חושך שבטו שונא בנו?

דומה כי מאז הערת בג"ץ,¹ אשר הורה על איסור הכאת ילדים – ילדים קטנים כגדולים, הכאה קטנה כגדולה – נכנסה היהדות הדתית² למיגננת-התקפה בעלת שני ראשים ושתי גרסאות. יש הטוענים: לדידנו בג"ץ אינו מעלה ואינו מוריד. פסוק שבמקרא אשר הורה 'חושך שבטו שונא בנו' הוא שראוי לו להדריך אותנו, ומורשת בית אבא ובית סבא שנהגה בהכאה חינוכית היא היא נר לרגלנו.³ הללו רואים באמירת שלמה בספר משלי (יג, כד) "חושך שבטו שונא בנו",⁴ הוראה מצוותית, הוראה מחייבת, ולכל הפחות הוראת דרך חיים. לדידם זו אינה הוראת רשות, ודאי לא טענת פטור גרידא, אלא המלצה חינוכית; מדיניות של משמעת ראויה להורים ולמורים.⁵ ואכן, לכאורה תימוכיהם הרבים עימם, שכן ההכאה נתפסת בספרות ההלכתית, כמעט מקדמת דנא ועד היום, ככזו, ומאחר וכלל גדול נקוט בידינו ש"זו התורה לא תהא מוחלפת", לכן לכאורה בדין דבריהם.

ויש הטוענים: פרשנות חלופית ישנה למקרא; כרוצים לומר, כלל לא ב'שבט המקל' דובר בו אלא ב'שבט מוסר', כנרמז בסיפא של אותו מקרא – "ואהבו שחרו מוסר", ואם כן הדבר אזי למעשה היהדות הפנימה זה מכבר את שלילת ההכאה. הללו⁶ הילכו בנתיב אפולוגטי, ותוך שהם נסמכים על מקצת פרשני מקרא שלא נקבו בשם המפורש 'מקל', בקשו להסיק שביטוי המקרא "שבטו" כלל לא ב'מקל' דיבר. הללו אף קראו למסקנה זו 'פשוטו של מקרא'[!], הגם שבמגמתיותם לא נתנו דעתם לדרכם הקבועה של אותם פרשנים, שכמובן אינם טורחים לבאר את שהוא כדי כך פשוט שהכתוב מורה עליו מפורשות, וכמובן סמי כל 'השמטה' מהכא. ואף זאת יש לתמוה עליהם, מה יעשו הללו עם מקרא נוסף שבמשלי (כג, יג):⁷ "אל תמנע מנער מוסר כי תכנו בשבט לא ימות", האם גם כאן ה'שבט' הממית[!] אינו אלא דיבורי ולא גופני?!

ואולם לאמיתו של דבר, לא רק המודל השני בעייתי, גם המודל הראשון, ולא רק משום הנחתם תחילה וראש את המבוקש וציורם את העיגולים אחר נעיצת החץ. הראשונים, כפי שנראה להלן, לא צדקו בהכרעתם הנחרצת, והשניים לא צדקו כאמור בפרשנותם המאולצת. הללו דוגמטיים והללו אפולוגטיים, ומכנה משותף להם שהם עושים תורה פלסתר; אינם נוהגים כהלכה ואינם מבארים כהלכה.

לעומת זאת מודל שלישי הגורס בחינה יסודית ומעמיקה של הסוגיה, לפניי ולפנים של 'המקרא כהלכה', ראוי לו לבטא גישה שלישית, חלופית ושונה; שונה לא רק בתוצאתה אלא בראש וראשונה במתודולגיה שהיא נוקטת, בדרך בה היא מהלכת. זו, לעומתם, מלכתחילה אינה מכוונת 'לרכך' את הדברים; מלכתחילה אינה מכוונת לא לקטרג ולא לסנגר, לא להעכיר ולא לייפות; מלכתחילה מכוונת היא רק לדבר אחד: לבחון אמת כמות שהיא, בלא כחל וסרק, בין אם הדברים נעימים ובין אם לאו, ובלבד שיהיו נכוחים.

וזאת למודעי: מטבעה של שאלה כזו, המעשית באופייה, שאינה יכולה, ואסור לה, להתמקד אך ורק בפרשנות מקרא, אפילו לא לתת משקל ראשי ועיקרי למקרא לבדו. חייבת היא למצוא את ראשה ואת רובה בספרות ההלכתית, הנורמטיבית, הן זו ההלכתית-מופשטת והן זו ההלכתית-מעשית. מקרא כשלעצמו, אינו משמש ערובה להיותו נקרא 'נכון' אליבא דהלכתא. לא 'עין בעין' אף לא 'אל יצא איש ממקומו', אפילו לא 'בראשית ברא א-לקים', אינם מספיקים לבדם כדי לקבוע את משמעם. חז"ל, בהלכותיהם ובמסורותיהם, הם שקבעו פשר ה'מקרא כהלכה'. הוא הדין בנדון דנן: בחינת הדברים לא תיעשה אך ורק במקרא, אף לא רק בפרשניו, אלא יושם דגש על ההכרעות ההלכתיות שנאמרו בעניינה של הסוגיה, במשמעה הרחב, במהלך הדורות. מן הקדמונים ועד לאחרונים, מן הפוסקים ועד למשיבים.

