"ברכת המינים" (המאבק עם המינים לאור מסכת ברכות)

המאמר מתאר אמרות ותקנות במסכת ברכות בהם ניתן לראות עקבות מאבקם :ריצקת
של חכמים בכתות שקמו בימי בית שני. התקנה הבולטת היא ברכת המינים
המכוונת כנגד הנוצרים.

אמנם רצוי, שהאדם המתפלל אל קונו יחפש לו בעצמו ביטויים לדברי- שיחו עם אלוקיו. אך בגלל
השפעתם המזיקה של כתות המינים השונות הוכרחו החכמים להקפיד הקפדה יתירה על שמירת
:הקיתע אתיירבב רמאנ הנה .הנמזו הליפת ינינעב העובקה הרוצה

ברור, שהחומרא היתירה לחייב מיתה את העובר על עצת חכמים פירושו מאבק חריף עם
מתנגדים, אין הגמרא טורחת להסביר לנו באופן מפורט את שמותיהן המדוייקים של כתות
המינים השונות והיא מכלילה אותם ברובם תחת השם מין. הם מוגדרים באופן כללי. בתוספתא
סנהדרין פרק יג: "מינין משומדים, מוסרים, אפיקורסים שפורשין מדרכי צבור, שכפרו בתחיית
המתים . . . ושנתנו חתיתם בארץ-חיים ושפשטו ידיהם בזבול (= בית-המקדש)" ובסדר עולם
פ"ג מוסיף: "והאומרים אין תורה מן השמים".

כשהמינים היו מצויים די היה בסימן מבדיל זה של מין, היינו מין אדם השונה ממה שצריך להיות
יהודי רגיל. אולם עתה מעונינים אנו לדעת וללמוד – מטעמים עיוניים – פרטים רבים ככל האפשר
על מלחמות בתחום אמונות ודעות, שהיו לאבותינו בימי קדם.

נוסף על הכתות הידועות מן ההיסטוריה – צדוקים, איסיים, נוצרים וגנוסטיקאים, על שלוחותיהם
השונות – נתגלו זה מקרוב לעינינו כתביה של כת מסוימת שנקראה בשם: כת מדבר-יהודה. כת
זו נחקרת עתה באופן אינטנסיבי ע"י החוקרים בכל העולם. כמעט מדי יום ביומו נחשף חומר חדש
מן המערות. קשה עדיין, לקבוע מסמרות בזיהויה המדויק של כת מדבר-יהודה. רוב החוקרים
רואים בה אחת השלוחות של האיסיים, אם כי יש חוקרים המנסים לזהותם גם עם הצדוקים או
הפרושים. כולם מודים שהם בעלי עצמיות מיוחדת ושונים, בהרבה או במעט, מן הכתות שהיו
ידועות לנו עד כה. אני מצטרף לדעה, שכת מדבר- יהודה היא אחת ההסתעפויות משל האיסיים,
וכן שבכת זו נמצא בית-היוצר הרעיוני של הנצרות, הסתעפות הנצרות מבחינה רעיונית מתוך כת
זו עוררה התרגשות רבה בין החוקרים הנוצרים החוששים להפרכת המקוריות של שליחיהם.

נתחיל בעצם תקנת ברכת המינים ביבנה:

תקנה זו הותקנה בדור השני שלאחר החורבן בימי רבן גמליאל דיבנה, שזהו כבר סוף הדור
הרביעי לייסוד כת הנוצרים. ברכת המינים מורה שנשלם כבר תהליך הפירוד הסופי בין היהדות
והנצרות, ראשי היהדות מתיאשים מתשובתם של מינים פורשים אלה. כל כיתות המינים השונות
שקדמו לנוצרים, כמו הצדוקים והאיסיים, נשארו בקרב ישראל. אולם הנוצרים פרשו מכלל האומה
ופרקו מעליהם עול ואחריות כלל-ישראלית, האיסים והצדוקים השתתפו במלחמה נגד הרומיים,
אולם הנוצרים עזבו את ירושלים ולא ראו צורך לשתף עצמם במלחמה קשה נגד מלכות רומי
וטיטוס מחריב ירושלים, כת המינים הנוצרים שונה היתה משאר הכיתות הפורשות. נתחוללה בה
תמורה רבת תוצאות. פאולוס, האישיות הבולטת שבין מנהיגיה הראשונים, פנה אל הגויים והטיף
להם. הנצרות חרגה, איפוא, ממסגרתה הראשונה הפנים-יהודית. אולם במשך שלושת הדורות
הראשונים המשיכו המנהיגים העיקריים של הנצרות להיות יהודים או מצאצאי יהודים. מענין שגם
דרך המאבק שלהם עם האלילות היתה לפי דרכי הסברה יהודיים קדומים, שהאלילים הם "עץ
ואבן". אולם בדור הרביעי עברה ההנהגה באופן מכריע אל נוצרים מצאצאי נכרים. לאלה לא
היתה משיכה מיוחדת לילך לבית-כנסת יהודי. אלה החלו להסביר את הנצרות לפי דרכי ההסברה
של משכילי יוון ורומי. חל גם שינוי בדרכי המאבק עם האלילות. צאצאי עובדי אלילים אלה היטיבו
להכיר את נימוסי עכו"ם ולחמו באמונות עכו"ם בטענות שהאגדות המיתולוגיות האליליות הן
גסות. הם הכירו שטענת "עץ ואבן" איננה משכנעת, בידעם שיש "לעכו"ם" טכסים מאגיים,
המכניסים רוח אלוהים בתוך עץ ואבן, ולכן התקיפו את האמונה האלילית המיתולוגית.

בימי רבן גמליאל דיבנה חלה איפוא התמורה המכריעה בפרשת היחסים שבין היהדות והנצרות.
רוב רובם של היהודים-הנוצריים, אשר המשיכו עד זמנו של רבן גמליאל לבוא אל בתי-הכנסת
להתפלל יחד עם יהודים ולהתווכח אתם, הוכרחו להתרחק מכאן ואילך. הם לא יכלו לבוא ולהיות
נאלצים לקלל את עצמם. החכמים החמירו מאד בענין "ברכת המינים" וחשדו הרבה בכל מי
שטעה בה. המקורות ההלכיים העתיקים על דיני אמירת "ברכת המינים" אחוזים במציאות
היחסים היהודיים-נוצריים בימים ההם.

מן הצד השני לא היו עוד המנהיגים הנוצרים הבולטים מצאצאי נכרים וצאן מרעיתם מעונינים
בבית-הכנסת היהודי. הפירוד היה שלם להלכה ובמידה מכרעת גם למעשה, מעידות על כך גם
התעודות האפולגטיות הראשיות של הנצרות על יחסם אל היהדות, והן: אגרת בר-נבא (במחצית
הראשונה של המאה השניה): הוויכוח של טרטוליאנוס עם היהודי טרפון (בקירוב משנת ,)200
והכתבים של קיפריאן ואוריגינס (משנת 250בקירוב). האפולוגט הנוצרי הבולט מצאצאי נכרים
הפילוסוף יוסטין מן העיר שכם מתווכח עם טרפון (שרוצים לזהותו עם בן-דורו רבי טרפון). הוא
מזכיר כנראה את ברכת המינים באמרו: "אתם היהודים מקללים בבתי-כנסיותיכם את הנוצרים".
גם אפיפניוס מזכיר שהיהודים מקללים את הנוצרים ומנדים אותם שלוש פעמים ביום. הנוצרים
מקללים גם הם את היהודים ויש מהם שרואים את אמונת היהודים כמפעל השטן. הם רואים
עצמם כעליונים על היהודים ותובעים שלטון לכנסיתם הצעירה על כנסת ישראל העתיקה
בהסתמכם על הפסוק "ורב יעבור צעיר". קו אופייני שולט בכל כתבי הוויכוחים הנוצריים האמורים.
היהודים המופיעים כמתווכחים הם רק סטאטיסטים עלובים וטיפוסים "ספרותיים" בלבד. אין כאן
וויכוחים עם בעלי-אמונה חיה. הוגי הדעות הנוצרים הללו רחוקים כבר מהבנת היהדות ומידיעת
היהודים. הלך ונפסק המיסיון הנוצרי בין היהודים, שהיה רווח בדורות הראשונים. המיסיון הנוצרי
בין היהודים נתחדש רק בימי הביניים.

הנצרות הקדומה היתה משופעת בכיתות וביניהן אחת שנקראה בשם "אביונים". בני כת זו –
כולם מצאצאי יהודים – ביקשו לשמור מדת-מה של זיקה אל האומה היהודית, אך השפעתם
היתה מועטת והכת עברה מן העולם, "בית-דינו של רבן גמליאל ביבנה הכריע בתקנת ברכת
המינים הכרעה שתוצאתה גדולה בהיסטוריה – ביטולה של הנצרות היהודית" (גדליהו אלון).
מכאן ואילך מקללות שתי האמונות זו את זו ומיחסות האחת לשניה כל מיני פגמים דתיים
ומוסריים. חכמי-ישראל בקשו שלא לילך אצלם ולא להאזין לדבריהם ובכלל להתרחק מהם.
בזמן הראשון עוד הבחינו חכמי-ישראל בין הנוצרים לבין עכו"ם. רבי טרפון מרחיק לכת ואומר
"אקפח את בני שאם יבוא לידי (= ספרי מינים) שאני אשרוף אותם ואת האזכרות שבהן, שאפילו
אדם רודף אחריו להורגו נחש רץ להכישו נכנס לבית עבודה זרה ואינו נכנס לבתיהן של אלו.
שהללו מכירין וכופרין והללו אין מכירין וכופרין" (שבת קטז, א). רבי טרפון מכיר בכל זאת בהבדל
שבין הנוצרים לעובדי עבודה זרה. אולם לאחר מכן, כשרוב מאמיניה היו צאצאי עכו"ם, הלכה
הנצרות ונתפשרה עם פולחן הפסלים והשלימה עם פולחן תמונות קדושיה. היהדות הסיקה,
כנראה, מתופעה זו מסקנה הלכית וקבעה, שיש לנוצרים דין עובדי עבודה זרה.

לאחר תיאור הרקע ל"ברכת המינים" ותוצאותיה, נעיין במקורותינו במסכת ברכות, המשקפים את
התמונה היום-יומית של מאבק זה. מין נוצרי מתווכח עם ברוריה אשתו של רבי מאיר: אמר לה
ההוא מינא (== בדפוסים שלנו נדפס צדוקי, במקור היה כתוב מין, או נוצרי) לברוריה: כתיב "רני
עקרה לא ילדה משום דלא ילדה רני? אמרה ליה: שטיא שפיל לסיפיה דקרא דכתיב כי רבים בני
שוממה מבני בעולה אמר ה' אלא . . . רני כנסת-ישראל הדומה לאשה עקרה שלא ילדה בנים
לגיהינום כותייכו" (ברכות י, א). רבי יהושע בן-לוי רצה לקלל קללה נוספת מין נוצרי ו"הוה קא
מצער ליה טובא בקראי" (ברכות ז, א). היתה זו תופעה יום- יומית בדורות ההם שהנוצרים היו
נטפלים אל היהודים בפסוקים שונים וגוררים אותם לוויכוחים דתיים. גם בתקופה מאוחרת יותר
הירבה רבי אבהו להתווכח עם אנשי המרכז הנוצרי בקיסרין, וגם זה נזכר במסכת ברכות (י, א).
הצד היהודי השיב בדרך כלל בלעג עוקצני. עד כמה ביזה רבי ישמעאל (בן דורו של המתווכח
הגדול עם אומות העולם רבי יהושע בן חנניה,(חגיגה ה, ב) ) את המינים הנוצרים וזלזל בהם
אפשר לראות מאופן פתרון חלומותיו של אחד מהם (ברכות נו, ב).

הצדוקים כפרו בתחיית והמתים ונגדם תוקנה כנראה התקנה, שיהו אומרים מן העולם ועד העולם
(משנה אחרונה במסכת ברכות), מסופר במקורותינו ש"טינת המינים" הביאה לביטול אמירת
עשרת-הדברות בתפילת היום:

האיסיים זו כת מסתורית שמדברים עליה הרבה באחרונה, אך המקורות הברורים עליהם הם
מועטים. מכל מקום מספר עליהם יוסף בן-מתתיהו, שהיו כאילו קוראים בתפילתם לשמש שתעלה
(מלחמות ב, ח, ה). מסתבר שנגדם מכוונים דברי רבי יהודה בתוספתא ברכות, ז: המברך על
החמה הרי זו דרך אחרת, היינו דרך מינות.

אם מקללים סימן שיש סוטים מדרך הישרה. סוטים אלה הם – כאמור – אנשי כת מדבר-יהודה
(= תלמידי האיסיים?) שהיה להם סדר ברכות וסדר תפילה משלהם. אנשי הכת התפללו, כנראה,
רק פעמיים ביממה בדיוק עם חילופי המאורות כפי שנאמר באופן מודגש בכתביהם:

הביטוי "לעת מצויו של יום" מתפרש ע"י חלק מן המפרשים כמכוון לתפילת מנחה. סבורני, שבגלל
ההתנגדות לכת מינים זו הקפידו חכמים על הקדמת תפילת מנחה, שלא תהיה סמוכה כל כך
.ברעב שמשה תאיבל

אנו זוכרים גם את ההתרגשות שעוררה השאלה אם תפילת ערבית היא חובה או רשות. זה היה
ציר עיקרי בוויכוחים הקשים בין רבי יהושע ורבן גמליאל במאורעות של "בו ביום" ברכות כז-כח
(משנה ידים ד, ד) והדבר נרמז כנראה גם בברייתא העתיקה שהזכרנו לעיל ש"העובר על דברי
חכמים חייב מיתה", שבאה להדגיש "לאפוקי ממאן דאמר תפילת ערבית רשות". מסתבר, שהיו
מינים שלא קיבלו דעת חכמים על שלוש תפילות ביום, ונטוש היה מאבק קשה אתם, אשר נתן
אותותיו גם בוויכוחים חריפים בין חכמי ישראל הפרושים.

במיוחד מפליאה הזכרת זוג המלים "האומר מודים מודים משתקים אותו" (לג, ב), שמצאנו
דוגמתם במגילת ההודיות:

מנהיגי כת מדבר-יהודה האמינו, שזכו לדרגה מסויימת של נבואה. מהם ירשו אמונה זו הנוצרים
שטענו לחידוש הנבואה. בעקבות הנצרות התפרצו להקות נביאים וחולמי חלומות. היו בתוכם
נקלים מאד, כגון נביא נוצרי שבא ואמר: כה אמר הרוח הקודש: ערכו לפני שולחן. דעת חכמים
לא היתה נוחה ממי שהתימר להיות נביא. ואולי יש כאן פשר לדברי התמיהה של חכמים לרבי
חנינא בן דוסא: אמרו לו וכי נביא אתה (ברכות לד, ב).

במסכת ברכות מסופר שהחכמים ראו לנכון לאור המציאות לבטל את טבילת עזרא (כב, ב).
היו כנראה זרמים שלא השלימו עם הצורך להקל בחומרה זו, שרוב הצבור לא היה יכול לעמוד
בה. האיסיים (ואולי גם כת מדבר יהודה) נהגו בכלל במידה מרובה של פרישות מחיי אישות,
אולם, הם הרבו בטבילות. הבריכות (= מקומות הטבילה) שנמצאו בחורבת קומראן – מרכז
כת מדבר-יהודה – מעוררות את השאלה על אפשרות זיהויים עם אחת השלוחות של "טובלי
שחרית" (תוספתא סוף מסכת ידים).

במסכת ברכות נזכרו בפירוט רב הלכות ומנהגים של בית-כסא (כג ועוד). יודעים אנו מתוך התאור
של יוסף בן מתתיהו על האיסיים (מלחמות ב, ח, ט) ולפי מגילת מלחמת בני-אור בבני-חושך
של כת מדבר-יהודה, שאנשי הכתות הללו השתדלו לקיים במקומות מושבם כפשוטו את החוק
הארכאי שבתורה בקשר למחנה מלחמה: "ויד תהיה לך מחוץ למחנה" (דברים כג, יג). יתכן
שיש בהלכות בית-כסא משום נימה של ניגוד לאנשי הכתות הללו, שיכלו לקיים מצוה זו פשוטה
כמשמעה בגלל התגוררותם במדבר. יש גם מקום לעיון בשווה ובמיוחד שבין הלכות ביצוע הפת
והסעודה שבמסכת ברכות לבין מנהגי הסעודה של כת מדבר- יהודה.

ידידי הד"ר יהושע ברנד עומד במפורט על תקנת הזכרת שם שמים שבמשנה האחרונה במסכת
ברכות, שבאה לבטל קלקלת המינים וכן על דרך אחרת (= דרך המינות) שבפתיחת הברכה ביו"ד
ה"א וחתימתה באל"ף למ"ד, הנזכרת בתוספתא סוף ברכות ובירושלמי שם.

יניינעב תוירוקמ לש עפש הפ-לעבש הרותה לש הנושארה תכסמב שיש וז הריקסב אופיא וניאר
אמונות ודעות אשר חכמי ישראל נאבקו בהם עם כיתות פורשות. נעיין אם ירצה השם בכינוס
הארצי השני לתורה שבע"פ במקורות חז"ל בסדר מועד על ענינים יסודיים בהלכות שבת וחגים
אשר גם בהם חלקו חכמים על דרך המינים.