יחסו של הרלב"ג לדרכו של הרמב"ם במניין המצוות

מניין מצוותיה של תורה – מקצוע שלם הוא בלימוד התורה. ספרים רבים נכתבו כ"ספרי מצוות", או כחיבורים הדנים בספרי המצוות. גם פיוטים נתחברו על יסוד מניין המצוות, כבר בתקופת הגאונים, וסוג זה של פיוטים נקרא בשם "אזהרות".

יסוד מוסד בחיבורי מקצוע זה, כמעט ללא יוצא מן הכלל, הוא כי מספר מצוות התורה הוא שש מאות ושלוש עשרה, כמניין תרי"ג.

בדברינו הבאים נבחן את מקורותיו של מניין זה, ואת דעות הראשונים לגביו. במהלך הדיון נביא דעות ראשונים המסכימים למניין זה – ובכך לא נאריך, אע"פ שזאת הדעה המקובלת ביותר; דעות ראשונים המסתפקים בדבר; ונתמקד בדעות ראשונים החולקים במפורש על הדעה המקובלת. במרכז דעות החולקים נביא מקור חדש בעניין זה, והוא דברי הרלב"ג בביאורו לתורה, בקטע הלקוח מן הנוסח המאוחר של הביאור, נוסח המופיע רק במקצת מכתבי היד¹. בקטע זה מתייחס הרלב"ג לדרכו של הרמב"ם במניין המצוות באופן ישיר, וחולק עליו בתוכחת מגולה, אך גם באהבה מגולה.

המקור העיקרי למניין המצוות המפורסם "תרי"ג מצוות" הוא במאמרו של רבי שמלאי בסוף מסכת מכות (כג, ב)²:

אמנם, כבר העירו כי כל המקורות הללו הם מקורות אמוראים, או מדרשים מאוחרים יותר, אך "לא מצינו שום זכר למניין תרי"ג, לא בשום מקום במשנה, ולא בתוספתא, ולא בספרא, וגם בספרי לפי הגרסא שלפנינו אין שום זכר למניין זה, ואף בכל תלמוד ירושלמי לא נזכר כלל מניין זה, ולא מניין אחר למצוות³.


גם המכילתא והספרי, שיש בהם לכאורה מקור תנאי למניין תרי"ג, הוכח כבר שבאמת אין המספר תרי"ג מצוי בגרסתם המדויקת⁴. אף על פי כן, החל בתקופת האמוראים מצוי מספר זה במקורות רבים מאד⁵.

מניין תרי"ג מוסכם על רוב רובם של חכמי ישראל, וכפי שכתב הרמב"ם בפתיחת ספר המצוות⁶:

הרי כאן שש מאות ושלש עשרה מצוות שקיבלו ישראל בסיני, יהי רצון שנזכה לקיימן כהלכה.



הרי שתפס את דברי רבי שמלאי ליסוד מוסד. בעקבות בה"ג באו אחרים והשרישו מניין מפורט זה של בה"ג, על ידי חיבור "אזהרות" – אותם פיוטים הפורטים בחרוזים את כל תרי"ג המצוות, אשר הקדומים שבהם נתחברו כבר בתקופת הגאונים, וכפי שכתב הרמב"ם בהקדמתו לספר המצוות (עמודים ד-ה), התוקף את שיטתו של בה"ג במניין המצוות:

על יסוד מאמרו של רבי שמלאי בנה גם הרמב"ם את ספר המצוות שלו, כפי שציין בהקדמתו, וכפי שציטטנו בראשו של פרק זה. אמנם בפרטיו של המניין נחלץ הרמב"ם לסתור באריכות את שיטתו של בה"ג, ולשם כך הקדים הרמב"ם את ארבעה עשר השורשים, על פיהם יש לדעתו לקבוע מה ראוי להיכלל במניין תרי"ג, ומה אינו ראוי לכך.

