א
לעתים קרובות מאד לא ידעו אימהותינו משום מה הפריעו להן במשחקיהן בחצר הבית, הזמינו אותן לבוא לבית וצוו עליהן לאחוז בידיהן הקטנות והרזות את "מטפחת הקניין" בנוכחות ההורים, ובני המשפחה, כדי לשמוע לדברי הרב כי היא מיועדת לפלוני הנער הקטן היושב על יד אביו, כולו מבויש ונכלם ואינו מעיז להרים את עיניו כדי להסתכל בפניה הקטנים, משפטים אשר לא הבינו את תוכנם ומובנם. הן נענעו בראשיהן הקטנים ושבו למשחקיהן ולחברותיהן שחיכו להן ב"כורטיזו" (בחצר הבית) או לגיגיות הכביסה שמהן נלקחו כדי "לקחת קניין".
ספרה אמי ז"ל: שחקתי "קוג'ס" עם חברותי, זה המשחק של עצמות לבנות שהרקדנו אותן בידינו הקטנות וטמנו אותן מאחורי גבינו. והנה הזמינה אותי אמי להכנס הביתה ומאחר שהייתי בעלת פנים חיוורים, צבטה אותי אמי שתי צביטות הגונות בלחיי כדי שתאדמנה ואמצא חן בעיני סבך ואביך ובני המשפחה שהוזמנו לביתנו כדי "לקחת קנין".
ואין פלא אפוא אם ביום החתונה שמו מתחת לרגליהן הקטנות דרגשים של עץ (בנקיטאס) כדי שתגבהנה, וראשיהן תגענה לכתפיהם של אלה העומדים לצדן אשר יהיו בעליהן בעתיד. מספרים כי אשתו של הרב בן ציון קואינקה היתה "מינודיקה" (קטנטונת) ועדינה ובהיותה תחת "הטלמו" (החופה) העלו אותה על דרגש למען תגבה.
ו"קנין" זה שמש "הסיניאל די קזימנטו" (אות הנשואין), ואימותינו הפכו בין לילה למבוגרות כלפי חוץ. ואילו בסתר המשיכו לשחק ב"קוג'ס" ו"בבוניאיקאס" (בובות) העשויות מסמרטוטים ישנים עם חברותיהן המאורסות והבלתי מאורסות כאחד.
ולאחר ה"קנין" הניחו ההורים את הזוג לנפשו ולא הביאו אותו בסודם. הם עצמם לא ידעו כלום מהנעשה למענם. כאילו הורינו לא היו צד בעסקה זו. וכל הסידורים נעשו על ידי ההורים ואילו הם באו "על המוכן".
מזמן האירוסין ועד החתונה לא ראו איש את רעהו. זו היתה עסוקה במשחקיה ובהכנותיה ליום החתונה ואילו הוא החתן, היה עסוק בלימודיו בישיבה או בעסקיו בחנות. מחג לחג היה אבי החתן אוחז בידו את החתן, ומביא אותו לבקר את הכלה אשר תהיה בעתיד לאשתו. בשעת הבוקר כשההורים ניהלו ביניהם שיחות על עניינים שונים ישבו כל אחד מבני הזוג בפינתו וזרקו ביניהם מבטים חטופים ומבוישים. הנערים היו בבחינת "ואיה אי בינו אי פוסה" (פזיזים ולא מיושבים בדעתם). ולאחר החתונה היו ממשיכים להתרועע עם חבריהם ולהשתתף בטיולים ובמסיבות ולרכב על חמורים "לעין כרים" ולא הרגישו כל חובה כלפי הנערות שנשאו אותן לנשים, וישבו בודדות בביתן.
