על ההבחנה בין משחקים לפי מידת תלותם בחכמה או בגורל, כותב בעל "שלטי הגיבורים"
על הרי"ף (עירובין לה,ב). הוא סבור כי כל משחק התלוי בחכמה מותר לשחק בו בשבת,
משום שאין בו יסוד של הטלת גורלות האסור בשבת, ואילו משחקי קוביא האסורים, הם
המשחקים התלויים בגורל.

כנגד השקפה זו יוצא הרב שמשון פובינו ("פחד יצחק" ערך "שבועה"). לדעתו נובעת השקפת
בעל ה"שלטי גיבורים" מחוסר ידיעה בטיב המשחקים. ברוב של המשחקים יש שימוש בחכמה
וחידוד השכל כדי לנצח, אם ביושר אם בהטעיה, בהתאם לכללי המשחק. ולפי זה – אילו הייתה
השקפתו של בעל "שלטי הגיבורים" נכונה – היה מקום להתיר את כל המשחקים שבעולם.
המחבר מגיע למסקנה – שלא נתקבלה להלכה – כי יש לאסור את כל המשחקים, גם משחקי
כשרון: "ולי נראה להביא ראיה, שכמעט שכל מיני שחוק יש בהם חוכמה, אפילו הכי אסורים".

רב ששת סבור, שהאיסור משום שאינו עוסק ביישובו של עולם. גזל אין כאן, הואיל ואין בידו
.וקלח תא הנקמו רמוג אוה ,תואדווב חצנל

ההבדל בין רמי בר חמא לרב ששת הוא כשיש לו אומנות שמתפרנס ממנה. לפי רב ששת
כשר לעדות, מכיוון שעוסק ביישובו של עולם. לרמי בר חמא פסול לעדות.

:בתכ (י,ו ,הדבאו הלזג) ם"במר

"המשחקין בקוביא כיצד?
אלו שמשחקים בעצים או בצרורות או בעצמות, וכיוצא בהם, ועושים תנאי
ביניהם, שכל הנוצח את חברו באותו שחוק ייקח ממנו כך וכך, הרי זה גזל
מדבריהם. אף על פי שברצון הבעלים לקח, הואיל ולקח ממון חברו בחינם דרך
."לזוג הז ירה ,לותיהו קוחש

משמע, שרמב"ם פוסק כרמי בר חמא שזהו גזל מדבריהם, משום דאסמכתא לא קניא. אבל
בפירושו למשנה כתב (סנהדרין ג,ג):

"ואיסור זה לפי שהוא מתעסק בדבר שאין בו תועלת לישוב העולם, ומיסודי
התורה שהאדם אין ראוי לו להתעסק בעולם הזה אלא באחד משני דברים: או
בתורה כדי שתשלם נפשו בחכמתה, או במלאכה שתועיל לו בהתמדת המציאות או
."הרותב תוברהלו ולאמ טעמל יוארש אלא ,תורוחסהו תויונמואה

וכן כתב בהלכות עדות י,ד:

"וכן המשחק בקוביא, והיא שלא תהיה לו אומנות אלא הוא, הואיל ואינו עוסק
ביישובו של עולם הרי זה בחזקת שאוכל מן הקוביא שהיא אבק גזל".

.תשש ברכ קסופש עמשמ
ר' יוסף קארו ב"כסף משנה", (עדות י) מסביר שדעת רמב"ם כרמי בר חמא, משום שסתם
הגמרא במסכת ראש השנה (כב.) כדבריו, שהמשחק בקוביא פסול לעדות החודש משום
גזל. וכן בגמרא שבת (קמט:) שלהטיל גורל על מנה גדולה כנגד מנה קטנה, אף בחול לאחרים
אסור, משום קוביא. ופירש רש"י:

משום דאסמכתא לא קניא. וזוהי אסמכתא, שסמך על הגורל, כסבור אם ייפול
הגורל על המנה הגדולה אזכה בה, ולפיכך תלה עצמו אף לגורל המנה הקטנה
על הספק, ואילו ידע מתחילה שכן, לא היה מתרצה בזה, הילכך גזל הוא.

ר' יואל סירקיס ב"בית חדש" (חושן משפט ל"ד) כתב, שגם רמב"ם פוסק כרב ששת שהטעם
הוא גזל. אלא שסובר הוא שפוסלים אותו לעדות, אם בנוסף לכך אין לו אומנות אחרת, ואינו
עוסק ביישובו של עולם. וזהו שאמרו (שבת קמט) שאסור להטיל גורל למנה גדולה כנגד מנה
קטנה משום קוביא.

