

 

נוסעת, הנרי מלווני כמו תמיד בנאמנות ראויה. מבקש הוא ללמוד דרכים חדשות של חסד, כתלמיד נאמן הוא מצטרף. אבל, אולי בעצם הוא המורה. ועליו לבדו אפשר לספר כרך-של-מילים.

 

תשע בבוקר. נוסעת. הייתי מעדיפה להשאר בחניית הביניים שלי. אך צו-אלוקי, זמני, עד כמה שניתן לומר, אומר לי לנסוע  אל זרי הפרחים (הגויי) אל מטח היריות (הקרבי) אל הקדיש.

באמתחתי התהילים – מספר הטלפון הסודי שלי אל אלוקים.

 

רוצה לספר עוד כמה סודות. ורק אם תרצו להיות שותפים עמי אל השכול. אני שמחה עבורכם, שזה מן הצד הפסיבי של המטבע.

 

הסוד הראשון.

אם (חלילה) שמעתם דפיקה בדלת או צילצול פעמון, ובעינית אתם מתבוננים ורואים שנים או שלושה לבושי מדים, כשעל כתפו של אחד מהם דרגות בכירות, תעשו לי טובה, אל תפתחו להם את הדלת. (וזה לא משנה אם אתם חרדים או מתנחלים או צפוניים) את הדלת למוות לא פותחים!

 

הסוד השני.                                                                                                                                                            

אל תחלמו על קיר-שחור וגבוה, שאי אפשר לעבור אותו, כמו שחלמה אמא שלי ז"ל. היא סיפרה לי זאת ביום ראשון בערב, שחלמה על כך במוצאי שבת. הרגעתי אותה שתאמר  זאת לטובה שתתן פתרון יפה. אך היא נשארה חסרת מרגוע, ודאגה לאחי שעלה באותו יום ללבנון. ביום שני כבר דפקו לנו בדלת!

 

הסוד השלישי.                                                                             

שאני כבר לא מלמדת ביום הזכרון לחללי צה"ל. אבל, זה אינו הסוד. הסוד הוא שב- ד' אייר תשנ"ג העברתי את השיעור הראשון בענין קדושת החיים וקדושת המוסרים נפשם למען עם ישראל וארץ ישראל.

אתם מבינים שהיה זה גם השיעור האחרון.

אבל יותר מזה, היה זה שיעור ההכנה שלי לקראת המבחן הנורא. וכל זמן "השבעה", שיננתי לעצמי "שלא אפול, שאתחזק באמונה".

"ישבנו שבעה" ואחי שיבדל לחיים ארוכים סיפר לי…

אבל זה כבר הסוד הבא. (אם יזכני ד' יתברך ואחזור ברצות ד' אל פיסות השורות שבמחשב לספר לכם אותו).

חזרתי, ברוך ד'.

 

הסוד הרביעי.

אני מודה ל"מורה גאולה" שלימדה אותי/נו להרכיב משקפים של תורה. שאלמלא כן לא הייתי עטה על סיפורו התמים של אחי כמוצאת שלל רב.

ימי הקיץ החמים זימנו לנו את הבשורה המרה. קשה גם היום לבלוע את הגלולה הזו. אבל בלענו, אולי הקאנו אותה החוצה בחוסר אימון. אחי רק בן 19 וחצי. נו כבר שתהיה תחיית המתים.

אבא ושני אחי ישבו בחוץ, בסככה שהוכנה, כמנהג התימנים. אמא ז"ל ואני ישבנו בבית בפנים. אבל, בשעות הבוקר המוקדמות כשאיש עדין לא בא לנחם או כשרק בני הבית היו, גלשנו החוצה להיות ביחד.

ישבתי ליד אחי על המזרון. הם כל כך דאגו לי שיהיה לי נוח. והיה אולי אפשר להבין שהם "יודעים" שאני בחודשי הריוני הראשונים. דבר שאני בקשתי להסתיר. כל כך דאגתי לעובר שלא יארע לי דבר תקלה, חלילה. השחתי עם אחי על הא ועל דא. איני יודעת בהקשר למה אבל הוא סיפר:

גיסתו "מכרה" להם הצעה. (גם אני "מוכרת" אותו לכם, אבל בחינם. ויותר מזה  בשתי גרסאות, אחת עבור העולם הזה והאחרת עבור העולם הבא) מכוין שהוא ואשתו סטודנטים באוניברסיטה…

 

קפצתי. אני חושבת שלא ממש. אבל קפצתי. אמרתי לו, אחי אתה שומע מה אתה אומר? שאם רואים את המרצה עובר במדרכה השניה, שווה לחצות את הכביש, על מנת לומר לו "שלום". ככה הוא יזכור אותך. ובשעת המבחן. כשאתה תקוע ויש לך איזה שאלה, אז הוא יותר יעזור, הוא יותר ירמוז ? (ביננו, הוא אפילו כמעט יענה לך על השאלה.)

