"כי עליך הורגנו.." –
"כי עליך הורגנו.." –
התכוונות במעשה קידוש השם בימי השואה
אסתר פרבשטיין
מתוך "מכלול", גיליון ט"ז
|
ג קלח |
ב קלח |
<a href="https://daat.ac.il/daat/kitveyet/michlol/farbsh1.htm"> א קלח |
|---|
|
הגדרה יהודית עממית זו אינה פוטרת מעיון נוסף בהגדרת המעשה כ"קידוש השם". |
|
.1המחקר ההיסטורי על מקומו של "קידוש השם" בתקופת השואה. העיסוק ב "קידוש השם בשואה" כחלק מחקר התגובה היהודית לשואה, ראשיתו בשנות הששים, כאשר נחלץ המחקר מן התפיסה שהייתה שלטת בשנות החמישים, שיחסה את , והחל נותן דעתו להיבטים השונים של (3)תניוזמה המיחלל רשקב קר "הרובג" גשומה תגובה יהודית, ולהרחבת את השדה הסמנטי של המושג "התנגדות" לכיוון של עמידה . הראשונים שכתבו על כך היו חוקרים שהיו בעצמם שרידי השואה: (4)האושב תידוהי נתן עק, שאול אש, מאיר דבורז'צקי ויבד"ל ישראל גוטמן. הם דנו גם במשקלו ומידת מרכזיותו של ערך "קידוש השם" במכלול התגובה היהודית לאירועי השואה. במקביל .(5)ל"קידוש השם" הועלה המושג "קידוש החיים"
|
"ודווקא שבא לידו במקרה להעבירו, אז מצווה לקדש ה' ברבים, אבל לא שיביא עצמו לקידוש השם, כי באלו לא חפץ ה' אשר מזה הטעם לא כתבה התורה מעשה דאברהם אבינו באור כשדים בפירוש. וכן מצינו בר' עקיבא שאמר, מתי יבוא לידי ."(11)ונמייקאו |
|
מצב שהוגדר במרוצת ההיסטוריה כמחייב "קידוש השם" לרבים, היה נדיר. רק באירועים אחדים, יוצאי דופן, בהם נוצרו נסיבות מסוימות, נקרא הציבור לכתחילה לתגובה של מקומו של קידוש החיים לעומת קידוש השם לא השתנה עקרונית (12)קידוש השם . :יזכרמו בחר יממע יוטיב ול היה ורצונש תוירוטסהה תוביסנבש אלא ,האושה תפוקתב התחושה כי האויב הנאצי רוצה לכלות את הכל, "מנער ועד זקן, טף ונשים" – העמידה (13) את קידוש החיים גם כמעשה של התנגדות למגמת הנאצים. גם העמדתם של ערכים אלו בצורה דיכוטומית אינה מדוייקת; קיים תחום חופף בין הצו "וחי בהם" לערך "קידוש השם". משמעות הצו "וחי בהם" אינה הישרדות גרידא, כצורך ביולוגי בסיסי, אלא מאבק על קיום מתוך הכרת ערכם של חיים בזיקה יהודית או מוסרית, כפי שמדגיש גם הביטוי "וחי בהם", בדברי תורה, וגם "קידוש החיים" הרומז על חיים כמושג בעל תוכן של קדושה כלשהי. כאשר משמעות זו כבר לא קיימת, יתכן שנוצר מצב של קידוש השם, אך יתכן גם קידוש השם בחיים, ולא רק במוות. כך שיש הרואים בהם לא מושגים מנוגדים אלא שני פנים של אותה תפישה, שיש ביניהם קשר פנימי של יניקה, .(14) "שפע הנמשך מזה אל זה" שאלה מרכזית שהעסיקה את החוקרים, רבנים כהסטוריונים, מתייחסת במישרין |
"כל בית ישראל מצווין על קידושי השם הגדול הזה… כיצד? כשיעמוד גוי ויאנוס לאו רובעי – ונגרהי וא הרותב תורומאה תווצמ לכמ תחא לע רובעל לארשי תא ייהרג… שנאמר: …"וחי בהם". במה דברים אמורים? בשאר מצוות, חוץ מעבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכות דמים… ייהרג ואל יעבור… אבל בשעת הגזרה, והוא שיעמוד מלך רשע… ויגזור גזרה על ישראל לבטל דתם או מיצוה מן המצוות – ייהרג ואל יעבור אפילו על אחת משאר מצוות, בין נאנס, בין בתוך עשרה…" (רמב"ם, משנה תורה, הלכות יסודי התורה פרק ה' הלכות .(ג-א |
|
על פי הגדרה זו, האם יש תוקף הלכתי למושג "קידוש השם" במציאות ההיסטורית של הפתרון הסופי, תחת שלטון שגזר על מוות ללא קשר לקיום מצוות, ללא יכולת בחירה, ושהמניע הרשמי למעשיו לא היה מניע דתי אלא גזעני. דיון בשאלה זו עלה כבר בגטאות פולין וליטא. כך כותב, למשל, מ' דבורז'צקי: |
"לא אחת נשאלה בגטאות השאלה: ההליכה למוות בידי הגרמנים – האם יש בכך קידוש השם? והרי אין בכך מן הבחירה החופשית. הן המרת הדת לא היה בה כדי להציל את המומר ממות, ומומרים הובלו כשאר היהודים לגטאות ולמחנות, יחד .(15)עם נאמני דת ישראל" |
