עד לפני כיובל שנים התקיימו בבגדאד מנהגי-חתונה מיוחדים במינם, אשר משנה לשנה הלכו ונעלמו עד כי היום לא נשאר מהם כל זכר. מנהגי-חתונה אחרים עדיין היו נהוגים בשנים האחרונות אצל כמה משפחות ותיקות שקשה להם להשתחרר ממסורת-מנהגים של אבותיהם. כמה מנהגים בוטלו מעצמם ואילו מספר מנהגים בוטלו על-ידי חוקים מיוחדים שחוקקו הרבנים וראשי הקהילה לטובת העניים שסבלו מהם. כיום בישראל ניטשטשו המנהגים וכל משפחה תופסת במנהגים הנראים לה בהתאם לדרישות התקופה החדשה. לגבי מנהגים הקשורים בהלכה – מקפידים עד היום לנהוג בכל מקום לפי הוראות רבני בבל. במסגרת של מאמר זה בכוונתי לתת תיאור של כמה פרטים אופייניים הראויים לתשומת-לב.
א. גיל הנישואין
לפנים נהגו לחתן את הבנות בעודן קטנות. הנוסע בנימין השני, שביקר בבגדאד בשנת תר"ח (1848), כתב שבעיר זו מספר הנקבות הוא פי שלושה מאשר הזכרים. לפיכך, שנים אחדות לפני בואו נהגו להשיא את הבנות בגיל שמונה או עשר שנים לבנים בגיל שמונה-עשרה ועשרים. כאשר הממשלה ראתה שנישואין כאלה גרמו ל"צרות רבות ותלאות" פירסמה פקודה שלפיה נקבעו שלוש דרגות:
1. בנות העשירים – לא ינשאו לפני גיל עשר;
2. בנות הבינונים – לפני גיל אחת עשרה;
3. בנות העניים – לפני גיל שתים-עשרה.
הוא הוסיף ואמר, שאם חלילה לא תנשא הבת לאיש עד גיל חמש-עשרה – "אז אין תקוה לה עוד להנשא לאיש כי תחשב לבתולה בלה אשר כבר עבר לה עת דודים" ("מסעי ישראל" ליק תרי"ט, עמ' 48-47).
בשנת תרנ"ד (1894) החליטו הרבנים לא לארוס אשה לפני גיל שש-עשרה. הואיל ולא היו בידיהן תעודת-לידה או תעודת זהוי, הגיל נקבע על-ידי עדים כשרים. מלפני כשלושים שנה מצב זה הלך והשתנה באופן טבעי. ורוב הבחורות נישאו מגיל שמונה-עשרה ויותר מזה.
ב. הנדוניה והוצאות הנישואין
במשך שנים רבות סבלו מאוד בנות המעמד הבינוני שנקראו "בעלי בתים צנועים", ובנות העניים מן המנהג, שאי אפשר היה לחתן בת בלי נדוניה גבוהה ובלי מתנות מרובות ויקרות שהורי הכלה היו חייבים לשלוח לבית החתן. בכל חג ובהזדמנויות רבות עליהם היה לשלוח מתנות בלוויית קערות גדולות מלאות כל טוב, מאכלים וממתקים שעלו הון רב. לטכסי החתונה הוזמנו אנשים רבים משני הצדדים וחובה היה להגיש להם כיבוד בשפע. בנות רבות נמנעו מלהתחתן משום שהוריהן לא יכלו לעמוד בהוצאות מרובות אלה. משפחות עשירות הגזימו בהוצאות אלה וקבעו נוהג מסויים בנידון זה; בני המשפחות הבינוניות והעניות נאלצו לחקות במדת מה את מנהגי "המכובדים" ובעל כורחם נוצר המצב של כל המרבה בהוצאות הרי זה משובח וכל הממעיט הרי זה מהשכבה הנמוכה ביותר ומרבים להתלחש עליו ולהשפילו. כמעט כל המשפחות היו מבורכות בבנות; וכל מי שהשיא את בנותיו הראשונות שאף לרכוש שם