הרהורים על ההגות ההיסטורית של המקרא

זה הכלל ולפרטים נקדים דברי הקדמה כדי לשבר את האוזן. מעשה בילד ששאל במדור "רצונכם לדעת" ברדיו: למדתי בשנה שעברה "בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ וכו'", והנה השנה התחלתי ללמוד, במסגרת מקצוע אחר מפי מורה אחר כיצד נוצר העולם והנה אין תאום בין מה שלמדתי בשנה שעברה לבין מה שאני לומד כעת – ילמדנו רבנו, מה האמת מה שכתוב בחומש או מה שמלמדים אותי היום במדע. והנה אותו ילד טעה טעות נצחית שטועים אותה קטנים וגדולים, נבערים ומלומדים, בכל הדורות. ובאותה טעות, בא המקרא להלחם ולהוציאה מלבם של בני אדם גם כשהוא דן בהסטוריה.

ידועה האנקדוטה על דבר החוקר הצרפתי לפלאס שעל שמו נקראת התאוריה על דבר התהוות העולם המכונה התיאוריה של קנט לפלאס. אותו חוקר צרפתי חי בזמנו של נפוליון ה- 3. מספרים שעמד והרצה את התאוריה שלו באוזני הקיסר ומשגמר נגש נפוליון ה- 3 אל המלומד ואמר לו נהניתי מהרצאתך, הדברים משכנעים, אך הייתי רוצה לדעת היכן מקומו של הבורא בתיאוריה זו.

ענה לפלאס, הוד מלכותו, התאוריה שלי אינה זקוקה להיפותיזה הזו של בורא. הסברתי את הדברים בלעדיו. מובן שיש כאן טעות יסודית ואותה באה, כנראה, האנקדוטה להבליט. כי שום תאוריה מסוג זה אין בכוחה לשנות משהו לגבי מקומו של הבורא. אפשר להניח, שכדור הארץ היתה בתחילה גוש של גאז ובתוקף חוקים פיסיקליים מסוימים התחיל הגאז לנוע ולבש צורה כדורית ואח"כ הפך נוזל ולבסוף מוצק וכו'. אתה יכול להסביר יפה מה קרה החל משלב מסוים אבל לא אמרת ואף לא יכלת לומר מאומה על דבר המוצא והמקור של אותו גאז ראשון או מה שקדם לו, אף לא אמרת ולא יכולת לומר מאין מקורם של אותם חוקים פיסיקליים שבתוקפם קרה מה שקרה מהיכן באו החוקים האלה ומי חקק אותם? זו הטעות של הילד
המקשה על פרשת בראשית וזו הטעות של החוקר הצרפתי המהולל. והאחת התשובה לשניהם.

בשנה שעברה למדת מי ברא את העולם? נאמר שם ויאמר אלקים "יהי" "ויהי" ועדיין לא למדת מה היה בין "ויאמר אלקים יהי" לבין "ויהי" השנה אתה לומד מה היה בין שתי המלים האלה. כי בין "ויאמר אלקים יהי" לבין "ויהי" יכול אתה לשלב תהליכים עצומים לא ישוערו ותקופות נצחים. יתכן שתכוון אל מקצת מן האמת ויתכן שלא. מכל מקום אין שום סתירה, כמובן, בין רצון הבורא ודברו לבין מה שהשתלשל ממנו לפי השערתך. אם העברי אומר זה שלחן וחברו הבבלי-הארמי אומר הדא פתורא, כלום יש מחלוקת ביניהם? אין אלו כי אם שני בני אדם המדברים בשתי לשונות שונות אבל אינם חולקים זה על זה. התורה מדברת בלשון של אמונה היא אומרת מי ברא ובכוחו של מי היה. ואם אנשי מדע מנסים לנחש כיצד, אין כאן אלא שני צדדים של מטבע אחד, דבר אחד האמור בשתי לשונות, אחת שפה ברורה ואחת שפת השערות.

