המכון למדעי היהדות בוורשה

תקציר: בתקופה שבין מלחמות עולם קמו שלשה מוסדות מחקר וחינוך גבוהים: המכון המדעי היהודי בוילנה (ייווא), המכון לחכמת ישראל בורשה, וישיבת חכמי לובלין.

בשנתיים הראשונות הייתה במכון לחכמת ישראל בורשה מחלקה אחת להכשרת מורים ורבנים.

בין יהודי פולין פעלו הסתדרויות בעלות תכן סוציאלי, שלעובדיהם לא הייתה הכשרה מספיקה. גם הנהלות הקהילות היו זקוקות לעובדים מקצועיים.

בהתאם לצרכים שונה מבנה המכון, והחל משנת הלמודים 1929/30, נפתחו שתי פקולטות:

1) פקולטה להכשרת רבנים ומורים לדת ישראל בבתי-ספר התיכוניים.

2) פקולטה להכשרת מורים לתולדות ישראל וספרות עברית בבתי-הספר התיכוניים ולהכשרת עובדים סוציאליים.



מילות מפתח: מדעי היהדות, בית מדרש לרבנים.

ערכה של יהדות פולין בתולדות העם היהודי הוא בתרומתה המכריעה ושמירת יחודו הלאומי והתרבותי של העם העברי ובטיפוח מתמיד של רצון קיומו. בקרב ישובה היהודי הצפוף נשמרו ערכי היהדות בבתי המדרש הרבים ובישיבות ההומות מתלמידי חכמים. בקרבה קמו תנועות עממיות ששאפו להתחדשות דתית ולחסון נפשי של המוני ישראל. ביהדות זו מצאה תחיית הלשון העברית וספרותה רבים מנושאיה. תנועת חבת ציון ואח"כ התנועה הציונית עוררה בה הדים חזקים מאוד. בה נתעוררה גם תנועה לטפוח שפת יידיש וספרותה.

כל התנועות הללו מהוות ביטוי בצורה שונה ולפעמים מנוגדת לשאיפה מרכזית אחת: המאבק על הקיום הלאומי והאמונה העמוקה בערכי היהדות. כשנפלו על הקרקע הזו זרעי ההשכלה, עלו וגדלו נבטים אחרים מאלה, שבמערב אירופה. השוני הלך וגדל עם גדול הצמחים.

במערב אירופה אפשר להבחין בשתי תופעות ציבוריות הנובעות מתנועת ההשכלה:

חכמת ישראל

והתבוללות קיצונית.

אם כי שתי תופעות אלו שונות ומנוגדות הן, הרי הן יונקות משרש אחד: חוסר האמונה בעתיד עם ישראל. תבוסנות לאומית זו הביאה למסקנות שונות.


אנשי חכמת ישראל רצו לשמר על יצירות העבר המפארות, לחשוף את כל גלויי היצירה של הרוה היהודית. כוונתם הייתה להעמיד מצבה מפוארת למה שהיה ולא יהיה עוד. אנשי חכמת ישראל כפרו בקיומו של עם ישראל וראו בעצם החיים היהודיים רק ביטוי ליצירות הרוח היהודיות. על ערכים אלו רצו לשמור. המתבוללים רצו במצבה. למען העתיד רצו להינתק מהעבר.

במזרח אירופה הייתה להשכלה השפעה אחרת. שם התעוררה תנועת מרד במציאות הקיימת והונחו היסודות לתחיית הלשון העברית וספרותה. שם לא נתערערה בדרך כלל האמונה בקיומו של העם היהודי, אם כי גם פה לא חסרו הופעות של התבוללות לאומית.

שני יהודים מפולין הניחו את היסודות לחכמת ישראל של המאה ה-19:

ר' נחמן קרוכמל מז'ולקוב שהעמיק לראשונה בתיאור מהותה של היהדות, והבליט את שלבי התפתחותה,

ור' שלמה יהודה רפפורט מלבוב שהניח את היסודות להיסטוריה היהודית.

