מכל מקום אם נכונה ההנחה שלגבי מורים רבים היכולת הדידקטית לעריכת השוואות הינה
מוגבלת, ודאי וודאי שאין הם יכולים לעסוק כראוי בהרחבה ובהעמקה נוספת.
יתירה מזו, רבים מהר"מים אינם מסתפקים בפירושי רש"י ותוספות, והם מבקשים להרחיב
את תלמודם ע"י הבאת דברי פרשנים ופוסקים, ראשונים ואחרונים, ולעתים מרוב פירושים
ופירושי פירושים נזנחים ונשכחים פשוטו של מקרא ופשוטו של תלמוד. לעתים קרובות לא
מוצא התלמיד המצוי את ידיו ורגליו בתוך נבכי הסוגיה התלמודית, ומרוב עצים אין הוא
רואה את היער, ולא זו בלבד שלא הרחיב ולא העמיק אלא גם לא הגיע לכלל הבנה פשוטה
ויסודית של הסוגיה ומהלכה. גם כאן יש צורך חיוני בחשיבה דידקטית חדשה ובבדק בית.
בסעיף זה הדגשנו את המלים: העמידה על מבנה הסוגיה והמעקב אחר מהלכה. לכל סוגיה
תלמודית יש מבנה, וניתן לתאר אותו בדרך גרפית וכן באמצעות תרשים או טבלה.
המבנה הופך את הלימוד למעניין ואטרקטיבי יותר, שכן יש קשר ברור בין מבנה להבנה,
מאחר ובאמצעות המבנה ניתן לעקוב בנקל ומתוך ענין אחרי מהלך הסוגיה ודרך התפתחותה.
דרך זו תורמת רבות ל"זכירה" ומשמרת את החומר בתודעת התלמיד.
כמה מורים לתלמוד יוצרים מבנים תלמודיים לצורכי הוראתם ומשתמשים בהם תוך כדי
!הדימלהו הארוהה
גם כאן, לסיבור העין, נדגים את דברנו, והפעם באמצעות טבלת סיכום כללית (מן האירוע
דרך הבעיה והנסיונות החוזרים ונשנים לפתרונה ועד לפסק ההלכה בנידון) לסוגית "הדר
:הלועמ תידומלת היעב הלוע הכותמש ,(ב"עו א"ע 'כ אמק אבב) "…ותעדמ אלש וריבח רצחב
?יאמ ,רסח אל הזו הנהנ הז
זה נהנה וזה לא חסר, מהו? -טבלת סיכום כללית
צאו וראו כמה תלמידים לומדים באופן עצמאי ביחידות, וכן כמה לומדים בחברותות (זוגות)
או ב"חבורות" (קבוצות קטנות בנות 6-3תלמידים) ב"סדרים", ברציפות, תוך ניצול מרבי של
הזמן הניכר העומד לרשותם? וכי איזו מוטיבציה יש למרבית התלמידים ללמוד ב"סדרים"? –
תבן אין ניתן לעבדיך (- בשיעורים -) ולבנים אומרים לנו עשו (בסדרים)?!
האם מלמדים המורים לתלמוד את תלמידיהם כיצד יש ללמוד באופן עצמאי או בחברותות או
ב"חבורות", היש הדרכה בנידון זה? והרי כל מורה מתחיל בוגר מכללה לחינוך למד, וצריך
לדעת, את טיבה ומהותה של עבודה בקבוצות כשיטה לימודית. לצורך הענין נזכיר רק
שב"עבודה בקבוצות" יש קריטריונים להקבצות: פעמים קבוצות הומוגניות, פעמים קבוצות
הטרוגניות, פעמים קבוצות חברתיות, פעמים קבוצות ענין או משימה וכיוצא באלה. האם
החברותות או ה"חבורות" בסדרים נקבצים ע"י אחד מן הקריטריונים הנ"ל לצורכי לימוד
גמרא? חוששני כי ברוב המקרים התשובה היא שלילית, שכן יש עובדות בשטח המצביעות על
כך שחלק ניכר מן החברותות וה"חבורות" נקבצים לצורך שיחות חולין ובטלה במקרה הגרוע
או לצורך הכנת שיעורי בית או התכוננות למבחנים באנגלית ובמתמטיקה (או במקצועות
אחרים) במקרה הגרוע יותר. ואפשר שהמקרה הראשון גרוע מן השני!?