| במקור אחר, מגטו ורשה, הובאה גם תשובה לדיון זה: |
"האם אפשר להכתיר בזר של קדושה את ההמונים המובלים להשמדה?" תשובתו [של הלל ציטלין, מאנשי הרוח בגטו], הייתה: "שאלה זו נפתרה זה מכבר על ידי הרמב"ם. במקרה שיהודי נמצא הרוג בדרך, קדוש ייאמר לו, היות שבגלל יהדותו נהרג. כך פוסק הרמב"ם. לפי זה עיקר הקדושה – היא המיתה עקב ההשתייכות ליהדות. יכול אפוא אדם מישראל להשיג את כתר הקדושה בלי שיועמד לפני .(16) "…ןויסינ |
|
וכך גם בגיא צלמוות, על סף המשרפות, כפי שמעיד הרב יהושע משה אהרונסון, מרבני (17):ןילופ |
"העובדה היא כי אף כי הנאצים לחמו בשנאה שטנית לא רק כנגד ה"יהודים", אלא גם כנגד כל דבר "יהדות" אבל הם לא גזרו לעבור על הדת, הם לא נתנו ליהודים ברירה לעבור על הדת ולהינצל או להחזיק בדת וליהרג, הם בחרו בקו של חיסול שיטתי לכל אשר יהודי יכונה. השאלה היא, האם יהודי שהומת עבור היותו יהודי הינו מקדש ה' במיתתו? שאלות אלו ניקרו במוחי ללא הרף עוד בהיותי בגיא צלמוות במחנות המוות אושוויץ ובוכנואלד. לכאורה, הגמרות כולן וכן רבותינו הראשונים, אינם דנים אלא בגוי האונס לעבור על הדת על דרך "מה לך יוצא לסקל?… על שמלתי את בני…" |
|
תא תולילכמה תושיג יתש ונבנ ,האושה ימיב ונתינש ,המלידל תובושתה יתש סיסב לע הרוגי השואה כ"מקדשי השם", כאשר לכל אחת מהן נקודת מבט שונה באופן בסיסי לגבי אופן קיום מצוות קידוש השם: האחת, רואה במרכז את כוונת הרוצח: כל מי שנהרג לש ותוגהנתהב וא ותועדומב היולת הניא וז הרדגה (18).'ה שדקמ וניה ,ותודהי לשב הקורבן. הגישה השנייה, לעומת זאת, מטילה את כובד ההגדרה על היהודי: מעשה של קידוש השם מחייב בחירה בהתנהגות מסוימת שתפגין את ערכיו של האדם, כלומר: (19)ההגדרה תלויה בנרצח ומחייבת בחירה אקטיבית, כיצד ובשל מה הלך אל מותו. ממילא, מצמצמת תפישה זו במידה מסוימת את מעגל המוגדרים "מקדשי השם". שתי הגישות אינן עוסקות בהגדרה ההלכתית במשמעותה הפשוטה, המתייחסת למצב של שדקמ וניה ותודהי לשב גרהנש ימ לכ יכ העבקש ,הנושארה השיגב יתד דממ וארש ויה |
"אבל במקום שהגוי מתאנה לשם יהודי, הרי זה נקרא מומת על קידוש השם אף אם אין הגוי מכריח את היהודי לעבור על דתו, שהרי כל אומות העולם יודעים בבירור שהעם היהודי הוא עם ה', כל התנכלותם לעם זה ושנאתו אליו אינה אלא (20)" …הז רובעב |
|
בספרות היומנים והזיכרונות קיים ביטוי רחב של יהודים מרבדים שונים לתחושה כי מלחמתם הטוטלית של הנאצים הינה מלחמה ביהדות דרך המלחמה ביהודים: |
"…יש להודות שבמידה ידועה מלחמת הנאצים ביהודים היא מלחמה אידיאולוגית. הנאצים רוצים לעקור מן העולם את היהדות העולמית… היהדות במהותה הרוחנית היא סתירה גמורה לרוח הנאציזם. בין שני יריבים אלו אין מקום לפשרה". |
|
. 13.11.40-ב (21)כך כתב, לדוגמא, ביומנו ח' א' קפלן
בעיתון מחתרתי נדיר של אגודת ישראל בגטו ורשה "קול במדבר" (סוף פברואר |
"עמלק… שם לו את השמדת היהודים למטרה… עמלק דעתו אינה כל כך ליהודים כמו ליהדות: להשקפה היהודית, לתפיסת העולם היהודית, לתחושת היושר היהודית, לרגש היהודי לצדק, ליחס היהודי למך ולמקופח… – כל אלה ניגודים גמורים הם לעמלקיות… עמלק והמן אינם מתכוונים כל כך ליהודים כאל עם, (22)כמו ליהודים כעם אלוקי… " |
|
הם הבחינו, אמנם, בייחודה של האנטישמיות הנאצית, ואי אפשר היה שלא לראות כי גורלם של מתבוללים ומומרים לא שפר מגורל אחיהם, אך הסבירו את הטיעונים הגזעניים כטיוח תעמולתי פסידו-רציונלי של המניעים האמיתיים – השנאה ליהדות המייצגת אנטיתזה של הנאציזם, ואם כן, כל יהודי שנהרג על ידי הנאצים הינו "מקדש השם" (23)משום שהוא חלל שנפל במערכה במאבק הרוחני שבין הנאציזם ליהדות.