עובדה זאת קובע גרץ (כרך 11 עמ' 482), אשר לפי דעתו של פרופ' שור לא תמיד העריך במידה מספיקה את מעמד יהודי פולין בתולדות העם היהודי. להתחלות אלו היה המשך פורה במערב: בגרמניה, בצרפת, באנגליה, באיטליה, באוסטריה ואח"כ בארצות הברית.


המחקר בחכמת ישראל התפתח במיוחד במחצית השניה של המאה ה-19. קמו חברות לטפוח מחקר זה ועידודו. קמו בתי-מדרש לרבנים בכל ארצות המערב. ליהדות פולין וליטא חלק זעום בפעולה ענפה זו, למרות ששנים מבניה היו, כאמור, ממניחי היסודות לחכמת ישראל.

כמה וכמה ניסיונות נעשו בפולין לשם השתלבות במאמץ הכללי של תנועה זו. החשוב שביניהם הוא בית-ספר לרבנים בורשה ((1826-1863), ששימש נושא למונוגרפיה מקיפה לא. סויצקי, אחד מבוגרי המכון לחכמת ישראל בורשה. התכנית לבית-הספר הזה נתבררה כבר ב-1817. בתכנית הוגדרה המפרה:

א) יהדות פולין התייחסה באי אמון ובהתנגדות לתנועה, שאחת מהנחות היסוד שלה הייתה כפירה בקיומו של העם היהודי, הנחה, שמוכרחה הייתה בעצם מהותה להוביל לטמיעה.

ב) יהדות פולין, שבה גדלה השפעתם של נאמני המסורת, התנגדה למחקר מדעי של ערכי היהדות. תורת ישראל נמסרה וטופחה בישיבות ובבתי-המדרש תוך התעלמות מוחלטת מאמצעי מחקר מדעיים.

ג) הרמה התרבותית הכללית של פולין, שעמדה תחת השפעת הכמורה הקתולית הקנאית לא הייתה גורם למחקר,

ד) המרץ הרוחני של יהדות פולין הופנה למאבק פנימי על בעיות אקטואליות של העם היהודי.

בעיות אלו היו חריפות במיוחד בקבוץ יהודי צפוף כיהודי פולין. בתקופה אחת הייתה זאת המלחמה בין הקנאים והמשכילים. בתקופה מאוחרת יותר היה זה מאבק התנועה הלאומית על כבוש העם לרעיון התחייה. אכן יהדות זאת ספקה את החלק הארי ממנהיגותו החדשה של העם היהודי.

ה) חלוקת פולין פוררה את הכוח של יהודי פולין, היות וכל חלק היה קשור בהשפעת המרכזים של הארצות הכובשות.


וכך נדדו יהודים מפולין למוסדות תורה במערב והגיעו משם מלומדים והשתקעו בפולין. ברם, לא היו להם קשרים חיוניים עם היהדות הפולנית.

עם התחדשותה של מדינת פולין ב-1918 נפגשו מחדש שלשת חלקי היהדות. היהדות הפולנית שמרה על גישתה היסודית-אינסטינקטיבית לבעיות קיום העם. התנועה הלאומית התגברה. העם שמע בדמיונו את פעמי הגאולה. הצהרת בלפור ופתיחת האוניברסיטה העברית בירושלים ליבו את התקוות. מדע היהדות ומחקרים לא עוררו יותר חשדות, הם נראו כאחד התפקידים הראשונים במעלה. הצורך במוסד מחקר, המטפל בבעיות המדע העברי והמכין את נושאי המדע ומנחיליו, נעשה לאקטואלי ודחוף ביותר. אכן יהדות פולין הוכיחה שוב חיוניות רבה בשדה התורה והמדע. בתקופה זו קמו שלשה מוסדות מחקר וחינוך גבוהים:

את הרעיון העלה בצבור הרב ד"ר שמואל אברהם פוזננסקי, רבה של עדת הנאורים והמטיף בבית הכנסת הגדול בורשה. הקורסים למורים עבריים שנפתחו על ידו, הצליחו לרכז תלמידים משובחים והוציאו מחזורים אחדים. הרב פוזננסקי שאף להפך את הקורסים הללו למכון המרכזי למדעי היהדות. ב-1918 פרסם מאמר באלמנך היהודי בוינה¹⁾ ובו הוא נותן ביטוי לתכניותיו. מותו בשנת 1922 מנע ממנו את הגשמת חלומותיו.