מעניין לציין כי בדברי הראשונים המסכימים למניין תרי"ג, בולטת נטייה לציין ולהדגיש את העובדה שמניין זה מוסכם בכל ישראל, ואין בו מחלוקת. כך עולה מדברי הרמב"ם שהובאו לעיל בראש הפרק; כך עולה מדברי הרמב"ן שהובאו לעיל בהערה ⁸; וכך גם בדברי המאירי והרשב"ץ שיובאו להלן. דומני, שמדברים אלה ניתן לשמוע – גם מצד מקבלי מניין תרי"ג – הודאה במקצת בכך שבסיסו של מניין זה במסגרת המקורות התלמודיים אינו כה יציב. ואלו הם דברי המאירי בספרו בית הבחירה למסכת סוטה (ג, א):

הרמב"ן בהשגותיו לספר המצוות להרמב"ם בשורש הראשון, לאחר שהביא, כאמור, את מאמרו של רבי שמלאי, ולאחר שכתב שמניין זה הוסכם על כל החכמים והתלמידים, ונתפרסם בהמון וכו', לאחר כל ואת הוסיף:

הרמב"ן ממשיך ומפרט כי מה שיעורר אותו להעלות ספק זה הוא מקורות רבים בהם יש מחלוקת בגמרא על פסוקים רבים אם הם מצווה או רשות, ונמצא שכל מחלוקת שכזו – והוא מפרט רבות כאלה – משנה את מניין המצוות! אילו היה מניין התרי"ג מניין מוסכם – היה צורך לדון, בצד כל מחלוקת שכזאת, כיצד יישמר המניין הכולל למרות השינוי המקומי. לשם כך יהיה צורך – לדעת הסובר שעניין פלוני הוא רשות – להשלים עשה כנגד עשה, ולא תעשה כעד לא תעשה, כדי שלא תחסר מצווה ממניין רמ"ח מצוות עשה ושס"ה מצוות לא תעשה. משימה זו קשה היא, ועל כל פנים אינה מופיעה כלל בתלמוד כחלק מן הדיון בענייני אותן מחלוקות.


כיון שכך, ממשייך הרמב"ן וכותב שאין מניין זה מוסכם, ואינו הלכה למשה מסיני, ולפיכך אין כל חכמי התלמוד כפופים לו. אמנם, למרות הספקות שמעלה הרמב"ן במניין זה, סובר הוא בסופו של דבר כי יש לפסוק להלכה כשיטת רבי שמלאי, וכפי המניין המפורסם בתלמוד. וזה לשונו:

אולם בסוף הספר כותב הרשב"ץ:

לא זו בלבד שיש מי שפקפק במניין תרי"ג כמספר המצוות המדויק, אלא שיש החולקים על מניין זה במפורש. הגרי"פ פערלא, במבואו לפירושו המקיף לספר המצוות של רס"ג ופרק א), מזכיר את דעתו של ר' יהודה בן שמואל אבן בלעם, פרשן מדקדק ואיש הלכה בן המאה האחת עשרה, שסבר כי מניינו של רבי שמלאי נאמר על דרך הקירוב¹³. את דעתו כתב ר' יהודה אבן בלעם בפירושו לספר דברים שנכתב במקורו בערבית". שם הוא מזכיר מחלוקת בין רב חפץ גאון לבין רב שמואל בן חופני גאון בעניין הפסוק "ושבת עד ה' אלוהיך" (דברים ל, ב), שהראשון הכליל את התשובה בכלל המצוות, והשני כתב כי פסוק זה נאמר על דרך הסיפור. ובהמשך דבריו כותב:

והנה נמצאה התייחסות מפורשת של ר' לוי בן גרשום לעניין זה של מניין המצוות, בביאורו לתורה. ראשית נציין עובדה שאינה מפורסמת דיה, והיא כי ביאור זה כולל דיון נרחב בעניינים הלכתיים, בהגיעו לפרשה בעלת אופי הלכתי. נוסף על כך יש לדעת כי חומר הלכתי זה זכה לטיפול מיוחד על ידי הרלב"ג עצמו, בכך שחלקים נרחבים של התחום ההלכתי עברו עריכה נוספת וגובשו כ"מהדורה בתרא" המופיעה במקצת כתבי היד של החיבור¹⁸. התייחסות הרלב"ג לענייננו אכן נוספה במסגרת זו של "מהדורה בתרא", ולפיכך אינה מופיעה כלל בדפוסים הישנים, ובראשם דפוס ונציה ש"ז, אשר היה הדפוס המצוי בשנים עברו. עקב כך נוצר מצב שגם חכמי ישראל שעסקו בביאור הרלב"ג על התורה – ולא ידועים רבים כאלה¹⁹ – לא הכירו את דבריו בענייננו, כמו גם את שאר התוספות הרבות המצויות בכתבי היד המכילים את נוסח "מהדורה בתרא" של החיבור".

דברי הרלב"ג בענייננו כלולים בתוך "התועלת השישי" של פרשת בא חלק ב, כאשר הוא דן במצוות הנלוות לאכילת קרבן הפסח. הדבר שהביא את הרלב"ג לדון במניין המצוות הוא מחלוקת שיש לו עם הרמב"ם בעניין מספר הלאווים שיש למנות באכילת הפסח נא ומבושל, שלדעת הרמב"ם יש למנות בזה לאו אחד בלבד, ולדעת הרלב"ג יש למנות בזה שלושה לאווים. מוצאה של מחלוקת זו הוא הגדרות שונות למושג "לאו שבכללות", המביא להבנות שונות בפשטי הסוגיות הדנות בפסוק

את דבריו שאין דיוק במספר תרי"ג תומך הרלב"ג בדרך קל וחומר מסוגיא הלכתית, שאפילו בה נאמר "לא דק":

דרכו של הרלב"ג בחלק התועלות המופיע בסוף כל חלק מחלקי פירושו, להבחין בין סוגי התועלות. הסוגים העיקריים הם:

אכן, ראוי לציין שדיוק זה במניין התועלות כמניין המצוות – לא היה קיים בניסוח הראשון של תועלות פרשת בא. במהדורה קמא, המופיעה ברוב כתבי היד, וגם בדפוס ונציה, מוספרו צמדי-תועלות אלה כתועלת אחת. אולם הדבר אינו מפתיע: הטיפול היסודי בנושא מניין המצוות, הכולל את מחלוקתו של הרלב"ג עם הרמב"ם – מופיע כולו במהדורה המאוחרת בלבד!

במהדורה הראשונה הסכים הרלב"ג עם הרמב"ם, ומנה את איסורי נא ומבושל כאזהרה אחת, ורק במהדורה האחרונה חלק עליו ופיתח את הדקדוק במניין המצוות על פי שיטתו²⁴.

נמצא שגם דברי הרלב"ג כנגד הרמב"ם בסוגייתנו עצמה – כאשר מנה את איסורי נא ומבושל כשלוש אזהרות – מוכיחים בבירור שהרלב"ג דקדק היטב באבחנה מה ראוי להימנות כמצווה במניין המצוות, ומה לא, אף על פי שלא ראה את מניין רמ"ח ושס"ה, העולים למניין תרי"ג, כיעד מחייב. נשים לב כי דקדוק זה נחוץ מבחינה הלכתית, שהרי לדעת הרמב"ם "מפר המצוות השורש התשיעי) – והרלב"ג מסכים אתו בזה – מספר המלקויות בעניין אחד שווה למספר האזהרות הנמנות בו, ואם כן יש לדקדק במספר האזהרות כדי לקבוע את מספר המלקויות באותו עניין²⁵. ראוי לציין כי כתוצאה מתלות זו, מגיע הרלב"ג בהמשך דבריו למסקנה כי בעניין מלאכות שבת, הואיל והבערה ללאו יצאת, ויש חיוב נפרד על כל אב מלאכה, לפיכך:

1. הנוסח המלא של הדברים יופיע בע"ה במסגרת מהדורתנו לביאור הרלב"ג לספר שמות, העומדת לצאת לאור בקרוב על ידי מכון מעליות שעל יד ישיבת ברכת משה מעלה אדומים.