השדכנים היו לרוב הרבנים אשר הכירו את המשפחות והיו בני בית בתוכן. הם אשר באו בהצעות להורים ואומרים להם "כי דיזס סי קזאמוס משה כון רבקה" (מה דעתך אם היינו משיאים את משה עם רבקה). או שהיו הורי החתן או הרי הכלה באים לרב ממיודעיהם ואומרים לו "איג' אונה פלברה" – אנא זרוק משפט עם פלוני, דהיינו שיסכים להשיא את בתו או את בנו לבני או לבתי. והרבנים היו מקבלים עליהם את "המצוה" הזאת. ובבקורים שערכו בחנות או בבית העלו את ההצעה בלשון רמיזות ובתוך שיחה על נושא אחר או כמילי דבדיחותא שאמרו להורים, ועל ידי כך יכלו לעמוד על דעת "הצד שכנגד". באיזה חן ועדינות ניהלו רבנינו את התפקיד אשר הוטל עליהם וכשההצעה נתקבלה על שני הצדדים, עדיין לא נסתיים תפקידם של הרבנים-השדכנים. הם יישרו הדורים שנערמו בדרך, עד אשר זכו לראותם עומדים תחת החופה. ומשעמדו תחת החופה ישבו בראש "המיזה של חכמים" (שולחן הסעודה שנערך באחד משבעת ימי החופה לכבוד החכמים ואנשי התורה). לאחר שיושבו כל ההדורים בין שתי המשפחות העניקו להם שני הצדדים כמה נפוליונים אשר הכניסו אותם לכיס שבחזיה שמתחת "לאנטרי".
ב.
תקופת האירוסין היתה נמשכת מספר שנים. רק לאחר האירוסין החלה הדאגה לכרסם את ההורים בדבר פרנסתו של הבעל העתיד. ועד שהיו העניינים, מסתדרים היתה תקופה זו וחגיה משמשת מעין תקופת מבחן לחיבה ולאהבה שהחתן והכלה ובני משפחותיהם רוחשים אחד לשני. מגשי ה"מרוג'ינוס" (עוגות שקדים) "פדאסוס די ג'ויה" (תכשיטים) עברו מבית החתן לבית הכלה ולהפך. מגילות זהב נשלחו מבית הכלה לחתן ביום חג הפורים, ו"הג'טרי" בד מיוחד ששלחה הכלה סמוך לחתונה לחתן כדי שיכין ממנו מעיל ארוך ליום חופתו. ואילו החתן העניק לכלתו כל אותם התכשיטים שהיו מצויים בחנויותיהם של צורפי הכסף והזהב שהיו בעיר העתיקה. "מניאס די פלטה" (אצעדות של זהב) שהיו עשויות רשתות דקים וננעלות בקציהן בבריחים. "רוסטיקה די כיריאס" (ענק של מטבעות תורכיות ישנות) ויריליקו די פלטה או ויריליקו דו אורו (מחרוזות של כסף וזהב), גרגנטארה די פרלה (ענק מפנינים) " כוסטיק די אורו" (שרשרת זהב שבקציה היה תלוי שעון) "כליבאריס" ו"דובלאס" "הירדאן די פרלה כון כטס" (ענק של פנינים לבנות דקות ועדינות) שקשטו את הצואר, "איסכוראליג'אס די אורו (נזמי הכסף) שקשטו את תנוכי האוזניים, ה"אניוס די ברילניטה או די דיאמנטה" (טבעות הפנינים) שקשטו את אצבעותיהן. "האיסבריבניה" זו הקסת שהכלה היתה שולחת לחתן, זו הקסת של כסף או זהב שהיה תוקע אותה באבנטו מעין פגיון.
בכמה עמל וטורח, בכמה זיעה ויסורים עמדו ההורים בהתחייבויותיהם אלו, התחייבות שבה היה תלוי כל כבודה של המשפחה. כל "פדסו ופדסו" (כל חתיכת תכשיט) היתה נבדקת היטב בעינה הפקוחה של החותנת אשר ידעה והכירה מתוך נסיונה את ערכו של כל תכשיט וכל מתנה שנשלחה לבנה או שהיא שלחה לבית כלתה.