בהשתדלותם של ד"ר מרדכי בראודה וד"ר יהושע טהון אשרה הממשלה הפולנית בשנת 1925 את "החברה להפצת מדעי היהדות בפולין".

(Towarzystwo Dla Krzewienia Nauk Judaistycznhych w Polsce)

החברה הורשתה להקים את "המכון לחכמת ישראל"
(Instytut Nauk Judaistycznych).
בדצמבר 1925 נתכנסה האספה הראשונה של החברה באולם "בני ברית" בורשה. האכסניה לא הייתה מקרית. הועד הראשי של "בני ברית" בפולין קבל על עצמו ביוזמתה של חברת "בני ברית מונטפיורי בלודז" את התפקיד של תמיכה כספית נרחבת במכון. באספה זו הרצה הפרופ' משה שור על מטרתה של החברה ועל תפקידו של המכון. באספה זו נבחר ועד החברה ונשיאותה.

לנשיאות, שהיא גם נשיאות הקורטוריון של המכון, נבחרו:

סנטור ד"ר מרדכי בראודה – יו"ר:

פרופ' ד"ר משה שור – סגן יו"ר ראשון:

פרופ' ד"ר משה אלרהנד – סגן יו"ר שני;

פרופ' ד"ר מאיר בלבן – מזכיר;

סנטור רפאל שרשבסקי – גזבר.

שנתיים ארכו ההכנות לפתיחת המכון. בשנת 1927 פרסמה החברה חוברת פרוגרמתית הדנה במטרות המכון ומתארת, את שטחי פעולתו ומסבירה את מבנהו ותכניתו.

פרופ' משה שור מגדיר את מטרותיו של המכון ("המכון לחכמת ישראל"),

ד"ר י. טהון מדבר על אפיה ותפקידיה של חכמת ישראל "רציפותה של התרבות היהודית", פרופ' מ. בלבן סוקר את הניסיונות שקדמו למכון ("המדע העברי ובתי האולפנה שלו בפולין").

מהם התפקידים שקיבל על עצמו המכון לחכמת ישראל?

פרופ' מ. שור רואה אותם בשלשה שטחים:

א) התפקיד המדעי. המכון יקדיש תשומת לב מיוחדת במחקריו לבעיות היהדות הפולנית-ליטאית.

ב) יכשיר מורים למקצועות היהדות.

ג) יסביר את בעיות היהדות לצבור הנוצרי בפולין.

באופן ברור מסתייג מוסד זה לפי פרופ' שור משאר בתי-המדרש לרבנים. לא יהיה זה מוסד תיאולוגי ולא יחנך רבנים ומטיפים. (לדעתו מספק בית-המדרש "תחכמוני", שהוא ברמה תיכונית, את צרכי קהילות פולין בנוגע לרבנים),

גם ד"ר יהושע טהון מדגיש את הפרט הזה אם כי נימוק אחר עמו, קהילות פולין בדרך כלל אינן נזקקות לרבנים בעלי השכלה גבוהה.

התנגדותו של פרופ' בלבן למוסד תיאולוגי היא עקרונית.

בנאום הפתיחה של המכון בשנת 1928 הגדיר הרב ד"ר בראודה את הטיפוס האנושי שאליו ישאף המכון:

פרופ' שור הקדיש את נאום הפתיחה שלו להבהרת התפקיד המדעי של המכון, שראהו

המכון נפתח בכ"ח שבט תרפ"ח (19 בפברואר 1928) באולמה של חברת "בני ברית". השתתפו אישים נכבדים של הממשלה, מראשי הישוב היהודי ובאי כוח המדע הפולני. יהודי פולין לא פונקו בתשומת לב יתרה וביחס של כבוד מצד הפולנים. השומעים התרשמו במיוחד מהכרזתו של רקטור האוניברסיטה הוורשאית, הכומר פרופ' אנטוני שלגובסקי, שראה במכון זה מוסד המשלים את האוניברסיטה הוורשאית וקשור בה. תאור הפתיחה החגיגית בדין וחשבון הראשון משקף את התקוות הרבות שתלו במכון. הנואמים ציינו את תאריך הפתיחה כתאריך היסטורי בתולדות התרבות של יהודי פולין.