לכל הויה בעולמנו אפשר לגשת במישורים שונים. איש כי יבוא אל כימאי ויראה לו תמונת אומנות של רמברנט וישאל אותו מה האנליזה שלך, הרי ישמע בתמונה הזאת יש כך וכך גרמים שמן, כך וכך גרם חומר אחר על גבי בד העשוי סיבי פשתן או משהו דומה. ומסגרת עשויה עץ. ולעומת זאת יכתוב חוקר אומנות פרק שלם על הקומפוזיציה של הצבעים על הסגנון, ההבעה ועל הראיה המיוחדת של רמברנט וכו'. עתה יכול לבוא לפלאס ולומר כי אינו זקוק לחוות דעתו של חוקר האמנות כי הכימאי אמר כבר את דברו ואותו ילד מקשן ישאל מי משניהם צודק הכימאי או חוקר האמנות.

נמצאנו למדים כי בחינות שונות של דבר אחד אינן סותרות זו את זו ואינן מוציאות זו את זו כי אם משלימות זו את זו.

ביהושע פרק ז' אנחנו קוראים בתחילת הפרק:

כמה מן הפרשנים הגרמניים אומרים דרך שגרתם שיש כאן שני מקורות, שני ספורים שונים, אחד מעשה כבוש העיר ובמעשה הזה ישראל נוחלים מפלה מחמת טעות בשיקול דעת אסטרטגי, ויש פה מעשה אחר של עכן שמעל בחרם ואח"כ הוציאוהו להורג כפי שכתוב בסוף הפרק. והנה בא הרדקטור, העורך של הסיפור והוא מיזג את שני הסיפורים האלה. הלא זה פזמון האסכולה של הבקורת הספרותית כמעט כל פרשה בתנ"ך עומדת על המשולש הנצחי, שני יהודים פקחים ושלישי שהוא בעוונותנו לא היה פיקח הוא שערבב ומיזג את שני הסיפורים לאחד והדברים ארוכים ידועים ויגעים. ייכנסו אותם המלומדים הנכרים הדגולים ל"תלמוד תורה" או לבי"ס עממי וישאלו ילד שאינו פקח ואינו טפש את השאלה הגדולה המטרידה כל כך את אנשי המדע הגרמניים מדוע נחלו בני ישראל מפלה? אם משום חרון אף ה או משום שהמרגלים טעו. הילד יאמר בפשטות, הן חרה אפו של ה', מה פעל אותו חרון אף וכיצד יצא אל הפועל בעולם הזה? הוא אומר על ידי המרגלים שטעו והטעו את יהושע ונחלו מפלה. כך הדברים משתלשלים בעולם הזה.

מי שאינו מבין פשט פשוט זה, לא הבין מימיו פרשה בתנ"ך לאשורה. כי כל עצמה של היסטוריוגרפיה במקרא לא באה אלא ללמד שכל התרחשות בעולם הזה מתרחש בשני מישורים, יש ספירה אלקית ויש ספירה אנושית. יש גזרה למעלה וממנה משתלשל המתרחש עלי אדמות וזה דבר הויכוח הנצחי בין המאמין לבין שאינו מאמין. מנין בא המטר מידי ה' או מן העננים? אפילו בסידור כתוב "משיב הרוח ומוריד הגשם". הכל מסכימים מאמינים ולא מאמינים – שגשם הוא תוצאה של רוח ועננים אלא מה? יש מאמינים שמעל לגשמים ולעננים יש ספירה יותר גבוהה ושם מוחלט הדבר ואותה החלטה יוצאת לפועל דרך הרוח והעננים ויש שאינם רוצים לראות אלא ספירה אחת. נמצא כי רוח ועננים הן מישור אחד של המציאות שהכל מודים בו. ואילו המישור העליון מחלוקת.

כיוצא בו: "ויחר אף ה' בישראל" הוא דבר המאמין (והוא העיקר במקרא) טעות בשיקול דעת אסטרטגית דברי הכול. מבחינה פרשנית-ספרותית לפנינו תאור דרמתי נאה בפרק הזה מעין מחזה אמנותי בנוי יפה. הוא פותח "וימעלו בני ישראל מעל בחרם ויקח עכן בן כרמי בן זבדי בן זרח למטה יהודה מהחרם ויחר אף ה' בבני ישראל". הכתוב מציג תחילה לנגד עינינו צד אחד של המאורע המתרחש בעליונים. מכאן ואילך, מוריד הוא אותנו אל התחתונים. וישלח יהושע אנשים מירחו העי, אשר עם בית און, מקדם לבית אל וכו'. הדברים ממשיים מאד מציינים בדיוק את המקום, המרחקים, כמה אנשים, מה קרה והיכן. הדבר הוא פרוזאי וריאלי מאד. כנראה, משום שהתאור האמנותי דורש להבליט את ההבדל בין שתי הספירות של המתרחש.

הלא זה הדבר אשר למענו נכתבה כל הפרשה. כוונת הכתוב לומר לנו: הכל יודעים מה גרם להדד ולרזון להתקומם ולהתגרות, כשם שהכל יודעים שהעננים מורידים גשם. ברם שומה על אדם מישראל להאמין – טוען המספר הנביא – שמעל למישור המדיני הריאליסטי קיימת ספירה עליונה והיא עיקר. מה שאתה רואה בעיניך עלי אדמות היא השתלשלות נכונה אך אינה חוות הכול. נכון שהדד בא מסיבות מובנות וגלויות כשם שנכון שיהושע נכשל מחמת טעות בשיקול הדעת אבל מה גרם לאותה טעות מה גרם לכל שרשרות המקרים ההסטוריים, הוה אומר חרוף אף ה' וכאן כמובן חלוק המאמין על הלא מאמין. ברם אם אתה מנתח מאורע היסטורי ניתוח ריאלי אינך חולק על הנבואה או על האמונה. מאידך, אילו אמרת רק את מחצית הפרק, ויתאנף ה' בשלמה ולכן קם בו הדד ורזון וירבעם, ללא הסברה היסטורית, לא היית חולק דוקא על הגישה הרציונלית הסיבתית. הרי יכול אדם לא להזכיר דבר, שהוא מובן מאליו או שאינו מענין.

ההיסטוריוסופיה המקראית מודה בפה מלא בשני צדי המטבע ולא זה בלבד, אלא שהוא רושם היסטוריה ומלמד היסטוריה על מנת להדגיש כי שני פנים לכל מציאות אנושית. קורא הדורות מראש מניע את גלגלי ההיסטוריה כיצד הגלגלים האלה נעים? כל אדם נבון ראוי לו שידע ויבין והחכם עיניו בראשו. מן הראוי להדגיש את הדבר כי כשם שיש שאינם רוצים לראות אלא את הצד הריאלי החומרי יש לעומתם טועים מרוב יראת שמים הכופרים בהגיון ובמציאות.

וזכורני אחת מהרצאותי על כיבוש הארץ, בה השתדלתי להסביר את ההגיון האסטרטגי במהלך הכבוש ואת רקעו הגאוגרפי ההיסטורי. והנה קם אחד המאזינים וטען כי לא נאה לדבר כך על היסטוריה תנכי"ת ועל מאורעות תנכיי"ם. אתה מסביר שיהושע שקל כך או שקל כך. מקום זה גבוה ומקום זה נמוך עיר זו מבוצרת יותר וזו מבוצרת פחות. כלום הוצרך יהושע לתכנן תכנית? הלא הקב"ה נתן בידו את הארץ. הוא ישב בודאי ולמד תורה ובבקר קם והלך וכבש. מה מקום יש כאן שיקולים ולתכנית? האומנם הולך אותו יהודי לשיטתו וטוען: או שאתה אומר שהקב"ה מוריד גשם או שאתה אומר העננים מורידים גשם?

נדמה, שלא נרחק מן האמת אם ננסח פשוטה של התפיסה המקראית בקוים גדולים כדלקמן: גלוי וידוע לפני בשם שגלוי וידוע לפני כל אדם נבון שיש השתלשלות בכל המקרים שקורים בעולם, יש כאן הגיון פנימי והרבה תלוי בשקול דעתך וזריזותך וכחך, אבל מעל לכל אלה יש ספירה אחרת, ממנה אל תתעלם ואותה תזכור ותראה אפילו מעל למאורעות המובנים והגלויים והבהירים ביותר.