שו"ע (חושן משפט ל"ד, ט"ז) כתב כרמב"ם, שהמשחק בקוביא הוא איסור גזל מדבריהם.
וכן פסק בשו"ע אורח חיים שכ"ב) וזה לשונו:

היהי ינולפ לרוג אציש ימל רמול לרוג ליטהל לוכי ,תבשב תונמ ותיב ינבל קלחמה"
חלק פלוני שלו, והוא שיהיו החלקים שווים, ואינו עושה אלא כדי להשוותם שלא
יטיל קינאה ביניהם, אבל לאחרים אסור, כיוון שמקפידין זה על זה, ויבוא לידי
מידה ומשקל בשבת. אבל ליתן מנה גדולה כנגד מנה קטנה ולהטיל גורל עליהם,
אפילו לבני ביתו, ובחול, אסור משום קוביא".

וכן כתב "משנה ברורה" שם, שהואיל והזוכה בגורל נוטל הגדולה, והאחר נוטל הקטנה, הרי
זה בכלל שחוק בקוביא ממש, שיש בזה אבק גזל מדבריהם, שאין דעתו סומכת להקנותו
בקניין גמור לפיכך אף בחול אסור.

מדברי הרמ"א בשו"ע (חושן משפט שע,ג) נמצאנו למדים כי מן הדין אין פסול לעדות אלא מי
שאין לו אומנות אחרת אלא זו בלבד.

"אבל אם יש לו אומנות אחרת, אפילו משחק עם ישראל, אינו פסול… וכבר פשט
המנהג כסברה האחרונה לשחוק בקוביא, ואין פסול אלא מי שאין לו אומנות אלא
."אוה

וכן מדגיש "כסף משנה" (עדות י,ד):

"ואם היה לו אומנות להתפרנס, לא היינו חושבים אותו, שדרך העשירים שבגמר
מלאכתן שוחקים להעביר השעה".

להלן קטע מדבריו של ר' אליעזר פאפו, שהיה דיין בבולגריה ומחבר ספר מוסר "פלא יועץ"
(קושטא תקפ"ד, ערך "שחוק"):

"וגם בזה רבו המתפרצים, אשר זה דרכם כסל למו ואומנותם בכך לאבד כמה
לילות וכמה ימים בשחוק, בבתים ובגנות ובקרנות, ומשקיעים כמה ממון וכמה
נפשות, עד שיש שמכלים את ממונם אף אם כביר מצאה ידם, לכל יש מוצא וסוף
שגוזלין וחומסין ובני ביתם מוטלים ברעב, עוללים שאלו לחם פורש אין להם, שאין
מתעסקין ביישובו של עולם להביא טרף לביתם. ועבירה גוררת עבירה, שמבטלים
תפילות ומצוות, כי בעידנא דיצר הרע תוקפם, ועומדים בשחוק קשה להם לפרוש
הימנו יותר מפרישת הציפורן מן הבשר, ועל חייהם אינם חסים, ואין מפנים עצמם
מן השחוק אפילו לאכול בשעת אכילה ולישון בשעת שינה, ומי שהורגל במנהג הרע
של השחוק, גם כי יזקין לא יסור ממנו, אם לא שבכוח יגבר איש".

על מקרה מחריד שאירע בדורנו שומעים מתוך שאלה שנשאל הרב עובדיה הדאייה, חבר בית
הדין הגדול בירושלים (שו"ת "ישכיל עבדי". ירושלים, תרצ"ח, ח"ב, אהע"ז ג') על יהודי בסינגפור
שלאחר שהפסיד את כל ממונו במשחק עם אחד הגויים, החליט להמשיך ולשחק על אשתו.
לאחר שהפסיד גם במשחק זה עברה האישה לרשותו של הגוי שזכה בה ולקחה לביתו, והולידה
ממנו בנים ובנות. והרב נשאל אם הבנים והבנות כשרים לבוא בקהל ואין בהם חשש לממזרות.

ר' אליהו מזרחי נשאל אם הסכמת הקהל שלא לשחק בקוביא כוללת כל מיני שחוק שבעולם
או קוביא בלבד? ותשובתו (שו"ת "מים עמוקים" סימן יד):

"ולכן הסכמת הקהילות שהסכימו לאסור כל מיני השחוק בכלל, אף על פי
שהוציאום בלשונם בשם קוביא, כולם בכלל האיסור הן".

תקנה אחרת מקהילות בולוניה ופורלי שבאיטליה מובאת על ידי האלברשטאם (ספר היובל
לגרף, החלק העברי, עמ' .)53התקנה אוסרת משחקי קוביא 10שנים, אך מתירה אותם
:רעצ גיפהל ידכ ,הלחמ וא הרצ ימיל תורומח תולבגהב

"עוד הסכמנו, שמהיום ועד תשלום הזמן הנזכר, לא יהיה רשאי שום יוד"י מתושבי
העיירות אשר בהן קהילות מבני ברית להחזיק בביתו ולא בגבולו ולא ברשותו עדת
משחקים, לא עברים ולא נוצרים… לצחוק בשום צחוק מצחוקי הקובייאות…"

מקרים כאלה מופיעים בספרי השו"ת, כאשר הפונה מבקש להתיר את שבועתו למען לא
יהיה עוונו כפול. מסתמנות שתי גישות: לפי האחת אין להתיר, מאחר שהתרתו כהתרת
המשחק, שהוא פסול מצד עצמו. מאידך קיימת גישה הרואה במשחק דחיפה יצרית עזה,
בבחינת אונס שאין האדם יכול להתגבר עליו, ואז מוטב להתיר את הנדר, כדי שלא להכשיל
את האדם בעבירה כפולה.