גם בגישה השנייה, המדגישה את הבחירה בהתנהגות מסוימת שתפגין את ערכיו של |
|
.2התכוונות במצוות "קידוש השם". ההתכוונות הראויה הינה שאלה מהותית במערכת הקיום של כל מצווה: "מצוות – קיום המצווה כהלכתה אינו מעשה מכני גרידא; כדי שתפעל את (25)." הנווכ תוכירצ פעולתה על עושה המצווה ועל העולם, נדרש היהודי לכוון בעשייתה כוונה כללית – לקיימה לשם שמים, וכוונה ספציפית – הקשורה בתוכן המצווה, ורק אז נעשית המצווה בשלמות. משקלה של הכוונה בקיום המצוות אינו אחיד: במצוות מסוימות מהווה הכוונה מעין השלמה של מעשה המצווה, שיש לו גם ערך עצמי, ובאחרות – הכוונה הינה חלק חיוני, בלעדיה אין המעשה תקף כמעשה מצווה, ולעיתים – כוונה לא ראויה פוסלת אותו. משום כך, מצריכה ההתכוונות הראויה הכנה עיונית וחוויתית. תפיסה זו היא מאבני היסוד במחשבת היהדות, ודגש מיוחד ניתן לה במחשבת החסידות: "כוונת הלב" הינה "הנפש הפנימית" של המצווה, הנותנת לה חיות וקיום. הדבקות בהי"ת – שהיא לב ליבה של החסידות – מושתתת על ההתכוונות. אף במעשיו הגשמיים נדרש החסיד להתכוון לשם שמיים, ובוודאי שאין משמעות לפעילות רוחנית בלעדיה – |
,ארובה תדובעב הלעמל בלבש תויחה איצוהל ותבשחמ היהת ותליכא תעשב" וכן בכל שאר דברים, בכל תהיה מחשבתו לעשות לקשר את עצמו למעלה". ('ו 'מע 1781 א"מקת בקעיל וירבד דיגמ) "ולא תאמר מאחר שאני עוסק בתורת ה' ובמצוותיו שהם קדושה גמורה, אף בלי |
|
ובאש ונממו ,(26)העמקת הכוונה הייתה עמוד התווך בתורתו של בעל ה"שפת אמת " זאת אדמו"רי פולין ורבבות החסידים עד דור השואה. בדרשותיהם ובמערכת קשריהם עם העדה הרבו לעסוק בהכנת הלב למצווה כדי שאכן תמוצה השעה במלואה. באופן מיוחד במצוות קידוש השם, שהיא ביטוי של אהבה עילאית, מהווה הכוונה מרכיב |
"שציוונו לקדש את שמו…ועניין זאת המצווה אשר אנחנו מצווים: לפרסם את האמונה הזאת האמיתית בעולם… וזאת היא מצוות קידוש השם… התרת עצמנו רפס ,ם"במר) "…ותודחאב הנמאההו הלעתי ותבהא רובעב סנאה דיב תומל .('ט השע תווצמ ,תווצמה |
|
כלומר, ברמה הגבוהה ביותר של קיום המצווה, הרי היא ביטוי עילאי לאהבת הבורא, עד מסירת הנפש כאשר מקעקע הגוי את יסודות התורה, כלוחם המוכן למסור את עצמו בקרב על היקר לו מכל. בתקופות בהן מעשים של קידוש השם נעשו מתוך בחירה בין המרת דת או בגידה בערכים יהודיים בסיסיים לבין מוות, בעצם הבחירה הייתה התכוונות למעשה המצווה, ביטוי לאהבת ה' בשיאה. ואולם בתקופת השואה, כאשר לא היה מנוס מן המוות, יתכן שיש משקל יתר להתכוונות, שהיא, אולי, אלמנט הבחירה שעדיין נותר, שאותו אי אפשר היה ליטול מן האדם כל עוד נשמר כצלם. על כן לגבי רבים יש לשאול האם ניתן לראות בהליכתם למוות רובד של התכוונות ולפחות מודעות לקידוש השם. נציין כי התכוונות ומודעות אינם מושגים מנותקים מדיון היסטורי: גם בויכוח תודגנתהה תרדגה יכ השיפתה הבחרתהו הקזחתה תודגנתה גשומה לע יפרגוירוטסהה אינה מושתתת על המעשה או על התוצאה, אלא דווקא על המניעים, קרי – ההתכוונות: ההתכוונות לפגוע במגמות של הנאצים הייתה בעלת ערך עצמי, והיא שנתנה משמעות (27)לקשת רחבה של החלטות ומעשים. להגדרה זו תמיכה סוציולוגית והסטורית רחבה . באופן מקביל, יש לבדוק שאלה זו בסוגיית קידוש השם, אשר בה מהווה הכוונה תשתית .תיתכלהו תיתפקשה |
:תורעה
|
 רוזח |
