להוראת ברכת אבות

אפריל 27, 2010 · מאת יהודה איזנברג · בית


"תובא" תכרב תארוהל


גרבנזיא הדוהי :תאמ

המילים הראשונות של ברכת אבות דומות לפתיחות של ברכות אחרות. אולם חסר בה
:והשמ תובא תכרבב
כרגיל: "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם".
וכאן: "ברוך אתה ה' אלוקינו…. ואלוקי אבותינו".
מדוע חסרה כאן "מלכות"?

.1לא חסרה כאן מלכות! אין בברכה המלה "מלך", אבל בה תיאור תכונותיו של המלך:
."ארונהו רוביגה ,לודגה"

.2לא הוזכר המלך, אבל הוזכר מי שהמליך את הקב"ה למלך: "אלוקי אברהם" – אברהם,
שהמליך את ה' על העולם.


"וניתובא יקולאו וניקולא"

הסדר אינו הסדר ההיסטורי המוכר לנו. לא נאמר "אלוהי אבותינו, ואלוקינו". גם בהגדה
של פסח הסדר הוא הפוך: "אשר גאלנו, וגאל את אבותינו". מדוע?

התשובה טמונה בהתבוננות הפנימית של האדם העומד לפני אלקיו. האדם חש לראשונה
את רגשותיו הוא, ורק אחר כך יכול הוא לחוש את עצמו חוליה בשרשרת הדורות. ה' הוא
קודם "אלוקינו", ורק אחר כך הוא נעשה ברגשותינו גם "אלוקי אבותינו". כך הדבר
בתפילה, כך הדבר בהרגשת הגאולה, וכך הדבר גם בכאב ובייסורים: "וירעו לנו מצרים,
.(וט ,כ רבדמב) "וניתובאלו

המשפט הראשון של ברכת אבות בנוי על בסיס שני פסוקים שאמר משה:


השמ ירבדב

לארשי ינב לא רמאת הכ
ה' אלוקי אבותיכם
אלוקי אברהם
קחצי יקולא
בקעי יקולאו
שלחני אליכם (שמות ג טו).
כי ה' אלקיכם
הוא אלוקי האלוקים
ואדוני האדונים
לודגה לאה
רוביגה
ארונהו
אשר לא ישא פנים
ולא ייקח שוחד (דברים י, יז).

הליפתב

אלוקי אברהם
קחצי יקולא
בקעי יקולאו

לודגה לאה
רוביגה
ארונהו

מהו המיוחד בשני פסוקים אלה, שבהם פותחים אנו את תפילת שמונה עשרה?

את התשובה אפשר למצוא בבדיקת הפסוקים בהקשרם. שני פסוקים אלה הם שני
המקומות בהם מציג משה את דמותו של ה' לפני בני ישראל:

הפסוק הראשון – כאשר משה מתגלה לפני בני ישראל. משה צריך לומר לעם מיהו השולח
אותו. והתיאור הראשון שמשה נותן לדמותו של ה' הוא: "אלוקי אברהם, אלוקי יצחק
."בקעי יקולאו

הפסוק השני – כאשר משה מסתלק מעל בני ישראל, ערב פרידתו מהם לפני מותו. משה
נואם בפני העם את נאומיו האחרונים, וחוזר ומזהיר על הציות לה'. ושוב מופיע תיאור
."ארונהו ,רוביגה ,לודגה" :'ה לש ותומד

ברכת "אבות" קושרת את שני התיאורים שנתן משה על האלוקים: את התיאור בהתגלותו
של משה, עם התיאור שנתן בהסתלקותו.

התיאור שנתן משה נפסק באמצעו, במפתיע. במקומו מופיע תיאור אחר, שונה לחלוטין
מזה שנתן משה.


השמ ירבדב

לודגה לאה
רוביגה
ארונהו
אשר לא ישא פנים
ולא ייקח שוחד (דברים י, יז)


הליפתב

לודגה לאה
רוביגה
ארונהו
אל עליון
גומל חסדים טובים
לכה הנוקו

ההבדל בין "המקור" לבין התפילה הוא הבדל משמעותי. בדברי משה מתואר ה' כאל
מעניש, שאין לשחד אותו, ואין לפניו משוא פנים. התפילה מתארת צד הפוך בדרך בה ה'
מנהל את העולם: הוא עליון על הכל, גומל הוא חסד לבני אדם.

מדוע? מדוע נטלה התפילה את התיאור שתיאר משה, והפכה את הפרטים שהובאו בו?
מדוע אין התפילה ממשיכה בדרך בה תיאר משה את האלוקים?

את התשובה נמצא אם נזכור מי אומר כל אחד מן המשפטים, ומיהו השומע את הדברים.
משה מזהיר את בני ישראל, ולכן הוא מדגיש את תקיפותו של ה' וחומרת דינו. בתפילה –
היחיד הוא העומד לפני האלוקים. מה יזכיר האדם לבוראו – כי לא ישא פנים ולא ייקח
שוחד? מי יכול לעמוד לפני האלוקים כאשר מידת הדין מתוחה נגדו? המתפלל מדגיש את
הצד השני שבהנהגת העולם: "אל עליון, גומל חסדים טובים וקונה הכל".

מנין לקוח תיאור זה? מיהו שנתן לקב"ה את "תארו" זה? ואנו עוברים ביעף אל אברהם,
שהמליך את ה' על הארץ.