לאחר החג באו ימים אפורים. שנת הלמודים הראשונה (1928) הייתה קטועה. מספר השומעים היה 20, הלמודים קוימו אחר הצהרים בדירה, שהעמדה לרשותם חינם ע"י הגימנסיה של האינג' פינקל. שעות אלו לא היו נוחות לתלמידים והמכון העבר בשנת הלמודים 1928/29 לדירה משלו ברח' נובוליפיה 3, המורים והתלמידים הראשונים ראו בדירה זו הישג. אבל אלה שגלו למקום תורה לוורשה, מתוך שאיפה להמשיך בלימודיהם העבריים במכון, נפגעו, בהרגשתם הלאומית בהשוותם את בניני האוניברסיטה הוורשאית לדירת המכון הזה, "המוסד שמשלים את האוניברסיטה", כפי דברי הרקטור שלו. ברם אפרורית הדירה ומדוריה הצנועים בתכלית לא מנעו ממכון זה להפך למקלט חם לתלמידיו.

בשנתיים הראשונות היה המכון מחלקה אחת להכשרת מורים לדת ולמקצועות היהדות. בינתיים התברר לראשי המכון, שהולך וגדל בפולין מספר הקהילות המעונינות להזמין רבנים בעלי השכלה אקדמאית. קהילות אלו הזמינו רבנים, שרכשו את השכלתם במערב אירופה ובעקר בגרמניה. חלק מהקהילות לא ראה בהכנתם זו הכנה מתאימה לצורכי הקהילה הפולנית. בשנת 1928 יצאו לבתי המדרש לרבנים בברלין וברסלאו כ-30 תלמידים מפולין.

מצד שני עלו וגדלו צרכים חדשים: בין יהודי פולין פעלו הסתדרויות רבות בעלות תכן סוציאלי (עזרה למהגרים, טפול בילדים, בריאות הצבור, פרודוקטיביזציה, קואופורציה וכו'). לעובדים בארגונים אלו ובהנהלות המרכזיות שלהם לא הייתה הכשרה כללית מספיקה ומכל שכן הכשרה מקצועית. גם הנהלות הקהילות היו זקוקות לעובדים מקצועיים. קהילות גדולות כוורשה ולודז' התקשו למצוא מעמדים מתאימים לפקידות גבוהה.

בהתאם לצרכים אלה שונה המבנה של המכון, ובאישור השינוי של התקנון ע"י הממשלה נפתחו, החל משנת הלמודים 1929/30, שתי פקולטות:

1) הפקולטה לרבנים לשם הכשרת רבנים ומורים לדת ישראל בבתי-ספר התיכוניים.

2) הפקולטה למדעי החברה וההיסטוריה לשם הכשרת מורים לתולדות ישראל וספרות עברית בבתי-הספר התיכוניים ולהכשרת עובדים סוציאליים.