עיין: מ' אליאב, אני מאמין, מוסד הרב קוק ירושלים תשכ"ה.; י' אייבשיץ, בקדושה ובגבורה, ירושלים תשל"ו. הציטוטים מתוך הוצאה שניה תשנ"ד. א' פוקס, השואה במקורות רבניים (שו"ת ודרשות), ירושלים תשנ"ה. |
.1 . . |
|
רוזח |
כך הוא אף לפי הקשר המזמור: במזמור זה מתוארת גבורת ה' ונקמתו בגויים בעבר, לעומת מצוקת עם ישראל בהווה, ומודגשת אמונת ישראל בה' בכל המצבים: "תתננו כצאן מאכל…תמכור עמך בלא הון…תשימנו חרפה לשכנינו…כל זאת באתנו ולא שכחנוך, ולא שקרנו בבריתם…כי עליך הורגנו כל היום, נחשבנו כצאן טבחה". כן גם בנוסח ה"תחנון" הנאמר בימי שני וחמישי: "הבט וראה…נחשבנו כצאן לטבח יובל…ובכל זאת שמך לא שכחנו". |
.2 . . . . . |
|
רוזח |
עיין י' באומל, "הגבורה היהודית בשואה", סקירה חדשית גיליון ,7נובמבר .דועו ,5-10 'מע ,1992 דן מכמן, "התנגדות יהודית בשואה ומשמעותה", דפים לחקר השואה מאסף י"ב, 7-42 'מע ה"נשת |
.3 . . . |
|
רוזח |
המושג "עמידה יהודית", בא לידי ביטוי בכנס בנושא זה ביד ושם בשנת ,1968 והדברים כונסו גם בספר הנושא שם זה. |
.4 . |
|
רוזח |
הראשון שהשתמש במושג "קידוש החיים" בהקבלה ל"קידוש השם" היה ד"ר נתן עק, בשמו של הרב יצחק ניסנבום: "אז נזרקה לחלל הגטו אמרתו השנונה של הרב יצחק ניסנבוים: זוהי שעה של קידוש החיים , ולא של קידוש השם במוות. הצורר דורש את הגוף היהודי, וחובה על היהודי להגן עליו – לשמור חייו" . נ' עק, התועים בדרכי המוות, ירושלים תש"ך, עמ' .37במאמר מאוחר יותר, "על קדוש השם וקידוש החיים", ילקוט ברה עימשה וב ירוטסהה עוריאה תא קע ראת ,201-204 'מע ,ט"לשת תשרומ ניסנבום את האמירה המפורסמת הנ"ל, באספה של פעילים ציוניים בראשית ,1940ובכך נתן הרב ביטוי חריף ושנון לתחושה עממית רחבה, לדעתו – על כן אין משמעות לעובדה שהמושג כלשונו זו לא מצוי במקורות אחרים מן התקופה. (עמ' .)202-203במאמר זה הוא מתייחס לטענה שדברים דומים, ואפילו חריפים יותר, יוחסו לרב מנחם זמבה, מגדולי רבני ורשה: ק. שבתאי ("יהודים יראי שמים רורחשה רחאל הינמרגב עוריא ראתמ (1977 לירפא המואה ,"האושה תפוקתב הרקמב לאשנ רשאכ ,הבמז ברה יכ ,השרוומ אריפש דוד ברה רפיס וב ,1945 שקבמ ררוצה רשאכ" יכ קמינו ,בויחב בישה ,הרמה י"ע הלצה תורשפא לע יפיצפס את הגופים, המצווה היא להקריב את הנשמות. אם יהיו גופים יהיו גם נשמות". לדעת עק עדות זו מעוררת תמיהה רבה משום שההמרה לא עזרה, וזה היה בודאי ידוע לרב זמבה. סביר להניח שהרב זמבה התכוון להסתתרות בזהות נכרית-קתולית. לתפישה זו שרשים במקורות ולפיה פסקו רבים. גם ההיתר שניתן ע"י חלק מהרבנים למסור ילדים לחינוך נוצרי (שמשמעו – המרה) היה משום הסיכוי שאחר כך יחזרו ליהדות, וזו משמעות הקביעה כי "אם יש גופים -יש נשמות". כך פסק גם הרב שפירא בקובנה, א' אשרי, שו"ת ממעמקים, ניו יורק תשי"ט-תש"מ. כרכים א-ה, חלק ה' סימן ט'. המחבר שחזר את השאלות לאחר .האושה מכל מקום, עק עומד על כך שניסנבום הוא שטבע את הניסוח, ולדבריו ק. שבתאי – או הרב שפירא- הושפעו מן הדברים שכבר פורסמו על ידו. ילקוט מורשת .203-204 'מע ,ט"לשת |
.5 . . . . . . . . . . |
|
רוזח |
ש' אש, "קידוש החיים בתוך החורבן", בקובץ שואת יהודי אירופה יד ושם ירושלים תשל"ג עמ' ( .255-268ובספרו עיונים בחקר השואה ויהדות זמננו, ירושלים תשל"ג עמ' . 238-252י' גוטמן, "קידוש השם וקידוש החיים", ילקוט מורשת כ"ד חשוון תשל"ח עמ' .7-22 גוטמן מציין כי המונח "קידוש החיים" קנה לו מקום נכבד בהסטוריוגרפיה של התגובה היהודית לשואה, אף כי לא נמצא כלשונו במקורות אחרים ששרדו מן התקופה, משום שרוחו באה לידי ביטוי במאבק למען החיים כתגובה עממית רחבה, בעיקר במזרח אירופה. הוא סוקר הגדרות שונות של הסטוריונים למושג "קידוש השם" (ה' בן ששון, י' כ"ץ ועוד), ואת התפתחותו וישומו במרוצת ימיבו ט"ת ח"ת תורזגב ,דרפס שורגב ,בלצה יעסמב רקיעב ,תורודה .םיטסינוטנקה |