2. לפי נוסח דפוס וילנא, וראה כמה שינויים בדקדוקי סופרים שם.

3. הגרי"פ פערלא (מבוא לספר המצוות לרס"ג, פרק א, עמוד 6). וראה הערת א"א פינקלשטין על הספרי

במהדורתו (ניו יורק תשכ"ט), עמוד 141 שורה 5. וראה עוד מה שכתב נ' דנציג, "שלש מאות" וראשית התפתחותו של מניין המצוות, סיני כרך פג (תשל"ח), עמוד קנג ואילך.

4. ראה ר"ד הנשקה: כלום נתנו התנאים מספר למצוות?, סיני כרך קטז (תשנ"ה), עמוד מז ואילך.

5. כפי שכבר הלך הרמב"ן ומנה בהשגותיו לספר המצוות להרמב"ם בשורש הראשון, ובעקבותיו הרשב"ץ בספרו זוהר הרקיע. וראה גם מבואו של הגרי"פ פערלא לספר המצוות לרס"ג פרק א, ור"ד הנשקה הנ"ל בהערות 1-2 שלו.

על הקשר שבין תרי"ג מצוות לעשרת הדברות – ראה מה שכתב הרב מ"מ כשר במילואים לתורה שלמה כרך טז, עמוד 203 ואילך.

6. על פי תרגומו של ר"י קאפח במהדורתו, ירושלים תשל"א, עמוד ז. ציטוטי ספר המצוות להרמב"ם להלן יובאו לפי מהדורה זו.

7. ראה מהדורת נפתלי צבי הילדסהיימר, ירושלים תשמ"ז, עמוד 24. וראה גם שם עמוד 112.

8. כעין זה כתב גם הרמב"ן בהשגותיו לספר המצוות להרמב"ם בשורש הראשון, לאחר שמביא את מאמרו של רבי שמלאי: "והנה על פי זו המימרא (- של רבי שמלאי) בא בעל הלכות ומנאן אחת אחת למצוא חשבון, ואחריו נתפשט מאד והוסכם בין כל החכמים והתלמידים, ונתפרסם בהמון שזה סכום כל המצוות, ונתחברו בזה שירות פיוטים ואזהרות נעימי זמירות, מהם לחכמי ספרד רבות מאד בארץ אנדלוס כאשר הזכיר הרב זצ"ל (= הרמב"ם), ומהם בארצות אחרות בכל פינות הגולה. וכבר אמר הרב שזה דבר שלא יסכל אותו אחד מכל מי שמנה המצוות שזה הוא מנינם".

ציטוטי הרמב"ן בהשגותיו לספר המצוות הם על פי מהדורת רח"ד שעוועל, ירושלים תשמ"א.

9. סדור רב סעדיה גאון, ירושלים תש"ל, עמוד קנו.

10. שירי הקודש לרבי שלמה אבן גבירול, מהדורת ד"ר דב ירדן, ירושלים תש"מ, עמ' 392 ואילך.

11. על פי מהדורת בית תורה שלמה, ירושלים תשל"ז (צילום דפוס וילנא תרל"ט, בתוספת הערות ותיקונים). כמו כן נדפס עוד עם פירוש זיו הזוהר, בירושלים תשמ"ז.

12. ראה להלן הערה 20.

13. הגרי"פ פערלא (מבוא לספר המצוות לרס"ג, פרק א) מקשה על דעתו של ר"י אבן בלעם מתוך דברי הגמרא במכות: "מדפרכינן התם אדרב המנונא דדריש לה מדכתיב תורה ציווה וגו', תורה בגמטרייא תרי"א הווי, ואיצטריך לשינויי: אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענו". מן העובדה שהגמרא מדקדקת במספרו עד דיוק של שתי מצוות מסיק הגרי"פ פערלא כי סתמא דגמרא כבר תפסה את מניינו של רבי שמלאי כמכוון בדיוק, ולא על דרך הקירוב.