 

אמרתי לו, אחי, לא סתם יש שלוש תפילות ביום, ובשבת וחגים קצת יותר, מה יש תגיד לריבונו של עולם כל יום, שלוש פעמים ביום "שלום". ובשעת המבחן הוא יעזור לך!

וביני לבין עצמי חשבתי, רק שד' יעזור לי עתה, לצאת מן הברוך הזה, שיעזור לי במבחן הזה, שהפיל עלי. תצחקו, אבל הוא עזר. אבל, שלא תחשדו בי שאני מתפללת שלוש תפילות ביום. ואוי ואבוי איך נראית תפילת שבת שלי. אבל הוא מרחם עלי, ויודע שאני מחפשת את קירבתו. אז הוא מתקרב אלי. בפרט בזמן הנסיעה, רואים אותו ממש מול העינים ואין לו גוף ולא דמות הגוף…

 

הנרי, נקי הוא מסיסמאות. לבן וטהור. מוזנח קצת בחיצוניות, אבל בפנימיות… בעלי בעיקר מקפיד על זה.

הנרי מלווני, אני נוסעת. תשע בבוקר. נזכרת במירב. איבדה את אביה החייל באחת המלחמות. אךךךך….

איך זעמה על הדוסים האלה שלא עומדים בצפירה. לא היה לי מה לומר לה איך אפשר לנחם חברה? ומצד להסביר לה, שזה ממש גויי לעמוד בצפירה. אני שאני לא ממש דוסית ובלית ברירה עומדת בצפירה, רק מגניבה כמה פסוקי תהילים, אולי עושה אני טוב עבור משהו שם בשמים… אולי בפעם הבאה נשלח פאקס. מה המספר של ריבונו של עולם? רק לומר לו שיבוא אלינו במהרה. שיוציא אותנו כבר מן הזיוף הזה של לומר "שלום" למרצה, כדי להרויח דבר מה.

מירב החברה שלי היא היום דוסית! מה לעשות כולם עוד יחזרו בתשובה!

 

נוסעת. בנסיעה שלא נגמרת. כמו המלחמה.

נוסעת. כבר תשע וחצי. נהייה מאוחר. עוד צריך לסדר את התנוקת אצל השכנים שם. ואז לרוץ ולהיות שם לפני הצפירה…

הדברים זורמים בתוכי באופן בלתי מובן. השנים נספרות באופן בלתי נסבל. החברים, הדודים המשפחה. אמא כבר לא תגיע. אני מנסה לחשב חשבון אבוד, זה שנה או שנתיים שהיא כבר לא.. ?

כבר לא יהיה מי שיזעק בקול גדול על הקבר… בפרט, אני מפחדת ממטח היריות. בפעם האחרונה שהיא שמעה זאת, הוי איך שהיא התפרצה…

הדם שלנו נשפך אחריך אחי. ומאמא כלו כבר כל הטיפות.

 

אחרי שנלקחת. והיינו עוברים בכל פעם דרך אור עציון, דרך הישיבה, דרך הפנימיה הצבאית שלך, (וכי יש דרך אחרת להגיע מירושלים לאשקלון?) הייתי חושבת, אולי נפגוש אותך, ונחזיר אותך לאבא ולאמא. הוי, הם כל כך ישמחו. וכשאמא נהייתה יותר ויותר חולה, ידעתי שהיא לא תוכל לעמוד במפגש הזה והיא עלולה להתמוטט. והפסקתי לחשוב על זה.

נוסעת. רואה אני שבמחשבותי מטיבה אני לנסוע.

רק רציתי להשמיע אליכם את אשר אירע באחת מנסיעותי. והלב הבוכה רק שולף מילותיו. אהה אחי, שמחה אני בקדושתך! רק שאבא לא יקרא זאת. אמא ז"ל כבר לא תקרא.

 

אז אחרי כל הסודות האלה, אתם כבר מבינים לאן אני נוסעת!

 

*

היינו ארבעה אחים. נשארנו שלושה. ואתה כפי הבנתי הדלה, היית המיצוי של שלושתנו. הטוב שבכולם. ד' בוחר את הטובים, אנחנו נשארים כאן לעשות עבודת שטח, להכין צידה לדרך…

עד מאה ועשרים מי יודע?

ותחיית המתים בוודאי!

אתה יודע, לפני שנתיים, כשאמא לא היתה אתנו בפעם הראשונה. והמטח הזה המעצבן שוב נורה, חשבתי עליכם אתם הקדושים שם למעלה. הספוגים באור רוחניות עילאי של ד' יתברך. מתבוננים אתם בנו, אם בכלל, באנשים הללו המתגודדים חבורות חבורות בעירבוביא! יש לכם נחת רוח? ובכלל, מה אתם עושים בצפירה, זו הבעייתית הגויית. אז נגיד שאתם מדלגים על זה, שמים אוטמי אוזניים ולא שומעים את הצפירה. אבל מה אתם עושים עם מטח היריות הזה?  ותאמין לי, אני לא רוצה תשובה!

