|
ההתעוררות המופלאה של יהודי רוסיה והשתלבותם בתהליך השיבה לארץ וליהדות מפנה את תשומת הלב לפרק הזמן שבו חל הניתוק, לפני למעלה משבעים שנה.
מסירות הנפש לערכי התורה לוותה את ראשית המהפכה (ראה על כך ב"גווילי אש", עמ' י"ח, ירושלים, תשל"ג, "אור המוסר", כרך א', תשכ"ה, בהקדמה: הרדיפות ברוסיה ובאוקריאנה). מי יודע את דרך הרוח! אפשר ואפשר כי זרעים שנבטו לעינינו יסודם באותו הפרק המופלא.
הזרם הנובוהרודוקאי בתנועת המוסר תפס מקום נכבד בגילויים של מסירות נפש נגד הכפיה הבולשיביסטית והקומוניסטית. הכח והתעצומות להתמודדות זו באו מתורתו של הזקן, ר' יוסף הורביץ. ליסודות משנתו מוקדשים הדברים שלהלן:
תנועת המוסר, תנועה רוחנית שהתעוררה בחוגי "המתנגדים" בליטא לפני כ-150 שנה בערך (בשנות הארבעים של המאה הי"ט), ענינה המוצהר והמפורש היה במאמץ לחולל התחדשות מוסרית דתית, השואבת את ערכיה ואת תכניה מתוך מקורותיה של המסורת, אך יחד עם זאת איננה נרתעת מלהסתייע בכלים ובאמצעים אשר חותם המודרניזציה טבוע בהם. מייסדה של תנועת המוסר הוא רבי ישראל לפקין מסלנט. יש הרואים את מוצאה בבית הגר"א, שכן מפגשו של ר' ישראל עם ר' זונדל היא שהביאה למהפך בנפשו ובחייו של ר' ישראל. ר' זונדל מסלנט, מי שנמנה על תלמידיו המובהקים של ר' חיים מוולוז'ין (תלמיד הגר"א), גילם בדמותו ובאורח חייו מיזוג מופלא של התמסרות מרבית ללימוד התורה עם מאמץ לתיקון המידות והתעלות מוסרית דתית.
בהשפעת ר' זונדל נתגלה לר' ישראל "תחום המוסר" באור חדש, שכן המבקש להתעלות בתחום היראה אינו יכול להסתפק בלימוד התורה ובקיום המצוות. ההשתלמות המוסרית-הדתית היא תחום בפני עצמו, המחייב נקיטת אמצעים ומאמצים מיוחדים.
ר' ישראל השתקע בווילנא בשנת ת"ר (1840). לאחר תקופה של לימוד תורה בישיבה על שם ר' מיילא הוא ייסד ישיבה משלו, ושמעו יצא כתלמיד חכם מופלג שהצטיין בחריפות שכלו. בין השנים ת"ר-תר"י החל ר' ישראל לשאת דרשות בציבור בענייני מוסר, מעשה שחרג מדפוסי הפעולה המקובלים.
באותה התקופה ייסד ר' ישראל את בית המוסר, בית מדרש מיוחד שנועד להשתלמות מוסרית. בשנת תר"ח (1848) הוא נאלץ לעזוב את וילנא בעל כורחו, בעקבות דחייתו את בקשתם של המשכילים לתת חותם של כשרות ל"בית המדרש לרבנים". במהלך השנים תר"ט-תרי"ז (1849-1857) הייתה העיר קובנא למוקד פעולתו של ר' ישראל. בשנת תרי"ז (1857) עקר ר' ישראל מליטא לפרוסיה, ובה חי ופעל עד לפטירתו בשנת תרמ"ג (1883).
בתולדותיה של תנועת המוסר ניתן להבחין בין שני שלבים עיקריים:
שלב ראשון שהחל בשנת תר"ה לערך, ובו ניצב ר' ישראל עצמו בראש התנועה, ובמוקד פעולתו עמד הניסיון להשפיע בתוך הקהילה, בעיקר בשכבת בעלי הבתים. הצלחתו של ר' ישראל הייתה מוגבלת למדיי. בשלב השני עברה היוזמה לידי תלמידיו ותלמידי תלמידיו של ר' ישראל, ומוקד הפעולה הועתק מן הקהילה לתחום הישיבות.
בשנים תר"ן-תרנ"ט פרץ פולמוס חריף שפילג את עולם הישיבות והרבנות ברוסיה בין מצדדי תנועת המוסר לבין מתנגדיה1. בסופו של דבר הצליחה התנועה להפוך לגורם מרכזי בישיבות ליטא, וכך גם הייתה למוקד השפעה חשוב לגבי כלל היהדות החרדית במזרח אירופה.