התרוששות היהודים בפולין צמצמה את התמיכה במכון. היקף העבודה שבו צומצם. החל משנת32 \1931 נסגרה המחלקה לתורת העבודה הסוציאלית. סוציולוגיה יהודית נשארה כמקצוע משותף לשתי הפקולטות. לאחר שהיה במשך שנה בדירה שכורה נוספת, העבר המכון בשנת 1936 (מרץ) לדירתו הקבועה שבאגף השמאלי של הספרייה כראשית למדעי היהדות. עם ההעברה שונה השם מ"מכון לחכמת ישראל" ל"מכון למדעי היהדות". דירה זו ניתנה לו מאת ועד בית-הכנסת הגדול, שהשקיע מאמצים רבים בהקמת הבניין ובהכשרתו לתפקידו. (אנשי המכון מזכירים בדינים וחשבונות בהכרת תודה את מאמציו של האינז' מ. קרנר). היה זה בנין מפואר, שנבנה במשך שנים רבות והיה לכבוד ליהדות ורשה. בנין זה הפך בשנים המעטות שזכה למלא את תפקידו, לבנין הרפרזנטטיבי של יהדות פולין. הכניסה הראשית לספריה הייתה מצד הכיכר שליד בית הכנסת שברחוב טלומצקיה. הכניסה למכון הייתה מהרחוב. לרשות המכון הועמדו בין השאר אולמות מרווחים להרצאות ואולם לסמינריון וספריה. המעבר מהדירה הקודמת לבנין הקבוע הייתה מלווה שמחה רבה. תלמידי המכון יכלו לא להתבייש באוניברסיטה היהודית שלהם והעבודה המדעית נעשתה בתנאים חדשים אלה בהרחבה ובהנאה.

בראש המכון עמד הקורטוריון, שטפל בעניינים חומריים ואישיים. בשנת תרצ"ו חלו שנויים רבים בהרכבו:

נשיא הכבוד: הרב ד"ר מרדכי בראודה;

נשיא: פאול היילפרין;

סגנים: קארל זאקס; שלמה גרף; פרופ' ד"ר משה שור;

מזכיר: ד"ר מאיר מייזנר;

גזבר: אברהם ל. סויקה.

בקורטוריון השתתף גם בא-כוח המרצים. בעניינים הפדגוגיים טפל חבר המרצים, שבראשו עמד הרקטור. כרקטורים שמשו המרצים הבאים:

בשנים 1927-1930 פרופ' משה שור,

1930-1933 פרופ' מאיר בלבן,

1933-1934 פרופ' מאיר שור,

1934-1936 פרופ' מאיר בלבן,

1936-1938 דוצ' אברהם ווייס,

1938-1939 דוצ' מנחם שטיין.

המקורות הכספיים. תקציב המכון כוסה ע"י מקורות אחדים. החשובים ביניהם היו: הממשלה הפולנית,

בני ברית,

ותרומות אנשים פרטיים.

הממשלה הפולנית, הכניסה את הסכום הנכבד ביותר. (בממוצע כ-23,000 זהובים לשנה, כ-45% מכל ההכנסות).

בני ברית הכניסו בשנתיים הראשונות כ-48% מההכנסות, אולם חלקם הלך וירד מדי שנה עד שהגיע ל-7% בשנת הלמודים 1935/36.

תרומות האנשים הפרטיים הוו כ-20% בממוצע מההכנסות. מקור זה נכנס בקביעות. יתר הגורמים לא היו קבועים. הקהילות העבריות בפולין שתרמו בהתחלה סכום מה, הפסיקו את השתתפותן הזעומה.


תמיכתה של עיריית ורשה הייתה זמנית ומופיעה בתקציבים רק במשך שנים אחדות. גם חברת "אליאנס" השתתפה במשך שנים אחדות בסכום קטן.

החל משנת 1931/32 הולך וגדל הגירעון. קצוץ המשכרות למרצים אין ביכולתו לשנות את המצב. הגירעון מגיע לשיאו בשנת הלמודים 1933/34 שבה הגיעו ההכנסות רק- ל40.000 זהוב, והגירעון השנתי ל-20.000. וכה מצין ד"ר אוסטרזצר את המצב הכלכלי בתקופה זו: המרצים שהסתפקו במשכרות הזעומות והתלמידים שהיו נתונים לעתים קרובות לרעב ולקור, מאוחדים באהבת מדע היהדות, קוו להתגבר בכוחות מאוחדים ולשמר מכיליון על הנבט הרך של המדע היהודי בפולין (7 עמ' 273). למרות האופי המליצי של פסוקים אלו, הייתה זו התמונה לאמיתה. והנה במאזן שנת 1934/53 מופיעה הכנסה חדשה: 3008 זהובים משכר לימוד. החל משנת 1933/34 הונהג שכר למוד (השנה הראשונה 150 זהובים, השניה-120, השלישית- 100 והרביעית-50). אמנם להלכה היה קיים שכר לימוד גם בשנים הקודמות, אבל כל תלמיד שעמד בבחינות המקצועות של 10 שעות הוראה בתוצאות טובות היה משוחרר משכר לימוד.