אולם נלע"ד כי אין בכך קושיה, כיון שגם אם רבי שמלאי אמר זאת על דרך הקירוב ביחס לחשבון המפורט, בכל זאת וודאי רצה להתאים את מספרו לצירוף רמ"ח ושס"ה, ולעניין דרשה זו יש להגיע אל מספר מדויק זה דווקא. ואם כן ודאי יש להקשות על דברי רב המנונא: "תורה בגמטרייא תרי"א הווי". כמו כן, נראה לי שאת הקטע בגמרא המביא את דברי רב המנונא אין הכרח לקרוא – לכל הפחות לפי גרסתנו בגמרא – כמימרא מקורית שפרכו אותה ולאחר מכן יישבו אותה וכלשון הגריפ פערלא: "ואיצטריך לשנויי"), אלא כולה מדברי רב המנונא עצמו, המציג את דבריו בשני שלבים: תרי"א מצוות הרמוזות בפסוק "תורה ציווה לנו משה", ועוד שתי מצוות נוספות, שלא שמענום מפי משה אלא מפי הגבורה.

ועוד: גם אם נתייחס לדברים כאל מימרא שלאחריה קושיה ותירוץ, עדיין ברור שאין לומר שרב המנונא התכוון להגיע למניין תרי"א בלבד (שאז יש מקום להוכיח שמספר תרי"ג הוא מדויק מן הקושיה שהקשו עליו), שהרי דבריו מוסבים על דברי רבי שמלאי, בלשון "מאי קרא?", ואם כן ברור שכוונת רב המנונא להגיע למניין תרי"ג עצמו, אלא שהיה צורך בקושיה ובתירוץ כדי להבהיר את כוונתו המקורית. כמו כן, ברור שהתירוץ מונח בגוף דברי רב המנונא, הסומך את הדברים לפסוק "תורה ציווה לנו משה", למעט את המצוות שנשמעו מפי הגבורה.

14. הדברים נזכרו בתוך "זיכרון לראשונים", מאת אברהם אליהו הרכבי, מחברת שלישית (העוסקת בזיכרון רב שמואל בן חפני גאון, פטרבורג תר"מ, עמודים 41-42, שם הביא את המקור הערבי ולאחריו התרגום הניתן להלן.

15. על כד הוסיף הרכבי: "ופליאה היא כי לא זכר בן בלעם כי בה"ג ורס"ג וכל חכמי ישראל קיבלו את מאמר ר' שמלאי ליסוד מוסד, ולפי דברי הרמב"ם 'זה דבר שלא יסכל אותו אחד מכל מי שמנה המצוות שזה הוא מניינם'; גם הרמב"ן כשבא להטיל ספק בדבר, אולי מאמר ר' שמלאי הוא דברי יחיד ואסמכתא, לא הביא אף אחד מהקדמונים שיחלוק על מספר תרי"ג. ודברי בן בלעם מעניין מצוות שאינן נוהגות לדורות מסכימים לדברי הרמב"ם בשורש ג'. ובדבריו אודות מי שהכניס ביקור חולים וניחום אבלים – כיוון לבה"ג אשר הרמב"ם השיג עליו בשורש ב'. ואודות הלאווין אולי כוונתו ללאווין ממצוות עשת, כדברי הרמב"ם בשורש ט', בי זולת זה הלא המספר המקובל רמ"ח למצוות עשה כבר נמצא במאמר ר' שמלאי".

16. ירושלים תשי"ח, השער השני, עמוד ד.

17. ראה גם במאמר על זוהר הרקיע מאת הרב מ"מ כשר, בסוף ספר זוהר הרקיע במהדורתו.

18. תופעה זו, המצויה בעיקר בחלקים ההלכתיים, לא באה לידי ביטוי בולט בספר בראשית, אך בהמשך ביאורו גרמה עריכה מחודשת זו לשיעיים רבים ולתוספות משמעותיות. הדברים יבוארו ויודגמו בפתה דבר לביאורו לספר שמות במהדורתכן (ראה לעיל הערה 1).

19. אמנם ראה מה שכתבנו בפתח דבר לביאור הרלב"ג לספר בראשית במהדורתנו, הוצאת מעליות, תשנ"ג, עמוד ו.

20. דומני שכך יש להבין אפילו את שתיקתו של הרשב"ץ, שאר בשרו של הרלב"ג, שאף שכתב ביאור על ביאורו של הרלב"ג לתורה, בכל זאת לא הזכיר בספרו "זוהר הרקיע" את דעתו של הרלב"ג בעניין מניין המצוות. אדרבה, הוא מציין על מניין תרי"ג: "ואין מי שיפקפק בזה", כפי שהבאנו לעיל. אין הדבר סביר שקרא הרשב"ץ את דברי הרלב"ג בזח ולא הביאם. ואף על פי שדברי הרשב"ץ בסוף ספרו קרובים במידת מה לדברי רלב"ג, הרי לא תביאם בשמו, ולא הביא דעה כזו בפתיחת ספרו. לפיכך נראה לשער כי גם הרשב"ץ לא ראה את הקטע הנידון אשר במהדורה בתרא.

קרבת המשפחה שבין הרשב"ץ לבין הרלב"ג נתבארה על ידי הרשב"ץ עצמו בשו"ת התשב"ץ ח"א סימן קלד, מהדורת מכון ירושלים, תשנ"ח, עמוד רצ, וראה במבוא שם עמוד 21. גם העובדה שהרשב"ץ כתב בסוף ימיו ספר על ביאור הרלב"ג על התורה מפורשת בעדות עצמו: "וחיברתי ספר אחד וקראתיו לווית חן, והם הגהות על פירוש התורה להחכם השלם הגדול קרובנו רבי לוי בן גרשום ז"ל" ובתוך רשימת ספרי הרשב"ץ המופיעה בסוף שו"ת התשב"ץ, ראה לעת עתה במבוא למהדורה הנ"ל עמוד 53).

21. פרשנית זו לדברי רבי שמלאי עולה כבר ובסגנון שונה) מדברי מדרש תנחומא כי תצא ב (וגם במהדורת בובר). כעין לשון הרלב"ג גם בפירוש רש"י על אתר, וכן כתב הרמב"ם בהקדמתו לספר המצוות לפני פירוט השורשים, וכעין זה בשורש השלישי שם): "ואמרו עוד על דרך הדרש, כי מה שמצוות עשת כמניין האברים, כלומר שכל אבר ואבר אומר לו לאדם עשה בי מצווה, ושמצוות לא תעשה כמניין ימות השנה, כלומר כל יום ויום אומר לו לאדם אל תעש בי עברה". עוד על מטרה מוסרית זו ראה בהקדמת המבי"ט לספרו קרית ספר, פרק ז, האם זהו סימן בעלמא, או שאכן יכול כל אחד מישראל לקיים כל תרי"ג מצוות. וראה עוד בדברי השל"ה, תחילת חלק שני (תורה שבכתב).

22. כנגד הסיוע מן הגמרא בסוכה, מקור שגם הרשב"ץ רמז אליו בסוף דבריו, הקשה הגרי"פ פערלא, וטען שניתן לומר 'לא דק' כאשר משמיט המונה את הפורתא החורג מן המספר השלם, ובכך מעגל את החשבון. אך לא ניתן לומר זאת כאשר לא דק ביחידות מנייה שלמות. והואיל וכאן נקט רבי שמלאי מספר שלם – לא שייך לומר 'לא דק'. אולם, יש להשיב כי הערך המדרשי של המספר תרי"ג, המורכב מרמ"ח ושס"ה, נותן לו משמעות של מספר שלם, ולפיכך ניתן "לעגל" אליו מספר קרוב.

23. ראה עוד מה שכתב בפרשת בהעלותך התועלת השישי והתועלת השביעי, שם פיצל הרלב"ג את שני השימושים של החצוצרות (תרועה בעת מלחמה וצרה, ותקיעה על קרבן במועדות) לשתי תועלות, כיון שהן לדעתו שתי מצוות, כפי שכתב שם: "וידמה שיהיה זה העניין (= התקיעה במועדות) מצווה אחרת זולת ההרעה בחצוצרות על הצר הצורר… והנה הפלא מהר"מ ז"ל שמנה כל זה מצווה אחת (- עשה נט),

והנה יתבאר מהעיקרים שזכר בזה שהם שתי מצוות. ואין זה מקום החקירה בזה, אבל החקירה תהיה בגזרת ה' בספר המצוות אשר לנו". וראה עוד בזוהר הרקיע לרשב"ץ עשה סימן עד.

כעין זה ראה גם לעניין הפסוק "לא תעלו עליו קטורת זרה ועולה ומנחה, ונסך לא תסכו עליו" (שמות ל, ט, עיין בדברי רלב"ג שם), שהרלב"ג חולק על הרמב"ם בזה (לא תעשה פב), ומפצל זאת לשתי מצוות: "לא תעלו עליו קטורת זרה… והיא מצוות לא תעשה; ונסך לא תסכו עליו.., והיא גם כן מצוות לא תעשה, ואולם הרב המורה לא מנאה, ולא ידעתי למה, כי לפי שורשיו היה ראוי שתמנה" (וראה עוד בהערות הנוסח שם). בהתאם לכך ניסח בתועלות: "התועלת התשיעי והעשירי הוא במצוות…". וראה עוד בזוהר הרקיע לרשב"ץ לא תעשה סימן סט.

אמנם ראה מה שכתב בפרשת בא ח"ב התועלת השנים עשר, שם צירף את האזהרות מעשיית מלאכה בראשון ובשביעי של פסח תחת תועלת הממוספרת כתועלת אחת, למרות שבביאורו כתב במפורש שיש למנותן כשתי אזהרות: "וראוי שתדע שאף על פי שבאה בכאן האזהרה מעשיית מלאכה בראשון ובשביעי של פסח בלאוו אחד, הנח הם שתי מצוות לא תעשה, כי כבר בא לאוו אחד בכל אחד מאלו הימים בפרשת אמור אל הכוהנים ובזולתה"; אולם יתכן שלא ראה הרלב"ג למנותן כשתי מצוות "בכאן", כיון שניסוח האיסור כאן כלל את שני הימים בלאוו אחד: "כל מלאכה לא יעשה בהם", ויתכן שאת הלאו השני היה מוסיף במקום אחר בתורה.

על כוונת הרלב"ג לכתוב ספר מצוות – ראה בפתיחתו לביאורו לתורה, עמוד 14 במהדורתנו; אמנם תכלית כתיבת ספר המצוות לפי דבריו שם אינה לברר איזו מצווה כלולה במניין המצוות ואיזו לא, באופן שיעלה מספרם לסך מסוים, אלא פירוט מקור כל מצווה ומצווה בתורה, פרטי דיניה מן התורה ומדברי סופרים, ומקורותיה בתלמוד.

24. ראה מה שכתבנו (ראה לעיל הערה 1) בהערות הנוסח על פרשת בא חלק ב, הערה קלד והערה קלט.

25. עוד על הנפקא מינה בין מניין מצוות כלאווים נפרדים לבין מניינם כלאו אחד ראה בהקדמת המבי"ט לספרו קרית ספר, פרק 1.

26. העולה מדברי הרלב"ג הוא שמספר המצוות לפי חשבוני גדול מתרי"ג. שונה הדבר ממסקנותיהם של ר' יהודה אבן בלעם ור' אברהם אבן עזרא, שסברו שמספר המצוות הראויות להימנות קטן מתרי"ג.