כשהיה החתן מבקר בימי חג ומועד בבית הכלה היתה הכלה שמה עליה את עדייה אשר נשלחו אליה לשמחת החתן ובני משפחתו. הכלה היתה מגישה את "הטבלה די דולסורה, (מגש הריבות) לכל המסובים. וכמה רעד מגש זה בידי הכלות, שכן באופן הגשת המגש היה בו משום בדיקת תכונותיה של הכלה הצעירה. אם היא "אריסיטנדה" (מיושבת בדעתה) או "אלוקדה" (מופרעת) אם היא "כנוזה" (מסודרת) או "ג'פאג'ולה" (בלתי מסודרת) אם היא בעלת הליכות נימוסיות או לא.
כמה רעדו ידיהן הקטנות. כמה הוראות קיבלו מבני המשפחה על דרך התנהגותן בשעה חמורה וגורלית זו, כשעיני קרובי החתן עוקבות אחרי כל תנועותיה ודבורה, אם בכלל הוציאה מפיה משפט.
אולם לא כולם זכו לשגר לבתי ארוסותיהן את כל התכשיטים היקרים שמנינו. בני עמך והעניים היו נוהגים להשאיל מאצל הצורף חכם דוד אל עג'מי, תכשיטים כדי לקשט בהם את הכלה ביום החתונה ובשעת ימי החופה ולאחר מכן היו מחזירים אותם בתוספת שכר.
ואכן כמה ארוסין "נשברו" בגלל העובדה שהחתן לא עמד בהתחייבויותיו ובגינוני הנימוסין וה"אונור" (הכבוד) של המשפחה.
ג.
כשהעניינים התנהלו כשורה ו"הארוסין" החזיקו מעמד, הלך והתקרב יום המבחן השני שהוא החמור והקשה ביותר. יום "האנשואר" יום הצגת בגדי הכלה והערכתם כדי להוסיף את ערכם לכתובה כדי שהמספר יגיע לחמש כפול חמש. "לעינה בישה".
בירושלים העתיקה היו "פריסיאדורס די אנשואר" (מעריכי בגדי הכלה) שעסקו והתמחו במלאכה זו נוסף לעסוקיהם כמוכרי חפצים ישנים, סרסורי בתים או ספרים. ואלה היו הקובעים את ערכם של כל הבגדים שהוצגו על גבי חבלים בביתה של הכלה ימים ספורים לפני יום החתונה.
הולכים היו הורי הכלה והחתן אל חכם חיים יעיש אביו של חכם נסם יעיש, אל יוסף לוי הספר, אל אהרן נחמיאס שחנותו היתה מול בית הקפה של "עפיפי" שב"כורטיזו די חרבון" (בחצר של חרבון) ובשנים שלאחר מלחמת העולם הראשונה אל הסוחר בכור מראש, ומזמינים אותם להעריך את הבגדים.
היה אבי הכלה הולך אל אחד מהם ואומר: "נו מי כימס. מי סליו לה אלמה פרה אזיר איסטה אנשואר" (אל נא תשרוף אותי. נשמתי יצאה עד אשר הכנתי את בגדי בתי). ואילו אבי החתן היה הולך אף הוא בסתר אל המעריך ואומר לו "נו מי כימיס" (אל נא תשרף אותי במלים אחרות אל נא תגזים בהערכתך) "יא וה מיראר סו ח'טיר" (אני כבר אכבד את רצונך דהיינו אתן לך מענק). ו"הפרסיאדור" המעריך, היה אומר לכל אחד מהם. אני אעריך לפי ראות עיני. לו כי דישו אול דיו (מה שיאמר האל).
ובאותו יום עמדה אם הכלה קרובותיה והכלה עצמה וסדרו את הבגדים. ובכמה עמל וטורח השתדלו "לסדר" את המעריך. עמדו על ידו והסבירו את ערכו של כל בגד וחפץ והוא חכם נסים יעיש עמד ושמע כשחיוך קל היה שפוך על פניו. לפעמים פתח את קופסת הטבק ומלא את אפו אבקה ורשם את המחירים על פיסת נייר שאחז בידו. הוא התהלך כמלך בגדוד הסיר את מעילו העליון, והתהלך עם "האנטרי" בלבד כשחיוך קל שפוך היה על פניו. ממשמש בידו סדין או שמלה. בודק מעיל ובוחן גרבים. קטן קומה היה האיש פניו רציניים, והוא שואל חוקר ורושם. ומזמן לזמן היתה אם הכלה מגישה לו כוס שרבט ("מיץ" בימינו) או ספל קפה ריחני או סיגרה טובה ועבה שאבי הכלה היה מכין מקופסת הטבק שהיתה בכיס "האנטרי" שלו. לפעמים אירעה "התנגשות" קלה בין שני הצדדים בין אבי הכלה ואבי החתן אולם היא חוסלה חיש מהר בחיוך קל וויתור מצד שני הצדדים.