בסעיף זה הדגשנו את המלים מושגים ומונחים, וכתנא מסייע הבאנו את דבריו של הרב עדין
שטיינזלץ בנידון. הוראת מונחים ומושגים היא תורה דידקטית ולימוד היא צריכה. בהקשר זה
יש לחזור ולציין כי אחת המטרות החשובות ביותר של הוראת תלמוד היא להקנות ללומדים
כלים להכרת המושגים והמונחים המאפיינים את התלמוד ודרכי חשיבתו, ולפתח בהם את
היכולת להשתמש בהם בכל הנושאים והסוגיות שבהם ייתקלו בלימודם.
הוראה שיטתית של סוגיות תלמודיות, תוך התמקדות במונחי היסוד המשמשים בהן ותוך
מתן הגדרות ברורות ומנוסחות כהלכה של מושגי היסוד המזדקרים מתוכן, עשויה אף היא
לעורר מוטיבציה חשיבתית גבוהה בקרב התלמידים בשיעורי תלמוד, ולהקנות להם בתוך כך
כמה מדרכי החשיבה היסודיות של הגמרא בטיפולה בדברי חכמים, ולהביא ללמידה
משמעותית על מהותה ודרכה. לשם כך יש צורך במורים מעולים אשר עברו תהליכי הכשרה
והשתלמות שיטתיים, ואשר ימשיכו בלא ליאות להשתלם בדרכי הוראה חדשניות וחלופיות
תוך כדי עבודתם השוטפת.
הקשר והזיקה בין התורה שבעל-פה לתורה שבכתב הם מן המושכלות שאינן צריכות ראיה.
לכ לע אצמיהל בייח ארמגה דצב .דומלת ירועישב ישממ יוטיב ידיל אובל בייח הז קודה רשק
שולחן ספר תנ"ך ויש לפתוח ולעיין בו כל אימת שהתלמוד מצטט את דברי הכתובים, והלא
רבים המה לאין ספור. לא אחת ולא שתיים חולפים על פני פסוקים מן התורה, מן הנביאים או
מן הכתובים המצוטטים בתלמוד, ואין התלמיד יודע ומבין את הקשרם ואת הרלוונטיות
שלהם לענין הנידון. המורה לתלמוד חייב לדעת להיות גם מורה לתנ"ך, שאם לא כן גם מורה
.ונניא דומלתל יתימא
הנושא עצמו – הקשר בין תורה שבעל-פה לתורה שבכתב – קשה, מורכב, סבוך ושנוי
במחלוקת, ואלפי קולמוסים נשברו בגינו. אנו לא באנו אלא להדגיש שעל פי כל השיטות
המסורתיות והמקודשות חובה ללמוד תלמוד תוך כדי עיון ולימוד במקורות המקרא
הרלוונטיים ובהקשריהם הכוללים. שעה שאנו מדברים על הרלוונטיות בהוראת תלמוד, אנו
מתכוונים לא רק לזו החיצונית של החיים בחברה מודרנית ומשתנה (ועליה עוד ידובר) אלא
גם לרלוונטיות הפנימית של לימוד תורה שבעל-פה על בסיס של תורה שבכתב.
מורה החושב כי ראוי ורצוי להפוך אירוע תלמודי מימי קדם לאירוע אקטואלי בן זמננו, צריך
שיהא לו גם קצת חוש וכושר "דרמטי" וגם אומץ ורצון לנצל כושר זה בפני תלמידיו. מורה
כזה יהפוך, לעתים קרובות, את האירוע התלמודי ל Caseמשפטי ואת הכיתה לבית- דין, ויביים
"משפט זוטא", שבו יטלו חלק דיינים (שופטים), תובע, נתבע, עדים ולעתים אף "פרקליטים"
אשר ייצגו בו זמנית את לקוחותיהם ואת דעותיהם של חכמים החולקים בסוגיה הנידונה. או
אז ישתתפו התלמידים בשיעור באופן אקטיבי, ברצון ובשמחת לימוד. ואנו שואלים: היכן
המורים הרוצים והמסוגלים לנקוט שיטות דידקטיות כאלה ואחרות דוגמתן.
דרך זו (והדומות לה) שבה, יעילה ואטרקטיבית להפיכת הלימודי התלמודי גם (בהחלט לא
רק) לדידן רלוונטי למציאות חיינו המודרניים, ויש בה משום סיוע כלשהו לתפילתנו בשבת
מברכים, לאמור: "שתתן לנו… חיים שיש בהם אהבת תורה ויראת שמים".