זה הרגע האחרון והנה אני בשם ה' מבטיח לכם תשועה ברגע אחרון זה, בתנאי שתשובו עכשיו למוטב ותוכיחו זאת למעשה ע"י שחרור העבדים. קימו מצוה קשה זו שישראל לא קיימוה משך כל הדורות, מפני שהיו טוענים אל נכון שעבדות היא עבדות כמו באשור בבבל ובמצרים עבדים נקנים לכל החיים ולא לשש שנים.

הנביא טען שאין ישראל דומים לאשור ובבל ומצרים שלא עמדו רגליהם על הר סיני. אך העם סבר כנראה כי שיטה כלכלית הבנויה על עבדות אינה יכולה להתקיים על שלוח העבדים. כל אותם הדורות גברה כלכלה על הנבואה והנה בא ירמיהו ואמר עתה – כאשר צבאות בבל הגיעו – שחררו את העבדים והנצלו. בעת צרה ותוכחה גברה הנבואה על הכלכלה והעבדים שולחו. והנה יום או יומים לאחר מכן ראו עיניהם שהכשדים הצרים על ירושלים מפרקים את אהליהם והריהם פונים עורף. נס גלוי! בעיניהם ראו את כח הנביא ואת דברו מתקיים מדוע
אפוא חזרו וכבשו את עבדים?

הבבלים אינם יודעים שישראל מצווים לשחרר את העבדים וגם אלו ידעו ספק אם היו מיחסים חשיבות לכך. מה הניע אפוא אותם לעזוב את חומות ירושלים? ביחזקאל י"ז פס' י"א אנו למדים שיהודה היתה בעלת בריתה של מצרים. ויחזקאל התנגד לאותה ברית ושפך עליה זעם תוכחתו. והנה בירמיהו פרק ל"ז פס' ה" "וחיל פרעה יצא ממצרים וישמעו הכשדים הצרים על ירושלים את שמעם ויעלו מעל ירושלים. ויהי דבר ה' אל ירמיהו הנביא לאמר כה אמר ה' אל ישראל כה תאמרו אל מלך יהודה השולח אתכם אלי הנה חיל פרעה היוצא לכם לעזרה שב לארצו מצרים. ושבו הכשדים ונלחמו על העיר הזאת ולכדוה."

נבואה זו נאמרה, אל נכון, אחרי החזרת העבדים. מובן שהכשדים מחוץ לירושלים לא התענינו בהלכות העבדים וכו' הם שמעו שפרעה מלך מצרים עלה ממצרים בראש צבאו. ולמה עלה? מפני שצדקיהו מלך יהודה כרת עמו ברית ועל סמך הברית הזאת מרד בנבוכדנאצר מלך בבל. הם באים לארץ יהודה כדי לעזור לצדקיהו כששומע זאת הצבא הכשדי הצר על ירושלים, הוא פונה עורף לירושלים ויורד מהרי יהודה לקראת המצרים וזה פשר הדבר שלמחרת שחרור העבדים עזבו חילות נבוכדנאצר את חומות ירושלים.

מעתה אין הדברים סתומים כל כך. הלא יחזקאל התנגד לברית עם המצרים ולא רק יחזקאל. הלא ירמיהו אומר אותו הדבר בנוסח אחר בפרק כ"ז פס' ה'

יגאל אלון אמר פעם: אומרים שנסים ונפלאות קרו לנו בתקומת מדינת ישראל. נסים הקימו את המדינה? לא נכון – המורל של הדור הזה, האומץ של הדור הזה, החזק והנשק שהשגנו, הם שהקימו את מדינת ישראל. הרי זה אותו ההגיון של כובשי העבדים. נכון הוא סוף הפסוק של אלון אך אינו סותר תחילתו. מוראל, אומץ. דור נפלא שקם פתאום, נשק שהושג במסיבות מופלאות אינם היפוכו של נס, כי אם דרך התגשמותו עלי אדמות. זהו ההגיון של אמונת המקרא. פשוטה היא, לכאורה, התיזה היסודית של ההיסטוריוגרפיה המקראית והריהי חוזרת בתנ"ך פעמים הרבה, אף על פי כן סובב הולך הויכוח בין שאינו מאמין למאמין – על פני כל הדורות.

וצדיק באמונתו יחיה.