כך עבר המעריך משמלה לשמלה ומכותונת לכותונת. ולאחר סיום ההערכה היה נערך החשבון והבגדים הורדו מהחבלים הונחו בבאוליס ובכאשס (תיבות העץ הגדולות) ונשלחו לביתו של החתן בלווית עציץ של רודה "לעינה בישה".
בגמר ההערכה היה חכם יעיש מוחה את הזיעה מעל מצחו, מתישב בנחת ובפנים מחייכות לשולחן יחד עם "הצדדים" ומסיימים את ההערכה.
הבגדים שהוצגו היו מעשי ידיה של הכלה ואמה, בגדים שהוכנו בפרוטותיו הדלות של האב, אשר הוצאו ממנו בחכמה ובתבונה בחיוך ובדברי חונף מצד האם ובתה. כמה לילות וימים של עבודה וטורח הושקעו בבגדים אלו, שלא היו אך שמלות דלות שהוכנו על ידי תופרות בית, ובגדי לבן שתפרה האם. החפצים היחידים שלא הוכנו בבית היו "הג'דיר" (המטריה) הכרפיניס" (הנעלים) ו"גליג'אס" (הכפכפים) שבהם התהלכה הכלה בבית בעלה ושגרמו פעמים רבות לשבירת רגליהן של הכלות הצעירות.
החפץ היקר והחשוב ביותר שקשט את "האנשואר" היה המעטה העשוי ממשי והרקום בחוטי זהב "הכביסירה", שהיה מורכב משני חלקים אחד כדי לכסות בעתיד את מטת היולדת ואחד קטן יותר כדי לכסות את הבן כשהובל לבריתו של אברהם אבינו. "הכביסיראס" האלה שהיו רקומים "בקלבידון" חוט זהב עבה הוזמן מאיסטנבול היא קושטא, ששם רקמו את בד המשי הזה, וזה היה גולת הכותרת של כל בגדי הכלה.
יום "האינקולגאר דיל אנשואר" (תלייתם של הבגדים) היה מסתיים וההכנות לחופה היו מתחילות.
בבתי הכנסת הישנים של הספרדים נמצאים כיום פרוכיות יפות הרקומות בחוטי זהב עבים מהם נוצצים מבריקים ומהם שכבר דעך זוהרם, ובאמצע הפרוכת מספר שורות הקדשה לנשמתם של יקירים ויקירות שהלכו לעולמם אם בצעירותם ואם בזקנותם. אלה הן פרוכיות "הכביסיראס", ההדורות והמבריקות שהיו פרושות על מטותיהן של אמותינו בשעת לידה, "כביסיראס" אשר הוצאו ממעמקי תבות העץ והרוויות זכרונות וגעגועים מימי נעוריהן ושהיום מקשטות את ההיכלות לזכרם של אותם יקירים שלזכרם העיניים עוד שופכות דמעות בשעה שהן רואות אותן תלויות בהיכל. פרוכיות אלו הן לזכרה של בת שהלכה לבית עולמה בדמי ימיה בעת שאחזוה צירי לידה, או לזכרו של בן "שנקטף" בדמי ימיו. הנשים המנדבות את הפרוכיות נהגו לבוא בימי חג ומועד ולהתחנן בפני השמש של בית הכנסת כי "יתלה" בימי החג את אותה הפרוכת היקרה לזכר יקיריהם.