.6 . . . . . . . . . . |
|
רוזח |
שם עמ' 12 | .7 |
|
רוזח |
הרב שמעון הוברבאנד עבד באיסוף חומר בוורשה בארכיון "עונג שבת" שבראשות ד"ר עמנואל רינגנבלום. הוא הראשון שאסף עדויות אלו באופן שטתי מפי פליטים שהגיעו לורשה, ורשם אותם תחת הכותרת "קידוש השם". כתביו נמצאו לאחר השואה עם "ארכיון רינגנבלום". כבר אז יצא נגד הטוענים שפסו מעשי קידוש השם ורבו מנהיגים שהעדיפו הצלה אישית או הצת חיי חלק מהציבור על חשבון אחרים ובכך הפרו אחריותם כמנהיגים, והביא דוגמאות מפי עדים למעשי קידוש השם. הוברבאנד ש', קידוש השם, הוצאת זכור ת"א תשכ"ט, עמ' .23-34 |
.8 . . . . . . . |
|
רוזח |
דועו א"ה 'ה קרפ הרותה ידוסי תוכלה ם"במר ,ג"י קרפ תומ ירחא תשרפ ארפס | .9 |
|
רוזח |
קיצור שלחן ערוך סימן ל"ב – שמירת הגוף ע"פ הטבע, ועוד | .10 |
|
רוזח |
שדי חמד פאת השדה עמ' צ"ב. כלומר, רבי עקיבא לא הביא עצמו למצב זה, אך .וב דמע – ודיל אבשכ |
.11 . |
|
רוזח |
כגון: בתקופת רבי עקיבא ועשרת הרוגי מלכות, במסעי הצלב, וגם בממלכת ספרד הנוצרית, כאשר התגובה של השכבה הגבוהה שבחרה בחיים הכפולים של אנוסים – לא הייתה ברוח ההלכה וזכתה לביקורת קשה של גדולי ישראל. תפיסה חריגה ביהדות לגבי קידוש השם הופיעה בקבוצות מסוימות באשכנז מאז גזרות תתנ"ו ( )1096ובמשך המאה הי"ב: היא חייבה לא רק יציאה פסיבית למיתה מתוך סירוב לעבור עברות, כפי שנוסח הצו במקורות: "מה לך יוצא ליהרג" (נפעל), אלא צעד אקטיבי – הריגת עצמם ובני משפחותיהם, תגובה אשר הונצחה בקינות ובסליחות. לא כל חכמי ישראל הסכימו לכך, ואף בין חכמי אשכנז היו שקראו עליה "אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש" (כפי שמביא גם פרוש דעת זקנים מבעלי התוספות לפסוק זה). יש לבחון תפישה חריגה זו על מניעיה והתפתחותה דווקא בשנים אלו ודווקא באשכנז, בניגוד לתפישה המקובלת. כבר מן המאה הי"ג התגבשה דעה נחרצת נגד תפישה זו, שראתה בכך איסור נטילת הנשמה, החיים, ימיב ,דרפסב תלבוקמה התייהש השיגה איהו ,"הנתנש ימ הנלטיש בטומ"ו הביניים המאוחרים באשכנז, ובשנות גזרות ת"ח ת"ט, בהן סויגה עוד יותר חובת קידוש השם ונאסר על אדם למסור נפשו מספק. בדיון ההלכתי בשאלת קידוש השם השאלה העיקרית אינה האם חייבים למסור את הנפש על כל מצווה, אלא האם מותר למסור אותה כשאין מדובר בשלוש העברות החמורות. והתשובה לכך לש תיביטקיבוסה השיגה תאו ,(ואל וא "דמשה תעש") בצמה תרדגה תא תלקוש האדם הנוהג ב"מידת חסידות". ההוראה לכלל – שללה בדרך כלל מסירת הנפש .הווצמ לכ לע |
.12 . . . . . . . . . |
|
רוזח |
טעות בסיסית זו הביאה גם את עק לסיים את מאמרו בהערה המתעלמת מן המקורות בהלכה: הוא סבר כי אם אמנם הגיעו דבריו של ניסנבום דווקא לרבנים, "אולי דווקא חוג זה מעונין היה בקליטת מימרה זו, שהקהל הרחב לא נזקק לה?". נתן עק, "על קידוש השם וקידוש החיים", ילקוט מורשת תשל"ט, עמ' .203-204 |
.13 . . . |
|
רוזח |