בסעיף זה הדגשנו את המלה ביוגרפיה בהקשר לחכמי ישראל, שדבריהם מובאים בתלמוד,
ובהקשר לגדולי המחברים, ראשונים ואחרונים, שדבריהם מובאים בשיעורי תלמוד.
כמה פעמים שומע התלמיד בשיעורים את השמות הלל ושמאי, רבי עקיבא ורבי ישמעאל, רבי
לעבו ם"במר ,תופסותה ילעבו י"שר ,ישא ברו אניבר ,אברו ייבא ,לאומשו בר ,אישנה הדוהי
"שולחן ערוך", המאירי והמרדכי וכו'. התשובה – אין ספור פעמים! מה יודע התלמיד עליהם,
ועל תקופתם? אילו מאמרים מפורסמים שנאמרו בשמם הוא מכיר? – צאו ושאלו את
התלמידים ותגלו כי ידיעותיהם בתולדות חכמי "ישראל לדורותיהם שואפות לאפס.
האם לא חשוב לדעת מיהו רבי עקיבא, מתי והיכן מי ופעל, מה מיחד את מפעלו התורני, ואיזה
חלק נטל במאבקה הכביר של האומה נגד השלטון האכזרי של רומי במרד בר כוכבא?
אם אין מייחסים משיבות וערך להקניית ידיעות בסיסיות על שיטתו ומפעלו של חכם גדול זה
או אחר, תוך כדי הלימוד וכחלק אינטגרלי וטבעי של הסוגיה הנלמדת, יש חשש שגם דעתו
תהיה נטולת חשיבות בעיני התלמידים.
אשר על כן חשוב מאד להתייחס, ולו בקצרה, לכל אחד מן החכמים הנזכרים בשיעור, ולשם
כך מצויים ספרים אחדים (כגון אטלס עץ חיים לר' רפאל הלפרין) וכן ערכים מיוחדים
באנציקלופדיות שונות. בשלב מתקדם ראוי ורצוי להפנות את התלמידים למקורות העוסקים
בתולדות חכמי ישראל, ולהדריכם ללמוד באופן עצמאי על תולדות חייהם ומפעלם של גדולי
התורה המוזכרים בסוגיה התלמודית הנלמדת ובהקשר לה.
אין בלבנו ספק כי הביוגרפיות של חכמי ישראל הן רלוונטיות ללימוד התלמוד, ולמידתן
וידיעתן עשויות לתרום באופן משמעותי להגברת המוטיבציה, החסרה כל כך בשיעור תלמוד,
.רומאכ
שנים על שנים לומדים תלמידינו לפחות שפה זרה אחת (החל מכיתה ה' בבית הספר היסודי
ועד תום לימודיהם בביה"ס התיכון והיא נמשכת כאחד המקצועות המרכזיים והחשובים
ביותר במערכת החינוך. ארמית, להבדיל, שאמנם שפה היא, אך לא שפה זרה, וקירבה יתירה
היתודוסי תרכה ילבו ,ופוס דעו ופוסמ דומלתה תא הוולמ איהו ,תירבעה התוחאל הל תעדונ
אי אפשר להתמודד כראוי עם סוגיה תלמודית כלשהי, לה, להוראתה וללימודה, אין מקדישים
זמן ומאמצים כלשהם; והרי אין אנו חסרים זמן בישיבה התיכונית. אדרבה, אנו לוקים
בביטול זמן יקר. אתמהה!
ברם, כדי ללמד וללמוד ארמית, תוך כדי לימוד הגמרא ובו-זמנית (ומלבד זאת רצוי ואפשר גם
לתכנן ולתת קורס יסוד קצר בנושא חשוב זה), יש לנקוט שיטות דידקטיות נאותות, ואף
ש"לא בשמים היא" מתייחסים אליה כאילו "מעבר לים היא". אין ספק שהקושי המדומה
בהתמודדות עם השפה הארמית הוא אחד הגורמים לקושי האמיתי בלימוד דף גמרא
ובהבנתו. אכן גם בתחום "צדדי" זה חייב לחול שינוי.
ידוע לכל כי בישיבה התיכונית הר"ם הוא איש המפתח בהוראת תלמוד, ובאופן רשמי הוא
מחנך הכיתה. כמחנך עליו להיות מודע לכך שחניכיו עוקבים אחריו ותוהים על קנקנו. הם
בוחנים את אישיותו והשקפותיו, את דרך משאו ומתנו ואת כישוריו הדידקטיים. הדברים
נכונים לגבי כל מחנך באשר הוא, ונכונים הם שבעתיים לגבי מורה ואדם, שמוטל עליו להרביץ
תורה ובו זמנית לחנך לאהבת תורה ויראת שמים.