נוסעת. כבר מאד מאוחר. לא נורא, אני מתנחמת, עם תנוקת זה לא קל. וגם אין זה דבר שבקדושה. רק שלמראית עין. שלא יאמרו "הדוסים האלה". והרי אני כ"כ מכבדת את מי ש…

אתמול, בערב היתה הרצאה של איזה רב, "לזכור, אבל איך?" לא שמעתי. רק דמיינתי מה הוא ידבר.

כבר מאד מאוחר. ובכל זאת נלחצת משהו.

 

*

 

לא נוסעת. עוצרת באדום. גינות סחרוב. יוצאת מירושלים אל עיר החוף. לא אלך אל הים לראות את הגלים המשתפכים חרישית אל רגלי, כמי שמכבדים את מי שאחיה נלקח. איני מחפשת פה כבוד. ובכלל מי מחפש כבוד כזה? רק מלך הכבוד הוא שיודע ודמעותי שמשתפכות אליו בשירה מרנינת לב: מי הוא זה מלך הכבוד ד' צבאות הוא מלך הוא מלך הכבוד סלה…

רק עכשיו מתחיל הסיפור שרציתי לספר לך אחי. מה יש סיפור של העולם הזה אולי יבוא קצת למעלה אליך אחי שבעולם הבא. אולי יראה ד' בעוניינו ויאמר לצרותנו די. עוד מעט תשעה באב. אולי כבר לא נצום. הלוואי.

 

תשע וחצי בבוקר. גינות סחרוב. לא נוסעת. עוצרת באדום. הנרי בנתיב הימני, אצילי כמו תמיד. אוחזת בידי את ההגה. ניוטראל, בראקס. ממתינה לירוק. משמאלי נהג קצר רוח, לבוש מדים. חלחלה מתעוררת בי. נזכרת, שיש חייל אחד שכבר לא יחזור…

"אינך היחידה" , אני מסננת מתוכי. התגברי…

ירוק. לוקחת את הסיבוב שמאלה. וקצר רוח זה חותך בצורה פוגעת. כמעט פוגעת. הוי, זה מה שחסר לי. צופרת לו מן צפירה כזו ארוכה של "היי תזהר". והוא החזיר לי במין עצירות כאלה שבנס לא נכנסתי בו. החלטתי להתרחק ממנו. אך הוא גם ברמזור הבא שמר טינה.

ממהרת אני. אך עצת חז"ל: "התרחק משכן רע ואל תתקרב לרשע", צוברת תאוצה. שיסע שיסע, אני מאיטה. בשער הגיא אני פונה ימינה, כמנהגנו לנסוע דרך קבר דן בן יעקב. הוא ממשיך ישר. "ברוך שפטרנו".

 

*

 

דקה, דקה וחצי קודם הצפירה, אצנו במלוא כוחינו גיסתי ואני. עם הצפירה היינו ברדיוס הנכון, של הבכי , של הכאב, של הזעקה. אבל, כולם שתקו כחיילים ממושמעים, ורק פה ושם נשמעה יבבה קטועה, נראו עיניים מלאות בדמעות. הכהנים נותרו בחוץ, אינם באים אל הקבר. הם, הם לא יגעו באבן הקרה.

אבא הכין אצלו סעודה. אחר הטכס האורך עשרים דקות צבאיות, הם יבואו לסעוד את לבם הכואב. איני יודעת אם בכל מקום נוהגים כן, אבל מנהג הוא, אשר יש בו לבטא את גודל האחוה שהיתה להם עם אחי. הם ניגשים אחד אחד אל הקבר מבקשים ללחוש לו דבר מה. ואחר כך אל אבא הכבוש בכאבו, לתת בו טפיחת שכם של חיבה. כן, גם בחורים צעירים כמוהם אינם יכולים לכבוש את זרם הדמעות שגואה, שעולה, ואנחנו מה…

אחד מהם התעכב אצלו יתרה, בדממה. ואני שרוב הזמן ראשי שמוט מטה – הרואה רק עקבי רגליהם, ולבי נתון מעלה – אל המרכבה. באופן בלתי צפוי הוא פשט את סימלו (עורב אוחז מרגמה ברגליו) מעליו, מתנה לאחי. הרמתי עיני לראות את אציל הנפש, אשר תלש מעצמו את היקר לו, למען תיתו לאחי.

עיניו  נפגשו בעיני.

"את כאן", נשאלה השאלה מעיניו, בבושת עצומה.

"אחי הוא", אמרתי בקול חלוש.

והוא נאלם בבכיו.

ונמלט.

 

*מוקדש לעילוי  נשמות  יקירינו מרת אמי, גומלת חסד וצדקה, צביה בת עוואד ז"ל נלב"ע ט"ז אדר א' ה'תשנ"ז ואחי, אשר נפל על קידוש השם, אביחי-שמעיה הי"ד בן אברהם יבדל"א נלב"ע כ"ה תמוז ה'תשנ"ד ת.נ.צ.ב.ה.