עם ישראל חלוץ הוא בשדה החינוך, ראש וראשון בייסוד בתי אולפנא לחינוך הבנים. כזו ששנינו (ב"ב כ"א, א):
"שבא יהושע בן גמלא ותיקן שיהא מושיבין מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר".
וכן הלכה פסוקה (רמב"ם הלכות ת"ת ב, א ; שו"ע יו"ד רמ"ה, ז):
"מושיבין מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה ובכל פלך ופלך ובכל עיר ועיר. וכל עיר שאין בה מלמד ואין בה תינוקות של בית רבן, מחרימין את אנשי העיר עד שמושיבין מלמדי תנוקות. ואם לא הושיבו, מחרימים ומחריבין העיר. שאין העולם מתקיים אלא בהבל פיהם של תינוקות של בית רבם".
וכן קבלו וקיימו בכל הדורות בכל אתר ואתר שישראל יושבים, דרים או נחתים שם, להיות מושיבים מלמדי תינוקות ללמד את בניהם תורה ומצוות, כדי לקיים מה שכתוב (דברים י"א, י"ט) "ולמדתם אתם את בניכם". ובכל דור ודור היו הורים יהודים רבים וכן שלמים אשר חשכו פרוסת לחמם מפיהם כדי שיהא סיפק בידם לשלם שכר לימוד למלמד תינוקות שילמד את בניהם תורה. והגם שגמרנו בגמרא (נזיר כ"ט, א): "איש חייב לחנך בנו במצוות ואין האשה חייבת לחנך את בנה". ופסקו כן (הרמ"א בשם הגהות מיימוניות יו"ד רמו, ו) להלכה: "אשה אינה חייבת ללמד את בנה תורה". מכל מקום למעשה היו בכל הדורות הנשים דואגות לא פחות ואף יותר מאנשים לחינוך בניהם לתורה. אמהות צדקניות, כל אם בישראל, הייתה מוסרת נפשה שיזכה בנה ללמוד תורה. עד שאמרו (ברכות י"ז, א): "נשים במה זכיין? באקרויי בנייהו לבי כנישתא", פירש רש"י: "תינוקות של בית רבן היו רגילין להיות למדין לפני רבן בבית הכנסת". כיוצא בזה (סוטה כ"א , י"א): "באגרא דמקריין ומתניין בנייהו", ופירש רש"י: "שטורחות על בניהן להביאם לבית הספר לקרוא מקרא ולשנות משנה". וכך אנו לומדים במקור קדום (פסק"ר פיסקה מ"ד, ח) "הייתה פנינה משכמת ואומרת לחנה: חנה, אין את עומדת ומרחצת פניהם של בניך? כדי שילכו לבית הספר ובשש שעות הייתה אומרת לה: חנה, אין את עומדת ומקבלת בניך שבאו מבית הספר"?
על הכתוב (שמות י"ט, ג): "כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל" אמרו חז"ל (מכילתא שם: שמו"ר כ"ח, ב): "כה תאמר לבית יעקב" – אלו הנשים; "ותגיד לבני ישראל" – אלו האנשים. למה לנשים תחילה? שהן מזדרזות במצוות, וכדי שיהיו מנהיגות בניהן לתורה". וכתב רבינו יונה מגרונדי באגרת התשובה (ראש "הדרוש השלישי"):
"כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל. בשעה שניתנה תורה נצטווה משה רבנו, עליו השלום, לאמר תחילה לבית יעקב – והן הנשים, שיאמר להן ראשי פרקים ודברים קצרים שהן משיגות להבין. ולמה נצטווה לדבר עם הנשים תחילה? מפני שהן שולחות בניהן לבית הספר, ומשימין עיניהן על בניהן ומרחמין עליהם בבואם מבית הספר ומושכים לבם בדברים טובים שיהא חפצם בתורה, ושומרים אותם שלא יבטלו מן התורה, ומלמדין אותם יראת חטא בילדותם, שנאמר (משלי כ"ב, ו): "חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנו". ונמצא לפי זה הנשים הצנועות מסבבות התורה והיראה. ועל כן יכולות הנשים הצנועות למלט את נפש בעליהן. בבוא בעליהן איש איש ממלאכתו אשר עושים והם יגעים ועייפים ואינם זוכרים לתת חלק לתורה מיגיעם וממחשבות לבם, חיוב על הנשים להזכיר; לפתוח ספר אחד ולעסוק בדברי תורה, ואל ישעו בדברים בטלים. כי עונש ביטול תורה גדול מכל עבירות שבתורה. גם יזכירו לבעליהן להביט באגרת התשובה אשר חברנו ויודיעו להם ולבניהם, דברי האגרת ההיא, כי בהם יזכו לחיי העולם הבא".
וכן אחד מראשוני האחרונים. הרב ר' אברהם גבישון (נפטר שס"ה) ציין בספרו "עומר השכחה":
"מה דכתיב (משלי י"ד, א): "חכמות נשים בנתה ביתה" – כמו שאנו רואים היום שכמה נשים פורעות על בניהן לתלמוד תורה, ומזהירות אותם להשכים לבית הכנסת ולהעריב, ואביהם כל רוח אין בקרבו"…
כללם של דברים, יותר משהיה האב טורח ומשלם שכר-לימוד למלמד המלמד את בניו תלמוד תורה, האם טורחת בהם לרחצם ולנקותם, להלבישם ולהנעילם, להאכילם ולהשקותם לתכן את רוחם להכשיר ולהכין את לבותם להקשיב וללמוד, מוליכתם לבית הספר ומביאתם ממנו. בהיות האשה מחוננת מטבע ברייתה בבינה יתירה לחינוך ובתכונות פדגוגיות להתחבב על ילדי טיפוחיה, להשפיע עליהם מטוב לבה ולהאציל עליהם מרוח אמונתה ותמימותה, ערכים נעלים ושאיפות מהוגנות לתרבות טובה.
בניהם ולא בנותיהם
אולם עד כמה שלא יראה הדבר זר ומוזר ביותר, הרי עובדה היסטורית היא, על כל פנים, שבה במידה שעמלו אבותינו ופעלו רבות וגדולות למען חינוך הבנים, לא עשו אלא מעט מזעיר, כמעט ולא כלום, בשטח חינוך הבנות.
עד כדי כך שאחד הפייטנים הקדמונים טבע מטבע (בזמר "מה ידידות מנוחתך" ליל שבת): "ולשדך הבנות ותינוק ללמדו ספר" . תינוק אין תינוקת לא, ויסודו בתלמוד ערוך (שבת ק"נ, א): "ותנא דבי מנשה: משדכין על התינוקות לארס בשבת, ועל התינוק ללמדו ספר וללמדו אומנות".
מה ראו הדורות על ככה, לעשות שדה הפקר חינוך בנות ישראל, ומה טעם יש בהזנחה זו? הלא עקרת הבית היא עיקר הבית. לאישיותה של הבת-האם יש השפעה עצומה על אושיות בניין הבית, והיא עמוד התווך שלו לעצב דמותם העתידה של הילדים הגדלים בה.
אמנם, משנה מפורשת שנינו (סוטה ג, ד): "רבי אליעזר אומר: כל המלמד את בתו תורה, כאילו מלמדה תיפלות". והגם שחולק עליו בן-עזאי בזה, ואומר, אדרבה: "חייב אדם ללמד את בתו תורה" מכל מקום, כבר קבעו בעלי תריסין, פוסקי הלכות בישראל (רמב"ם הלכות ת"ת א, יג; המחבר שו"ע יו"ד רמ"ו, ו):
"ואף על פי שיש לה לאשה הלומדת תורה – שכר, צוו חז"ל, שלא ילמוד אדם את בתו תורה מפני שרוב הנשים אין דעתן מכוונות להתלמד, אלא הן מוציאות דברי תורה לדברי הבאי לפי עניות דעתן; אמרו חכמים: כל המלמד את בתו תורה, כאילו מלמדה תיפלות".
אמנם, ראיתי לאחד המחברים, מאשכנז (ר' יצחק וצלר-תקט, ר"ש אסף במקורות לתולדות החינוך ח"ה עמ' קי"ז-קי"ח) האומר:
"אבל אין לומדים אלה יודעים פירוש המלה "תפלות"; תפל זהו דבר בלי טעם, או דבר שאין לו קיום. וכך הוא המלמד את בתו תורה, מפני שהאשה היא יציר חלש ואין לה כח כאיש, ללמוד תורה המתשת כוחו של אדם. אבל איסור אין כאן".
ולכאורה אפשר להביא ראיה לפירושו של חכם זה ממשמעות לשון המשנה, שאין רבי אליעזר משתמש בה בלשון אסור לאדם ללמד את בתו תורה, בה בשעה שהבר-פלוגתא שלו בן-עזאי אומר ברורות, לא רק מותר אלא אף חייב אדם ללמד את בתו תורה.
מכל מקום, אין הפירוש האמור יכול להתקבל, שהרי גילה רבי אליעזר את דעתו זאת הלכה למעשה במעשה רב המסופר בשני התלמודים, בבבלי ובירושלמי. בגמרא דילן מסופר (יומא ס"ו , ב):
"שאלה אשה חכמה את רבי אליעזר: מאחר שבמעשה העגל שוין (היו כל עובדיו), מפני-מה אין מיתתן שוה? (שהיו בו שלוש מיתות: מיתת סייף, מיתת הדרוקן, מיתת מגפה), אמר לה: אין חכמה לאישה אלא בפלך, וכן הוא אומר (שמות ל"ה, כ"ה): "וכל אישה חכמת לב בידיה טוו".
היינו, שלא רצה רבי אליעזר להשיב לאשה על שאלתה אלא דחה אותה בדברים בעלמא, כי הלך בשיטתו שאין מלמדים דברי תורה לנשים. ובירושלמי הדברים ברורים יותר, שם נאמר (סוטה פ"ג ה"ג):
"מטרונה (יהודית עשירה וחכמה) שאלה את רבי אליעזר: "מפני-מה חטאה אחת במעשה העגל והן מתים בה שלוש מיתות? אמר לה: אין חכמתה של אשה אלא בפילכה שנאמר (שמות ל"ה, כ"ה): 'וכל אשה חכמת לב בידיה טוו'. אמר לו הורקנוס בנו: בשביל שלא להשיבה דבר אחד מן התורה, אובדת ממנו שלוש מאות כור מעשר בכל שנה? אמר לו: ישרפו דברי תורה ואל ימסרו לנשים".
הרי שרבי אליעזר כל כך החמיר באיסור זה של לימוד תורה לנשים, עד שוויתר על התרומה הגדולה של "שלוש מאות כור" שהיתה אותה מטרונה נדיבה מפרישה מדי שנה בשנה ללומדי תורה בישיבתו ובלבד שלא לומר לה דבר אחד מן התורה, ולא עוד אלא שהתבטא חמורות: "ישרפו דברי תורה ואל ימסרו לנשים". הרי ברור ומפורש, כי "תיפלות" ששנה רבי אליעזר במשנתו, אין פירושה דבר תפל, כפירושו של החכם הנ"ל, אלא "כל המלמד את בתו תורה כאילו מלמדה תיפלות", היינו תיפלות ממש.
מכל מקום, האיסור ללמד לבת תורה, אינו איסור כולל אלא יש בכלל זה כמה יוצאים מן הכלל, ואלה הם:
א. "תורה", שאמר רבי אליעזר שאסור ללמדה לבת היינו דווקא תורה שבעל-פה, אבל מקרא, מותר ללמדה.