כל התלמידים נהנו מהנחה זו. הנהלת המכון ידעה את מצב התלמידים והיא נאחזה בהכנסה זו מתוך ייאוש. וכאן פרץ אחד המשברים הקשים בתולדות המכון: שביתת התלמידים שנמשכה חדשים אחדים מהתחלת השנה עד קרוב לחנוכה. למרות ההערכה המלאה של הקשיים ההדדיים של שני הצדדים נצטברה מרירות רבה, הזכורה בסיוט לכל אותם התלמידים שהשתתפו בה. נשף חנוכה שאורגן על ידי התלמידים שימש הזדמנות נאה לפיוס. גבית שכר הלמוד נדחתה לזמן מה ולמחוסרי האמצעים הובטחו הנחות.

המחלקה לתורת הציבור נסגרה עוד קודם. כך נאבק המכון על קיומו. לאחר השביתה נרגעו הרוחות ושוב לא העכירו הקשיים הכספיים את האווירה הלימודית ואת יחסי ההבנה בין כל הגורמים הפועלים במכון.

תכנית הלימודים במכון הייתה מחושבת לארבע שנים. כאמור, יכלו ללמוד במכון תלמידי הפקולטה ההומניסטית באוניברסיטה הורשאית, שעמדו בבחינת כניסה במקצועות הבאים: רבנים, מורי-דת ולמורי מקצועות היהדות:

1) ידיעת הדקדוק העברי.

2) ביאור פרק פשוט בתנ"ך.

3) רגילות בקריאת מפרשי התנ"ך (רש"י).

4) ידיעת חמש מסכתות משנה.

נוסף לזה, על המועמדים לרבנים ולמורי דת לדעת מסכת גמרא אחת וביאור סוגיה פשוטה בתלמוד.

לאחר שנתיים, נערכה בחינת המעבר. בתום ארבע השנים נערכו בחינות הסיום. הדרישות שהועמדו בזמן הבחינות משקפות את תכנית הלימודים במכון (ראה את שלוש הטבלאות). על היקף התכנית אפשר לעמוד מתוך סדר ההרצאה והסמינריונים באחת משנות הלימודים. הננו מביאים כדוגמה את תכנית הלמודים באחת השנים האחרונות: תרצ"ז.

[רשימת ההרצאות והסמינריונים הושמטה עיין בספר המקור עמודים 568-570.]

המכון למדעי היהדות רכז מסביבו את מיטב אנשי המדע בשטח היהדות בפולין. מורים רבים הורו בו. ואילו דמותו עוצבה על ידי מלומדים אחדים שלווהו מהיום הראשון להיווסדו עד יומו האחרון: פרופ' משה שור, פרופ' מאיר בלבן דוצ' מנחם שטיין, דוצ' ישראל אוסטרזצר, זיכרונם לברכה ויבל"א דוצ' אברהם ווייס, מלומדים אלו הזדהו עם גורל המכון. הישגיהם נהיו להישגי המכון והישגי המכון היו גם הישגיהם. רבים אחרים תרמו תרומה חשובה להתפתחותו המדעית של המכון, אלא שעבודתם בו הייתה חלקית וזמנית. בראש קבוצת המלומדים, שהותה את מיטב הכוחות היוצרים ביהדות פולין, היה פרופ' שור. הוא הביא למכון פרסום בינלאומי ופרסטיז'ה עצומה כאחד ממנהיגיה הרוחניים של יהדות פולין.