משבאה הכלה לבית בעלה הביאה עמה לא רק את בגדיה. היא גם חלקה חליפות בגדים גם לבני משפחתו וקרוביו ביום הראשון שלאחר יום השבת שחל בתוך ימי שבעת ימי החופה היתה אם הכלה עורכת "דיאה די דיזאוינה" יום סעודה. ובאותו יום היתה אם הכלה אוספת את כל בגדי בתה הישנים כורכת אותו "בבוגו" (בחבילה) ועליהם היתה מוסיפה עוד מספר בגדים חדשים ומעבירה את "שארית הפליטה" הזאת גם כן לבית בתה. זה היה ה"בוגאג'ילי" (יום החבילה). החותנת שעינה היתה פקוחה על כל הנעשה ושעקבה בתשומת לב רבה אחרי כל שלב ושלב שנעשו, בהכנות לחתונה, דאגה לכך כי גם אותם בגדי הכלה שהשתמשה בהם בבית אביה יובאו לבית החתן.
ד.
חמשה עשר יום לפני החתונה היו קולים כמויות גדולות של זרעונים ובטנים. מכינים בעזרתם של קרובים שכנים וידידים את "פאן איספונג'דו" את "המרוג'ינוס די אלמנדרי" (עוגות שקדים) מיני ריבות וגם את הסוכריות של השקדים הלבנות. בכל יום ויום משבעת ימי המשתה, עסקו הנשים בהכנת סוגי התבשילים לסעודות שנערכו בכל ערב וערב לכבוד סוגים שונים של מוזמנים, שהיו מוזמנים בכל פעם. ערב לקרובי משפחה, ערב לסוחרים ונכבדי העיר, ערב לחכמים וכו'. לצורך סעודות אלו לקחו בהשאלה סירים גדולים לבשול האורז, התרנגולות והבשר. שאלו כפות של עץ ועוד הרבה כוסות מאצל בעלי חנויות למכירת כלים. והכלה לבשה בכל ערב שמלה חדשה. ובירושלים העתיקה לקחו אצל חכם שמואל ברוך בהשאלה את שולחן העץ הגדול שעמד בביתו והיו עורכים את הסעודה ברוב שמחה לשמח חתן וכלה שהיתה לובשת שמלה חדשה בכל ערב מימי המשתה.
ואילו יום ה"בניו" – הטבילה, נחשב אף הוא מן הימים המפוארים ביותר. עגלות מקושטות עם פרחים (לרבות צוארי הסוסים) עמדו בשער השכונה כדי להסיע את הכלה ואת בני משפחתה לאחד מבתי המרחץ שבעיר העתיקה. ואם היתה משפחת הכלה בעלת אמצעים הרי היה בית המרחץ באותו יום מיוחד אך ורק לה ולבני משפחתה, נקרא "בניו אה לא קלרה" דהיינו כל בית המרחץ היה תפוס אך ורק לה ולבני לוויתה. ובאותו מעמד היו קרובות ומוזמנות שרות לכלה שירי חתונה בשפה הספרדית.
כל הכבודה הזאת יצאה מבית המרחץ עם לפידים "משעאלס" ועוברת דרך סמטאות העיר העתיקה והערבים שהיו ברחובות ידעו שכלה יהודיה עומדת להנשא מחר לבחירה לבה. והכלה צעדה לאטה בתוך כל קרוביה כשהטלית הקטן של החתן טמון בחזה.
בצאת הכלה מבית המרחץ נהגו לשבר לראשה עוגה שנקראה בשם "רוסקה". ועוגה מעין זו שברו גם על ראש הזוג בהכנסו לבית החתן.
ביום החתונה הופיע החתן עם התרבוש הגבוה והמצוחצח והמעיל העליון "ג'טרי" "והאנטרי" המבריק ממשי.