כדי להבין את תורתם של בנים יש להקדים כמה מלים על תורתם של אבות, על הנקודות היסודיות בהשקפתו של ר' ישראל:2
א. את עיקר תמציתה של עבודת ה' רואה ר' ישראל סלנטר בקיום מצוות התורה, ולפיכך ברור מדוע תפיסתו את המוסר היא מעשית-פרגמטית.
כל עניינו של המוסר הוא למתוח גשר בין התכנים הנורמטיבים של ההלכה לבין היכולת הנפשית של האדם ליישמם בחיי המעשה.
עניינו של המוסר הוא לחשוף את מרכיביו ואת דרכי פסלתו של מנגנון הנפש, ועל סמך ידע זה לפתח ולהציע דרכים ואמצעים אשר בכוחם יגיע האדם לשליטה מבוקרת בפעולות נפשו, וממילא אף בכלל פעולותיו.
ר' ישראל סלנטר מתעלם ממכלול השאלות והתשובות שהעלו זרמים רבים המאוחרים לחז"ל, כפילוסופיה הרציונליסטית, הקבלה והחסידות. חזרה זו לדרכי מחשבת חז"ל (לפי הגדרתם של בעלי המוסר עצמם) משקפת את דרך מחשבתו של ר' ישראל, שכן לימוד תיאורטי וחקירה לשמה אינם מעניינו.
ב. התאווה והיצר הרע עומדים בנקודת המוצא להבנת שיטת המוסר. הם הכוחות המניעים את האדם לפעולה שלילית מן הבחינה המוסרית. ר' ישראל שחרר את הביטויים הללו מהמטען המטפיסי שהוטען בהם על ידי ספרות המוסר הקבלית, והסתכל עליהם כעל מושגים מנקודת הסתכלות פסיכולוגית. היות שהתאווה טבועה בנפש האדם מעצם טבעה, הרי שיש בכוחה להשתלט אף על כוחותיו השכליים של האדם.
לפיכך, טוען ר' ישראל, היכולת הנפשית של האדם לפעול פעולה מוסרית היא דלה מאוד. מהערכה פסימית זו מתחייבת המסקנה כי דפוסי ההנהגה השגרתיים של האדם מודרכים בעיקרו של דבר על ידי כוח התאווה.
יחד עם זאת גורס ר' ישראל, שאין לשלול את הנאות החושים כשלעצמן, כפי שהתבטאו בעלי התפיסה הניאו-אפלטונית, שהדגישו את הקיטוב בין הרוח לחומר. השאלה הבסיסית היא, אם התאווה מתנגשת עם ההלכה, ואז כמובן ההלכה עומדת בראש הסולם.
ג. היראה היא האמצעי העיקרי העשוי, לדעת ר' ישראל, לבלום את כוחה של התאווה. ביסוד תפיסתו של ר' ישראל את מושג היראה עומד עיקרון, והוא שעדיף להעמיד לפני האדם מטרות מינימליסטיות, שהסיכוי להשיגן הוא בבחינת ודאי, מאשר לחתור לקראת מטרות מקסימליסטיות, שספק אם הן בנות השגה.
ר' ישראל מתעלם, כביכול, מהדעות שהושמעו בין בעלי המוסר על שני סוגי היראה, יראת העונש ויראת הרוממות, ואשר טענו שיראת הענש נמוכה בדרגתה מיראת הרוממות. ר' ישראל השתית את חינוכו על יראת העונש דווקא, שכן בסולם התיאורטי ייתכן שדרגת יראת הרוממות גבוהה יותר, אך יש לבחון את סדר הקדימויות על פי אפשרות יישומן ועל פי מידת האפקטיביות שלהן במציאות החיים.
ד. הלימוד המוסרי, היראה, תוכל להתגבר על היצר בבחינת הכרה שכלית, אך הכרה שכלית, לדעת ר' ישראל, אין בכוחה להשפיע במישרין על פעולותיו של האדם, ועל כן יש להתגבר על בעיה זו בשיטה של לימוד ספרי מוסר. הדגש הוא לא על תוכנו המסוים של הספר, כי אם על דרך הלימוד: לימוד בדרך ההתפעלות, ליצור בלב הקורא התפעמות רגשית. זאת על ידי הסתייעות באמצעים שונים: קריאה בקול רם ובקול נכאים, חזרה ושינון פסוקים וקטעים, הבהרה והמחשה של התכנים.