פרופ' שור נולד בשנת 1874 בגליציה. קבל חנוך מסורתי וכללי נרחב. הוא ממשיך בקו זה גם בלימודיו הגבוהים, לומד באוניברסיטה בוינה (פילוסופיה והיסטוריה) ובבית המדרש לרבנים (מדעי היהדות).

עבודתו הראשונה נתפרסמה בשנת 1896 על הנושא "לתולדות דון יוסף הנשיא", על יסוד תעודות שבארכיון לבוב. בעבודתו זו הוא מפריך את אחת מהשערות-היסוד של גרץ בפרשה הנ"ל. הדיסטרטציה שלו מטפלת בנושא היסטורי: "על המשטר הארגוני של יהודי פולין למן התקופה הקדומה ועד שנת 1772", (הופיעה בשנת 1899). שור הצעיר ממשיך לפרסם עבודות על תולדות יהודי פולין. ספרו על היהודים בפשמישל זוכה בפרס האוניברסיטה. המלומד הצעיר מעורר תשומת לב ורבים עוקבים אחרי התפתחותו של חוקר בעל שיעור קומה בתולדות יהודי פולין.


ברם, שור עוזב את השטח, שכה רבות הבטיח בו, והוא פונה למזרח העתיק. לאחר ששמש שש שנים כמורה בבית ספר תיכון וכמורה לדת בסמינר הממשלתי למורים בלבוב, הוא יוצא בשנת 1902 לברלין ואח"כ לוינה להשתלם במדעי המזרח.

זו הייתה תקופת מפנה בחקר המזרח. נתפרסמו התגליות החשובות של תל-אל-אמרנה, חוקי חמורבי, תגליות ייב ואלפנטינה. ואלו משכו את לבו של שור. נפתחה לפניו האפשרות הגדולה למצוא את הקשרים בין התרבות העברית והתרבות האשורית-בבלית. לתפקיד זה הוא מחליט להקדיש את חייו.

ב-1910 הוא משמש כדוצנט וב- 1916 כפרופסור באוניברסיטה בלבוב. הוא מרצה על פילולוגיה שמית והיסטוריה שמית עתיקה. בשנים 1907-1910 מופיעים ג' כרכים: "התעודות הבבליות מימי השלשלת הבבלית הראשונה". עבודה זו מקנה לו פרסום בינלאומי. עבודתו הגדולה השניה מטפלת בתעודות החלק האזרחי והפרוצדורה המשפטית הבבלית הקדומה.

בשנת 1923 הוא יורש את מקומו של הרב ד"ר ש. פוזננסקי בבית הכנסת לנאורים בורשה. שור משמיע מעל במה זו דרשות אמיצות על בניין הארץ ועל בעיות לאומיות אחרות. בשנת 1928 הוא נבחר לאקדמיה הפולנית למדעים ובה בשנה הוא ניגש יחד עם חבריו להקמת המכון לחכמת ישראל. במכון הורה תנ"ך, קדמוניות התנ"ך ובלשנות שמית.

בשנים האחרונות הוא ממלא את תפקיד נציג היהודים בסנט. וראה, כיצד הפך מלומד שקט ואיש אוהב שלום לעומד בשער ולוחם למען זכויות עמו! זכורה מלחמתו האמיצה נגד עלילות האנטישמיים בסנט הפולני בקשר לדיון על איסור השחיטה, זכורים נאומיו הנועזים נגד רדיפות הממשלה. הוא היה היהודי היחידי שהממשלה הפולנית חששה לפגוע בכבודו. ואמנם תפקידיו הציבוריים הרחיקוהו בשנים האחרונות מאהלו של מחקר, אם כי הקפיד לקים את הרצאותיו במכון ובאוניברסיטה הורשאית.

לאחר פרוץ המלחמה יצא לווהלין ונכלא על ידי הרוסים. מת בבית-כלא באוזבקיסטן ב-8 ליולי, שנת 1941.



עוד שלשה מהמורים הראשיים שבמוסד נספו בשואה, והם: מאיר בלבן, מנחם שטיין וישראל אוסטרזצר. לתולדותיהם ומפעלי חייהם אקדיש את השורות הבאות: