הישיבות מתקופת האבות עד חתימת התלמוד

האבות, גאונים, סורא ופומבדיתא, ירחי כלה. :חתפמ תולימ

לכן מוצאים אנו הרבה בדברי חז"ל על הישיבה הראשונה שנוסדה אחרי המבול, ישיבת שם
ועבר. שם למד אברהם בודאי, אברהם שעליו נאמר "זקן ויושב בישיבה הוה" (יומא כח, ב).

האגדה מספרת, שבזמן שלקח אברהם את יצחק לעקידה הרגיע את שרה באומרו לה שהוא
לוקח את יצחק לישיבת שם ועבר ללמוד תורה. ולא היה בזה שקר, מפני שאחרי העקדה ישב
יצחק שם. על הפסוק בבראשית כד, ס"ב "ויצחק בא מבוא באר לחי ראי" נמצא בתרגום
ירושלמי: ויצחק הוה אתי מבי מדרשא דשם רבא.

וכן ביעקב שנאמר עליו "איש תם יושב אהלים" (בראשית כה, כז) מפורש בבראשית רבה סג,
כז: "שני אהלים, בית מדרשו של שם ובית מדרשו של עבר." ותרגום ירושלמי על פסוק זה
הוא: "ויעקב גבר שלים בעובדוי ומשמש בבית מדרשא דעבר." וכאשר יצא מבאר שבע ללכת
חרנה ושכב "במקום ההוא" (שם כח, יא), לומדים אנו מפי ר' יהודה: כאן שכב, אבל כל ארבע
עשר השנה שהיה טמון בבית עבר לא שכב (ב"ר סח, יא).

ובית דינו של שם נתפרסם ביותר, ושם לקח יהודה את תמר לדין, ושם יצא רוח הקודש ואמר
"ממני" היו הדברים. כאן אחד משלושה מקומות שהופיע הקב"ה; האחרים היו בבית דינו של
שמואל ובבית דינו של שלמה (שם פה, כו).

"ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף להורות לפניו גשנה" (בראשית מו, כח): מהו להורות? אמר ר'
נחמיה להתקין לו בית תלמוד שיהא מורה שם תורה (ב"ר צה, מו). וכן בכל תקופת המקרא.
על חזקיהו המלך מובא במפורט:

ובזמן שחלה חזקיהו הלך ישעיהו והעמיד ישיבה על פתחו (עירובין כו, א). לכל הנביאים היו
ישיבות ואפילו לחולדה הנביאה בירושלים (תרגום מ"ב כב, יד; ד"ה ב כד, כב). וכשכבש כורש
את בבל העמיד שם מרדכי את הישיבה (תרגום אסתר ב, ו).

תא תוארל רשפא הב יארה אלא הניא הדגאה שראו אצלם כמנהגי יום יום בקשר לישיבה.

נוהגי העם, את שאיפותיו ואת הליכותיו בחיי יום יום של הדור היוצר את האגדה.
האידליזציה של הישיבה מראה לנו כמה חשוב היה מוסד זה אצל העם. ואם אמנם ידיעות
היסטוריות אין לנו על התקופות הקדומות, אין ספק שהיחס של הדורות האחרונים לישיבה
הוא פרי של טיפוח ושל אהבה למוסד של הדורות הראשונים.

לכן אפשר להבין מאמרו של ר' חמא בר' חנינא ביומא כח, ב:

אמנם גם התפילה קיבלה בקרבנות ובכל ענייני בית המקדש. הלימוד נעשה תחליף למקדש.

צורה של תחליף, אבל כבר חלק חשוב של תפילה לא היה אלא "תורה". ואין פלא שמוצאים
אנו מרכזי תורה לא רק בישיבה המרכזית של הנשיא ביבנה, אלא גם בלוד, בפקיעין, בבני ברק
ובעוד מקומות הרבה בארץ.

ההתמדה לתורה היתה גדולה וכמעט שלא היה זמן שלא היו נמצאים תלמידים עם רבניהם
בבית המדרש: בחול, בשבת, בחג, ביום, בלילה. ר' יהודה מספר על ר' טרפון שיצא בלילי שבת
לבית המדרש אפילו בגשמים (תוספתא שבת פ"ה, יג). ועל ר' עקיבא אמרו ש"מימיו לא אמר
הגיע עת לעמוד בבהמ"ד חוץ מערבי פסחים וערב יום הכפורים" (פסחים קט, א). ואפילו ביום
הכיפורים עצמו לא היה ר"ע מבטל בית המדרש אלא "בשביל תינוקות שיאכילום אבותיהם"
(תוספתא יום הכיפורים ה, ב). ואורחים שהיו מסובין אצל בעל הבית היו עוקרים באמצע
הסעודה כדי לשמוע שיעור בבית המדרש (תוספתא ברכות ה, ג; בבלי פסחים קב, א). ואחרי
שהיו ערים כל ליל הסדר ועוסקין בהלכות הפסח עד קרות הגבר, קמו רבן גמליאל והזקנים
והלכו להם לבית המדרש (תוספתא פסחים י, יב). ועל מי שהיה חסר פעם בליל חג מבית
המדרש שאלו אותו למחר "מפני מה לא באת אמש לבית המדרש" (תוספתא יום טוב ב, ו;
.(א ,אכ הציב

על יחס הכבוד לגבי בית המדרש בקשר ללבוש, אפשר לראות ממה שמובא בתוספתא יום טוב
ד, ו: "שנים ששאלו חלוק אחד שילך בו שחרית לבית המדרש ואחד שילך בו ערבית לסעודה."
'ר ומכ המואה ילודג לעו .גח דגבכ טרפב יוארו ,וילעב תא דבכמה קולחב ,הארנכ ,רבודמה
יוחנן בן זכאי ור' אליעזר מסופר שלא ישנו בבית המדרש "לא שינת קבע ולא שינת עראי"
(סוכה כח, א; מגילה כח, א). ואין להבין התפארות זאת אלא אם כן נניח שכל ישיבתם ביום
.שרדמה תיבב התיה הלילבו

כמו שהזכרנו למעלה, היו הרבה ישיבות בארץ. אולם הישיבה המרכזית היתה תחת השגחת
הנשיא שעמד בראשה ודאג כנראה לכל הוצאותיה. מספר התלמידים גם כן היה הגדול ביותר.
רשב"ג מספר (סוטה מט, ב): "אלף ילדים היו בבית אבא, חמש מאות למדו תורה וחמש מאות
."תינווי המכח ודמל

מה היה דרך הלימוד בישיבת הנשיא? זה אפשר לראות, מציין פרופ' י. נ. אפשטיין ז"ל
(מבואות לספרות התנאים, )187מ"ברייתא אגדית-אנכרוניסטית (עירובין נד, ב), שממנה
משתקף סדר השינון בישיבת ר"ג דיבנה ורשב"ג":

התוכן של הלימוד היה אחד, מעיר אפשטיין, אבל לא כל אחד לימד באותו הסגנון. רבי שנה
משנה אחת לבנו ר' שמעון בצורה אחת ולתלמידו לוי בפנים אחרות (זבחים ל, ב). ופעם שנה
רבי את משנת ר' יוסי לר' חייא ואת משנת ר' שמעון לבר קפרא (יבמות לב, ב-ל, א).

ועל שלושה עשר פנים של לימוד אצל רבי מסופר בנדרים מא, א: "כי הוה גמיר רבי תלת עשרי
אפי הילכתא אגמריה לרבי חייא שבעה מנהון."

באותו הזמן שהתנאים היו מקיימים ישיבות בארץ ישראל היו גם ישיבות בבבל. לפי מסורת
חז"ל כבר עם גלות יהויכין עברו גדולי התורה לבבל. את "החרש והמסגר" (מלכים ב כד, יד)
מפרשים חז"ל (גיטין פח, א; סנהדרין ל, א): חרש, שבשעה שפותחין נעשו הכל כחרשין. מסגר,
כיוון שסוגרין שוב אינן פותחין. בתקופת עזרא היה מרכז התורה דווקא בבבל, והוא שעלה
והחזיר אותה לארץ. הלל שעלה מבבל, לפי דעת הרבה חוקרים הביא אתו ידיעות עצומות
בתורה. המרכזים החשובים של תורה בבבל בימי התנאים היו בנהרדעה, בנציבין ובנהר פקוד.
בזמן השמד שלא היו יכולים לעבר שנים בארץ, ירד ר' עקיבא לנהרדעה לעבר את השנה ושם
מצא נחמיה איש בית דלי שמסר לו מסורת עתיקה מרבן גמליאל הזקן שמשיאין את האישה
על פי עד אחד (יבמות פט"ז, מ"ז). חנניה בן אחי ר' יהושע רצה להעמיד ישיבה מרכזית בגולה,
ישיבה שתרכוש את מקומה של יבנה, אחרי חורבן ביתר ואחרי שמתו ר' עקיבא ור' יהודה בן
בבא ונתפזרו התלמידים בארץ ישראל. הוא העמיד את ישיבתו בבבל על נהר פקוד ולקח על
עצמו את הזכויות של בית הדין הגדול בארץ ישראל לקבוע מועדים ולעבר שנים. רק אחרי
מאבק קשה מצד חכמי ארץ ישראל שהצליחו שוב להעמיד ישיבות בארץ, הסכים חנניה לוותר
את סמכותו מפני סמכות רבן שמעון בן גמליאל ובית דינו בארץ.

באותו הזמן שיצא חנניה בן אחי ר' יהושע את הארץ, יצאו אתו שני חכמים גדולים שגם הם
העמידו ישיבות גדולות בגולה: ר' יהודה בן בתירה שחזר, כנראה, לעיר מולדתו נציבין בבבל;
ור' מתיא בן חרש שיצא לרומי. ישיבות אלו היו כל כך מפורסמות שכללו אותם יחד עם מרכזי
התורה בארץ, ודרשו את הפסוק:

בדורו של רבי יהודה הנשיא בארץ ישראל היה אביו של שמואל, אבא בר אבא, גדול התורה
בנהרדעה שבבבל. גם חכמי ארץ ישראל שאלו אותו דברי הלכה (ב"מ צ, א), וגם הוא שלח לרבי
לשאול בקשר לנוסח ההבדלה (פסחים קג א). עליו ועל חברו לוי בן סיסי מסופר במגילה כט,א:
"הוו יתבי בכנישתא דשף ויתיב ("ובנאה יכניה וסיעתו מאבנים ועפר שהביאו עמהן בגלותן",
".וקפנו ומק אשגיר לוק ועמש ,הניכש איתא ,(י"שר

שמואל בנו רכש את תורת אביו ואת גדולתו והעמיד תלמידים רבים. חברו הגדול בדורו בבבל,
ר' אבא בר איבו, הנקרא רב, שלמד תורה בארץ ישראל אצל דודו ר' חייא ואצל ר' יהודה
הנשיא, העמיד ישיבה גדולה בסורא, בדרום בבל, ישיבה שהמשיכה להתקיים עד סוף תקופת
הגאונים. ישיבתו משכה תלמידים רבים, והתלמוד הבבלי מלא בשמות של המפורסמים
שבהם. כמנהג מחזיקי הישיבות בארץ היה דואג, כנראה, להחזקת התלמידים בישיבתו,
ואנחנו מוצאים כמה סיפורים על תלמידים של רב שהיו יושבים ואוכלים והיה עומד עליהם
אחד מן התלמידים-המשרתים "הזקנים", כנראה, של רב, כגון: רב ברונא ורב חננאל תלמידי
דרב הוו יתבי בסעודתא קאי עלייהו רב ייבא סבא (פסחים קג, א-ב). רב ייבא סבא טפליה
ההיא בר גוזלא לרב (שם עד, ב, לפי הנוסח המובא בד"ס). וכן מסופר על עוד שני תלמידים של
:בר

התלמידים, כנראה, היו מתפרנסים על ידי הישיבה, וייתכן שלפעמים היו גם אוכלים בבית
רבם, כדוגמת אותן הישיבות בימי הביניים שתלמידיהן ישבו, למדו ואכלו יחד עם רבם.

והנה קרה דבר נפלא בבבל, ייסוד ירחי הכלה שכנראה התחיל בישיבתו של רב. כי נוסף על
התלמידים שהיו נמצאים בישיבה כל ימות השנה, היו באים בחודשי אדר ואלול תלמידים מכל
פינות בבל להשתתף בלימודים במשך חודשיים אלה. חודשיים אלה היו נוחים ללימוד מבחינה
כלכלית, כי העבודה בשדה בחודשיים אלו היתה פחותה מאשר בכל חודשי השנה. תלמידים
אלו היו לומדים בבית מסכת שהיתה נקבעת כ"מסכת דכלה" חמישה חודשים, ובחודש השישי
היו באים לשמוע שיעורים על מסכת זו, לשאול שאלות ולהעמיק עיון בחברת לומדים. וזהו
מה שמרומז בתענית י, ב בקשר להגדרת תלמיד: "תלמיד, כל ששואלין אותו דבר הלכה
".הלכד תכסמב וליפאו ,רמואו ודומילב

מה שהתחיל בסורא התפשט אחרי כן גם לפומבדיתא, (שירשה את מקום נהרדעה אחרי
חורבנה), וכל כך מפורסמים היו הלימודים בחודשיים אלו ששיבחו והיללו אותם גם בארץ
:ג ,חנ תשרפ אמוחנת שרדמב רכזנש ומכ ,לארשי

כל כך הרבה היו נוהרים ללימוד בחודשים של הכלה שהדוחק בהם היה מפורסם. אביי אומר
".אקחוד הלכד ארגא" :(ב ,ו תוכרב)

על המספרים של התלמידים בישיבות בבל אפשר לקבל מושג ממה שמובא בכתובות קו, א:

אולם מספר התלמידים הקבועים נתמעט במקצת, כנראה, בדורות המאוחרים, כמו שיוצא
מהמשך המסופר בכתובות שם:

אבל כל זה בנוגע למספר התלמידים הקבועים. לעומת זה, מספר התלמידים שהיו באים לירחי
כלה התרבו, כנראה, מפני שייחסו לרבה בר נחמני שנים עשר אלף תלמידים (ב"מ פו א). ובזמן
ארבג דח אכיא" ורמאש הזמ קזח רתוי קומינ ואצמ אל ,תוכלמל וילע ונישלה ויאנושש
"אכלמד אגרכמ אותסב אחריו אטייקב אחרי ,לארשימ ירבג יפלא רסירת לטבמ אקד יאדוהיב
(שם). אמנם לא היה בזה אמת, שהרי חודשי הכלה היו החודשים שכמעט לא היתה עבודה
בשדה. ולהיפך, דווקא בחודש תשרי ובחודש ניסן היו גדושים עבודה בשדה, ובחודשים אלו לא
התקיימו לימודים, כנראה אפילו לתלמידים הקבועים. וכן יוצא מדברי רבא לתלמידיו
בברכות לה, ב: במטותא מינייכו ביומי ניסן וביומי תשרי לא תתחזו קמאי, כי היכי דלא
.אתש אלוכ וכיינוזמב ודרטת

קטע אחרון זה חשוב לנו מבחינה אחרת גם כן. אנחנו לומדים שבדורו של רבא היו הרבה
תלמידים, אם לא כולם, מפרנסים את רוב צורכי עצמם. ואפילו ראשי הישיבה עצמם היו
דואגים לא להטיל את צורכיהם על הציבור. בסיפור דרך אגב על אביי ורב שימי בר אשי נודע
לנו שאביי היה לומד ביום, ובלילה היה משקה את שדותיו (גיטין ס, ב). בכל זאת ברור לנו
שהיו אוספים תרומות עבור הישיבות, ובוודאי היו דואגים בכסף זה גם לחלק מצרכי
התלמידים, שהרי מובא (שם): "ההוא שיפורא דהוה מעיקרא בי רב יהודה ולבסוף בי רבא."
ורש"י מביא בפירוש אחד לקטע זה: "ורב שרירא גאון פירש בכתב תשובתו (ח"ג פ"ג) שיפורא
שופר של נדבה שהיו נותנין לתוכו נדבה השלוחה לבני הישיבה, כמו י"ג שופרות היו במקדש"
.(א"מ ח"פ םילקש)

ובסוף, עלינו לסקור בקצרה את היחס בין ישיבות בבל לישיבות ארץ ישראל. בכל הזמנים היו
יחסי גומלין ביניהם. לא רק זה שהרבה תלמידים מבבל היו נוהגים ללכת לארץ ישראל ללמוד,
בימי התנאים במיוחד, וכן בימי האמוראים, אלא היו ממנים שליחים מיוחדים שיביאו תורת
ארץ ישראל לבבל, ותורת בבל לארץ ישראל. מן המפורסמים ביותר הוא עולא, שנתמנה
מישיבת ר' יוחנן בארץ ישראל ומישיבת רב יהודה בבבל להביא את תורת הישיבות זו לזו. לכן
נקרא עולא בירושלמי "עולא נחותא" (על שם שהיה יורד לבבל). ובבבלי ברכות לח, ב:
ורבותינו היורדין מארץ ישראל, ומנו עולא.

עולא היה יליד ארץ ישראל, כמו שאפשר להיווכח על כמה וכמה סיפורים הנמצאים עליו
בקשר לירידתו לבבל בפעם הראשונה אבל גם בבליים זכו לתפקיד זה. בימי רב נחמן ורבה ורב
יוסף זכה במיוחד רב דימי, יחד עם חברו רבין. אנחנו מוצאים הרבה בירושלמי על "אבדומה
(כך נקרא) נחיתא" (שבת פ"ח ה"א יא, ב). ובבבלי מוצאים הרבה: כי סליק רב דימי.

נתנו כאן מקצת מן המקצת על הישיבות בארץ ישראל ובבבל. הם הם שקבעו את הצורה של
לימוד לרבים שנשאר עד דורנו אנו. בכל תקופת הגאונים המשיכו הישיבות הגדולות שיסדו רב
ובני דורו בבבל להתקיים, ואחרי שהמרכז היהודי עבר לארצות צפון אפריקה והמערב,
העמידו מרכזי תורה בצורה קרובה לזאת שהיתה מקובלת בדורות הקודמים. חוט התורה לא
נשבר אלא להפך נתעבה ונתחזק בריבוי הישיבות במשך הדורות.