זוהי פגישתנו השניה עם אברהם בברכה זו. תחילה הזכיר אותו משה, כאשר תיאר את
דמותו של ה': "אלוקי אברהם…". עתה אנו משלבים בתפילה את דבריו של אברהם עצמו:


דברי אברהם

ויאמר אברם אל מלך סדום:
'ה לא ידי יתמרה
אל עליון

קונה שמים וארץ (בראשית יד, כב)


הליפתב

אל עליון
גומל חסדים טובים
לכה הנוקו

ושוב: אנו משלבים את דבריו של אברהם, אבל מכניסים בהם שינויים. אנו מוסיפים את
התיאור "גומל חסדים טובים", ומשנים את "קונה שמים וארץ" ל"קונה הכל".

?עודמ

את התוספת אנו יכולים להסביר בקלות: המתפלל העומד לפני אלקיו מדגיש את צד החסד
והרחמים שבהנהגת העולם.

את השינוי – "קונה הכל" במקום "קונה שמים וארץ" – צריכים אנו להסביר גם הפעם על
פי הבנת העניין בו נאמר המשפט. אברהם מלמד את מלך סדום מיהו ה', והוא צריך לפרט
לו: ה' הוא "אל עליון, קונה שמים וארץ". המתפלל אינו צריך "ללמד" דבר זה לאלוקים,
ולכן יכול המתפלל לצמצם ולרכז באחת: "קונה הכל".

ואמנם, כאשר נושא התפילה הוא בריאת העולם, והמתפלל מעיד כי הוא מאמין באלוקים
בורא עולם – בשעה זו חוזר ומופיע הניסוח המקורי של אברהם. בתפילת ליל שבת, כאשר
עומד הקהל ומעיד על בריאת העולם: "ויכולו השמים והארץ וכל צבאם…" – חוזר שליח
הציבור ומברך: "האל הגדול, הגיבור והנורא, אל עליון, קונה שמים וארץ".

תמו דברי אברהם. וכאן אנו, המתפללים, חוזרים ומזכירים את האבות:


תובא ידסח רכוזו"
ומביא גואל לבני בניהם
למען שמו – באהבה".
אנו מעמידים זה מול זה את שתי תכונות הבורא:

"גומל חסדים טובים" – "זוכר חסדי אבות".
אחת מתכונותיו החשובות של גומל החסד היא בכך, שהוא יודע גם לזכור את חסדיהם של
אחרים. ה' לא רק גומל חסדים, אלא גם זוכר את חסדי האבות: "זכרתי לך חסד נעוריך,
אהבת כלולותיך, לכתך אחרי במדבר, בארץ לא זרועה" (ירמיהו ב, ב).

מדוע תבוא הגאולה לבנים? (בתפילה הניסוח חריף יותר: "מביא גואל". לפי זה תהיה
השאלה: מדוע באה הגאולה לבנים).

שתי תשובות לשאלה: ( )1למען שמו, ( )2באהבה.

ושוב חזרנו למשה: "לא מרובכם מכל העמים חשק ה' בכם ויבחר בכם, כי אתם המעט מכל
העמים. כי מאהבת ה' אתכם, ומשמרו את השבועה אשר נשבע לאבתיכם…" (דברים ז-ח).

הגאולה באה למען שם ה'. אין ה' רוצה לחלל את שמו. נימוק זה מופיע במקרא הרבה.
כאשר משה מבקש רחמים על ישראל לאחר חטא המרגלים, מעלה הוא הנימוק "ואמרו
הגוים אשר שמעו את שמעך לאמור: מבלתי יכולת ה' להביא את העם הזה אל הארץ אשר
נשבע להם, וישחטם במדבר" (במדבר יד, טו-טז).

נימוק זה חוזר כולו אל ה', ה' גואל כדי לרומם את שמו; ה' אינו מעניש, כדי שלא יחשבו
הגוים כי אין בכוחו להיטיב.

הנימוק השני הפוך: באהבה. הגאולה באה מפני שה' אוהב את ישראל.

מהו, אם כן, הנימוק לגאולה: "למען שמו" – או "באהבה"?

סדר המילים "למען שמו – באהבה" מרמז, כי "באהבה" בא להוסיף על "למען שמו".
הגאולה תבוא לא בגלל ישראל, אלא למען שמו, ובכל זאת תהיה זו גאולה "מאהבה".

בסיום הברכה חוזרים אנו לתאר שלוש מתכונות ה':


"מלך עוזר ומושיע ומגן
ברוך אתה ה' – מגן אברהם".

:תומייק הרזע לש תורוצ שולש

עוזר – כאשר אדם נלחם, ואינו מצליח לנצח – ה' עוזר לו;

מושיע – ה' נלחם לבדו ומושיע, בלי עזרתו של האדם: "התייצבו וראו את ישועת ה'… ה'
ילחם לכם ואתם תחרישון" (שמות יד, יג-יד).

ומגן – ה' מונע מראש את המלחמה.

הברכה שהובטחה לאברהם היא הברכה השלישית: "אל תירא אברם, אנכי מגן לך"
(בראשית טו, א). ולכן הסיום כבברכת אברהם: "ברוך אתה ה' מגן אברהם".

חזרה לתוכן "תפילה"