להלן יוכח כי מחד, ההכאה כן הייתה חלק אינטגרלי ממערכת הענישה היהודית, מצד הורים ומצד מורים – שלא כגישה האפולוגטית, ומאידך הכאה לא הייתה מעולם מטרה כשלעצמה – שלא כגישה הדוגמטית. הגישה שלפנינו גורסת ומוכיחה בבהירות כי מקדמת דנא היה מקום להכאה מזה, וכי מאז ומעולם ההכאה לא הייתה מטרה לעצמה, אלא לכל היותר אמצעי, מזה. ומאחר ולא היה זה אלא אמצעי, לכן מידת סבירות האפקטיביות שלה היא שגזרה דינה, לשבט או לחסד, לטב או למוטב. ואף זאת, כמובן, רק כאשר נעשתה כדין, או לכל הפחות כאשר נעשתה במטרה 'נכונה'; שכן אם לא כך ובהתעללות גרידא מדובר, אזי מעולם לא הותרה ההכאה, ולעיתים אף נענשו עליה, גם בימים קדמונים.

מקורות אשר רגילים לצטטם דרך כלל, ודאי וודאי בהקשר זה, טעונים בחינה כפולה: הן לגופם ובמקומם, והן מתוך ראייה כוללת. כאמור לעיל, אכן סימוכין רבים להם למצדדים בהכאה, וראש להם דברי שלמה הנ"ל. אלא שגם דברי שלמה עצמם, אינם מבטאים תביעה להכאה דווקא, אלא רק מצביעים על קיומה של אפשרות. ראיה לדבר, לדוגמא, סגנונו של מדרש ילקוט שמעוני על אתר (משלי, תתקנ),שכבר הוא 'עידן' את הלשון. כאשר עמדה לנגד עיניו השאלה: כיצד זה אמר שלמה ש'החושך' – 'שונא', בהווה, כבר כאן ועכשיו, והלוא כרגע הוא 'חושך' דווקא מתוך אהבתו! השיב וביאר המדרש כי הכוונה אינה אלא ש"מתוך שאין מוכיחו על התורה והחכמה ודרך ארץ עתיד לשנאתו, אבל אם מוכיחו נעשה אוהבו שנאמר ואוהבו שחרו מוסר." גם אם כרגע חס האב על בנו ודווקא משום 'אהבתו' העכשווית אינו מכהו, יידע שעתיד הוא לשנאו בשל מעשיו המקולקלים. כך המדרש, ודוק בלשונו: עודנה הלשון, ומן ה'שבט' עברה ל'תוכחה'.

ועם זאת אין להתעלם מן המקורות הרבים המאזכרים מפורשות הכאה ממש, והרואים בהם נורמה. אדרבה, כדי כך מגיעים הדברים, שבסוגיית בבא קמא (פז, ב), ולהלכה (רמב"ם, הלכות חובל ומזיק ד, יט; שו"ע חו"מ תכד, ז), נפסק כי החובל בבניו שלא כדין, אזי אם אינם סמוכים על שולחנו – "בניו הגדולים… נותן להם מיד, והקטנים ילקח להן קרקע בנזקן והם אוכלין פירותיו, וכן הדין באחרים שחבלו בהן", ולעומת זאת "אם היו סמוכין על שלחנו וחבל בהן פטור, בין שהיו גדולים בין שהיו קטנים". אם כן, לא רק שנקבע כי רק החובל שלא כדין צריך לפצותם, ואילו אם הכה 'כדין' אזי בהיתר נהג ואינו צריך לפצות, אלא שעוד יותר מכך נקבע: אם הכה אב את בניו הסמוכים על שולחנו, גדולים וקטנים אחד, הרי אפילו אם הכה אותם שלא כדין – פטור!

והרי זה לכאורה פלא עצום: הרי חבל בהם שלא כדין, בלא שום היתר הלכתי – וכפי שיובהר להלן כשאין 'היתר' ישנו 'איסור', והרי ניזוקו, ומדוע שלא ייענש, ולכל הפחות מדוע שלא יפצה אותם! תשובה לדבר נתן הרמב"ן ('מלחמות' שם – לא, א בדפי הרי"ף) והוא מעמיד אותם על איזון עדין ומאוד מורכב בין שתי מגמות ושתי מטרות, אשר במקרה זה עומדות בניגוד זו לזו:

"מילתא דטעמא היא, שכיון שסמוכים על שולחנו דין הוא שאם חבל בהן יהא פטור, שאין לך אדם שאינו מכה בנו ורודה את תלמידו. ופעמים שהוא חובל בהם יותר מן הראוי, ואם אתה מעמידו בדין אין לך איבה גדולה מזו, שמעלה טינא על לבו ושוב לא יסמכם על שלחנו".

מעדיפה אם כן ההלכה את הסדרת מזונות הבנים על הטיפול באלימות ההורים, ככל הנראה מאחר וסברה שקשה יותר להבטיח מזונות קבועים לילדים מאשר לטפל נקודתית באלימות – שכן יש להניח שבכך, ורק בכך, מדובר, ולא בהתעללות ממשית, עליה לא היו מבליגים.⁸

אלא שאגב כך, לשונו של הרמב"ן (שם) מלמדת על קיומה של נורמה – "אין לך אדם שאינו מכה בנו ורודה את תלמידו"! לדידו אפוא, זוהי שיגרה רווחת, שכמות שהיא – בלא הפרזה – כלל אינה מגונה. דומה לכך גם שיטפת לשונו של הרא"ש (מועד קטן – ג, צד) "… כדרך שמכין התינוקות ומושכין אותן באוזניהם"; לשני 'ראשונים' אלה, זו היתה וזו עודנה 'דרך העולם', מתקופת התלמודים ולכל הפחות עד לימיהם.⁹

ואכן מקורות רבים מצביעים על הכרה בהכאה לא רק כאמצעי משמעתי לגיטימי, אלא כנידבך אינטגרלי של המערכת החינוכית. כך אמרו לדוגמא בסוגיית בבא בתרא (כא, א-ב):

"אמר ליה רב לרב שמואל בר שילת¹⁰ – עד שית לא תקביל, מכאן ואילך קביל ואספי ליה כתורא.¹¹ ואמר ליה רב לרב שמואל בר שילת – כי מחית לינוקא, לא תימחי אלא בערקתא דמסנא", היינו "ברצועות של מנעלים, כלומר מכה קלה שלא יוזק"
(רש"י).¹² ואם כי נכון הוא ש"מקרי ינוקא – כמותרה ועומד" תמידי הוא מוגדר, "ואם קלקלו מסלק להו בלא אתרייתא אע"פ שלא התרו בו קודם לכן",

ואולם הסילוק אינו אמור אלא ביחס למפריז ו"מקלקל", ולעומת זאת ברורה לחלוטין הוראתו הפדגוגית של רב לאותו מלמד תינוקות מפורסם: היתר הכאה ברצועה, גם אם מכה קלה בלבד וגם אם רק ברצועת מנעל.¹³ לדידו של רב נטרונאי גאון,¹⁴ זו ממש 'אקסיומה': "ודאי ינוקי לא גמרי אלא הכי, במחתה"[!], ולכן "דרב שמואל בר שילת [הנ"ל] הלכתא היא". וכך פסקו הלכה, הרמב"ם בהלכות תלמוד תורה (ב, ב) והמחבר בשולחן ערוך (יו"ד רמה, ח-י):

"מכניסין את התינוקות להתלמד כבן שש כבן שבע לפי כח הבן ובנין גופו… ומכה אותן המלמד להטיל עליהם אימה, ואינו מכה אותם מכת אויב מכת אכזרי, לפיכך לא יכה אותם בשוטים ולא במקלות אלא ברצועה קטנה".¹⁵

אוחזת אם כן ההלכה באותו 'מקל' משני צדיו: "מכה אותן המלמד להטיל עליהם אימה", כמעשה שבשגרה, מחד, "ואינו מכה אותם מכת אויב מכת אכזרי", כהגבלה, מאידך. קיומו אפוא של היתר הכאה, המפורש והמוכרע להלכה, אינו יכול להיות מטואטא מתחת לשולחן באמירות אפולוגטיות כאלה ואחרות.

יתירה מזו; מכוח הלגיטימציה המוענקת לענישה גופנית, אף הוכרה הכאה מופרזת-עד-מאוד הנעשית בשעת לימוד, בין לימוד תורה, בין לימוד מלאכה ואפילו "להדריכם בדרך ארץ",¹⁶ נחשב לסף שגגה ממנו פטור המכה מחובת גלות. בהתאם לסוגיית מכות (ח, א-ב) הכריע הרמב"ם (הלכות רוצח ושמירת הנפש ה, ה) הלכה, כי אמנם נכון הוא ש"האב שהרג את בנו בשגגה גולה על ידו", ואולם "במה דברים אמורים בשהרגו שלא בשעת לימוד, או שהיה מלמדו אומנות אחרת שאינו צריך לה, אבל אם יסר בנו כדי ללמדו תורה או חכמה או אומנות ומת פטור."

יושם אל לב שהדיון כלל לא נסב על שאלת החלת חובת מיתה או מלקות על אותו מעשה נורא של הכאה שהגיעה להמתת[!] בן או תלמיד. הדיון התמצה אך ורק ביחס לחובת גלות בה חייב דרך כלל כל הורג נפש בשגגה – ואפילו מזו הוא פטור. לא שחלילה הותרה אותה הכאה מופרזת שהביאה למיתה, ועם זאת מאחר ואותה הכאה הייתה כרוכה בהיבט מצוותי, כמבואר שם, לכן פטור המכה אפילו מחובת גלות.

גישה זו קיבלה לימים ביטוי בספרות השו"ת, אם כי ככל שהתקופה מאוחרת יותר אנו מוצאים בה לבטים, ספיקות וגם חילוקי דעות. בולטת בזה מחלוקתם של שני 'משיבים'¹⁷ מלפני כשלוש מאות שנה. הרב יעקב ריישר נשאל אודות "מלמד שכעס על תלמידו והכה אותו בשביל לימודו עד שחבל בו, אם חייב בד' דברים או פטור", והשיב:¹⁸

הנה נראה פשוט דפטור מכולם… כיוון דמצוה קעביד… בשביל ביטול תורה, אע"ג דקי"ל דיש להכותו בערקתא דמסנא ולא באכזריות, מ"מ דיעבד אין לקנסו בשביל כך… בת"ח דאורייתא הוא מרתחא בפרט שהוא צער גדול כשלומד עם התלמיד ואין משגיח לתת לב על לימודו יש לפטור מכל. אבל מ"מ כדי שלא יהא רגיל לעשות כן כי לא נאה לחכם להיות כועס ולא קפדן מלמד כי כעס בחיק כסילים ינוח למגדר מילתא שלא לעבור על דברי חכמים רק בערקתא דמסאני, פסקתי שישלם לרופא לרפאות בטוב…

אם כן, אף שנהג המלמד שלא כדין בהפריזו בהכאה ובגרימתו נזק לתלמיד, עם זאת מן הדין המלמד פטור מכלום. תלמיד חכם "דאורייתא מרתחא ביה", מלמד שנתון בצער גדול על חוסר ההשקעה של התלמיד,¹⁹ פטור. רק על מנת להרתיע להבא, ורק כ'מיגדר מילתא', מטילים עליו מעין קנס, שישלם את דמי הריפוי, ותו לא.

בהכרעתו הוא מסתמך על תרומת הדשן²⁰ שקבע כי "כל מי שהוא תחת ידו של אדם ורואה בו שעושה דבר עבירה, רשאי להכותו ולייסרו כדי להפרישו מן העבירה, ואין צריך להביאו לב"ד שיפרישוהו המה בכוחם בגזירותם". על דברים אלה, שלימים גם פסקם הרמ"א להלכה,²¹ מוסיף הרב ריישר שאם זה הכלל הנוהג בכל דבר עבירה, אזי כל שכן ביחס לביטול תורה. נכון הוא שמהרש"ל²² סייג וצמצם את הוראתו הגורפת של תרומת הדשן וקבע כי "דווקא באדם מוחזק לכשרות, שיודע שלשם שמים עשה, והוא אדם חשוב ומופלג" נאמר היתר הכאה להפרשה מעבירה,

"אבל בסתמא דאינשי לאו כל כמיניה, דאם לא כן לא שבקת חיי לכל בריה. וכל אדם ריק ילך ויכה חברו על דבר הוכחה, כי אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, והתורה לא נתנה רשות ומקל ורצועה אלא לדיין או אדם חשוב, שראוי להיות דבריו נשמעים".

ומכל מקום די היה בכך, לדידו של בעל שבות יעקב, להחלת הלכת הפטור ביחס לאותו מלמד.

לא כך סבר הרב גרשון קובלנץ,²³ וכאשר הוא נשאל אודות

"המלמד שהכה לתלמידו, תלמיד קטן כבר שית וכבר שבע, ספו לי' כתורא שור המזיק ודרך אויב קשתו עד ששבר רגלו, ורוצה המלמד לפטור את עצמו מחמישה דברים, בחושבו שהרב המכה תלמידו פטור, ורץ למשנה פ"ק דמכות דף ח ע"א… מה חטיבת עצים רשות יצא האב המכה את בנו והרב הרודה את תלמידו… ואם כן כשם שפטור מגלות פטור מחמישה דברים אם הזיקו"

– כך סבר המלמד, כשם שכך סבר כאמור הרב ריישר, ולא כך סבר הרב קובלנץ:

לפענ"ד שהמלמד הלז צלל במים אדירים והעלה בידו חרס, שמחרימין ומנדין אותו עד שיפייס הנחבל… שאין חילוק בזה בין מלמד לאחר… לכאורה עלה על דעתי דאפי' בניזוק התלמיד הקטן מאחרים וא"א לאשתלומי מינייהו חייב המלמד בנזקו וא"כ כ"ש בנזק דידי'… משום שכר שימור… דפירושו שישמרנו שלא יוזק מאחרים… ופשיטא שחייב בנזקי הקטן אפי' בשל אחרי' וכ"ש בשל עצמו…²⁴ ולא כהמלמד הלז שהכה מכה רבה… אינו בכלל הרב הרודה את תלמידו וחייב בכל בין במיתה ולמלקות²⁵ בין לנזקין ולחמישה דברים… דאף שהאב המכה את בנו אינו חייב גלות מ"מ חייב בארבעה דברים… דאין חילוק לעניין חמישה דברים בין מכהו לייסרו או לא, דלעולם חייב כל שאינו סומך על שולחנו… דבגלות גזירת הכתוב הוא… משא"כ לעניין ארבע דברים… וא"כ כמו הדין באב ה"ה במלמד… דדווקא לעניין גלות מהני מצוה משום דגזירת הכתוב משא"כ לעניין חמישה דברים דחייב אף במקום מצוה וכ"ש בנידון דידן פשיטא דשינה וידו על התחתונה וצריך לשלם ממיטב… זה אשר העלה מצודתי…

אם כן לדידו, אותה "גזירת הכתוב" שחידשה תורה ביחס לגלות, כמו גם אותו חידוש שחידשה הלכה ביחס ל'סמוך על שולחנו', אינם אמורים אלא לעניינם ואין לך בהם אלא חידושם, ולעומת זאת ב'חמישה דברים' חייב גם הרב וגם – בחלקם, אפילו – האב. ואדרבה, אפילו אם היה זה זר שהכה את הקטן והזיקו, גם אז ראוי היה לקנוס את המלמד, במידה והזר אינו יכול לשלם, שכן המלמד מעל בתפקיד שמירתו, ואם כך בודאי על אחת כמה וכמה שיש לחייבו אם הוא עצמו הזיקו.²⁶ יש לחייבו בנזיקין, לחייבו בכל ה'חמישה דברים',²⁷ לחייבו גם במלקות ואפילו במיתה.

בכך כאמור הם חלוקים, אך למעשה כבר מקדמת דנא צוינו הגבלות משמעותיות, ומוסכמות, על האמצעים המשמעתיים:²⁸
• הורו חכמים כי גם אם מענישים, יש לעשות זאת מיידית, סמוך לביצוע העבירה, ולהימנע לחלוטין מאיומים, אותם יש לאסור;²⁹
• הורו חכמים כי יש להגביל ולמנוע את ההכאה אם היא עלולה להכשיל את המוכה בתגובה אסורה;³⁰
• הורו חכמים כי יש לאסור כל ענישה שאינה נסמכת על ודאות גמורה והיא מבוססת רק על חשד או על אומדנא;³¹
• הורו חכמים שבפרקי זמן מסוימים, כ'בין המצרים', הכאת תלמידים אסורה לחלוטין;³²
• הורו חכמים כי כל היתר הכאה חייב להיבחן על פי סבירות התועלת שצפויה לצמוח מהענישה. לדוגמא: "ילד קטן שאינו מבין על מה מכין אותו, אם הוא יושב אצל אביו וספרים לפניו והקטן כורע להשתין או לעשות צרכיו, אל יגער בו, כי לא ידע להבין שבשביל הספרים מנעו ויעצור עצמו משום פחדו ויבוא לידי סכנה".³³

[האפקטיביות, אכן היא היא המדד.³⁴ לכן, במידה והיא קיימת חלקית, אין לך בהיתרה אלא כשיעורה, ולכל 'תוספת' אין כל היתר³⁵ – וכבר סיפרו בירושלמי (מועד קטן ג, א) על שפחה שראתה מורה המכה תלמיד "יתיר מן צורכיה" ואמרה שראוי הוא להיות מוחרם, ואכן הורה רבי אחא שצריך הוא לנהוג כמנודה, ככל "העושה דבר שלא כשורה שצריך נידוי".³⁶ ואם כך במידה וקיימת אפקטיביות חלקית, הרי מכל שכן כאשר לא קיימת כל סבירות לאפקטיביות, שאז אין לענישה, ולא היה לה מעולם, כל היתר.

זאת ועוד, חייבים לזכור שכל הכאה צריכה תמיד להיבחן על רקע בעייתיות הלכתית, שכן הלכה היא בידוע שאסור מדאורייתא להכות "כל איש מישראל", והמכה עובר בלא תעשה.³⁷ כל היתר הכאה, של אב או של רב או אף של שליח בית דין, מהווה תמיד מעין 'עשה הדוחה לא תעשה'. פועל יוצא מכך, שכל הכאה שאינה מותרת, מאחר ואינה 'מצוותית', הרי אינה 'נייטרלית' כמעשה 'רשות', אלא אסורה בתכלית,³⁸ וכל הכאה שאינה לחינוך הרי היא בלאו!³⁹

זו הסיבה שלימים הורה בית דין רבני כי נכון שככלל עליו "להביא בחשבון את כל המרכיבים ויסודות ההלכה שנאמרו על שימוש באלימות למטרות מצווה, חינוך והוראה", וכי "השיקול העיקרי חייב להיות חיזוק המשך החינוך לתורה ולמצוות ועיצוב דמותם הרוחנית של הבנים ושל התלמידים", ועם זאת "אם ברור מנסיבות המקרה שהאב או הרב חבלו בבניהם ותלמידיהם מתוך פריקת זעם שאינו משרת את המטרה החינוכית אשר בשמה הם פועלים, יהיו הם חייבים בדיני נזיקין".⁴⁰ במקרים מסוימים אפילו הופקעו ילדים מחזקת הורים מתעללים,⁴¹ תוך מתן הוראה הלכתית לילדים להתלונן נגד הורים מתעללים, גם אם ידוע שכתוצאה מכך ייענשו ההורים ויוטלו לבית האסורים.⁴²

בעניין זה מתגלים חילוקי דעות מהותיים בין שניים שראו עצמם, ואחרים ראו בהם, 'תלמידים ממשיכים' של גדולי תנועת המוסר: הרב י"י ויינברג מזה והרב א"א דסלר מזה. חילוקי הדעות הנם גם מעשיים, וזו להם תוצאה, אך למעשה הם נעוצים בשורשם בהשקפת עולם המעלה כדילמה את הלגיטימיות שבהיזקקות לפדגוגיה מודרנית. הרב ויינברג⁴³ הכיר בתרומתה של פדגוגיה מודרנית, ולכן במקרה מסוים בו נשאל על היחס הנכון ל"בן ישיבה צעיר (גיל ט"ו – ט"ז) בעל כשרון, שנלכד בתאוות משחק אחיזת עיניים, התחברות זו עם בני החבורה של המקצוע וספרותו הלופפת את תכונת העלם מדאיגה את ההורים", והללו חשבו לנקוט בצעדים נחרצים על מנת למונעו מאותה התמכרות, הבהיר הרב ויינברג תחילה כי הצעדים שהוצעו באותו מקרה [הדרת בן מנכסיו הוא] כלל אינם קבילים להלכה. ואולם, לעצם העניין, מציע הרב ויינברג חלופה ששורשה, כדבריו, מעבר ל"צד ההלכה".