שבע ברכות היה נערך על ידי הרב החכם ועוזר על ידו אחד החזנים שחוננו בקול נעים ויפה. הכתובה היתה נקראת על ידי אחד החכמים שכתב אותה בכתב ידו היפה והמסולסל, בקול נעים כשהקהל חוזר על פסוקים שונים. את הכתובה דהיינו את הסכום היה קורא בחטיפה מחשש עינה בישה. ולאחר אמירת "הרי את מקודשת לי" על ידי החתן ושבירת הכוס נהג החתן לדרוך על רגלה של האשה כדי להוכיח שהוא המושל. אולם אם היתה "השאטרה" הקדימה היא ודרכה על רגלו וכמובן שכל זה נעשה מתוך בדיחות הדעת.
ו"בשבע ברכות" השתתף גם הקהל ששר "שוש תשיש ותגל עקרה" ו"שמח תשמח רעים אהובים" אולם הברכה העיקרית היתה האחרונה. כשסיימנו את הפסוק "קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה" קרא אחד הרבנים שחונן בקול נעים את "קול מצהלות חתנים מחופתם" והגביה את קולו במלה קול עד שהיה מרעיד את לבות כל הנוכחים. את "הטלמו" החופה עשו בבית הכלה ואילו את הסעודה בבית החתן.
הכיבוד האופייני לחתונות היה "שרבת כולראדו" משקה שהיה מורכב ממים לימון וסוכר צבעוני. מיני ריבה "דולסי די פורטוקאל" (ריבה של תפוחי זהב) או דולסי די אלמנדרדא (ריבה של שקדים טחונים עם סוכר). והסוכריות הלבנות הארוכות של שקדים "המרוג'ינוס" מיני עוגות העשויות משקדים.
ביום החתונה הלבישו את החתן גלימה והלבישו אותו טלית והוא קם ונשא את דרשתו לאחר "שבע הברכות". החתנים מבני עמך שלא ידעו פרק בהלכה טרחו הרבנים והמלמדים כדי ללמדם להגיד כמה מילי דאוריתה.
לאחר שבעת ימי החופה ערכו לכלה "קומביטיס" הזמנות אצל בני משפחתה וקרוביה. זה היה המשך שבעת ימי החופה.
השמחות נמשכו עד לידת הבן הראשון. עם הלידה פסקו השמחות והאם הצעירה נכנסה בעול חדש ובטרדות ושמחות חדשות.
מספרים כי אב אחד אמר לבתו בעת שעזבה את בית הוריה: "יהי רצון שתלכי מכאן ואל תשובי ושצעקות ישמעו בביתך". השיבה הבת ואמרה, אבא למה אתה מקלל אותי קללה כזו. ענה האב ואמר לה לא קללה אני מקלל אותך בתי אלא מברך אני אותך. יהי רצון שתלכי ואל נא תשובי דהיינו שתהיי חיי אושר ושלוה עם בעלך ולא תפרדי ממנו, ולא תשובי לעולם לבית אביך, ושבביתך ישמעו צעקות דהיינו שילדייך הקטנים יעשו רעש ויצעקו בבית, ואת תגדלי אותם.
אירע שלפעמים התענתה האשה תחת יד בעלה וכשבאה לשפוך את מרי שיחה אצל אמה השתדלה האם לנחמה לעודדה ולאמר לה סבלי "עד אשר תתרגלי למדותיו והרגליו" והבת מוחה היתה את דמעותיה, וחוזרת לבית בעלה כדי להסתכל ולהתרגל למדותיו והרגליו, שכן לחזור לבית אביה היה נחשב הדבר לאסון לה ולהוריה. ואיזה אב רצה שבתו תשוב לביתו לאחר שנפרדה מבעלה? וכך "כתשו אמותינו אבנים" ובלבד לא לשוב לבית אביהן.
הן נשאו את סבלן בסתר ולא רצו לצער את ההורים. ואם לבסוף נאלצו להפרד הרי אמרו "נוסי טומרון לאס אגואס" (לא ידעו כיצד להתרגל אחד לשני).
ה.
אימותינו התענו במשך שנים רבות תחת ידה הקשה של "הכוסכוגרה" זו החותנת שעל שולחנה הסבה היא ובעלה במשך שנים מספר עד אשר יכול היה בעלה לעמוד ברשות עצמו ולקחת דירה לעצמו.