השקפת העולם הבסיסית של הישיבה התיכונית מושתתת על "תורה עם דרך ארץ" כאורח
חיים מלכתחילה ולא רק בדיעבד, ואין יישומה של השקפה זו יכול להתמצות בחלוקה
המלאכותית בין לימודי קודש – "תורה" לפני הצהרים ללימודי חול – "דרך ארץ" אחרי
הצהרים. כשם שלימודי חול (ספרות, הסטוריה, גיאוגרפיה ואף מדעי הטבע וכו') חייבים
להילמד גם (לא רק) מתוך השקפה תורנית (בבחינת "מה רבו מעשיך ה' כולם בחכמה עשית")
ועל יסוד מאמרם ז"ל: "וכל מעשיך יהיו לשם שמים", כך לימודי הקודש חייבים להיות
מלווים גם בהיבטים שונים של "דרך ארץ" מתוך רוחב דעת של עולם ומלואו, של ידיעת ארץ
ישראל ועם ישראל ומתוך הזדהות אמיתית עם מדינת ישראל כמדינת העם היהודי והכרה בה
כראשית צמיחת גאולתנו". דומני כי רבים רבים מהר"מים בישיבות התיכוניות לא יהיו
מוכנים לחתום על הצהרת כוונות ברוח הדברים האלה, ועם ר"מים-מחנכים כאלה, רובם
המכריע של תלמידינו אינם יכולים ואינם רוצים להזדהות.
ר"ם, אשר השקפותיו אינן מקובלות על התלמידים, ובנוסף לכך הוא גם בעל אישיות בינונית
ואף כושרו הדידקטי ירוד, אינו יכול להצליח בהוראת תלמוד, ובו זמנית אינו מסוגל לחנך
.הרות תבהאל
תלמידי הישיבות התיכוניות, רובם ככולם, באים מבתים שבהם מפעמת רוח של תורה עם דרך
ארץ, רוח של תורה ועבודה ורוח של אהבת העם, הארץ והמדינה. בבתים אלה מתייחסים אל
השרות הצבאי והלאומי כאל חובה דתית ממדרגה ראשונה. הורי התלמידים שולחים את
ילדיהם מלכתחילה לישיבה התיכונית כדי שהם יספגו ויפנימו ערכים דתיים-לאומיים-ציוניים
אלה תוך כדי לימוד תורה ולימודים כלליים;
מדינת ישראל מאפשרת לבוגרי הישיבות התיכוניות להמשיך בלימודים תורניים ובתוך כך
לשרת בצה"ל וביחידותיו המובחרות. מתוך אלפי בוגרי ישיבות ההסדר הוכשרו כבר רמי"ם
רבים, המשמשים בתפקידי הוראה וחינוך במערכת החינוך בכלל ובמסגרת הישיבות
התיכוניות בפרט. יש יסוד להנחה, שאותה אישרו עשרות הבוגרים שעמהם שוחחתי, כי עם
ר"מים בוגרי ישיבות הסדר מזדהים התלמידים באופן עמוק ומפיהם הם מוכנים לשמוע,
ללמוד ולהשכיל בדברי "תורה עם דרך ארץ". אשר על כן חובה לשכנע יותר ויותר בוגרי
ישיבות הסדר להכשיר את עצמם להיות רמי"ם, ויש לעשות הכל כדי לקלוט את הטובים
והמעולים שבהם בישיבות התיכוניות. מכל מקום, ככל שיתרבו בישיבות התיכוניות רמי"ם
מוכשרים בוגרי ישיבות הסדר, כן יגבר הסיכוי לשינוי הדרסטי, הנדרש והמיוחל, בגישה
להוראת תלמוד ובהעמקת אהבת תורה ויראת שמים, שכן הדברים דבוקים וקשורים אהדדי,
.רומאכ
דמותו הרוחנית והתורנית של הר"ם, וכן השקפותיו ומעשיו, המהווים חלק בלתי נפרד
מאישיותו, הם צד אחד בלבד של המטבע, הצד השני הוא הכשרתו הפדגוגית והדידקטית. כל
שרודה יניצר (PROFESSION) עוצקמ איה הארוה .עורג תכנחמ העורג הארוהו ,תכנחמ הארוה
הכשרה פרופסיונלית, וכשם שלא יעלה על הדעת למנות אנשים לא מקצועיים, אשר לא קיבלו