טוב, בנדון המנהגים הנ"ל, כדי למצוא בחורים מתאימים ליתר בנותיו. בדרך זו נוצר נוהג שהכביד קשה על משפחות רבות. הרבנים וראשי הקהילה ניסו להלחם בתופעה זו על ידי פרסום החלטות ו"הסכמות" לעתים קרובות והכרזות בבתי כנסיות – אך עפי"ר ללא הצלחה. בשנת תרפ"א (1921) ניתפרסמה "הסכמה" בחתימת ה"חכם באשי", הדיינים ועשרות של רבנים ונכבדי הקהילה וראש "הועד הרוחני", שבה נקבעו בין יתר העניינים לבטל כל מנהג וכל מצב המצריך הוצאות מיותרות ומעשים בלתי הגונים בחתונה כגון להקל על בעלי הבנות חסרי היכולת. ה"הסכמה" כוללת י"ג סעיפים:
1. לאחר שיושג הסכם בין בית החתן ובית הכלה ביחס לנדוניה, יקבע סכום כסף בשביל הבגדים, כל אחד לפי יכולתו, בתנאי שהסכום הנזכר לא יעלה לרבע הנדוניה לגמרי וסכום זה יוצא אך ורק לחפצים הנחוצים, וכל סכום שיוצא על בגדים למעלה מהרבע הנ"ל לא ירשם בכתובה. אך אם הנדוניה תהא למטה מארבעת אלפים רופיות, יוכלו לקבוע להוצאות הבגדים עד אלף רופיות.
2. אם החתן ירצה לשלוח לכלה מתנות, אסור לו לשלוח יותר משני חפצים: האחת בזמן האירוסין והשנית בזמן הנישואין; ואסור לו לשלוח עם החפצים לא מיני מתיקה ולא משהו אחר רק יכול לשלוח כדי קילוגרם אחד סוכר ולא יותר (הכוונה לגוש סוכר, שנהגו להשתמש בו בימים ההם).
3. בית הכלה אסור להם לשלוח לחתן לא כסף, לא כלי צריפה, לא מיני מתיקה ולא משהו אחר; לא עם תפירת כלי המיטה ולא עם משהו אחר לגמרי.
4. אסור לבית הכלה לערוך הזמנה לחתן או למשפחתו לפני החתונה, בדרך הזמנה רשמית.
5. בליל ה"חנה", שנערך בערב יום החופה בטכס מיוחד, אסור למשפחת החתן ללכת לבית הכלה, ולא יוליכו להם מיני מתיקה ולא חפצי-מתנה ולא משהו אחר לגמרי; ואם ירצו לשלוח חפצי-מתנה של הנישואין לכלה – ישלחוהו על ידי אדם מיוחד עם קילו אחד מיני מתיקה.
6. בליל החופה, אסור לנשים ממשפחת הכלה ללכת עמה לבית החתן, מחוץ לארבע נשים ממשפחתה בלבד, כלומר שלא ימצאו בבית החתן בליל החופה בני אדם זרים לגמרי מחוץ לבני ביתו של החתן וארבע נשים מבית הכלה.
7. בליל החופה, אחרי הקידושין אסור לחתן ולכלה לטייל בערבים, אך יוכלו ללכת ממקום הקידושין ישר בדרך קצרה.
8. בבוקר-החופה אסור לחתן לשלוח לקרוביו וידידיו לא מיני מתיקה ולא משהו אחר לגמרי.
9. ביום השבת, אסור לחתן לקבל אצלו אורחים, לא אנשים ולא נשים. לפי זה יש לבטל את
"שבת הנשים" ("סבת אל-נסואן") מיסודו.
10. בליל ה"צבאחיה" (טכס מתן המתנות לבני הזוג ע"י אבי הכלה ואחרים) אסור לכבד את הנשים בבשר תרנגולות, ולא יכנס אליהם "עושה הקפה" ("אבו אל-קהוה"), ולא יכבדון בקפה; ואם ירצה החתן לכבד בקפה, יוכל לכבד בה רק את הגברים, על-ידי משרת או אחד מבני ביתו, אך אסור להכניס לביתו "עושה קפה" זר.
11. אחרי החתונה, אבי הכלה אסור לו לשלוח לבתו לא כלי-צריפה ולא מיני מתיקה ולא חפץ אחר במשך כל שנת החתונה, בכל שם ובכל צורה בלי חפץ, כלומר שלא ישלח לבתו דבר, לא בחנוכה ולא בט"ו בשבט ולא בפורים, ולא בליל אסרו-חג, ולא בחג השבועות ולא בזמן אחר לגמרי. כמו כן קרובי הכלה, אסור להם לשלוח שום דבר לכלה ביום הפורים, לא מיני מתיקה ולא משהו אחר לגמרי, מחוץ לבית אביה.
12. תנאים אלה יקבלו תוקף בדין אלה אשר יתחתנו מחדש אחרי שיתלו את ה"הסכמה" הזו בבתי כנסיות…
13. אסור לתת לשדכנים, ואסור לשדכנים לקחת דמי שדכנות יותר מ- 2% בס"ה, כלומר אחוז אחד מבית החתן ואחוז אחד מבית הכלה; ואסור לתת לשדכנים "בכשיש" ולא מיני מתיקה באיזו צורה שהיא..
מתוך השלילה אשר בי"ג סעיפים אלה אתה למד את החיוב שהיה נוהג קודם לכן. "הסכמה" זו השפיעה בהרבה לטובה, אך כעבור זמן קצר רבים השתמטו מלקיים כמה מסעיפיה. סכום הנדוניה הלך וגדל מיום ליום ובשנים האחרונות הגיע אצל העשירים לשיא של יותר מ- 20,000 דינר (ערכו לי"ש). ראשי העדה פנו לשלטונות ובקשום לחוקק חוק של הגבלה למטרה זו; אך הם לא נענו.
ג. ממנהגי הקידושין
1. את ברכת האירוסין מברכים על היין בלבד, משום שהיא ברכה של שמחה וחותם בה "המקדש עמו ישראל על-ידי חופה בקידושין" (ולא "על ידי חופה וקידושין"). כמו כן אומרים בברכה זו "והתיר לנו את הנשואות לנו" (מרן ז"ל השמיט את המלה האחרונה).
2. אחרי ברכת האירוסין וטעימת כוס היין, מראה החתן את כסף הקידושין או את טבעת הקידושין לעדים כדי שידעו שהם שווים פרוטה, ואומר "הרי את מקודשת לי בזה כדת משה וישראל". ורק אח"כ נותן לה את הכסף או מלביש לאצבעה את טבעת הזהב (ולא להיפך), ביד ימנית.
3. מנהג בגדאד, כשמקדשין בכסף או בזהב, כורכים יד הכלה במטפחת משי והיא מקבלת את כסף הקידושין בידה בהיותה כרוכה. דבר זה הוא לסימן טוב, כדוגמת המפה שפורשים על השולחן בסעודת שבת, כדי שלא תהא נראית כענייה המקבלת צדקה בידיה. יש נוהגים לקדש בשלוש מטבעות: של זהב, כסף ונחושת; אך רובם ככולם נוהגים לקדש בטבעת כסף או זהב שהיא מקפת על האצבע ויש בה רמז לאור המקיף מכוח רוחו של הבעל הניתן לה על ידי קידושין, לפיכך יש בזה מצווה מן המובחר. בבבל נוהגים לחקוק על טבעת זו צורת ה. במקרה של קידוש בטבעת, אין נוהגים לכרוך היד במטפחת. את הטבעת מלבישים באצבע (הסמוכה לאגודל) ולא באמה, כפי שנוהגים אחרים.
4. אחרי הקידושין שובר החתן כוס אחת לזכרון ירושלים לקיים מה שנאמר: "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני… אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי". בבבל נהגו שהחתן שובר כוס חדש מחרסינא, מזה ששותים בו קפה המצופה אבר נקי, ולא כוס של זכוכית (לא ידוע הטעם בדיוק, יש אומרים משום שכוס זכוכית עולה יותר ביוקר; ויש אומרים משום שמהזכוכית ניתזים שברים קטנים רבים בעת שמשליכים אותו מגובה רב).