וזקנותינו החביבות מספרות ומספרות על אותו הסבל אותו "המזה פרנקה" (השנים שהיו מסובים על שולחנו של החותן). הן מספרות ומרגיש אתה שרגשי המרירות לא חלפו ולא נשכחו מזכרונן. מעלות הן ממעמקי לבן את אותן השנים אשר התענו תחת שבטן, ומסיימות את סיפוריהן במלים "אה גן עדן כי איסטה מי איסכויגרה" (שתהיה נשמתה של חותנת בגן עדן). גם בשעה זו אין הזקנות הנחמדות שלנו נוטרות להן שנאה אף כי עכרו להן את אותם ימי האהבה היפים של נעוריהן.
והסיפורים קולחים. פלונית החותנת "כונטבה לוס בוקאדוס די פאן" (היתה סופרת את פרוסות הלחם) כדי לדעת אם לא חטפה לעצמה הכלה הצעירה פרוסת לחם. בשעות הבוקר המוקדמות כשעוד נחה הכלה מעמל היום, שמה לה החותנת את גיגית הכביסה בדלת חדרה ובקשה אותה לבל תוסיף להתפנק וכי עליה לקום ולהתחיל בכביסת הלבנים של כל בני הבית או היתה מאחרת לעלות על מטתה בערב לאחר ששטפה במטבח את כל הצלחות והסירים. כך נותקו הן מזרועות בעליהן בשעות הבוקר המוקדמות וקפצו ממטותיהן לקול פקודתה של החותנת.
כנראה כאב לבה של החותנת על אשר גזלה זו האשה הזרה ממנה את בנה. זאת היא "המזה פרנקה" שולחן שלו זכו אמותינו כדי לאפשר לבעל להתבסס, שכן רק לאחר הנישואים החלו לדאוג לאמצעי קיום ופרנסה של הבנים, ואם היו הבעלים פרחי רבנים התפרנסו מלמודים בבתי אבלים ואצל הכותל המערבי וזכו לקבל את הבישליק או את הרבע מג'ידי או ללמוד בישיבות ולקבל מספר נפוליונים בשנה.
ולפעמים רצו ההורים להפטר מ"המזה פרנקה" שכן גם חייהם בבית לא היו נעימים. מספרים על אדם "כוסה" שלא צמחו לו שערות בזקנו וסתם אדם כזה ידוע הוא כרמאי ונוכל, שהזהירו אותו לבל ישא לו בתו של "כוסה". אולם הוא נשא לו "בת כוסה" והתנה אתו כי יהיה סמוך לשולחנו במשך עשר שנים.
לאחר עבור שנתיים אמר לו חותנו, הנה חלפו כבר עשר שנים והואל נא בבקשה לעזוב את הבית. בעל בתו לא ידע מה להשיב הלך והתיעץ עם "כוסה" אחר. אמר לו חברו שתקבל הזמנה מבית הדין עשר שנים ואשתי לא ילדה ולכן הנני מבקש לגרשה. הבעל עשה כן ובשמוע חותנו את טענתו, חזר בו והסכים כי יהיה סמוך על שולחנו. עד סוף השנה העשירית.
הן נשמו לרווחה לאחר צאתן מבתי חמותיהן. אם כי כבדו אותן למרות כל הענויים אשר התענו.
"פסדו סיה" אומרות הזקנות כיום יהיה נא הכל נחלת העבר. היו חותנות שנשארו אלמנות ואשר בילו את חייהן בבית בניהן ועזרו לנשותיהם. אהבת בניהן ונכדיהן משכה אותן לבוא לבית בניהן ולעסוק בכל המלאכות אשר הטילו עליהן נשות בניהן. הן עשו זאת מתוך חיבה ואהבה לבניהן.
חלפו ועברו אותם הימים מסיימות זקנותינו החביבות. היכן אותה השלוה, היכן אותה שמחת חיים שואלות הן. הן הדור הזה פזיז ונחפז הוא ועל דור זה אפשר להגיד "כורה מטאדו פור אלכנסר און בוקדו" נרדף אתה כדי להשיג פת לחם.