הכשרה מקצועית, לתפקידים רציניים בתחומי מדע, טכנולוגיה, כלכלה, חברה וכיוצ"ב, כך
הלא דחא ,ם"ימרה לכ .תיעוצקמ תיגוגדפ הרשכה ילוטנ ם"ימר תונמל תעדה לע הלעיש רוסא
הפועלים בשטח ואחד אלה המכשירים את עצמם בישיבות הגבוהות לתפקידי הוראה, חייבים
לעבור תהליכים של הכשרה אינטנסיבית והשתלמות רצופה בתחומים השונים של דרכי
החינוך וההוראה הכלליות והייחודיות לתלמוד תורה (תלמוד, תנ"ך, מחשבת ישראל, הלכה,
אגדה). בשני פרקים קודמים עמדנו על כמה מקווי היסוד הבסיסיים ביותר של הדידקטיקה
תוכירצ תומלתשההו הרשכהה יכרד .דומלת תארוהל תיעוצקמה הקיטקדידה לשו תיללכה
להתבסס על קווי יסוד אלה ועל רבים אחרים שלא עמדנו עליהם במסגרת זו. מכל מקום אנו
חוזרים ומביעים את דעתנו החד-משמעית, כי אם לא יחול שינוי קיצוני בהכשרת הר"מים,
אין כל סיכוי לשיפור המצב בהוראת תלמוד ובכל התוצאות החינוכיות השליליות הנלוות
.הנממ תועבונהו הילא
רובם המכריע של השאלות והנקודות מתייחסים לתכניות הלימודים ולדרכי ההוראה בלימוד
גמרא בישיבה התיכונית. עובדה זו מצביעה בבירור על חוסר-נחת הקיים בתחום זה. התחושה
הברורה היא שאי אפשר עוד להפטיר כאשתקד. בשלב זה אני מבקש לציין ולהדגיש כי, לעניות
דעתי, אין לייחס חשיבות רבה לשינויים אלה ואחרים בלא התנאים המוקדמים שנזכרו לעיל,
לאמור: מינוי ר"מים בעלי תכונות, השקפות וכישורים כנ"ל, והכשרתם המקצועית כנ"ל,
שאם לא כן מה רבותא תהיה, למשל, בהמרת שיטת הלימוד "על הדף" בשיטת הלימוד על פי
"סוגיות ונושאים", וכן הלאה.
לגופו של ענין: תהיה דעתנו (ודעתם של אחרים) על שינויים ושיפורים רצויים וחיוניים, כאלה
או אחרים, אשר תהיה, אין לקבל את ההצעות כפשוטן, בבחינת כזה ראה וקדש או כזה ראה
וחדש. כל ההצעות האלטרנטיביות בתכניות לימודים ובדרכי הוראה ולמידה, אשר תכלולנה
הצעות לשינויים וחידושים במהות, בתוכן ובצורה של השיעורים וה"סדרים", חייבות לעבור
תהליכים של "ניסוי וטעייה". יש לבדוק את ההצעות ותוצאותיהן בדרך "מדעית" באמצעות
ניסויים רבים של דגמי הוראה ולמידה שונים, תוך שהם מלווים בהערכה שיטתית, בביקורת
מקצועית ובהסקת מסקנות, וכל זאת ע"י אנשים מקצועיים: אנשי חינוך והוראה, פסיכולוגים
וסוציולוגים חינוכיים. מלאכה אדירה זו אי אפשר לה שתתקיים ותתבצע מהיום למחר. עם
זאת, אסור לדחות את התחלת ביצוע השינויים עד ליום שבו יהיו כולם משוכנעים בטיבם
ובצדקתם, אלא יש להתחיל מייד לשנות כיוון ולפעול בהתאם, ולו באופן חלקי. לא מן הנמנע
כי בעקבות שינויים מסוימים אחדים תשתנה האווירה בישיבה התיכונית לטובה, ומצוה
תגרור מצוה, ותגבר האהבה ללימוד תורה ותתעמק יראת השמים בקרב תלמידינו הלכה
.השעמל
אין זה סוד שבישיבה התיכונית ובפנימייה הצמודה לה אין עוסקים בתפילה ובלימוד תורה
בלבד, אלא גם בלימודי חול כללים ובפעולות מפעולות שונות בתחומי החברה, הספורט ואף
הבידור. תלמידינו חשופים לאמצעי הקשר ההמוניים (עתונות, רדיו, קולנוע, תיאטרון,