בכוח אמצעים אלו הלומד אמור להגיע להיטהרות בלימוד המוסר. בדרך ההתפעלות בלט גם היסוד של הזדככות והיטהרות, שהרי רתימת כל כוחות הנפש אל הטוב המוסרי כרוכה אף בהתעוררות רגשית של צער על העברות ועל הנטייה אליהן בעבר.
הכיוון החדש המסתמן בשיטת המוסר של ר' ישראל מסלנט מאופיין בשלושה קווים עיקריים:
1. תפיסת הבעיה של התיקון המוסרי כבעיה פסיכולוגית בראש ובראשונה.
2. הניסיון להעמיד תיאוריה שיטתית באשר למניעים הנפשיים של הרע המוסרי.
3. טיפוח שיטות ואמצעים של חינוך מוסרי על יסוד התאוריה הזו.
בשלב מאוחר יותר הושם הדגש בשיטתו של ר' ישראל על שתי תכונות נוספות:
1. המטרות של החינוך המוסרי הופכות למרחיקות לכת הרבה יותר. עתה המטרה היא "תיקון המידות", עיצובן מחדש של התכונות הנפשיות.
2. מבנה הנפש ואופן פעולתה נחקרים בעמקות, ואת שיאה ניתן לראות בהבחנה בין "הכוחות הכהים" שבנפש לבין "הכוחות הבהירים", הבחנה שאפשר לזהותה במושגי מודע ותת-מודע.
תורתו של ר' ישראל מסלנט, מחולל תנועת המוסר, מצאה את המשכה אצל תלמידיו ותלמידי תלמידיו בשלוש אסכולות: קלם, סלבודקא ונובוהרודוק (ראה על שיטות אלו בהרחבה בספרו של הרב דב כץ, "תנועת המוסר", כרכים ב', ג' ו-ד', ירושלים, תשל"ח, ובמסה תמציתית של צבי קפלן, "שיטין", תשי"ג, הוצאת מורשת, ת"א).
ר' יוסף יוזל מנובוהרודוק נולד בשנת תר"ח בעיירה פלוניגאן. בעיר ממל הסמוכה נפגש עם ר' ישראל לפקין סלנטר. לאחר פגישות מספר החל להרגיש שמהפכה מתחוללת בנפשו, והחליט להשתחרר מעסקיו ולהתמסר לתורה. בימי שבת ר' יוזל בסלבודקא מתה עליו אשתו ומקרה זה השפיע קשות על רוחו של ר' יוזל. הוא החליט לפרוש לחלוטין מהוויי העולם הזה, ובין השאר פיזר את ילדיו בין משפחות שונות.
בזמן התבודדתו התמסר בעיקר לענייני תורה ומוסר. ר' שמחה מקלם התנגד לדרך הפרישות שלו, ובמשך שנתיים התנהלו ביניהם ויכוחים סוערים. לבסוף שוכנע ר' יוזל על ידי ר' שמחה, שכל מי שיש בידו להשפיע על הציבור חייב לעשות זאת, כדי לזכות את הרבים. ר' יוזל שינה את דרכו, והתמסר בכל עוז רוחו לפעול למען הפצת התורה והיראה בעולם.
ר' יוזל היה איש הקיצוניות והעקביות, וכשם שבתחילה חשב שדרך הפרישות היא דרך החיים, ונהג בה בקצוניות, כך, בזמן שהכיר שהמעורבות היא הדרך הנכונה, התמסר לה בכל נפשו. את ישיבתו המרכזית הקים בעיר נובוהרודוק, והנהיג בה כיסוד עיקרי את לימוד המוסר שראה בו את מגמת חייו.
לפי שיטתו, כפי שתתבאר להלן, עיקר היעילות שבלימוד המוסר היא בהתלהבות ובהתרתחות הרגשות, ובצורה זו קבע את הלימוד בישיבתו.
בשנים הראשונות לא ניכרו ההבדלים הגדולים בין ישיבתו לבין ישיבות מוסר אחרות, אך במשך הזמן נתגבשה שיטתו והפכה קיצונית וקנאית. מלבד שעות המוסר שהונהגו בישיבות החל ר' יוזל לשאת שיחות מוסר. הוא התגלה ככוח רטורי ממדרגה ראשונה: הוא ניחן בקול אדיר, ברגש חזק, ובביטוי עז. הוא חידש רעיונות במערכת מחשבת המוסר. לעתים היה משמיע דברי התעוררות שהצטיין בהם ומביא את תלמידיו לאקסטזה רוחנית. הוא ניהל עם תלמידיו שיחות פרטיות, וראה בדרך הוויכוחים שיטה חינוכית, ובמשך השנים קבע בתכנית ההדרכה של ישיבתו שהתלמידים יתווכחו שעה מסוימת ביום איש עם רעהו בענייני מוסר ויראה3. עקב כל הפעולות הללו והודות לכוחות ההשפעה העזים של ר' יוזל נוצרה בישיבה אווירה מוסרית חזקה, ויצא לה שם בקיצוניותה ליראה ולמוסר. התפתחות זו לא באה בבת אחת בישיבה, כי אם במשך השנים, מתוך התמחות וניסיון בעבודת המוסר. בעיקר חיזק ר' יוזל את הרוח בישיבה לאחר ההתקוממות שהתחוללה ברוסיה בשנת תרס"ה (1905), שהיו מבני הישיבה שנסחפו במעגליה. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, בסוף שנת תרע"ד (1914), נאלץ ר' יוזל לעזוב את נובוהרודוק, והרחיק עד אוקריאנה.
בסוף קיץ תרע"ה התכנסו בהומל כשמונים מתלמידיו, והקימו שנית את הישיבה.
פתיחת הישיבה הייתה כעין פתיחת פתח לתקופה חדשה בחיי התלמידים: הם הפקירו את עצמם לגמרי, פרצו מדרכי החיים והתמסרו לעלייה רוחנית, השתכנו בבתי הכנסת ובבתי המדרשות, אכלו לחם צר ומים לחץ, ולא שמו כלל לבם לתנאי החיים הגשמיים.
הישיבות הגדולות שנוסדו ברחבי רוסיה שימשו מעין מרכזים ומשם יצאו תלמידים רבים להקים ישיבות קטנות. משימה זו הייתה לשם דבר בנובוהרודוק וקיבלה את השם "זיכוי הרבים".
מזמן לזמן היה ר' יוזל מכנס כינוסים מנציגי הישיבות שבערים השונות לשם בירור המצב ולהתייעצות בכל השאלות שעמדו על הפרק.
מתוך הכינוסים התגבשה מועצה מרכזית, שהייתה מורכבת מבאי כוח – של הנהלות הישיבות ושימשה מועצה עליונה להדרכת כל הישיבות.
בשנת תרע"ט, לאחר המהפכות ברוסיה, עבר ר' יוזל מהומל לקיוב, וקבע בה מרכז לישיבות נובוהרודוק.
בשנת תר"ף, ה"ז בכסלו, חלה ר' יוזל במגפה קשה שהתפשטה בעיר, ונפטר.
לאחר התבססות השלטון הקומוניסטי הגבירו שלטונות רוסיה את מלחמתם בישיבות, עצרו את תלמידיהן ורדפו אותם במקומות מושבותיהם. לאחר שנתיים של מאבק מר תלמידי ר' יוזל נוכחו לדעת שלא יוכלו להחזיק מעמד, ופנו בשאלה ל"חפץ חיים", אם להעמיד את עצמם בסכנה או לעזוב את המערכה. לאור תשובתו של ה"חפץ חיים", שניתנה בשנת תרפ"ב, החליטו לעבור לפולין. תלמידי ר' יוזל לא הצטמצמו בפולין בלבד, וייסדו ישיבות בארצות נוספות כלטביה ואנגליה. בשנת תרפ"ט עברו כחמישים בחורים לארץ ישראל, וייסדו ישיבה בתל אביב, וממנה התפצלו כמה סניפים למקומות אחרים בארץ.
כשם שר' יוזל מצא לעצמו את הדרך בעצמו, כן יצר לו בדרכי המוסר והיראה שיטה עצמאית. בהיותו מהפכן מטבעו לא הלך בדרך הסלולה שחידשו אחרים, כי אם הגה נתיבות חדשים בדרכי המוסר5.
אחת הנקודות המרכזיות בשיטתו היא הקיצוניות, רדיקליות יסודית ללא פשרות. הקו האופייני הזה, כשנפגש בערכים מקובלים בתנועת המוסר, הוסיף להם גוון קיצוני. הקו הקיצוני התבטא בכמת נקודות:
מתוך התפרקות קיצונית מהמאוויים הגופניים והאנוכיים בא ר' יוזל גם לידי שיטה קיצונית במידת הביטחון. הטפתו להתפשט מענייני החומר להתמסרות קיצונית לחיי רוח חייבה בהכרח את הקיצוניות בדרכי ביטחון, כי לא ייתכן האחד ללא משנהו. אם שומה על האדם להזניח את הדאגות לעניינים הגופניים, הרי בהכרח עליו להשליך את יהבו על ה' ולשים בו את כל מבטחו. ואמנם חייב ר' יוזל את מידת הביטחון עד הקצה האחרון, וכמעט לא גרס את ההשתדלות ותלה את שיעורה בדעתו של האדם. כמידת הביטחון כן מידת ההשתדלות: כמידה שהוא בוטח פחות, עליו להשתדל יותר. ואם האדם ישליך את כל יהבו על ה', ולא ישתדל כלל, ישיג הכול בלי כל טורח ויגיעה.6
ברפיון הביטחון ראה ר' יוזל את המכשול הרציני ביותר בעבודת ה', מפני שרפיון זה שולל את שלוות הנפש ומבלבל את האדם. כוח ביטחונם של תלמידי ישיבת נובוהרודוק התגלה בעיקר בימי סערת המלחמות והמהפכות ברוסיה, שקדמו לניצחון הקומוניסטי. יש שיצאו לדרכים ארוכות ללא פרוטה בכיס, ואף בתקופה שיצאה פקודה שאין לעבור ממקום למקום בלי דרכון ובלי רשיון מעבר שוטטו חניכי נובוהרודוק במרחבי רוסיה. בשעה שהצעירים ברוסיה התגייסו למלחמה, לא נענו צעירי הישיבה לפקודות הגיוס, ותלו את ביטחונם בה'.
מקום יסודי תופסת במשנת ר' יוזל הבעיה של בירור המידות והמעשים. על מדוכה זו ישבו כל שיטות המוסר, אבל ר' יוזל העמיד אותה במרכז הפעולות.
ר' יוזל דן באריכות בשורשים העמוקים של המידות הרעות המכוונות את מעשיו של האדם ומוליכים אותו שולל כל ימיו. שכלו של האדם מצומצם, והנגיעות הגופניות, אם נגיעות של כבוד ואם של ממון או של מידות אחרות, משבשות ומטעות על ידי פיתויים שונים, וכל חייו של האדם עוברים עליו בסילוף. וייתכן שכל אמונתו ויראתו של האדם, עיסוקו בלימוד תורה ואף בלימוד המוסר, אינם נובעים מהכרת האמת, ומקורם בגורמים צדדיים ובנגיעות אנוכיות, ולפעמים חבויות מתחת לסף הכרתו כוונות נסתרות של חשבונות פרטיים לתועלת עצמית.
ר' יוזל בא לידי מסקנה קיצונית, שאין אפשרות לאדם להגיע לידי בירור יסודי במידותיו ובמעשיו כי אם על ידי הכרת הסיבה של הנגיעה. כל אימת שסיבת הנגיעה עומדת במקומה, היא תמצא תמיד פתח להטעותו, ולעולם לא יצליח לכוון לנקודת האמת, ואין עצה אחרת כי אס לשרש אותה מיסודה.
דרך זו, אם כי היא קיצונית מאוד, נתונה, לדעתו של ר' יוזל, ברשותו של כל אדם. מי שרוצה לברר את מעשיו באמת, יש בידו לרדת אל תוך עמקי מצפוני לבבו ולתפוס מהי נקודת הנגיעה העיקרית השלטת בו והמסובבת את מחשבותיו ואת מעשיו, ולאחר שנגיעה זו תתגלה לפניו, עליו לעבור בנקודת זו לצד הקיצוני השני, בלי להשאיר לה כל שורש, ואו תתבטל ממילא הנגיעה.
בדרך זו יש לנהוג בכל מקרה אינדיבידואלי שמזדמן לפניו: לבחון מיד איזו נגיעה עלולה להיות בדבר זה ולהסתלק באופן דרסטי מהסיבה המניעה את הנגיעה הזו ולהשתחרר ממנה עד הקצה האחרון.
1. כיוון שדרישותיו של ר' יוזל כלפי ההשתלמות המוסרית של האדם הן קיצוניות, הוא ראה גם את האמצעים להגיע אליהן רק בדרכים רדיקליות, ומצא אותן בסערת הנפש. לדעתו יכול לבוא לידי תיקונו ההתפרקות מן היצרים, שבירת המידות, עקירת הנגיעות וכדומה – רק באמצעות רגשי התפעלות עזים ופעולות דינמיות סוערות. את עצם הרעיון להשתמש בסערת הנפש כגורם להשפעה מוסרית חידש ר' ישראל מסלנט באיגרתו הידועה, ששימשה הצהרה ראשונה על שיטתו המוסרית. הוא מכריז:
|