מטעמים פדגוגים יש להניע מאמצעי כפייה בנוגע לבן הסוטה מהדרך הכבושה. כבר הזכיר כת"ר את האיסור להכות בנו גדול, וצדק כת"ר באומרו שלאו דווקא מכה ביד אלא כל אמצעי כפייה בכוח עלול להביא לידי תוצאות הפוכות מהרצוי. וכבר הוכיחו הפדגוגים המודרנים, שהכפייה או ביצוע רצון בכוח מעורר בנער בגיל מבוגר עקשנות יתר ונטייה למרידה. העצה הנאותה ביותר למצוא לנער זה עיסוק משעשע אחר, להעתיק את תשוקתו לשעשועים ממשחק זה של אחיזת עיניים לעניינים אחרים מבלי שירגיש בכך. בנידון שלפנינו… אולי כדאי לשלוח את הנער לארץ ישראל ללמוד שם בישיבה, שינוי החברה והאווירה הרוחנית ירחיקוהו מההווי האמריקני ותעסוקי הבל של הנוער האמריקני… וייתכן כי בשובו מא"י לא ימצא עוד עניין במשחק ההבל של אחיזת עיניים.

דומה כי שלושה חידושים כלולים באמירתו זו של הרב ויינברג: ראשית – הרחבת האיסור להכאת בנו גדול, תוך הסבתו לכלל אמצעי כפייה משמעתיים; שנית – מתן לגיטימציה להסתייעות בדיסציפלינה שמקורה בגישתם של "פדגוגים מודרנים"; שלישית – הדרכה ליישום מעשי הנובע והתואם אותה גישה מחקרית.⁴⁴

כנגדו מתייצב חזיתית הרב דסלר, והוא חלוק עליו בכל אחד משלושת הדברים. הרב דסלר⁴⁵ אינו מסתפק בהצגתה של גישה שונה, אף לא בצידוד בגישה הפוכה בתכלית, אלא שהוא תוקף שיטה מעין זו של הרב ויינברג במילים נחרצות ומטיח בה ביקורת עזה ובוטה עד מאוד. "אשר כתבת" – הוא משיב לשואלו בסוגיית הכאת ילדים – "שיש לחוקרים החדישים תשובה עקרונית בזה, שהרי מדרך הילדים לחקות מעשי הוריהם, ואם כן גם המה ילמדו להכות את העושים נגד רצונם",⁴⁶ הרי טענה פדגוגית-פסיכולוגית זו דינה להידחות. תחילה טוען נגדה הרב דסלר שני נימוקים תיאולוגיים-אתיים:

א. הם סוברים שהאדם נברא בלי מידות כלל, ורק מסביבתו הוא לומד אותן… אבל אין הדבר כן, 'לפתח חטאת רובץ', וגם לפני זה יש בעובר אינסטינקטים לרע…;
ב. הם סוברים כי צריך לפתח בילדים את העצמאות, וזו היא טעות גדולה למדי. לא עצמאות צריך לפתח אלא הכנעה. גם כשיפתחו בו ענוה והכנעה ילמד מעצמו גאווה ורציחה, אבל ללמד לו כי 'אני ואפסי עוד', זוהי תורת אדום, תורת הרציחה והגזילה.

בקצרה: האדם נולד עם 'מטען גנטי' בעייתי, אותו חייבים להסיר, ודווקא ביד קשה שתוביל לא לעצמאות אלא להכנעה.

סיוע לגישתו הוא רואה בדיוקו מלשונם של הגר"א ב'אגרתו' ושל הרמח"ל ב'דרך עץ החיים', מהם הוא מסיק –

מכאן עניין אחר לגמרי בהכאה, דהיינו לעשות לבן לב נשבר ונדכה… שהכאת הבנים היא בבחינת הפרדת ערלת הלב ובבחינת חבוט הקבר. והנה סיפר לי בן דודי ר' זיסל נ"י שראה באחד הספרים הק' כי אם הבן שומע להוריו, ראוי למצוא עלילה למען הכותו על כל פנים קצת.⁴⁷
ומה שהקשו החוקרים לא קשה כלל… כאשר תחדר בלב התינוק הידיעה כי האב הוא השליט והבעלים שלו לגמרי, ובטל הוא כלפי אביו, אז מתוך הכנעתו לא ילמד להכות בשביל שאביו מלקה אותו. אלא עיקר החינוך שלנו מקולקל, שהמורים נעשים חברים לתלמידיהם, וכן ההורים, והכל בשביל עצמאות הבנים. וכיוון שכן, בודאי אם האב יכה לבנו, ישוב הבן ויכה לאביו או לאחיו הקטן וכו'.

אלה החוקרים החדישים בחפשם חדשות ולהרוס היסודות שידעום אפילו גויים, ואשר שורשם בתורת ה' ובנביאים, המציאו המצאות שמביאות להפוך את כל השורשים, ולחנך היטלריסטים חצופים, וחוצפא יסגי.

מזה אנו רואים עד כמה צריך להיזהר בכל גדר חדיש של החוקרים בנוגע לפסיכולוגיה וחינוך, וצריך לבחון ולדייק היטב אם אין לזה סתירה בדברי חז"ל וראשונים או מנהגי ישראל שהם תורה. אם יש לזה סתירה, צריך לזרוק את כל חידושיהם המטונפים ולא לקבל מהם דבר טרם נבקרם בביקורת חדה ובחיפוש מחופש בתורה ובחז"ל וגדולי המחברים ראשונים ואחרונים.

אם כן, על אף היות השניים חניכי אותה 'תנועה', וכאלה הממשיכים כל ימיהם לאחוז בקרני מזבחה, עדיין חלוקים הם בכלל ובפרט. הרב דסלר חלוק, כאמור, על כל שלוש הנקודות עליהן הורה הרב ויינברג. לדידו, ראשית – מן הראוי דווקא להרחיב את היתר ההכאה, ואפילו במקרה של בן השומע להוריו "ראוי למצוא עלילה למען הכותו"[!]; שנית – תמיד יש להתייחס בזהירות ובבקורתיות לכל אמירה פסיכולוגית-פדגוגית, ובמקרים רבים פשוט "צריך לזרוק את כל חידושיהם המטונפים"; ושלישית – הוא מדריך את שומעיו ליישום מעשי המנוגד בתכלית לגישת 'החוקרים'.⁴⁸ העובדה שלא רק מסקנותיו בוטות אלא שגם סגנונו חריף ביותר, עד כדי אמירה הרואה בגידולם של "היטלריסטים חצופים" תולדה ישירה של פדגוגיה מודרנית[!], מלמדת ללא ספק עד כמה עניין זה בער בעצמותיו של הרב דסלר.

לעיקר ענייננו מכל מקום, הרי לצד שלילתה העקרונית והכללית של מודרנה חינוכית, נמצאנו למדים מהרב דסלר גישה המצדדת בהכאת ילדים לא רק "בדין" אלא אפילו ב"עלילה".

מדברים אלה לא ניתן להתעלם, גם אם הם קשים ולא נוחים, ואין אלא לומר עליהם כי לא רק שהם מתמיהים,⁴⁹ הם גם מנוגדים למקורות הרבים שהצריכו וחייבו סיבה להכאה, ואשר אף סיווגו את סוגי הסיבות המתירות הכאה והבחינו בין אב לרב. ואם כלל המקורות הנסקרים לעיל אינם מספיקים, צא ולמד מלשונו הבהירה של המאירי, בהקדמת חיבור התשובה, הכותב אגב גררא: "… האב המכה לבנו – לא ילקהו בחינם אלא על איזה עוון הנמצא בידו"; או לשונו של ספר חסידים (סימן קנה), על המכים ילדיהם "שלא לצורך – גדול עוונם מנשוא"; או לשונו של הפלא יועץ, בערך 'הכאה':⁵⁰ "בודאי אפילו לבניו הקטנים ותלמידיו לא הותרה הרצועה להכותם שלא כדין על לא חמס בכפיהם".⁵¹ גישתו של הרב דסלר מצריכה אפוא עיון גדול, ואולי – בדוחק רב – צריך לפרש את דבריו ככאלה שלא נאמרו אלא לשעתם ולמקומם, לא לפרסומם כשיטה.

ויחד עם זאת, דומה שלעקרון האפקטיביות גם הרב דסלר מסכים. נראה שלא 'הכאה בסיבה' / 'הכאה בחינם' היא האבחנה המדויקת של נקודת מחלוקתם, אלא השאלה מהי סיבה המצדיקה הכאה. לית דפליג על 'האפקטיביות' כמדד, השאלה היא מה גובהו של רף האפקטיביות, וזו בעיקרה שאלה של גבולות. גם לפי הרב דסלר, בשורש ההיתר לא עומדת התעללות סתמית שזו כוונתה, אלא צפייה לתועלת שתצמח מן ההכאה. חידושו המופלג הוא ש'סתם הכאה' גם היא מועילה, ועל כך – כאמור – חלוקים עליו, אך גם לדידו, לו יצויר שמדובר באדם, בתקופה או בחברה, אשר לגביהם ברור שאין להכאה כל אפקטיביות, כאשר מדובר למשל בגיל או במעמד השוללים כל אפקטיביות, הרי חזר דינא דגמרא שאסרה על הכאת 'גדול', שאסרה על הכשלת המוכה בעבירה על כבוד הורים ומורים, שאסרה על הכאה שאינה 'מובנת' למוכה וכיו"ב.

סוף דבר, אפילו לפי חידושו – התמוה לענ"ד – עדיין קריטריון האפקטיביות נותר בעינו, גם אם לדידו הוא רחב מאוד.

ביטוי לגישה אשר לא רק מצמצמת את ההכאה אלא גם מגבילה אותה לפי השלכותיה ומתרגמת אותה הלכה למעשה בהתאם לשינויים היסטוריים וסוציולוגיים שעניינם יחסי הורים-ילדים-מורים, נתן כבר לפני כמאתיים שנה רבי אליעזר פאפו, בספרו הנודע פלא יועץ:⁵³

… בדורות הללו דחוצפא יסגא ובן בועט באביו, לא על ידי הכאה אלא אפילו אם גוער בו בכעס גם הוא יכעוס ואינו מקבל גערה… כל כי הא צריך דעת באב ואם, ביודעים ומכירים את בניהם שהם קשים ואין יראת ה' נגד פניהם ואינם שומעים בקול אביהם ואמם, לא יצוו עליהם שום דבר שישרתום, וישתדלו שלא לכעוס עליהם ושלא לצערם, ולא ידברו אליהם אלא בלשון רכה… אין הדור דומה יפה…
דורות אחרונים אינם כדורות ראשונים, ואוי לו למי שאינו נותן דעתו לדבר ומחנך דור אחד חינוך שתואם דור אחר.⁵⁴