טלוויזיה ועוד). הם שומעים מוסיקה "דתית ו"חילונית" וצורכים גם ספרות חילונית ובכלל זה
גם, להוותנו, ספרות קלוקלת. לא יועיל לנו אם נעצום עיניים ולא נתייחס לכל התחומים,
החיוביים והשליליים, הקיימים בחברה המודרנית והממלאים במידה ניכרת את רוחם של
יאנפה תועשב השעי ויניעב רשיה שיאו ,ידמל תישפוח היימינפב תררושה הריוואה .ונידימלת
(בתנאי שאין חורגים מכללי ההתנהגות, הסדר והמשמעת המחייבים), וטוב וישר הדבר בעיניי
באופן עקרוני, שכן אין טעם ואין תכלית למעקב צמוד וחודר אחרי מעשיו של כל תלמיד
במוסד בכל שעות היממה. בתנאי מוסד פנימייתי, מצווים המחנכים לאפשר לתלמידים את
מידת החופש הראויה, לסמוך עליהם ולקוות שעל ידי החינוך התורני והכללי הניתן להם ימצא
כל תלמיד את דרכו לחיי תורה עם דרך ארץ, מאוזנים ושלמים ככל האפשר. אין ספק
שהאווירה הפנימייתית החופשית גוררת לא אמת קונפליקטים במחשבה, בדיבור ובמעשה, אך
כדי לגרש את ה"חושך" יש להרבות אור, אורה של תורה ומעשים טובים, ויש יסוד להנחה
שאם יצליחו המחנכים להחדיר בתלמידיהם בדרכי נועם יותר אהבת תורה, ינצלו התלמידים
מלק גדל והולך של זמנם הפנוי גם ללימוד תורה, לעיון ולמחשבה, ומכאן השלכה ברורה גם
.הנשה תומי לכב הרגפ ימילו דעומו גח ימיל
כללו של דבר, נקודת המוצא גם בתחום החברתי בחיי היומיום בפנימייה ובבתי-הספר היא
העמקת היחס החיובי לתלמוד תורה, וכבר אמרנו שהדבר תלוי באיכות החינוך התורני, וזו
מותנה באיכותם של המחנכים ובדרכי הוראתם. אכן צבת בצבת עשויה, וגם אם לא עלינו
המלאכה לגמור, אין אנו בני חורין ליבטל ממנה.
נקודת המוצא להוראת לימודי קודש, ובכללם לימוד תלמוד, היא מצוות עשה מהתורה:
"ללמוד תורה וללמדה" מתוך אהבת תורה ויראת שמים. ברם, בלא מוטיבציה גבוהה אין
אפשרות ואין סיכוי להאהיב את לימוד התלמוד על התלמידים, ואין הר"מים, המורים
לתלמוד, יכולים להשיג את המוטיבציה הדרושה בלא שיידעו להתמודד, בדרכים פדגוגיות
ובשיטות דידקטיות מתקדמות, עם המרכיבים המאפיינים את התלמוד ואת דרכי חשיבתו,
ובו זמנית עם דרכי החשיבה ותהליכי הלמידה של נערים מתבגרים, החיים במציאות של
.תינרדומ הרבח
על הר"מים בישיבות התיכוניות להכיר במציאות, שהחינוך התורני במוסדות אלה מבוסס על
"תורה עם דרך ארץ" במובנו הרחב ביותר של המושג, כהשקפת עולם יסודית ובכוונת מכוון.
אם חפצי הצלחה הם להגדיל תורה ולהאדיר, עליהם לשמש דוגמא חיה לחניכים באימוץ
תפיסת עולם יסודית זו הלכה למעשה, שכן רק כך יזדהו החניכים עמהם ועם תלמודם. הוראה
,הימינפבו דסומב תיתרבחהו תיכוניחה הריוואה תא רפשלו ללכשל היושע וז חורב תכנחמ
ומתוך כך יילך וישתפר היחס לתלמוד תורה בשיעורים וב"סדרים".
על בסיס הנחות יסוד אלה ניתן וחובה לבנות תכניות לימודים אופטימליות ללימוד תלמוד
ולהוראתו בשיעורים וב"סדרים", ולהציע הצעות פדגוגיות ודידקטיות ניאותות למימושן.
|