כך, למשל, סובר אליעזר ברקוביץ. הוא מערער על העמדת "קידוש החיים" כמושג מקביל להישרדות: קידוש החיים אכן מבטא צו להישאר בחיים, אך לא ,ריחמ לכב התייה תודרשיה ורובעש ימ" .וייח תועמשמב הדיגבב אל ,ריחמ לכב צריך היה לאמץ את ערכי הס.ס.". זה היה, לדעתו, המניע של מנהיגים ויהודים מן השורה שמסרו נפשם גם על מצוות בהן לא נתחייבו בשעה זו, וכן המניע להתנהגות אנשים כיאנוש קורצ'ק. "התפיסה המערבית כי יש להקריב את הכל למולך ההישרדות בחיים, מושפעת מהנאציזם" הוא כותב ( .)92ומכאן הקשר לקידוש השם, שאינו קשר של הנגדה. "העמדת שני המושגים זה כנגד זה מבוססת על אי הבנה חמורה של שניהם…קידוש החיים – התנהגות המחייבת מתוך הכרה שהחיים הם מעשה אלוקים וזה נותן להם משמעות… קידוש השם אינו מות גבורה של יהודי, הוא מוסר נפשו מתוך אהבת החיים על משמעותם וקדושתם". כדוגמא בולטת לכך הוא מביא את ההלכה של שפיכות דמים – שהיא אחת העבירות שעליהן נאמר – "ייהרג, ואל יעבור". מעשה זה נקרא קידוש השם, והוא מבטא דווקא את הדרגה העליונה של קידוש החיים – שמירת חיי הזולת ואיסור קפידתם. כך, "קרבנו של מקדש ה' הוא האישור העליון למשמעות החיים עצמם" ( .)93-99ברקוביץ אליעזר, עמו אנכי בצרה. קידוש החיים בגטאות ובמחנות הריכוז. יד ושם ירושלים תשמ"ח. בצורה דומה סובר יעקב שלהב: "ההוויה של קידוש החיים במשמעות הרחבה (הגשמת חיים בצביון יהודי) הטביעה את חותמה על התנהגותם של יהודים רבים ולעיתים קירבה את מותם דווקא – בבחינת קידוש השם שצמח מתוך קידוש החיים…אף מעשיהם של מורדי הגטו, מקדשי ה' המופלאים והאופיניים לתקופת השואה, נובעים למעשה מתוך ההוויה של קידוש החיים… היו גם אחרים שרצו למות כפי שחיו, כפי שנהגו תלמידי קלם ומוריה בדרכם האחרונה.." יעקב שלהב, "קידוש חיי האדם היהודי בתקופת השואה", דעות י"ב תשכ"ב, עמ' .23 |
.14 . . . . . . . . . . |
|
רוזח |
דבורז'צקי מ', "העמידה בחיי יום יום בגטאות ובמחנות", בקובץ: שואת יהודי אירופה, יד ושם ירושלים תשל"ג, עמ' ,269-293בעיקר עמ' .279-280 |
.15 . |
|
רוזח |
מ' לנסקי, חיי היהודים בגטו ורשה, ירושלים תשכ"א, עמ' .209 | .16 |
|
רוזח |
הרב יהושע משה אהרונסון, היה רבה הצעיר של קהילת סאניק, ועבר עם בני המחוז דרך ייסורים ארוכה במחנה העבודה ובאושוויץ. לאחר המלחמה נתמנה לרב שארית הפליטה באזור האמריקאי בגרמניה ובאוסטריה. בארץ שימש רב ופוסק בפתח תקוה ובעמנואל, ואת חידושיו ופסקיו בהלכה פרסם בספרי "ישועת משה". נפטר בתשנ"ד. הוא הותיר כתבים רבים: שו"תים ודברי תורה, יומן ממחנה קונין, זכרונות, רשימות, מכתבים, שעורים ודרשות. כתביו רוכזו בספר עלי .305 'מע – טוטיצה ,ו"נשת לולא קרב ינב ,תורורמ |
.17 . . . . . . |
|
רוזח |
המשיבים התבססו, לדבריהם, על הרמב"ם. גם ש' הוברבאנד, שכאמור היה ראשון המתעדים גילויים של קידוש השם עוד בורשה, כתב: "וכבר פסק הרמב"ם: יהודי שנהרג, ואפילו לא משום שרצו להעבירו על דתו, ורק על שום שיהודי הוא , נקרא קדוש". למעשה, המקור ברמב"ם אינו מפורש אלא ניתן להסקה. הוברבאנד מביא כמקור גם את החת"ם סופר, שדבריו מפורשים יותר הרב אהרונסון הביא כמקור לקביעה זו את דברי השל"ה הקדוש, כפי שלדעתו יש לפרשם. תפישה זו עולה גם מקטעים ששרדו מספרו של הרב לאו, רבה של פיטרקוב, על קידוש השם, תוך דיון במצוות קידוש השם בילדים ("קטן"), החייבים במצוות קידוש השם אף כי הם עצמם בוודאי לא יכלו לכוון לכך:"שדייק בלשון הכתוב ונקדשתי בלשון נפעל, משמע שעיקר המצווה שיתפעל מהמעשה קידוש השם [כלומר: שתוצאת המעשה תהיה קידוש השם], ולפיכך אף קטן חייב במצווה זו למרות שאין לו דעת כדי לכוון". (מוריה שבט תשמ"ח). |
.18 . . . . . . . . . . . |
|
רוזח |
גישה זו מציעה משמעות חילופית, או מורחבת, למושג "קידוש השם" בשנות השואה. כבר הרב שמעון הוברבאנד, ברשימותיו בורשה, מוסיף על ההגדרה לכ ,לארשימ תחא שפנ ליצהל תנמ לע ומצע רסמש ידוהי" הרדגהה תא תירוקמה שכן נפשות רבות", (כגון: רבנים שניסו להציל אחרים ושלמו בחייהם, כמו רבני קרקוב; יהודים שמתו משום שסירבו לפגוע בספרי תורה ועוד. הוברבאנד שם עמ' .23-24גם הגדרה זו מופיעה במקורות, בדברי הרמב"ם הנ"ל, משום ש"הרוגי לוד" הנקראים "הרוגי מלכות" ו"מקדשי השם" – מסרו נפשם להציל את הכלל). , וכן אם "נפל יהודי בקרב על יהודים". בהגדרתו הדגש הינו על המניעים של ההולך למות, ובדרכו כתב אח"כ דבורז'צקי, אשר מנה אופנים שונים של הליכה למות להם הולם התואר "קידוש השם", משום שיש בהם אלמנט של בחירה – אף כי לא בחירה אם למות, אלא – איך ללכת אל המוות, כגון: הליכה מתוך זקיפות קומה, ללא בכי, התרפסות והשפלה עצמית; הליכה מתוך אמונה – "היה בכך מין "בחירה" חדשה, שנוצרה בימי השואה: הבחירה בין מוות תוך כפירה לבין מוות תוך אמונה"; מוות תוך הקרבה עצמית למען אחר, או למען עדת ישראל (לעיתים ויתרו על האפשרות להינצל) ; מוות מתוך שירה המבטאת את שמירת הזהות. העדויות על מעשים כאלו תופשות מקום בולט בספרות התיעוד והזיכרון. עדויות למכביר מפריכות את ההערה שרשם עמנואל רינגנבלום, שעמד בראש ארכיון התיעוד "עונג שבת" בגטו ורשה. הוא כתב בפנקסו בסוף " :1940ביהודים הדתיים, ברבנים, לא נמצא לו גם ניצוץ דל ביותר של קידוש השם. בחלק מערי השדה הציתו באונס בתי תפילה". רינגנבלום ע', יומן ורשימות, יד ושם תשנ"ג חלק א' עמ' .197 רינגנבלום היה מנותק מההווי הפנימי של חיי הדת והרבנים בגטו, ועמדתו כלפיהם הייתה שלילית בדרך כלל. יתכן שהרב שמעון הוברבאנד, מאנשי הארכיון, אשר כתב את חיבורו על קידוש השם כתגובה לטיעונים כאלו (עין הערה ,)7התכוון גם לעמדתו של רינגנבלום עצמו. המושג התרחב גם לגבי אנשי המחתרת, שנתנו נפשם למען האידיאל שלהם ולמען כבוד ישראל. "כך קיבל המושג "קידוש השם בעיני רבים…פרוש הירואי כלל יהודי, שבא לציין את עילאיות הבחירה של האדם בחיי הסתכנות מתמדת וברצונו למות למען המלחמה במרצחי העם היהודי ובמשפילי כבודו". (מ' דבורז'צקי, "העמידה בחיי יום יום בגטאות ובמחנות", בקובץ שואת יהודי אירופה, יד ושם ירושלים .(79-80 'מע ,ג"לשת |
.19 . . . . . . . . . . |
|
רוזח |
הרב יהושע משה אהרונסון, עלי מרורות, שם עמ' .306 | .20 |
|
רוזח |
ח' א' קפלן, מגילת יסורין, עם עובד ירושלים, עמ' 173 | .21 |
|
רוזח |
קול במדבר, בתוך: עתונות המחתרת היהודית בורשה, כרך חמישי, יד ושם תשנ"ג עמ' ( .221מיקרופילם בארכיון יו"ש )JN/3452/8 |
.22 . |
|
רוזח |
נראה שזוהי גם התפישה מאחרי דבריו של פקנהיים: "מהי, אפוא, קדושתם של הקדושים….הם שילמו עבור ניצוצות הקדושה שלהם…בשל עצם נאמנותם". א' פקנהיים, לידתה מחדש של שארית הפליטה הקדושה, בתוך: תמורות יסוד בעם היהודי בעקבות השואה, יד ושם ירושלים תשנ"ו, עמ' .610 |
.23 . . . |
|
רוזח |
ויכוח בהגדרת מטרת הנאצים והשלכותיו ההלכתיות החל כבר בשנות השלושים בגרמניה, בדיון בחוק השחיטה. המחמירים בשחיטה לאחר הימום נימקו את גישתם בכך שהשעה הינה "שעת הגזירה" ו"העברה על הדת", וזאת עוד כאשר ניתן היה להימנע מאכילת בשר. כפי הנראה חשו כי היהדות עומדת בפני ניסיונות שיתבעו מסירות נפש, והשעה היא שעת מבחן. ואילו אחרים, שהתירו שחיטה זו, סברו כי אין מלחמת הנאצים מלחמה דתית, שהרי "יחסם אל המשומדים אינו עולה על יהודים התופשים באמונתם". |
.24 . . . . . . |
|
רוזח |
עיין שולחן ערוך או"ח, סימן ס' סעיף ד'. | .25 |
|
רוזח |
רבי יהודה אריה לייב אלתר מגור, שהיה מנהיגם של חסידי פולין במחצית דסימ ,ובסמ רוג תור"ומדא תא שרי אוה .1907ב רטפנו ט"יה האמה לש הינשה השושלת, רבי יצחק מאיר אלתר מגור, בעל "חידושי הרי"ם". בנו, רבי אברהם מרדכי אלתר מגור, שימש כממשיך השושלת; הוא הצליח להינצל מן הכיבוש הנאצי באביב .1940בארץ שימש כאדמו"ר עד פטירתו ב.1948 |
.26 . . . . |
|
רוזח |
נצין כמה מן המחקרים החשובים המדגישים את הערכת ההתנגדות בהקשר להתכוונות: יהודה באואר, הגדיר כבר בסוף שנות השבעים באופן דומה: "כל פעולה קבוצתית שננקטה בהכרה נגד חוקים, פעולות או כוונות ידועות או משוערות של הגרמנים ועוזריהם, שמטרתם לפגוע ביהודים". (עמ' .)119לאור זה הוא בוחן צורות שונות אשר לדעתו מהוות התנגדות, כאשר בבסיס ההגדרה עומדת ההתכוונות, קרי: המניעים. הוא מסים את מאמרו בניתוח אירוע שארע בחנוכה, דצמבר ,1941כאשר קבוצת אסירים העלו אש בשמונה פיסות קרטון ושרו "מעוז צור": "האנשים שעשו זאת לא היו דתיים; על סף המוות, בגהינום של אושוויץ, הם הפגינו והוכיחו כמה עקרונות: שבניגוד לתורת הנאצים הם בני אדם; שמול אושוויץ הייתה בשבילם משמעות למסורת, להסטוריה ולערכים היהודיים; ושביקשו להדגיש את היותם בני אדם בדרך היהודית."( )132ואת הדוגמא האחרונה, מסירות נפש להצלת בורחים מן הגטו, הוא מסים בשאלה "כלום היה בזה פחות מרד מאשר בלחימה עם רובה ביד?" י' באואר, "צורות התנגדות יהודית בתקופת השואה", בתוך "השואה – היבטים הסטוריים" מורשת , 1982 .118-132 'מע לע ורקחמ תאש יאקירמא רקוח ,סגניר לש וירבד תא איבמ ,סיראמ לאכימ ההתנגדות (ניו יורק, )1982סיכם במסקנה: "אפילו בצורתה המאורגנת הייתה ההתנגדות בעיקר אופן חשיבה ודרך לבטא עקרונות, ולאו דווקא כוח לוחם". הגדרה זו מעמידה במרכז את המניעים, ולפיה מציע מאריס להבחין בצורות תוירוגטק – היגוסל תידוהיה תודגנתהה ,סיראמ לאכימ .תודגנתה לש תודחא והשואות. בתוך: תמורות יסוד בעם היהודי בעקבות השואה, יד ושם תשנ"ג, עמ' .271 דן מכמן מבקש לבסס זאת בעזרת מחקר מתחום הסוציולוגיה (גוטליב, ניו יורק ,)1983לפיו "אלמנט הכוונה הוא מרכזי למושג ההתנגדות", ואין לבחנו על פי האפקטיביות שלו, שהרי לעיתים, דווקא התנגדות בנשק הביאה נזק. "פעולות של התנגדות הן פעולות הנעשות על ידי הקבוצה המדוכאת בכוונה תחילה, במטרה לסכל את הפעלת הכוח של הקבוצה המדכאת, להגבילה או להפסיקה". לשם כך על המתנגדים להכיר בזהותם העצמית ובכמה סימנים המאפיינים אותה, לשקול כיצד מתבצעת ההתקפה על הזהות העצמית שלהם מצד המדכאים ואז להחליט אם וכיצד לפעול. על כן, יש להעריך כל פעולת התנגדות על פי הפרוש שנתנו למניעים באותו מקום ובאותו פרק זמן; לאלו שהאמינו כי המאבק הוא ביו כוחות ועקרונות מטאפיזיים, תגובת ההתנגדות הייתה – מאבק על הרוח, הדת והמוסר". דן מכמן, התנגדות יהודית בשואה ומשמעותה, דפים לחקר השואה מאסף י"ב, .7-42 'מע ה"נשת |
.27 . . . . . . . . . . . |
|
המשך המאמר |