לאמיתו של דבר, דומה כי כבר סגנונם של ראשונים עשוי ללמד על קיומה של זיקה ישירה ומהותית בין תקופה, בין תרבות, בין האפקטיביות ובין היתר ההכאה מזה ומגבלותיה מזה. צא ולמד מדבריו של הרא"ש, הנ"ל (מועד קטן) "… כדרך שמכין התינוקות ומושכין אותן באוזניהם" – "כדרך" זה, שהוא תולדה של נורמה מקובלת, גורר בצדו השני את האפקטיביות, ומשום כך את ההיתר ההלכתי. הוא הדין דבריו הנ"ל של הרמב"ן ('מלחמות', בבא קמא), אשר נימק את פטור האב המכה, בדאגה למזונות בנים הסמוכים על שולחנו, והרי אף זה תולדה של נורמה, שכן אם חובה משפטית או חוקית, או אף 'תקנה', מחיבתו במזונותיהם, אזי אין כל טעם לפוטרו. אם כן שוב, אף כאן, הפטור על ההכאה הנה תולדה של נורמה,⁵⁵ ובביטולה של נורמה, בטל מאליו גם הפטור.

מכאן שבמקרה זה, ראוי לה להתפתחות חברתית ותרבותית שתהא 'מתורגמת' הלכתית.⁵⁶ במקרה זה אין כל מניעה בדבר, מאחר וכבר בתשתיתה של ההלכה עצמה מונחת אפשרות זו, אולי אפילו הכרח זה. לא חל אפוא שום שינוי מהותי בהלכה עצמה – העקרונות נותרו יציבים והמשכיים, ורק היישומים הם ששונו. ומאחר וההלכה לא ראתה מעולם בהכאה מטרה דתית לעצמה, אלא רק אמצעי,⁵⁷ לכן לא ראו הפוסקים כל מניעה מהמרת אמצעי אחד באמצעי אחר, ובלבד שיכוון לבו למקום.

לאור כל האמור לא נותר אלא לקבוע בפשטות, שהתבססות טכנית על "חושך שבטו" כהיתר גורף המוּחל על כל 'הכאה חינוכית' בימינו, הרי זה גובל בפרשנות דברי תורה שלא כהלכה, קרוב ל'מגלה פנים בתורה'.⁵⁸ כל שנאמר בזה במקורותינו, ונאמר הרבה, חייב להיבחן על רקע המקור, ההקשר, ההנמקה, הבסיס והתשתית. לציטוטים גרידא אין כל משמעות,⁵⁹ ולא ניתן לגזור מהם כל הנחיית הלכה מחייבת, שכן נושא הלכתי זה, כלא מעט נושאים הלכתיים נוספים, טעון כאמור בחינה בשורשו. כשם שאיסור חילול שבת על מי שאין נשימה באפו ותנועת דופק בלבו [או 'טבורו'] אסור לו שיהא נוהג בזמן הזה;⁶⁰ כשם שאיסור ההוראה לתלמיד שאינו הגון,⁶¹ או לנשים,⁶² אינם נוהגים בצורתם המקורית כיום הזה; כשם שדברי תורה – כולל אלה שכאן – נכתבים ומודפסים על אף האיסור המקורי לכתוב דברי תורה שבעל פה, ואדרבה, לדידו של הרא"ש אף יש בקנייתם מצות כתיבת ספר תורה;⁶³ כשם שאיסור פרנסה מדברי תורה – אינו יכול להיקרא כפשוטו כיום הזה; וכהנה הרבה,⁶⁴ כך גם השמעתו ברמה של פסוק כדוגמת "חושך שבטו שונא בנו" עדיין אין בה כל ערובה לנכונות הלכתית יישומית.

בספרו פלא יועץ, ערך 'הכאה', מתעד רבי אליעזר פאפו סיפור מזכרונותיו:

"זכורני באיש א' ירא שהיה פרנס על הילדים, שבשעת פטירתו ציוה להכריז בבהכ"נ שהוא שואל מחילה מכל הקטנים אם הכה אותם שלא כדין, כי בודאי אפילו לבניו הקטנים ותלמידיו לא הותרה הרצועה להכותם שלא כדין על לא חמס בכפיהם, ואפילו אם יש צורך להכותם לא הותר להכותם מכה רבה מכת אכזרי על הראש ועל העין, מקום שיוכל לעשות מום ופיקוח נפש ח"ו, אלא יכם בנחת⁶⁵ על הרגלים בלי כעס, וזה כלל גדול כי טוב איש יכלכל דבריו במשפט במידה במשקל, זוהי דרך ישרה."

החכם שעיניו בראשו, בין אב ובין רב, ידע לכלכל מעשיו בתבונה בימי חייו, כך שלא ייזקק לבקש מחילה סמוך למותו. אב שכזה וגם רב שכזה, יעמיד לנגד עיניו, ואף יבקש ליישם, את 'דברו' של מרן הראי"ה קוק זצ"ל, בחזונו על "מורים חמושים בגבורה רוחנית, שאינם צריכים למקל חובלים".,⁶⁶ גם לו יצויר שאינם 'אסורים', "אינם צריכים"!