5. מנהג בגדאד, שאם מארסים קודם החופה בכמה ימים ומברכים ברכת אירוסין על הכוס, אחר שישתה המברך ישפוך לתוך כוס קטן זה מעט יין משיורי הכוס שבירך עליו ויטעים מכוס הקטן הזה להכלה; אח"כ יקח החתן את הכוס הקטן וישברנו בכותל. אם עושים הקידושין בשעת החופה עושים כנ"ל ואח"כ יביאו כוס יין שני ויאמרו עליו שבע ברכות ולא ישבר עוד כוס אחר; אך אם החתן אירס קודם החופה בכמה ימים בלא כוס, כשיעשו את החופה, יברך שבע ברכות וישתה המברך- ישפכו משיורי הכוס לתוך הכוס הקטן של חרס ותטעם הכלה ואח"כ יקח החתן את הכוס הקטן וישברנו בכותל.
6. מנהג בגדאד לפרוס וילון כנגד הכלה בשעת שבע ברכות של הנישואין, שמברכים אחר ברכת האירוסין, וילון זה, שנקרא בערבית "כיד'ר", חוצץ בין הכלה ובין החתן והמברך. החתן אינו נוהג ללבוש טלית (אולי משום שעורכים את החופה בחשכה לאחר תפילת ערבית). מטרת הוילון לסימן שהוא מייחדה להכניסה לביתו להיות לו לאשה. לפני כשבעים שנה ניתבטל מנהג הוילון ובמקומו הנהיגו שפורשים בגד על ארבעה עמודים, כעין אוהל הפרוש על ד' קונדסין והעמידו תחתיו את החתן ואת הכלה ביחד. כעבור זמן קצר ביטלו את ד' הקונדסין וחזרו למנהג הוילון. כאן בארץ נוהגין כמנהג ירושלים. החתן מתעטף בטלית, החתן והכלה עומדים מתחת לטלית פרוש כשבני המשפחה והאורחים מחזיקים בקצוותיו.
7. בבגדאד רק החתן נהג להתענות ביום שנכנס לחופה, אך לא הכלה.
8. את ברכת האירוסין יש לברך בפני עשרה אנשים, ובדיעבד אם לא נזדמן לו עשרה – מוותר; אך שבע ברכות של החופה אסור לברך שלא בפני עשרה. אח"כ עורכים סעודה ומברכים שבע ברכות על הכוס אחר ברכת המזון. וכך עושים ביתר הסעודות. ובכל סעודה צריך לדאוג שישתתפו שני בני אדם "פנים חדשות" שלא אכלו עמהם קודם; אבל בשבת ויום-טוב אין צורך בפנים חדשות, ומברכים שבע ברכות בשלוש סעודות, במקרה ואין מנין של אנשים, ואי אפשר לברך בשם ומלכות, יברך ברכת "אשר ברא" בלבד. ובזימון אומרים "שהשמחה במעונו".
9. החתן בכל ימי המשתה אינו עושה מלאכה, אפילו בדבר האבד, אינו נושא ונותן ואינו יוצא יחידי בשוק, משום שהוא דומה למלך.
10. לפני כמאה ועשרים שנה, בזמנו של ר' משה חיים רצו לבטל משימוש בכלי זמן בשמחת חתן וכלה, אך הרב לא הסכים לכך, משום שמצווה לשמח חתן וכלה, כנגד זה בזמנו היה מנהג קדמון, כאשר יצא החתן מבית-הכנסת אחר תפילת שחרית של שבת, כדי לילך לביתו, הלכו לפניו גויים מנגנים בכלי זמר שונים וניגנו לפניו כחצי שעה. הרב עקר מנהג זה משום חילול שבת.
11. בבגדאד מקדשין עד היום בשעת השדוכין או סמוך להם. אין להם סדר אירוסין בשעת החופה.
12. מנהג בגדאד שאין חוששין לסבלונות. הם רק עשו שידוכין בעלמא ויכולים לחזור בהם כל זמן שעדיין לא עשו קידושין.
13. מנהג בגדאד, שאם אירע תוך שבעת ימי החופה תענית ציבור או יום פקודה ("יארצייט") – לא יתענה, משום שהוא יום-טוב שלו.
14. הקידושין נעשים בפומבי על-ידי מקדש קבוע שהוא רושם טופסי הכתובות של אנשי העיר בפינקס מיוחד. משרת המקדש עוברת בירושה מן האב לבן.