ב. דינים הנצרכים לאשה, היינו במצוות ששייכות גם לנשים, חייב ללמדן ולחנכן בהם בעודן קטנות, בשביל להרגילן במצוות.
ג. אף זו, תורה שבעל-פה שצוו חז"ל שלא ללמדה לבת, היינו דווקא עומק הבנת סוגיות הש"ס, טעמי המצוות וסודות התורה, שעלולה היא להוציא תורה זו לדברי הבאי בדעת קלה. אבל דינים ומנהגים, כל שהם נוהגים בחיים ואינם הילכתא למשיחא, מותר ללמד לבת, למען תדע איך להתנהג בבית אביה ובבית בעלה, ואיך לגדל בניה לתורה ולמצוות.
ד. אף טעמי המצוות, סוגיות הש"ס לעומקן ולרוחבן ויסודות התורה, אסור רק ללמדן. אבל אם הבת האשה, רחבת לב, חכמה ומבינה ולומדת בעצמה, יש לה שכר לימוד תורה, אף על פי שאין עליה חיוב לימוד תורה, כי אם במצוות ודינים הנצרכים לה. ולהלן יתבארו הדברים ממקורותיהם אחד לאחד.
תורה שבכתב ושבעל פה
רבי אליעזר סתם דבריו ואמר: "כל המלמד את בתו תורה, כאילו מלמדה תפלות". מאי תורה? הפוסקים פסקו (רמב"ם, הלכות תלמוד-תורה א, י"ג; וממנו מרן המחבר בשו"ע יו"ד רמ"ו, ה): במה דברים אמורים בתורה שבעל פה, אבל בתורה שבכתב, לא ילמד אותה לכתחילה, ואם למדה אינו כמלמדה תיפלות".
כבר הלכו נמושות, כמה ראשונים, וכמה אחרונים שלא ראו בזה את דברי הראשונים, וגילו מקורו של דין זה בסתם משנה, בה שנינו (נדרים ד, ב). "המודר הנאה מחבריו… מלמדו מדרש, הלכות ואגדות, אבל לא ילמדנו מקרא. אבל מלמד הוא את בניו ואת בנותיו מקרא". מכאן, שמותר ללמד תורה שבכתב, מקרא, לבנות.
ברם, עדיין צריכים אנו לדעת מנין שאב הרמב"ם את הדין להבדיל בלימוד מקרא בין לכתחילה לבדיעבד, שאומר "לא ילמד אותה לכתחילה, ואם למדה אינו כמלמדה תפלות". הלא המשנה בנדרים אינה מבדילה בין לכתחילה לבין בדיעבד, ומשמעותה אף לכתחילה. זאת ועוד, כבר חפשו ומצאו גרסנים, שבכמה נוסחאות מן המשנה הנ"ל הושמטו לגמרי המלים "ואת בנותיו".
לפיכך יש לראות משרים שמקורו של דין הרמב"ם בדבריו של רבי אליעזר עצמו בסיפור הנ"ל. שכן בה בשעה שרבי אליעזר לא רצה בשום אופן למסור לאשה השואלת דבר אחד מן התורה שבעל פה, ולא התחשב עם "שלוש מאות כור מעשר לשנה" שהיא מכניסה ללומדי תורה בבית המדרש, ואפילו התבטא חמורות "ישרפו דברי תורה ולא ימסרו לנשים", באותה שעה גופה אמר לה: "אין חכמה לאשה אלא בפלך, ככתוב וכל אשה חכמת לב בידיה טוו", הרי שאמר לה פסוק אחד מן התורה. אמור מכאן, שמותר ללמדה מקרא. ברם, רק בדיעבד, כבנידון דרבי אליעזר, שהאשה באה ושאלה והיה צריך להשיב לה, אבל לכתחילה גם מקרא לא ילמדה, שכן לא פליג רבי אליעזר במשנה בין לכתחילה לבדיעבד, אלא שנה סתם "כל המלמד את בתו תורה, כאילו מלמדה תפלות".
מכן מקום, יתכן שמקור הדין של הרמב"ם במשנה דנדרים הנ"ל, לפי הגירסה "אבל מלמד הוא את בניו ואת בנותיו מקרא", אלא שהרמב"ם פוסק כרבי יהושע, שאומר (במשנה דסוטה הנ"ל): "רוצה אשה בקב ותיפלות מתשעה קבין של פרישות", ומשום כך (פירוש רש"י ותוספות שאנץ שם): "אין טוב שתלמד תורה". נמצא שרבי יהושע הוא מכריע בין שתי הדעות: של רבי עזאי האומר: "חייב אדם ללמד בתו תורה". לפיכך פוסק הרמב"ם הלכה כמותו ומחלק בין לכתחילה ובין דיעבד, אפילו בתורה שבכתב.
וראה תוספות (סוטה שם ד"ה "בן עזאי"): שלפיהן גם רבי אלעזר בן עזריה הדורש (חגיגה ג, א): 'הקהל את העם האנשים והנשים והטף' (דברים ל"א, י"ב); אנשים באים ללמוד; נשים לשמוע" חולק אף הוא על בן-עזאי, ו"נשים לשמוע", פירושו: רק לשמוע המצווה, כדי שידעו לקים המצווה, אבל לא ללמוד תורה. והשווה ביאור הגר"א (יו"ד רמ"ו, וכ', אות כ"ד). וראה ט"ז (שם סק"ד) שכותב:
"אבל תורה שבכתב לא ילמד אותה לכתחילה וכו': "בטור כתוב איפכא, וכתב בית-יוסף שט"ס יש שם, והעיקר כמי שכתב כאן והוא נכון בטעמו, דמצינו בפרשת המלך "הקהל את האנשים והנשים", והמלך היה לומד ספר משנה תורה. ויש להקשות, אם כן, אפילו לכתחילה שרי, כמו התם? נראה לי, דהתם לא דרש המלך כי אם פשוטי הדברים וזה באמת מותר אף לדידן, כמו שהוא המנהג בכל יום מה שאין כן בלימוד פירושי דברי תורה דרך התחכמות והבנה, אסרו לכתחילה".
על כל פנים, מצינו ששלושה גדולי עולם, רבי אליעזר ורבי יהושע ורבי אלעזר בן עזריה, כולם אסרו לאדם ללמד את בתו תורה.
דינים השייכים לאשה
אולם, כל עצמו ועיצומו של דין זה כולו מוקשה הוא, מדרכה של תורה וממציאות החיים. וכמו ששאלו חז"ל בכמה מקומות: "אטו גברי בעי חיי נשי לא בעי חיי? והלא הם אמרו (ב"ק ט"ו, א): "השווה הכתוב אשה לאיש לכל דינין שבתורה".
נמצא, שנשים חייבות, מושבעות ועומדות לשמור כל מצוות "לא תעשה" שבתורה, כמו האיש. וכן, מלבד שלש המצוות המיוחדות לנשים, הרי נשים חייבות גם בכל "מצות עשה" שלא הזמן גרמא, כגון קריאת-שמע ותפילה, וברכת-המזון ומזוזה וכל כיוצא בהנה.
מצוות רבות, גדולות ונכבדות, הטעונות לימוד גדול, שקוד ומסודר. ואמרו חז"ל (מסכת סופרים י"ח, ד): "חייבת אשה בשמיעת קריאת התורה". ופסק מרן המחבר בבית-יוסף (טור או"ח סימן מ"ז) וכן בשלחן-ערוך (שם סעיף ד): "נשים מברכות ברכות התורה" ("אשר קדשנו במצוותיו וצוונו לעסוק בדברי תורה"). והטעם (שם): "דהא חייבות ללמוד דינים שלהן". ומצינו לגדולי התורה, דוברי ודברי היהדות בדורותיהם, שהיו מעירים ומעוררים, דורשים ומזהירים על חינוך הבנות כעל חינוך הבנים, כגון מה שכתב ר' יהודה החסיד (ספר חסידים סימן שי"ג, מהד' מק"נ סימן תתל"ה):
"חייב אדם ללמד לבנותיו המצוות, כגון פסקי הלכות. ומה שאמרו שהמלמד לבתו תורה כאילו מלמדה תפילות, זהו עומק התלמוד וטעמי המצוות וסודי התורה, אותן אין מלמדין לאשה ולקטן. אבל הלכות מצוות ילמד לה. שאם לא תדע הלכות שבת, איך תשמור שבת? וכן כל מצוות, כדי לעשות להזהר במצוות. שהרי בימי חזקיה מלך יהודה, אנשים ונשים גדולים וקטנים ידעו אפילו טהרות וקדשים. וזהו: 'הקהל את העם האנשים והנשים והטף' (דברים ל"א" י"ב) וזהו: "אתם נצבים היום כולכם לפני ה' אלוקיכם ראשיכם שבטיכם זקניהם ושוטריכם כל איש ישראל: טפכם נשיכם וגרך אשר בקרב מחניך. מחוטב עציך עד שואב מימיך' (שם כ"ט, ט-י). כדי שידעו (אפילו) עבדים ושפחות פסקי המצוות, מה לעשות ומה שלא לעשות. אבל לא יתכן לבחור ללמוד לבנות ואפילו האב עומד שם לשמור… אלא האב ילמדו בתו ואשתו והשונמית הולכת ושומעת הדרשה מפי אלישע, שהרי אמר: 'מדוע את הולכת אליו היום לא חודש ולא שבת'? (מל"ב ד, כ"ג) מכלל דבשבת וחודש הולכות. ומה שאמרו בסוטה, זכות תולה במים המרים אילו זכות תורה, זוהי עומק ההלכה, אין להן זכות עסק בתורה, רק שידעו המצוות, אבל בעומק הלכה ולפלפול אינן מחויבות, ומצוות שאינן מחויבות לקיימן לא נצטוו ללמוד. אבל מצוות שנצטוו צריכים ללמוד לדעת, באיזו לשון שידעו בו. אבל האיש מצווה למוד בלשון הקודש, וחייב ללמוד אפילו תורת כהנים וסדר קדשים (שאינם אלא הילכתא למשיחא) וזהו (שמות י"ט, ג): 'כה תאמר לבית יעקב – לנשים אמירה בלשון רכה לומר, ולאנשים הפלפול".
וחוזר בעל ספר חסידים ומזהיר על חינוך הבת (שם מהד' מק"נ סימן תתתש"ב):
"מצווה ללמד לה ענין המצוות וענין איסור והיתר. רק טעמי המצוות לא, שאם לא ידעו דברי תורה איך יתרו לנשים? ואיך ידעה דבורה ששפטה ישראל כדכתיב (שופטים ד, ד): 'היא שפטה את ישראל'? אלא דברי תורה מלמדין להן שידעו מה לעשות".
אמנם, גם הפוסקים הסיקו להלכה (שו"ע יו"ד רמ"ו, ו): "חייבת האשה ללמוד דינים השייכים לאשה". אלא מדברי ספר החסידים אנו רואים שכל מכלול הדינים והמנהגים הנוהגים למעשה בחיים של איש ישראל, הם גם שייכים לאשה, כמו שאומר רבי יהודה החסיד: הלכות שבת, ודיני איסור והיתר, שכן "אם לא הלכות שבת היאיך תשמור שבת"? ושאם לא תדע דיני איסור והיתר היאיך תנהל מטבח כשר? ואם לא תדע דיני היהדות ועיקריה כולם, היאיך תנהל משק בית יהודי? ומה שאמרו חז"ל המלמד את בתו תורה, כאילו מלמדה תיפלות, זהו רק "עומק התלמוד וטעמי המצוות וסודי התורה", וראיות לכך מביא בעל ספר חסידים, א) ממצוות "הקהל" שנאמר בה: "הקהל את העם האנשים והנשים". ב) מאתם נצבים היום כולכם… "כל איש ישראל, טפכם נשיכם". ג) שהשונמית הולכת ושומעת הדרשה מפי אלישע. ד) מדבורה שידעה לשפוט את ישראל.
אולם בתקופה יותר מאוחרת דוחה המהרי"ל (ר' יעקב הלוי מולין, גדול הדורות באשכנז, ק"כ- קפ"ז) בתשובותיו, את הראיות שהביא בעל ספר חסידים, להתיר ללמד את הבנות את כל הדינים של המצוות, שלדעתו, יכולה האשה ללמוד בעצמה, במסורת האם ובית אבא, את כל מה שהיא צריכה לדעת מן הדינים והמנהגים, כדי שתהא אשה כשרה וצנועה כדת.
חינוך עצמי
כתב המהרי"ל (ר' יעקב הלוי מולין, אשכנז ק"כ-קפ"ז) תשובותיו (סימן קצ"ט):
"וללמוד לנשים, אף על פי שצריכות לקיים כל לא-תעשה, ועשה נמי שלא הזמן גרמא, מכל מקום אין ללומדה, דהוי כמלמדה תיפלות. כדאיתא בסוטה, פרק היה נוטל (כ"א, ב ) ויליף ליה מ'אני חכמה שכנתי ערמה' (משלי ח, י"ב); כיון שנכנסה חכמה בלבו של אדם נכנסה בו ערמומית. וכן פירש רש"י ז"ל, מתוך כך תעשה דברים (אשר לא יעשו) בהצנע. וחיישינן שמא תבוא לידי קלקול (האשה אם תלמד תורה) לפי שדעתן קלות. ואפילו כי היא מצוה, קרינן בה, 'עת לעשות לה' הפרו תורתך' (תהלים קי"ט, קכ"ז). דיצא שכרו בהפסדו, דדי על פי קבלה (שיקבלו הנשים המצוות מפי הוריהם) השרשים והכללות, וכשיסתפקו (בשאלה מן השאלות) ישאלו למורה. כאשר אנו רואים בדורנו שבקיאות הרבה בדיני מליחה והדחה וניקור גיד (הנשה) והלכות נדה וכיוצא זה והכל על פי קבלה מחוץ".
כלומר, אף על פי שלא ניתן חינוך לבנות בתורה, מפני האיסור, הרי הן בקיאות מעצמן בהרבה דינים ויודעות היטב היאך להתנהג הלכה למעשה, כי לומדות כל זאת בתוך הבית, מאמא ומאבא. והא ראיה, ממשיך המהרי"ל וכותב (בתשובה הנ"ל):
"בימי חזקיה שהיה טומאה וטהרה נוהג, והוא בכל העם, היו בקיאות בהן. ומייתי ראיה (הגמרא בסנהדרין צ"ד, ב) שהיה (חזקיה) מרביץ תורה בישראל, כי אלולא שהיתה הרבצת תורה באנשים, מנא להן לנשים, לעמי הארץ ולתינוקות לידע כל זאת? וכן צריך לומר, דהא קאמר נמי תינוק ותינוקות, וכי סליק אדעתן שלמדו כל זאת? אלא על פי קבלת אביהם שהיו בקיאים וגדולים בתורה, הכי נמי נשים". כבר הבאנו למעלה פסק הרמב"ם (הל' ת"ת א, י"ג)
"שיש לה לאשה הלומדת תורה שכר".
וכן פסק המחבר בשולחן ערוך (יו"ד רמ"ו, א):
"אשה שלמדה תורה יש לה שכר, אבל לא כשכר האיש, מפני שאינה מצווה ועושה".
והדברים אמורים לעניין דברי תורה סתם, טעמי המצוות, חידושים וביאורים בסוגיות שאינן נצרכות לנשים. שכן כתב הרמב"ם בפירוש המשנה (דסוטה הנ"ל) וזו לשונו:
"יש לה זכות תורה, ואף על פי שהיא אינה מצווה בכך, לפי שאין מצות תלמוד תורה אלא על האנשים שנאמר (דברים י"א, י"ט): 'ולמדתם אותם את בניכם' – בניכם ולא בנותיכם", ומקורו בתלמוד (קידושין כ"ט, ב): 'את בניכם' – בניכם ולא בנותיכם".
היינו שאין חיוב ללמד לבנות תורה, אבל אם לומדת בעצמה, שפיר דמי ויישר כחה וחילה, שיש לה שכר על הלימוד.
וכל זה אמור אלא בסתם לימוד תורה, כלומר, פלפולא דאורייתא בעמקות וחריפות בסוגיות הש"ס שאינן נפקא מינה לדינא להלכה למעשה, שאין זה עניין לאשה, בכגון דא אמרו "כל המלמד את בתו תורה כאילו מלמדה תיפלות, אלא אם כן היא חכמה ומבינה מדעתה ללמוד בעצמה, אז יש לה שכר על לימוד זה, כמי שאינה מצווה ועושה, אבל עיקרי האמונה, שורשי היהדות ויסודותיה, היינו הלכות יסוד למען דעת לשמור ולעשות ולקיים את מצוות התורה, באלה מצווה וחובה לחנך בהם את הבנות כמו את הבנים. כזו ששנינו משנה ערוכה (יומא פ"ב, א):
"התינוקות אין מענין אותן ביום-הכפורים. אבל מחנכין אותן לפני שנה ולפני שנתיים, בשביל שיהיו רגילין במצוות".
ופירש רש"י:
"מחנכין אותן לשעות לפני שנה שהיא סמוכה לפרקן; פירקן הוי: בת שלוש עשרה לנקבה וארבע עשרה לזכר".
וכן הזהיר רבינו יונה מגירונדי (חי בסוף האלף החמישי) בספר היראה שלו על חנוך הבנות לאמר:
"ילמד לבנותיך הלכות נדה וחלה איסור והיתר דברים הנוהגים בהן, פן יאכילוך דבר אסור או לבני ביתן",
וכן כתב הרב "מגן-אברהם" (שו"ע או"ח סי' מג סק"א):
"חייב אדם לחנך את הבת כמו את הבן".
ואפשר שזוהי גם כוונת הרמב"ם בפירוש המשנה דסוטה הנ"ל שמסיים שם בזו הלשון: "
וכבר אמרתי פעמים רבות, כשיש מחלוקת בין החכמים בסברת אמונה, אין תכליתו מעשה מן המעשים, שאין אומרים שם הלכה כפלוני, ואין הלכה כבן-עזאי, היינו שאומר "חייב אדם ללמוד בתו תורה", היינו כל תורה, גם מה שלא מצטרך לה, אלא טעמי המצוות וסודות התורה, זה אסור ללמדה, אבל יכולה ללמוד בעצמה, ויש לה גם שכר על לימוד תורה כלשהי".
מקילין מן המקילין
יתר על כן, אפילו ידיעת הכתב, שלפי דעת חז"ל היא אחת מן הדברים היסודיים שתלמיד חכם חייב לדעת אותם, כתב הרב אליעזר פאפו בספרו "פלא יועץ", צריך ללמד גם לבת, וזו לשונו (שם ערך חנוך):
"גם על הבנות רמיא חיובא לחנך ולהרגילן בכל מלאכות ובכל שלימות ובכל מדות טובות… ועל אביה ואמה לחנכה ולהרגילה בברכות ובתפילות… וכל דינים ומצוות השם שתהא מלומדה… טוב לגבר שילמד גם את בתו מלאכת הכתיבה… שמלאכת הכתיבה צריכה רבה והיא דבר השוה לכל נפש".
כלומר, דבר נחוץ היא ידיעת הכתיבה לכל אדם באשר הוא אדם.
וראה מסכת סופרים (י"ח, ו):
"ביום שהושיבו את רבי אליעזר בן עזריה בישיבה, פתח ואמר: "אתם נצבים היום כולכם טפכם נשיכם' (דברים כ"ט, ט): אנשים באים לשמוע, נשים כדי לקבל שכר פסיעות, טף למה בא? כדי שכר למביאיהן, – מכאן נהגו בנות ישראל קטנות לבוא לבתי כנסיות, כדי ליתן שכר למביאיהן, והן לקבל שכר".
מחמירין מן המחמירין
ויש מגדולי ישראל שכל כך החמירו בדין זה של איסור ללמד תורה לנשים, עד שכתב הרב בעל שאגת-אריה (אשכנז-ליטא תנ"ה-תקמ"ה) בספרו טורי-אבן לחגיגה י"ג, א:
"על הא שאמרו שם חז"ל "אסור למסור דברי תורה לעכו"ם, זה דווקא לקבוע עמהם לימוד בתורה, אבל אם שואלים שאלה מותר להשיבם, דהרי מצינו שחכמי ישראל השיבו בכל מקום לשאלות שנשאלו מגדולי האומות בדברי תורה. אבל בעניין לימוד תורה לנשים ראינו דאין חילוק, ואפילו להשיב על שאלתן בדברי תורה אסור. דהרי רבי אליעזר לא רצה להשיב למטרונה ההיא על השאלה אשר הציעה לפניו בדברי תורה. וראה חידושי מהר"צ חיות (לסוטה כ"א, ב) שמביא דברי הטורי אבן הנ"ל ומסיים: "וצריך לומר, דווקא בעובדי-כוכבים התירו להשיב על שאלותיהם, משום דחיישינן לאיבה, אבל באשה, דהחשש הוא מפני קלות דעתן – אסור בכל עניין".
אולם, לא כן דעת הגר"א, לנאמר בשו"ע (יו"ד רמ"ו, ו): "אשה שלמדה תורה יש לה שכר, אבל לא כשכר האיש, מפני שאינה מצווה ועושה", מעיר הגר"א (בביאור אות כ"ב): "דלא גרעה מנכרי כמה שאמרו בבבא-קמא (ל"ח, א) ששם נאמר: "מנין, שאפילו נכרי יעסוק בתורה שהוא ככהן גדול" וכל-שכן אשה, שהיא ממש כמו הכהן המשרת בבית המקדש המעט, הוא הבית היהודי, נאוה קודש. עם שיש לחלק ולומר, שהיינו דווקא כשלומדת מעצמה.
וראה תורה-תמימה (דברים י"א, אות מ"ח) שמשתדל ליישב את הסתירה שאמרו, לגבי לימוד תורה לנשים, נשים דעתן קלות, וכן אמרו (מנחות ק"י, א): שהבנות אין דעתן מתיישבת עליהן. ואילו במסכת נדה (מ"ה, ב) אמרו:
"בינה יתירה נתן הקדוש ברוך הוא באשה יותר מבאיש"
הרי המאמרים הללו סותרים אהדדי? על כך הוא משיב:
"כי כשרונות דעת ובינה שונים הם. הדעת יונח על המושכלות הראשונות שתופס המוח תיכף לשמיעה, והבינה היא הרעיון הבא לאחר התפיסה העיונית בישוב עמוק ובזמן מרובה, ובכח רעיון כזה להבין דבר מתוך דבר ולהמציא חריצות ושכל דק. ולכן אף על פי שהנשים, יש להן כוח בבינה יתירה, אבל דעתן בתפיסת דבר המושכל ראשון היא בלא יסוד נאמן. ולזה הסכימו בעלי הגיון (!) וכתבו עוד חוקי הנפש, דמי שיש לו לב חרוץ ושכל חד, צריך יותר להזהר שלא להתרחק מנקודת האמת. יען אחרי שכוח הבינה, היינו כוח החריצות שלו, גדול ממדת השכל הפשוט, אפשר לו להעמיק חקר ולבנות בנינים על יסוד רעוע וחלש, וזה מורגש בחוש… אמור מעתה, אחרי שנשים דעתן קלות, היינו שהמושכלות הראשונות שלהן אינו ביסוד נכון ונאמן, לכן אפשר להן על פי כוח הבינה היתירה שלהן, היינו כוח החריצות והשכל הדק, להרחיב דעות נפסדות וכוזבות, וממילא לעולם לא יכוונו דעתן".
בראי הדורות
למן הדורות הראשונים ועד לדורות האחרונים, בכל תקופה ותקופה, ולמרות האיסור ללמד בנות ישראל תורה, שמענו על נשים גדולות בישראל. רבות בנות עשו חיל בתורה ומהן חכמניות ולמדניות מצטיינות בכל מקצועות התורה שבכתב ושבעל-פה. ולא ראינו ולא שמענו שרוח חכמים לא היתה נוחה מכך שנשים השתלמו בדברי תורה. אדרבה, חז"ל אמרו (סנהדרין צ"ד, בו):
"בדורו של חזקיהו בדקו מדן ועד באר שבע ולא מצאו עם הארץ; מגבת ועד אנטיפטרס ולא מצאו תינוק ותינוקת איש ואשה, שלא היו בקיאין בהלכות טומאה וטהרה".
וחז"ל משבחים על כך את חזקיהו המלך שהרבה כל כך להרביץ תורה בישראל ואת דורו של חזקיה ששקד כל כך על דברי תורה.
ובתקופת התנאים הרי ברוריה, אשת רבי מאיר, בתו של רבי חנינא בן תרדיון, אשר לפי התלמוד (פסחים ס"ב, ב): "למדה שלש מאות הלכות ביום" ומצינו בתוספתות (כלים ב"מ פ"א; ב"ק פ"ד; ובבלי עירובין נ"ג, ב) שהכריעה בהלכות בין גדולי התנאים, ושרבי יהושע אמר עליה: "יפה אמרה ברוריה; יפה אמרה בתו של רבי חנינא". וכן אותה אשה חכמה ששאלה שאלות את רבי אליעזר הגדול, ואשתו של רבי אליעזר עצמו, אימא שלום, אחותו של רבן גמליאל מצינו (שבת קט"ז) שהייתה מלומדת וחכמה עד שידעה להתווכח עם השופט המין (הנוצרי) ולשימו בלגלוגה ללעג ולקלס בעיני כל הנוכחים. ובתקופת האמוראים: ילתא, אשת רב נחמן (חולין ק"ט, ב), ה"אם" האומנת של אביי, (שבת ס"ו, ב: קל"ג, ב': עירובין כ"ט, ב; כתובות ל"ט, ב; נ, ב ועוד). וכן (ברכות ל"ט, ב; מנחות ס"ט, ב); אמר רבינא: אמרה לי אם אביך עביד כרבי חייא".
ומצינו בכמה מקומות בתלמוד שאמרו חכמינו ז"ל (קידושין נ"ו, ח; סנהדרין ח' ב): "הכא באשה חברה עסקינן". וראה תוספות בראש מסכת חולין (ד"ה הכל שוחטין) שכתבו:
"כתוב בהלכות ארץ-ישראל דנשים לא ישחטו, מפני שדעתן קלות. ואין נראה, דאפילו במוקדשין (שצריך להיות בקיאים בדינים המיוחדים לקדשים) שוחטת לכתחילה" וכו'.
ומסופר בירושלמי (סוטה פ"א ה"ד, והשווה: ויק"ר פ"ט ובמד"ר פ"ט ודב"ר פ"ה) שרבי מאיר היה רגיל לדרוש בכל ליל שבת בבית-הכנסת של חמתא, ונשים היו באות לשמוע את הדרשה. וכן אמרו חז"ל (קידושין פ"א, א): "סקבא דשתא רגלא" ופירש רש"י:
"ימות הרגל שיש קבוצת אנשים ונשים לשמוע דרשה ונותנים ונושאים זה עם זה".
ובתוספות שם (ד"ה סקבא):
"ימות הרגל שיש קבוצות אנשים ונשים לשמוע הדרשה ונותנים עין זה על זה".
וכך אמרו ז"ל (שם י"ג, א): אטו כולהו נשי דיני גמירי" – ויש לשאול "אטו כולהו גברי דיני גמירי", אלא משמעות הדברים שכשם שהיו אנשים למדנים הרבה, כך היו גם נשים למדניות, שהיו דיני גמירי. עם שבוודאי במספר קטן משל אנשים.
וידוע שבכל הדורות ובכל תפוצות ישראל היו נשים שהצטיינו בידיעה מובהקת בתורה, להזכיר רק אחדות מתוך רבות:
אשתו של ר' יוסף הנגיד באליסנה שבספרד (יוחסין), בתו של רש"י שכתבה תשובות-שאלות מפי אביה הגדול (שבולי הלקט) בתו של ר' שמואל הלוי בן עלי (ראש הישיבה בבגדד תקל"ה-תק"מ) שהייתה בקיאה במקרא ובתלמוד, והיא מלמדת לבחורי הישיבה (סבוב ר' פתחיה), במכתב בקשתה לקהילות קורדיסטן שיחזיקו את הישיבה שהיא עומדת בראשה במקום אביה היא כותבת בין השאר:
"בת מלך הייתי, מאן מלכי רבנן, בין ברכי חכמים גודלתי, מעונגת לאבי ז"ל הייתי, שום מעשה ומלאכה לא למדני, חוץ ממלאכת שמים לקיים מה שנאמר (יהושע א, ח): "והגית בו יומם ולילה".
ועוד בחיי אביה, היתה עוזרת על ידו ללמד את תלמידי הישיבה:
"כי אני הייתי לומדת אותם במקומו עוזרה הייתי כנגדו"
(ר"ש אסף תולדות החנוך ח"ה). בתו של רש"י שכתבה תשובות מפיו. אשתו של רבינו תם (תשו' מיימוני), בנות רבינו תם (תוספות ברכות ס"ה, ב), אשתו של ר' יעקב מזרחי מקורדיסטאן (אסף שם) אשתו של ר' יהודה בן אבון מפאס (דינור), אשתו של ר' יוסף טרייביש (תשב"ץ), רדל כלתו של מהרי"א איסרליין (לקט-יושר), אשתו של רבינו יצחק מווינה (אור זרוע), אשת רבינו יצחק ב"ר יהודה (ריב"ן דף פ"ד), אשתו של ר' שלמה מודינא מובלאן (מעבר יבוק), בתו של ר' שלמה שבתי מתימן, זקנתו של בעל "חוות יאיר" ואמו של הסמ"ע, מרת בילא מלבוב, שבנה ר' יוסף-יוספא הכהן מביא בשמה חידושי הלכות בהקדמתו, לפירושיו "דרישה ופרישה" לטור יו"ד. מרת רחל מורפוקו, נכדת הרמח"ל באיטליה, בתו של הרב בעל "התניא" שהשאירה אחריה כתבים בחידושי תורה וחסידות. הבחורה גוטה ב"ר נתן חזנית הנשים (נפשות צדיקים) המחברת גליקל האמיל (אשכנז ת"ז-תע"ט) ועוד השיירה ארוכה כי רבות בנות גדולי ישראל, וסתם נשים בישראל, עשו חיל, והלכו מחיל אל חיל בכל מקצועות התורה, למן ברוריה אשת התנא ר' מאיר בדורה, ועד הגברת הגבירה פרחה ששון, מבבל-בומבי-לונדון, בדורותינו אנו.
בוא וראה שבעניין הנוגע הלכה למעשה כתב הרב בעל המחבר תוי"ט, בפירושי "דברי חמודות" על הרא"ש לברכות וזו לשונו (ראש פרק שלשה שאכלו אות ט"ו דהתשובות מיירי מימות רבינו (אשר=הרא"ש)" שהנשים רובן יודעות ספר ומבינות" הרי שכבר לפני כחמש מאות שנה, בימי הרא"ש, היו רוב הנשים היהודיות מלומדות, ומשמע, שכן היה בארצות אשכנז גם בימי התוי"ט, שכן על פי זה הוא קובע להלכה דין ברכת המזון שם.
וכתב הרב בעל תורה תמימה (דברים י"א אות מ"ח):
"והנה ראינו להעתיק מספר עתיק יומין יקר המציאות, הנקרא שו"ת "מעין גנים", ומחברו ר' שמואל ב"ר אלחנן-יעקב הרלקוולט (וויניצאה שי"ג) מה שכתב אל אשה חכמה אחת, בנדון היתר תלמוד-תורה לנשים, וזו לשונו בהמשך הדברים: ומאמר חכמינו, כל המלמד את בתו תורה, כאילו מלמדה תפלות, אולי נאמר, כשהאב מלמדה בקטנותה, שגם במעלליה תתנכר אם זך ואם ישר פעלה. דוודאי כי האי גוונא איכא למיחש, שרוב נשים דעתן קלות מבלות זמנן בדברי הבאי, וכרובן כן חטאו מקוצר רוח. אמנם נשים אשר נדב לבן לקרבה אל המלאכה, מלאכת ה', מצד בחירתן בטוב במה שהוא טוב, הן הנה תעלינה בהר ה' תשכונה במקום קודש, כי נשי מופת הנה. ועל חכמי דורן לאדרן להדרן לסדרן לחזק ידיהן לאמץ זרועותיהן… עשי והצליחי ומן השמים יסייעוך".
וכן כתבו בעלי התשובות (זרע יצחק, קונטרס פלפלת פ"ח; בית יהודה חיו"ד סימן כ"ח):
"אשה חכמה נוהגים בה כבוד חכמים".
ולבסוף, קרוב לזמננו, נשאל ר' יוסף חיים ראש רבני בגדד (נפשט תרס"ט):
"אם הנשים, היודעות לקרות תנ"ך ומתפללות בכל יום, צריכות לערוך "תיקון חצות"?
והרב משיב:
"שלא נשמע שהנשים תאמרנה "תיקון חצות", אף על פי שהן חכמניות ולמדניות… וגם יש להן לימוד קבוע. וזקנתי היתה לומדת ח"י פרקי משנה"… (שו"ת רב פעלים).
כללו של דבר, כשם שאמרו חז"ל על בנות הדור שקיבל תורה מסיני (ב"ב קי"ט, ב): "בנות צלפחד, חכמניות הן, דרשניות הן", שידעו לדרוש פרשת נחלות על פי המדות שהתורה נדרשת בהן, ואמרו (שם קי"ט, א-ב): "ראויה היתה פרשת נחלות ליכתב ע"י משה, אלא שזכו בנות צלפחד ונכתבה על ידן… ללמדך שמגלגלים זכות על ידי זכאי", כך היו בכל דור ודור נשים חשובות למדניות אשר למדו והתמחו בדברי תורה עד שהיו בקיאות וחכמניות בכל חדרי תורה כנתינתם מסיני. ובמה אמרו "על כרחך אתה אומר שהיינו בפלפולא דאורייתא ובעמקי ההלכה, כלימוד תורה לשמה, הואיל ונשים פטורות מן המצוה המסוימת, הספציפית, של תלמוד תורה צוו חכמים שלא יתעסקו נשים בכך מטעם ש"אני חכמה שכנתי ערמה", ומערממת הדעת ואל את יאה לנשים ערמומיות אלא תמימות.
אמנם כבר הבאנו למעלה דברי המהרי"ל בתשובתו שכל נשים למדניות הללו, לא למדון אבותיהם תורה, אלא מתוך שאבותיהם גדולי תורה היו, ומתוך שהן היו חכמניות גדולות, ספגו אוירה של תורה ולמדו מעצמן עד שנעשו גדולות בתורה. והמהרי"ל מביא ראיה נוספת לדבריו אלה לאמר (בתשובתו הנ"ל):
"ועבדים נמי חייבים בכל המצוות שהאשה חייבת בהן, – ואסור ללמדם תורה, ואפילו הכי מצינו מהם שהיו גדולים בתורה, כגון טובי עבדו של רבן גמליאל, שהיה ישן תחת המיטה לשנות דברי החכמים כדאיתא בתוספות דסוכה (ב, ב, ד"ה "ראיתם"). וכן שפחתו של רבי, וכהאי גוונא טובא בתלמודא, וברוריה וכיוצא בה".
מכל מקום אף מהר"יל מוסיף ואומר (שם בתשובתו):
"אי נמי שעל פי אביהם עשו (אותן נשים שלמדו תורה), ונראה לי דאביהם סבר כבן- עזאי, דאית ליה בפרק היה נוטל (משנה דסוטה הנ"ל): חייב אדם ללמוד בתו תורה".
ואחר כל זה מהרי"ל חוזר לדעתו הראשונה ומסיים:
"אמנם יותר נראה לי שמעצמן עשו, שהרי (ברוריה) הוכיח סופה על תחילתה שלא סמכה על דעת חכמים שאמרו (שבת לג, ב): נשים דעתן קלות".
וכל כך התלבט מהרי"ל לדחות את דעת השואל, שרצה, שנראה, להתיר לנשים ללמוד תורה, כדי ליישב את העובדה של המציאות שבזמנו, שלא היו נשים מצויות בבית הספר ללמוד תורה ומצוות, הגם שאשתו הרבנית של מהרי"ל עצמו, מרת יוטא, מצינו (שו"ת מהרי"ל סימן נ"ה) שהיתה אשה גדולה בתורה. מעניין לציין שבשאלות-ותשובות של מהרי"ל עצמו יש שתי שאלות מנשים למדניות. האחת (סימן ע') מאת האשה מרת לאה, והאחת (סימן קי"ח) מאת אשת הר' אלחנן כ"ץ. כמו כן אנו מוצאים שנשאל המהרי"ל:
"מפני מה אינו מוחה ביד הרבנית מרת ברונא, שבעירו מאינץ, שהכניסה עצמה לחיוב ציצית, והניחה בכל עת טלית קטן? והשיב: שמא אינה מקשבת לי, ועל כהאי גוונא אמרו (שבת קמ"ח, ב): מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין".
ומה גם שהיו לו סמוכין לכך בחז"ל (עירובין צ"ו, א): מיכל בת שאול, היתה מנחת תפילין ולא מיחו בה חכמים. וכן היתה אשת ר' יהודה סיר ליאון מבעלי התוספות מתעטפת בטלית מצוייצת (ס"מ, ג).
אליבא דכולא עלמא
על כל פנים, לאור כל האמור ברור, שעד כאן לא נחלקו גדולי עולם, אלא לגבי לימוד תורה לאשה לשם לימוד, לשם מצות תלמוד תורה, אבל הכל יודעים ומודים, וכך נפסק הדין בשולחן-ערוך (רמ"א יו"ד רמו, ו): "חייבת האשה ללמוד הדינים השייכים לאשה". היינו, כשם שהאיש חייב, נוסף למצוה של תלמוד תורה, ללמוד את פרטי דיני המצוות למען ידע את הדרך ילד בה ואת המעשה אשר יעשה, כך חייבת האשה ללמוד את פרטי המצוות והדינים שהיא חייבת בהם.
והרי אף מכלול מצוות זה של האשה רב ונכבד הוא למדי וצריך לימוד גדול ושקוד, אם כן, הרי חוזרת השאלה למקומה, מה ראו רועי ישראל על ככה ומה הגיע אליהם שלא יסדו בתי חינוך לבנות, כשם שיסדו והחזיקו בתי חנוך לבנים?
על כרחנו יש לומר שהזנחה זו אין כל-כולה יסודה בטעמים הלכתיים גרידא, אלא שורשיה נעוצים גם, ובעיקר, בתאים סובייקטיביים, מסורתיים וכלכליים, שהן כדלהלן:
א. כנסת ישראל הצטיינה מאז ומעולם במידת הצניעות, וזו מנעתה לשלוח את בנותיה ללמוד מחוץ לבית, ומקרא מלא הוא (תהלים מ"ב, י"ד): "כל כבודה בת מלך פנימה". והנה אותה בחורה, בת ר' שמואל בן עלי, ראש הישיבה בבגדד, שהזכרנוה למעלה, שהיתה מלמדת הקריאה לבחורים, אומר בה ר' פתחיה (מבעלי התוספות, ספר סבוב ר' פתחיה): "והיא סגורה בבנין ומלמדת דרך חלון, והתלמידים בחוץ למטה – ואינם רואים אותה".
במקומות שהיו כן שולחים בנותיהם ללמוד בחוץ, הזהירו אזהרה אחרי אזהרה (מקרי קודש): "שלא ילמדו זכרים ונקיבות אצל המלמד בבית אחד".
ובתקנות מעהרין (תקט"ז) אנו קוראים:
"מלמד שיש לו בחדרו תינוקת גדולה או קטנה. ואף שהיא לומדת רק מלאכת נשים אצל אשת המלמד, מכל מקום, היה לא תהיה כזאת בישראל. אם לא שאשת המלמד לומדת עמה בשטח אחר, או בקומה אחרת באותו בניין".
ב. סיבה אחרת הייתה חוסר דיור לבתי ספר לבנות. אם את הבנים היו רגילים (כנזכר לעיל פרק א) ללמדם ספר בבית הכנסת או בפרוזדורו, מה שאין כן הבנות. אף בקהילות שמצבם הכלכלי איפשר להם לייחד חדרים מיוחדים לתלמוד תורה, לא השיגה ידם להעמיד דיור כפול לבנים לחוד ולבנות לחוד. ומטבע הדברים שהעדיפו את חינוך הבנים, החייבים בתלמוד תורה, על חינוך הבנות, הפטורות ממצוה זו. לפיכך לא תמצא מוסדות חינוך מיוחדים לבנות ישראל, אלא בקהילות בודדות עשירות ביותר.
ג. מחסור במורים ובמורות. נשים מלמדות לא היו, כי צבת בצבת עשויה, וכיון שמועטות היו התלמידות שקבלו חינוך פחות או יותר מושלם, ממילא לא היו מורות. כן לא היה עודף במלמדים, שהרי אלה נצרכו בשביל חינוך הבנים. ולא עוד אלא (ספר חסידים סימן תתל"ה): "לא יתכן לבחור ללמד בנות שגדלו". אפילו בנעוריה בית אביה, כל שכן במוסד שמחוץ לבית. הקראי משה ירושלמי מציין כחידוש בספר המסע שלו: "וראינו בחברון אשה אחת מלמדת תינוקות. כי אנחנו ישבנו בעליה והאשה ההיא היתה מלמדת בתחתית העליה". ולא לחינם היה קראו זה מן המתמיהין שהרי משנה מפורשת היא (סוף קידושין): "ולא תלמד אשה סופרים" ופירש רש"י: "לא תרגיל עצמה להיות ממלמדי תינוקות". והטעם, אמרו שם בגמרא (פ"ב, א): "משום אבהותי דינוקי" וכן מצינו בתשובות הרמב"ם (סימן קס"ט):
"אשה אחת הלך בעלה לארץ מרחק ועמד שם ד' שנים. וכאשר בא מצאה מלמדת תינוקות. מיחה בידה על זה לפחדו עליה מאבות התינוקות. וכתב רבינו משה: שהדין עם הבעל".
ד. זאת ועוד, כשם שבזמנינו רבים מפליגים עד קצה האחרון ומרחיקים את גיל הנשואין עד בוש, כך היו לפנים רבים וכן שלמים, שמחמת תנאי החיים הגלותיים היו משיאים בניהם, וביחוד בנותיהם, נשואי בוסר צעירים מאד, ממש תינוקות. וכמו שמודיעים לנו בעלי התוספות בשעתם (קידושין מ"א, א, ד"ה אסור):
"ועכשיו שאנו נוהגים לקדש בנותינו אפילו קטנות (היינו פחותות מבנות שתים עשרה שנה) היינו משום דבכל יום ויום הגלות מתגבר עלינו. ואם יש סיפק ביד אדם עכשיו לתת לבתו נדוניא, שמא לאחר זמן לא יהיה סיפק בידו ותשב בתו עגונה לעולם".
לאחר מאות בשנים הרמ"א ומביא דברי תוספות הללו (שו"ע לז, ח) ומוסיף: "וכן נוהגין"… הרי שפשוט לא היתה שעת כושר לבנות אימתי ללמוד. שאם לגבי האיש פסקו הפוסקים (רמב"ם הל' ת"ת א, ה; שו"ע רמו, ה):
"לעולם ילמד אדם תורה ואחר כך ישא אשה. שאם נשא אשה תחילה אין דעתו פנויה ללמוד, מאחר שרחיים על צווארו".
כל שכן אשה באשר היא אשה שלאחר הנשואין כל הליכות משק ביתה מתעמסות על כתפיה, ורוב ימיה היא מוצאה בחבלי לידה וצער גידול בנים, תורתה כיצד תהא לומדת?
ה. הקושי של שפת ההוראה. מחמת היות ישראל בגלות ונודדים ממקום אל מקום, התהלכו מגוי אל גוי וממלכה אל עם אחר, נשתכחה לשון הקודש מפי המוני העם המפוזר והמפורד בין העמים ונשתגרו על לשונם שפות נכריות, לשונות העמים שבקרבם התגוררו. וביחוד מפי הנשים שלא היו מצויות אצל ספרים. ועוד במסכת סופרים (יח, ד) אנו קוראים:
"יש שקורין ספר קינות (בתשעה- באב)…ומתרגם לפי שיבינו שאר העם והנשים והתינוקות… ואם אינן יודעות בלשון הקודש, מלמדין אותן בכל לשון שהן יכולות לשמוע וללמוד… ומן הדין הוא לתרגם לעם, לנשים ותינוקות, כל סדר ונביא של שבת לאחר קריאת התורה".
וכן אנו מוצאים בתקופה מאוחרת הרבה יותר (ספר חסידים סימן תתל"ה): "אבל מצוות – שנצטוו נשים עליהן – צריכות ללמוד לדעת, באיזו לשון שידעו. אבל בנים מצווה ללמוד בלשון הקודש". מנין נובע דין זה לחלק בשפת ההוראה בין בנות לבנים? כנראה שעצם לימוד לשון הקודש נחשב כתלמוד "תורה לשמה", ולפיכך אנשים חייבים בה ונשים פטורות. ומאוחר עוד הרבה יותר כותב ר' יצחק מולכו במנטובה שנת רצ"ב ב"אורחות יושר": "טוב למלמד הנשים שילמוד להם דברי אגדה"… וגם ר' אליעזר פאפו (תק"ע, א) כשהוא מייעץ ב"פלא יועץ": "טוב שילמד את בתו גם מלאכת הכתיבה", הריהו מנמק עצה טובה זו בטעם: "למען תלמד לברך ולהתפלל וללמוד ספרי הלועזים". ומחבר אשכנזי, ר' יצחק וצלר (תקט) מדגיש בחיבור מכתביו ואומר: "ושוב אני משבח אחינו הספרדים, או הפורטוגזים, שנשיהם ואנשים הפשוטים, שאינם מבינים בלשון הקודש, מתפללים בספרדית, או בפורטוגזית, וגם נדפסו סדורי התפילה כאלה למען שיבינו מה שיתפללו".
ואם שמחבר זה אומר:
"והרבה יש להצטער על זה שאין בנות ישראל לומדות לשון הקודש. ולעומת זה הן לומדות צרפתית ואיטלקית ועל ידי זה מתרועעות עם אינם נימולים. ומטוב שבמקום זה יבוא אליהן מלמד כשר וישר וילמדן עברית על ידי לימוד החומש והנביאים".
מכל מקום, הוא עצמו מייעץ לנשים שתקראנה את התורה בתרגום אשכנזי ברור וצח. וכן מזהיר ר' יונה לנדסופר מפראג בצוואתו (ת"ע):
"וכשאתם משיאים נשים לבניכם, הזהרו לפחות שיהיו נשיהם יודעין היטב לקרות בספרים הנדפסים בלשון אשכנז".
וכידוע ביקש הגאון מווילנה בשעתו וגם החתם-סופר צוה בצוואתו לבנותיהם לקרוא בספרי דינים ומוסר בלשון אשכנז.
כידוע, יש בספרות ישראל עשרות, מאות ספרים, פירושי תורה ואגדה, ספרי דין ודת וספרי מוסר מיוחדים לנשים ולהמוני בית ישראל, אשר חוברו מתחילה, או תורגמו מלשון הקודש, באידיש- טייטש, בלאדינו-איספניולית, בערבית-יהודית וביהודית-פרסית ובכל שבעים לשון וניב שהיו נשים יהודיות שומעות. כגון, ה"צאינה וראינה" וה"מעם לועז", "ריגילמנטו-דה-לה-וידה" (ספר הנהגת החיים לר' משה אלמושנינו), "ליברו ליאמדו" (אספת דינים עפ"י הרב "בית יוסף"), "לב טוב", "עמק הברכה", "דרכי נועם" (לר' יהודה אלקלעי) "מוסר השכל", ועוד ועוד.
השפעת האשה על הבית
עד כמה רבה השפעתה של האשה על הבית היהודי הדגימו חז"ל בסיפור דלהלן (ב"ר י"ז, י"ב):
"מעשה בחסיד אחד שהיה נשוי לחסידה אחת, ולא העמידו בנים זה מזה. אמרו: אין אנו מועילים להקדוש ברוך הוא כלום! עמדו וגרשו זה את זה. הלך זה (החסיד) ונשא רשעה אחת, ועשאה אותו רשע: "הלכה זאת (החסידה) ונשאת לרשע אחד, ועשתה אותו צדיק. הוי שהכל מן האשה"!
כללו של דבר, האשה היא עמוד התווך של הבית היהודי, היא המקנה לילדיה את ערכי החיים, ערכי קדשי האומה, והיא המחנכת אותם ומטפחת בהם את יחסם לקדשי האומה, לתורה ולמצוות.
הלכה למעשה
שאלה זו, אם מותר או אסור ללמוד תורה לבנות, נשאלה לאחרונה בבית המדרש הלכה למעשה, על ידי הרב ר"ז הלוי במברגר אב"ד קיסינגין, שביקש את "גאוני זמננו שיחוו דעתם על העניין הנחוץ הזה לזמננו" ("אוצר החיים" ספר ד'-תרפ"ח עמ' קמ"ו), והרי שלוש תשובות בדבר, ככתבן וכלשונן:
"מקור הדין הוא במשנה וגמרא סוטה פרק היה נוטל (פ"ג מ"ד) מכאן אמר בן עזאי חייב אדם ללמד את בתו תורה שאם תשתה תדע שהזכות תולה לה, ר' אליעזר אומר כל המלמד בתו תורה כאילו למדה תפלות, ר' יהושע אומר רוצה אשה בקב וכו'. והנה הרמב"ם בפ"מ מ"ה ת"ת הי"ג פסק: אשה שלמדה תורה, יש לה שכר וכו' ואע"פ שיש לה שכר צוו חכמים שלא ילמד אדם את בתו תורה מפני שרוב הנשים אין דעתן מכוונת להתלמד אלא הן מוציאות דברי תורה לדברי הבאי לפי עניות דעתן. אמרו חכמים כל המלמד את בתו תורה כאילו מלמדה תפלות, בד"א בתורה שבע"פ אבל תורה שבכתב לא ילמד אותה לכתחילה ואם למדה אינו כמלמדה תפלות ע"ש וכן פסק הש"ע בי"ד סי' רמו ס"ו ועיין ב' ב"י שם".
והמפרשים האריכו מאין יצא להרמב"ם האי חילוקא, וז"ל הליקוטים (במשניות דפוס ווילנא) מדתני ליה בל' ר"י אומר י"ל דפליג אדר"א ואיכא בינייהו תורה שבכתב דר"א דאמר כאילו למדה תפלות ומפרשינן בש"ס טעמיה מדכתיב אני חכמה וכו' כמ"ש התוי"ט וזה לא שייך אלא בתורה שבע"פ ללמוד חכמה וערמימות אם כן תשב"כ שרי. ור"י ס"ל דאפי' תשב"כ אין ללמדה לפי שהאשה אינה יכולה לישב בלא תפלות כדאמר רוצה וכו' ואין טוב למסור לה ד"ת שתקרא בהם עם התפלות שלה וז"ש רש"י על דברי ר"י לפיכך אין טוב שתלמוד תורה, ורצונו לומר כלל וכלל לא. וזהו טעמו של הרמב"ם שפי' בהלכות ת"ת שאסור שלכתחילה ללמדה אפילו תשב"כ דהיינו כר"י לגבי דר"א. אלא דכתיב שם דמ"מ אינו כמלמדה תפלות, וטעמו ברור דבתשב"כ לא שייך לומר כן כיון דאין ללמוד ממנה ערמימות אלא ע"י פי' התשבע"פ, ומיושבת בזה קו' הרב מוהרח"א ז"ל שהביא שם במעשה רקח דמנ"ל להרמב"ם הא לאיסור אפי' תשב"כ ע"ש עכ"ל. ובחי' מהר"ץ חיות כתב וז"ל ושמעתי ראיה להרמב"ם מן המשנה נדרים ל"ה ב' הנודר מחברו מלמד הוא את בניו ואת בנותיו מקרא ע"ש, ראינו דמותר ללמד מקרא עם הבנות ועי' תוי"ט במשנה נדרים שם, ועי' ט"ז יו"ד שי' רמ"ו סק"ד שכתב לחלק דפשטות המקרא לכ"ע שרי אף לכתחילה, אולם ביאורי המקראות ליישב הסתירות וכדומה שאר הדרשות בתורה שבכתב זהו אסור לכתחילה, אבל אינו כמלמדה תפלות ע"ש.
ונ"ל ראיה לדבריו מן הירושלמי שהביאו התוס' כאן דמטרונא שאלה את ר"א מפני מה וכו' ואמר ישרפו ד"ת ולא ימסרו (ד"ת) לנשים ע"ש. ראינו דלא הקפיד רק שלא להושיבם טעמי התורה וענינה, אבל עיקר הדבר שידעה המטרונא מעשה עגל והעונשים הכתובים שמה, על זה לא הקפיד משום דתורה שבכתב בפשטות ליכא איסור אפי' לכתחילה. ועיי' להגאון בעל שאגת אריה בספרו טורי אבן בחי' למס' חגיגה י"א א' על הא דאמרו אסור למסור ד"ת לעכו"ם כתב הוא ז"ל דוקא למוד, להשיבם על שאלתם מותר וכו' וכו' אבל באשה דהחשש מפני קלות דעתם אסור בכל ענין עכ"ל, ועיי' הגה' הגר"א ביו"ד שם שהביא ג"כ הראיה מנדרים שם ועיי' הגאון מו"ה ישראל מאיר נר"ן בספר לקוטי הלכות כתב בהערה שם בסוטה וז"ל: ונראה דכל זה דווקא בזמנים שלפנינו שכל אחד היה דר במקום אבותיו וקבלת האבות היה חזק-מאד אצל כל אחד ואחד להתנהג בדרך שהדריכו אבותיו וכמאמר הכתוב, שאל אביך ויגדך, בזה היינו יכולים לומר שלא תלמוד תורה ותסמוך בהנהגה על אבותיה הישרים, אבל כעת בעו"ה שקבלת האבות נתרופף מאד מאד וגם מצוי שאינו דר במקום אבותיו כלל ובפרט אותן שמרגילין עצמן ללמוד כתב ולשון העמים בוודאי מצווה רבה ללמדם חומש וגם נביאים וכתובים ומוסרי חז"ל כגון מס' אבות וספר מנורת המאור וכדומה כדי שיתאמת אצלם אמונתנו הקדושה דאל"כ עלול שיסורו לגמרי מדרך ד' ויעברו על כל יסודי הדת ח"ו עכ"ל, הרי אנו חזינן שאפי' בזמה"ז לא רצה להתיר רק תורה שבכתב ולמוד ספרים לחזוק האמונה, אבל לא שאר תושבע"פ, והנה כהיום שמעתי מאיזה רבנים שמקילין ללמד לבנות פ' רש"י וחיי אדם וקצור ש"ע.
ולע"ד קשה מאד ליתן היתר לזה כי בתחילה צריכים אנו לידע מה נקרא תושבע"פ? ואין ספק אצלי שכל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש הכל נכלל בכלל תושבע"פ מכ"ש הביאורים שבפירש"י שבללו מש"ס ואגדות ומדרשים, וכמו כן נקרא תורה שבעל פה הש"ע והקצורים הנשים ע"פ הש"ע והפוסקים והש"ע. וגם בין אגדות להלכה לענ"ד אי אפשר לחלק דהכל בכלל תושבע"פ עיי' מסכת סופרים פט"ו פ"ב ופי' כסא רחמים שם ואדרבא למוד האגדות חמור יותר שלא ללמדן לנשים הן לטעם רש"י שמתוכה מבינה ערמימות, הן לפי דברי הרמב"ם שמוציאות דברי תורה לדברי הבאי ועי' תורה תמימה עקב קמ"ה י"א אות מ"ח.
ולכן לענ"ד שאין להתיר לנשים ללמדם רק למוד תורה שבכתב (הגם שבשו"ע איננו מתיר לכתחילה, מ"מ עיי' מה שכתבתי למעלה בשם כמה אחרונים) לפרש להם העניינים אבל לא ללמד להן פי' רש"י. וכמו כן מותר רק ללמד להן הדינים הנצרכים להן. כמו שכתב הרמ"א בסי' רמ"ו ס"ו עפ"י האגור בשם סמ"ג אם יבינו לשון הקודש יכולים ללמוד בעצמן, שרק ללמד להן אסור, אבל אם ילמדו בעצמן מותר. ואני מבקש מגאוני זמננו שיחוו דעתן על הענין הנחוץ הזה לזמננו.
ה"ק זעקל הלוי באמבערגער היושב על כסא ההוראה פ"ה ק"ק באד-קיזזינגאן. הרב מיכאל ווינקלר, אבד"ק מחזיקי הדת בקופנהגן, השיב לשאלת הרב במברגר (שם ספר חמישי שנת תרפ"ט עמ' 15) וזו לשונו:
"הרב הכותב שאל כהוגן (באוצר החיים תרפ"ח עמוד קמ"ו) וכדאי לברר העניין: הנה מה שהביא מהליקוטים למשניות, יש להעיר שגם בברכי יוסף (יו"ד סי' רמ"ו) ובביאור הגר"א (שם סקכ"ד) כתבו שר' יהושע פליג אבן עזאי אך לא דפליג אד"ר אליעזר (סוטה פ"ג מ"ד) אלא רק דר"א ור"י וב"ע בחדא שיטתא קיימו.
ולמקור שממנו הוציא הרמב"ם לחלק ולומר שהמלמדה תורה שבכתב אינו כמלמדה תיפלות מציין הגר"א משנה נדרים ל"ה, ב. אבל מלמד הוא את בניו ואת בנותיו מקרא. ואף שהרמב"ם לא העתיק "בנותיו" משום דלכתחילה מ"מ אסור עכ"ל הגר"א. אך אחר העיון מצאנו שאין משם שום ראי' דתיבות "ואת בנותיו" ליתא לא במשניות כ"י ולא במשנה שבירושלמי, וגם ברי"ף וברמב"ן בתוס' וברא"ש (שם דף ל"ו, ב) ובטור ושו"ע ליתא, על כרחך אתה אומר שגם לפני הרמב"ם לא הייתה בכלל גירסא זו, ולכך לא העתיקה, ולא מטעם דלכתחילה אסור.
ולענ"ד הוציא הרמב"ם דינו ממקום אחר, והוא, תוספתא פ"ד דברכות והובאה גם בירושלמי ברכות פ"ג ה"ד: "הזבין והזובות הנדות והיולדות מותרין לקרות בתורה ולשנות במשנה". ותוספתא פרק ערבי פסחים "המקרא את בניו ובנותיו". הרי בהדיא דאין איסור לנשים ללמוד תושב"כ. אך דא"כ תיקשי אמתניתן דסוטה, לכן מצא הרמב"ם לנכון לחלק גם בתושב"כ דין לכתחילה ודיעבד. והיינו שיתכן לומר במתני' איירי בלכתחילה והתוספתא (בפסחים) בדיעבד. וסמך אהא דקתני "המקרא" דמשמע דיעבד. ומברכות דקתני מותרין לקרות ליכא למשמע מינה דלכתחילה מותר ללמדן, דהא לקרות קתני, והיינו מעצמן. ומיהו לא מצינן נמי בהדיא שיהא לכתחילה אסור, וכן מסוגי' דקידושין כ"ט, ב. דקתני אינו מצווה, משמע אבל איסור ליכא. ולכך דקדק הרמב"ם בלשונוולא כתב "אסור", אלא "לא ילמד אותה" דמשמע כעין עצה טובה, או מדה טובה . וסוף המאמר מוכיח שהרי הוא כותב מיד אחריו, ואם למדה אינו כמלמדה תפלות. ובמס' סופרים פי"ח ה"ד איתא, ומן הדין הוא לתרגם לעם לנשים ותינוקות כל ספר ונביא של שבת. והיינו כד"א בן עזרי' דאומר הנשים באין לשמוע.
אך אפילו אם היה אסור לכתחילה ללמוד לנשים, הרי לדידם שעת הדחק היא, כמו שהעיר בצדק הג"ר ישראל מאיר נ"רו, ושעת הדחק כדיעבד דמי, וא"כ בודאי לא זו שאין חשש איסור בזה אלא אדרבא מצוה רבה היא ללמד לבנות יהודה תורה שבכתב וגם ספרי מוסר ובפרט הדינים הנחוצים לנשים, שמשום זה הן חייבות בברכת התורה, וע' או"ח סמ"ו ס"ז אך ללמוד עמהן פירש"י חיי אדם וקצשו"ע דינים שאינם נחוצים להן, אפשר שיש לחוש, אלא אם רוצות מעצמן ללמוד ברכה תבוא עליהן ושכר יש להן כמבואר ברמב"ם. ומצינו בכמה מקומות בש"ס שנשים למדו ג"כ תושבע"פ עי' עירובין נ"ג ב. פסחים ס"ב, ב'. ר"ה י"ז, ב. יומא ס"ו, ב. חולין ק"ט, ב. ותוספתא כלים פ"ד דב"ק ופ"ק דב"מ, ירושלמי סוטה פ"נ.
באותו עניין יש לי להעיר למ"ש הג"ר ישראל מאיר נר"ו: "ובפרט אותן שמרגילין עצמן ללמוד כתב ולשון העמים". שמשמע מדבריו שהוא נגד התורה, ובאמת אין כאן שום נדנוד איסור, דבירושלמי פאה פ"א, ה"א. שבת פ"ו, ה"א וסוטה פ"ט, הט"ז, א' להדיא בשם ר' יוחנן דמותר לאדם ללמד את בתו יוונית מפני שהיא תכשיט לה".
מיכאל שלו' דר' ווינקלער, אבד"ק מחזיקי הדת בקופנהאגין.
תשובה ממצה בענין נתן העורך של "אוצר החיים" הרב חיים יהודה עהרענרייך (שם עמ' 15-18), והרי היא ככתבה וכלשונה:
"טרם אבוא לדון על השאלה שלפנינו להלכה ולמעשה, הנני לבאר בעז"ה את מקור הדין במשנה סוטה פ"ג מ"ד. הנה דברי בן-עזאי ברור מללו ש"חייב אדם ללמד את בתו תורה". אמנם בדברי רבי אליעזר אינו מפורש איסור למוד תורה לנשים, כי אם בלשון אזהרה "כל המלמד בתו תורה כאילו לומדה תפלות", כי הוא אינו מדבר כלום מלימוד תורה לנשים, אלא אומר "רוצה אשה בקב ותפלות מתשעה קבין ופרישות". אבל מנא לן שהוא מודה לר' אליעזר דלמוד תורה לנשים הוי כאילו מלמדה תפלות? ואי משום שנאמרו דברי ר' יהושע כאן במתניתן, אין ראיה דהא כן הוא דרכם של מסדר המשנה ומסדר התלמוד להביא ענינים הדומים קצת זה לזה. וכיון שהביא המסדר המשנה דברי ר' אליעזר ד"כל המלמד בתו תורה כאילו מלמדה תפלות" סמך לדבריו את דברי ר' יהושע "רוצה אשה בקב ותפלות וכו'".
ולכאורה מדברי התלמוד בבלי נשמע כי דעת ר' אליעזר הוי דעה יחידאי, ודעתו של בן עזאי היא דעת רבים. דאיתא בגמרא סוטה כ"א ע"ב: "אמר ר' אבהו מ"ט דר"א, דכתיב אני חכמה שכנתי ערמה, כיון שנכנסה חוכמה באדם נכנסה עמו ערמומית. ורבנן האי אני חכמה מאי עבדי ליה מיבעי ליה לרבי יוסי בר' חנינא, דאמר ריב"ח אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שמעמיד עצמו ערום עליהן וכו'". והרי דהש"ס קורא לדברי בן עזאי בשם רבנן.
אמנם רבינו רש"י ז"ל ראה בדברי ר' יהושע דהיה בר פלוגתי' דבן עזאי שכן הוא כותב: (סוטה כ"א: ד"ה רוצה וכו') "לפיכך אין טוב שתלמוד תורה" וכן כתב בביאור הגר"א יו"ד סי' רמו ס"ק כ"ד: "צווי חכז"ל כו' כר"מ ור"י ודלא כב"ע, ולא אדע לירד לסוף דעתם מנ"ל דר"י כר"א ס"ל? וביותר צ"ב דברי הליקוטים שהמציא גם פלוגתא בין ר"א ור"י, ועושה איכא ביניהו, ואי מדתני ליה בלשון "ר"י אומר" אין זה ראיה גמורה כמובן. (ועיין לקמן קצת זכר לדבר שר"י בשיטת ר"א קיימי מדברי הירושלמי).
והנה בדברי ר' אליעזר אינו מפורש איסור למוד תורה לנשים, כי אם אזהרה בדרך עצה טובה למנוע ללמד נשים תורה, כיון שדעתם קלה, ומתוכה היא מבינה ערמומיות ועושה דבריה בהצנע" (רש"י סוטה כ"א, ד"ה כאילו וכו') ועל כן טוב שלא ללמדה, להיות אולי מסייע לדבר עבירה, אבל האשה בעצמה תלמוד, דאי איסורא קא אמר הי"ל לאסור לאשה עצמה, והכי הול"ל "אסור ללמוד תורה לאשה". אלא ודאי שאין האשה עושה שום עבירה בלמוד תורה, ואדרבה שכר הוא לה, כדאיתא בסוטה שם, וכן מצינו כמה נשים בקיאות בתורה, וחכמים לקחו לקח מפי אשה, ומעולם לא שמענו שמיחו בהן חכמים, כי אם ר"א הזהיר למנוע ללמדם, דלא להוי חלילה כמסייע שתביא לידי תפלות.
ובתלמוד ירושלמי סוטה פ"ג ה"ד; "ובן עזאי דלא כר' אליעזר בן עזריה, דתני מעשה ברי"ב ורא"ח שהיו מהלכים מיבנה ללמוד והקבילו את ר"י בבקיעין אמר להן מה חידוש היה לכם בביהמ"ד מי שבת שם? א"ל ראב"ע; ומה היתה פרשתו? הקהל את העם האנשים והנשים והטף; ומה אמר בה? הואיל והאנשים באין ללמוד והנשים לשמוע והטף למה בא? ליתן שכר למביאיהן, א"ל אין הדור יתום שרב"ע שרוי בתוכו". כיוון שאמר ראב"ע והנשים לשמוע, ולא ללמוד, א"כ דלא כבן עזאי דאומר "חייב אדם ללמד את בתו תורה".
אמנם שמעינן מדברי ראב"ע דאף דסובר דאין מלמדין לנשים תורה אבל לשמוע מותרין לבא, ולא עוד אלא התורה ציוותה "הקהל את העם האנשים הנשים והטף". וצ"ב מה בין שמיעה ללימוד? אמנם מי שיורד לעומקה של הלכה וראה דרך בלימוד בעיון, בשקלי וטרי, לפרוק ולתרץ, אפשר שבאה לידי תפלות, "כיון שנכנסה חכמה באדם נכנסה עמו ערמומיות", אבל בשמיעת פשוטן של דברים, מה חכמה אית בה, ולא שייך חשש כאילו מלמדה תפלות, ועל כן שפיר אוסר ר"א ללמד הנשים, אבל לשמוע מצוה להקהל אותם, כיון דליכא למיחש דהוי כאילו מלמדה תפלות.
ומעתה שמעינן דגם ר' אליעזר דמתניתין דסובר "כל המלמד את בתו תורה כאילו מלמדה תפלות" רק על הלמוד בעיון קא מזהיר, אבל להשמיע להן פשוטן של דברים, מבלי לירד לעומקה של הלכה השקלי וטרי אין לחוש כלל. דאם אתה אומר דר"א דמתניתין מזהיר אף להשמיע להן פשוטן של דברים אם כן גם הוא לא כרבי אליעזר בן עזריה דסובר שהתורה צוותה להקהל הנשים לשמוע? ובפרט הקרא קא אמר; "הקהל את העם האנשים והנשים והטף". ואם אסור להשמיע להן תורה, בלי לימוד בעיון, נשים למה באו? ולא עוד, הו"ל עוד לאסור עליהן לבוא בתוך האנשים לשמוע תורה? אלא דגם ר"א דקא מזהיר על המלמד תורה לבתו, מודה דמותר להשמיע לה תורה, דרך הלימוד שהוא בעיון הדרוש חכמה אפשר שבאה לידי תפלות "כיון שנכנסה חכמה באדם נכנסה עמו ערמומיות". אבל להשמיע פשוטן של דברים, אף באזהרה ליתא. ועל כן (סוטה ירושלמי פ"נ ה"ד) "מטרונה שאלה את ר' אליעזר מפני מה חטא אחת במעשה העגל, והן מתים בה שלוש מיתות"? אמר לה אין חכמתה של אשה אלא בפילכה וכו', ישרפו דברי תורה ואל ימסרו לנשים" הוא לא הקפיד על ידיעתה במעשה העגל, כי אם על שאלתה, שאלת חכמה, ש"נכנסה עמו ערמומיות" ועל זה אמר אין חכמתה של אישה וכו' אל ימסרו לנשים". לשון "מסירה" הוא ידיעה הנמסרת מפה אל פה, ולדעת הרב המאירי שהוא שם כולל את כל התורה שבעל פה, ובירושלמי מגילה פ"ד "ויבינו במקרא זה מסרת", ואמרו רז"ל "נטל מסורות חכמה ממשה ונתנה ליהושע" (תנחומא סוף פ' ואתחנן) והוא דרך עיון חכמה ובינה, ובדרך זה אין למסור לאשה תורה שע"י זה מביא ערמומיות בלבה וכאלו מלמדה תפלות, אבל דברים הכתובים בפשוטן מותר להשמיע להן.
והנה לפי המובא בירושלמי דרבי יהושע אמר "אין דור יתום שראב"ע שרוי בתוכו" משמע דרבי יהושע הסכים לדרשת ראב"ע, דאין ללמד לנשים תורה דהוי כאילו מלמדה תפלות, אבל להשמיע להן תורה מותר, ואפשר שעל זה סמך רש"י ז"ל לפרש בסוטה כ"א: דהא דאמר ר' יהושע רוצה אשה וכו' כר' אליעזר דמתניתין שאמר ש"אין טוב שתלמוד תורה" כיון דר' יהושע קלסיה להא דראב"ע, ור"א דמתניתין כראב"ע קיימו כמו שבארנו (ולפי"ז אין מקום לדברי הליקוטים באצה"ה תרס"ט עמוד קמ"ו ממאמרו של הה"ג ר"ז באמברגא נר"ו).
והשתא דאתינן להכי ר' אליעזר דמתניתין וראב"ע ור' יהושע בחדא שיטה קיימו, דאין איסור לאשה שתלמוד תורה אדרבה מצווה ושכר הוא לה, אך יש להזהר מללמדה תורה בעיון, בשקלי וטרי, שהוא בחכמה, ואפשר דהוי כאלו מלמדה תפלות, אבל להשמיע לה דברים כפשוטן לא לבד שאין בזה אזהרה אדרבה התורה צוותה, הקהל וכו' ולפי זה בן עזאי יחידאי הוא שאומר: "חייב אדם ללמד את בתו תורה וכו', אף ללמוד בדרך עיון והשכל". והן הן הדברים אשר פסק רבינו משה ב"מ ביד החזקה ה' ת"ת פ"א הי"ג: (וכ"פ בטושו"ע יו"ד ס"י רמ"ו) אשה שלמדה תורה יש לה שכר וכו' (ולא לבד שאין למחות בידה אלא אף שכר יש לה) ואע"פ שיש לה שכר צוו (ולא אסרו) חכמים שלא ילמד אדם את בתו תורה מפני שרוב הנשים אין דעתן מכוונת להתלמד אלא הן מוציאות דברי תורה לדברי הבאי לפי עניות דעתן.
אמרו חכמים כל המלמד את בתו תורה כאלו מלמדה תפלות בד"א בתורה שבעל פה (שיש בה שקלי וטרי ועיון) אבל תורה שבכתב (שאינה אלא פשוטן של דברים) לא ילמד אותה לכתחילה ואם לימדה אינה כמלמדה תפלות" (עיין ב"ח יו"ד סי' רמ"ו וט"ז שם סק"ד) ומה שמחלק הרמב"ם בתשב"כ לבין לכתחילה לבדיעבד, אפשר שחשש לגזר גם בתורה שבכתב בפשוטן של דברים, דאיפשר שיבואו ללמדה אף תורה שבע"פ שיש למנוע מזה דהוי כאילו מלמדה תפלות. ועשה גזירה לאסור אף בתורה שבכתב לכתחילה. הן אמת כי מקרא הקהל וכו' ומדרשת ראב"ע נשים לשמוע וכו' משמע דמותר להשמיע להן אף לכתחילה דברים פשוטים, אפשר דשאני התם דהוי פעם אחת בשנה , והיה חששא רחוקה, משא"כ להתיר בתמידות ללמדה תורה שבכתב אית למיחש דילמא ילמד אותה אף תורה שבע"פ, ועל כן אומר דלכתחילה לא (ועיין טו"ז יו"ד ס"י רמ"ו סק"ד).
וכי מקרא פשוטן של דברים, מותר להשמיע להן משמע גם במקומות אחרים, כמו שהביא הה"ג אבדק"ק מחז"ה בקופנהגן נר"ו ועיין ברכי יוסף יו"ד ס"י רמ"ו מסוף קידושין.
ומעתה לדינא לא לבד שאין שום איסור להשמיע לנשים פשוטן של דברים של תורתנו הקדושה, אלא אדרבה מצוה להקהל את הנשים לעורר לבן לידיעת התורה הזאת בכלל, ובפרט המצות השייכות לנשים (רמ"א יו"ד ס"י רמ"ו ס"ו ע"פ האגור בשם הסמ"ג) אבל ללמדה בעיון, בפלפול ובסברא כעין תורה שבעל פה, בוודאי יש להזהר כאלו למדה תפלות. מתוך שנכנסה חכמה בלבה נכנסה עמה ערמומיות, אבל לאישה עצמה מותרת לה ללמוד תורה אף בעיון ובסברא.
ולחינם תמה הכותב בשבועות החרדי Zsido Ujsug היו"ל בבודפשט על מ"ש הה"ג מהרי"ז באמבערגר גר"ו "אם יבינו לשון הקודש יכולין ללמוד בעצמן שרק ללמד להן אסור, אבל אם ילמדו מעצמן מותר". כי כן הוא ההלכה כאשר בארנו במאמרינו. והכותב לא ירד לעומקה של הלכה, ומה שכתב עוד שם "כי דברי הה"ג מהר"ז באמבערגר נר"ו אינם מתאימים עם שיטתה של האורתודוקסיה ההונגרית" לא אדע על מה כוונתו, אם על ההלכה שהנשים יכולין ללמוד מעצמן, אתמה הכי האורתודוקסיה ההונגרית תתנגד להלכה המבוארת בש"ס וראשונים? ואם על הידיעה בלשון-הקודש כוונתו תמה תמה אקרא ולא תהא כוהנת כפונדקית?"
סיכום
סיכומם של דברים, תהיינה הסיבות של חוסר בתי חינוך לבנות ישראל מה שתהיינה, על כל פנים, היה זה חסרון דמינכר במבנה החינוכי של בית ישראל, בכל הזמנים ובכל המקומות, עם שהתוצאות לא היו שוות בכל שכבות האומה. אלא, רבות בנות בעלי-בתים קבלו חינוכן היהודי היסודי בשחר ילדות מפי אמן מורתן, כל אם לימדה את בתה ברכות ושמע, וראשית קריאה בספר. וכשגדלה הבת ויצאה והיתה ל"אם יהודיה" עם היותה עקרת בית יהודי, היתה משלימה חינוכה היהודי מתוך ספרי דינים ומוסר כתובים לועזית ומנהלת משק ביתה, כאמה כבתה, על פי התורה והמצווה ומגדלת בניה לתלמוד תורה ובנותיה לאמהות יהודיות כשרות. תוצאות יותר עגומות נבעו מחסרון זה לבנות דלות העם, הללו לא הספיקו ללמוד אפילו ראשית קריאה אם מפי אם עד כדי כך שאפילו ברכות וקריאת שמע בלשון הקודש נשתכחו מפיהן. מכל מקום, אף הן אמהות צדקניות היו משתדלות בעוני דלותם ועניות דעתן לעשות ביתם "בית יהודי" ככל האפשר. ומבקרות, ביחוד בשבתות וימים טובים, בבתי כנסיות ואומרות "קדושה" ו"ברכו" מפיה של אשה מלומדת.
עגומות ביותר היו התוצאות לגבי בנות יהודים אמידים, הללו מתוך שתמיד עמדו לרשותן ולשרותן עוזרות ושפחות וכל עתותיהן בידיהם בבטלה המביאה לידי שעמום, מה תעשה אותה הבת שלא תצא לתרבות נכר באין לה חינוך יהודי?
כידוע, היו היהודים העשירים בספרד בשעתם וכמוהם יהודי אשכנז, משעה שהחלו להתגלות פרצות בחומות הגיטאות, רגישים לאותו חלל ריק שנתהווה בחינוך הבנות. ומעטים בני עלייה יחידי סגולה היו הם בעצמם מחנכים את בנותיהם בתורה ובמצוות, אבל רובם של אמידים היו מכניסים לבתיהם מורות ומורים נכרים פרטיים לחנך את בנותיהם במדעים ו"שבע חכמות" וביחוד במוסיקה בכל מיני כלי שיר. ועם שגדולי ישראל התריעו על הכנסת תרבות זרה בבית היהודי, כגון בעל "יוסף אומץ (ש"פ שכותב: "מה מאד נחשב בעיני לאיסור גדול מה שהעשירים שוכרים לבנותיהם יודע נגן ללמדם כלי שיר", וכן כתוב הרב יעב"ץ (תק"כ) בדורו "בית יעקב",
"ככה עושים בני עמנו העשירים מפזרים ממונם ללמד לבנותיהם לשון צרפת, להרגילם לשחוק וקלות ראש וניבול פה, כידוע לכל, שזה פרי ותולדות אותה הלשון, וכל שכן לכשיצטרף לזה לימוד המוזיקא, תרי סרסורי דעבירה".