הגישה הראשונה מסתמכת על דברי הירושלמי בנדרים. לדוגמה: תשובת הרשב"א (ח"א,
:(ו"נשת

ונפקתי אמש אריש רמואו ,ורדנ לע לאשו אבו ,איבוקב קוחשל אלש עבשנש ימ"
יצרו ולא יוכל להעמיד עצמו, ונמצא עושה שתים רעות, שוחק ועובר על שבועתו –
מסתברא דאין נזקקין לו, ששחוק הוא עבירה, ואין מתירים לו נדר לעבור. ואם
."ורצי תא עיבשי – ותעובש לע רובעל ורצי ונלישכי אלש ינפמ

מול גישה מחמירה זאת מצויות השקפות מקילות יותר, לפיהן יש מקום להתיר נדר של
משחק בקוביא אם קיימת סכנה ברורה שהנודר לא יוכל לשלוט ביצרו, וסופו שיעבור על
.ותעובש

הריב"ש (שו"ת הריב"ש רפ"א) כותב כי אם אומנם השחוק בקוביא הוא דבר אסור, יש
מקום להקל בעניין התרת הנדר, כי הדבר דומה לאנוס:

"ויש להקל בזה יען הצחוק תקיף יצריה עד שהרגיל בו קרוב לאנוס… ולזה ראיתי
רבים מן החכמים החסידים נמנעו מלהשביע המצחקים".

וכך בתשובות הר"ן (נ"א):

"אף על פי שאין לנו להתיר נדרו משום דעבירה הוא וכדמוכח בירושלמי, ואף על פי
כן כתבו שאם ברור לנו שלא ישמע שבועתו, טוב לנו להתיר ולא לעבור על שבועתו".

וכן פסק להלכה רמ"א (יו"ד רכ"ח,ט"ו):

"ואם יש מכשול בנדר זה כגון שיש לחוש שיעבור בלא התרה מתירין לו לכתחילה".

הרמ"א מקל, ואשכנזים יש להם על מי לסמוך. ספרדים לא יקלו בזה, ואפילו יאמר בפה
מלא שהוא מוחל על כספו אם לא יזכה בפיס, אין זה מועיל, שהרי אם יזכה, הרי רבים
אינם בקיאים בהלכה ואינם מוחלים, והכסף שזכה בו הוא כספם, ויש בו דין גזל. ונראה
שהמוכרים כרטיסי פיס, ראוי להם להימנע מלמכור לספרדים משום חשש איסור גזל
.םהירבדמ

לפי הרב אברהם כהנא שפירא נראה שברכישת כרטיסי פיס אין חשש גזל, משום שחז"ל
אסרו רק כשהפרס מונח לפניו, ועליו מטיל גורל מי יקבל כסף זה: כל אחד מהמשתתפים
מניח כספו על שולחן הקוביא, וכל אחד בטוח בלבו שכספו המונח לפניו – יוחזר לו עם תוספת
הרווח. על כן בעומק ליבו אינו מקנה בלב שלם, ויש כאן חשש גזל. וזהו משחק בקוביא שאסרו
חז"ל. אבל בהגרלות כגון מפעל הפיס, שהכסף משולם לסוכנות המפעל, הקונה יודע בבירור
שכסף זה לא יוחזר אליו, אלא יעבור לסוכנות המקומית ויופקד בבנק. אין לקונה כל ציפייה
שכסף זה יוחזר אליו, אלא המפעל זוכה בהם לחלוטין. ועל כן אין חשש שלא התכוון להקנות
את הכסף לחלוטין. יש בלבו תקווה שלאחר כמה ימים הכסף יגרום לו רווח כפול ומכופל, משום
שהמספר שלו יזכה בסכום גדול. תקווה כזאת יש לכל משקיע בעסק, שמקווה להרוויח מהשקעה
שהשקיע, ואם תקוותו נכזבת, אין בזה כדי לעשות את ההשקעה לגזל, וגם זה לא בכלל חומד
ממון חברו.

וסברא נוספת: כרטיסי הפיס שווים כסף, כי ניתן למוכרם לאחרים. וגם ספרדי יכול למוכרם
למוכרם לאשכנזי. על כן לדעת הכל אין זה בשבילו משחק בקוביא אסור. ואין קניית כרטיסים
דומה למה שהמחבר אוסר משום קוביא.