באור פרשנותם של חז"ל והראשונים
כדגמים לבריתות בין ישראל והעמים
יעקב חרלפ
|
תוכן המאמר: מעשה הגבעונים תפיסות תנאיות ואמוראיות תפיסת הרמב"ם תפיסות בעלי התוספות תפיסת הרמב"ן הברית בין שלמה ובין חירם מלך צור סיכום תמצית: האיסור לכרות ברית ליושבי הארץ לא נשמר פעמיים. מה כולל האיסור, וכיצד מילות מפתח: ברית עם יושבי הארץ, הברית עם הגבעונים. |
|
כידוע, נצטוו ישראל שלא לכרות ברית עם אומות העולם: "לא תכרות להם ולאלוהיהם ברית" (שמות כג, לב, ועוד פעמיים בתורה). אולם כבר בתקופת ההתנחלות מסופר על יושבי הארץ הגבעונים שכרתו ברית עם ישראל (יהושע ט, ג-כז). מאוחר יותר כרת שלמה ברית עם חירם מלך צור (מל"א ה, טז-כו). במאמר זה ננתח את הסיפורים המקראיים האלה מנקודת מבט הלכתית, באור חז"ל ובאור פרשני התלמוד הראשונים, ונברר את התרחשותם על רקע האיסור המקראי הנזכר. עיקר מטרתנו היא להראות, שלפי מקורות תנאיים ואמוראיים ולדעת גדולי הראשונים, בתנאים מסוימים לא היה איסור הלכתי לכרות ברית עם יושבי הארץ, ולפיכך הברית עם הגבעונים מתפרשת בעיניהם באור אחר. נעמוד אפוא על תפיסות פרשניות והלכתיות שונות הבאות להסביר את מעשה הגבעונים וכן גם את הברית שכרת שלמה עם חירם מלך צור וכתובים אחרים. מעשה הגבעונים מן המשא ומתן המתקיים בין בני ישראל ובין הגבעונים עולה שבני ישראל התנו את הברית עם הגבעונים בתנאי שלא יהיו מתושבי הארץ: "ויאמרו איש-ישראל אל-החוי אולי בקרבי אתה יושב ואיך אכרות-לך ברית" (יהושע ט, ז). זאת ועוד; כאשר התגלה לבני ישראל שהם אכן מתושבי הארץ , התמרמרו על הברית שכרתו עמם, אך לא פגעו בהם מחמת השבועה שנשבעו להם: |
|
"ויסעו בני ישראל ויבאו אל עריהם ביום השלישי ועריהם גבעון והכפירה ובארות |
|
הצטדקותם של הגבעונים בתגובה לטענתו של יהושע מלמדת, שלהבנתם, לולא ערמתם לא היו ישראל כורתים עמם ברית: |
|
"ויקרא להם יהושע וידבר אליהם לאמר למה רמיתם אתנו לאמר רחוקים אנחנו מכם |
|
הסיפור כמות שהוא עולה יפה לאור הנאמר בדברים (כ, י-יח), שהמצווה של קריאה לשלום מכוונת רק כלפי עמים רחוקים, שאינם יושבי הארץ, ושהמלחמה עמם היא בגדר מלחמת רשות, ולא כלפי העמים תושבי הארץ המכונים "קרובים", שלגביהם נצטוו לא להחיות מהם כל נשמה – "החרם תחרימם" – ושהמלחמה עמם היא בגדר מלחמת מצווה: |
|
כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום והיה אם שלום תענך ופתחה לך |
|
בספרות התנאית והאמוראית נחלקו הדעות מה דינם של העמים הקרובים, תושבי הארץ, ביחס לכריתת ברית עמם, ובדעות אלה נדון להלן. תפיסות תנאיות ואמוראיות בחלק מן המקורות מוצאים שיש מצווה להחרים עמים אלה, ואין לכרות עמם ברית. כך עולה מדברי |
|
תנו רבנן כיצד כתבו ישראל את התורה [=על האבנים, משעברו את הירדן] רבי יהודה |
|
כאמור, תפיסה הלכתית זו עולה יפה עם פשוטם של מקראות: הגבעונים הערימו על בני ישראל |
|
וכן אתה מוצא ברחב הזונה מהו אומר… שמונה כהנים ושמונה נביאים עמדו מרחב |
|
בספרי זה מוצגים הברית שכרת יהושע עם רחב הזונה וכן הברית עם הגבעונים כאירועים לגיטימיים מבחינה הלכתית. בצורה מפורשת יותר באה דעה זו בדברי האמורא רבי שמואל בירושלמי שביעית (פ"ו, ה"א): |
|
דאמר רבי שמואל שלוש פרסטיניות [=כרוזים] שלח יהושע לארץ ישראל עד שלא יכנסו |
|
לפי דברי רבי שמואל, תחילה הציע יהושע לשבעת העממים לכרות עמם שלום, ורק משום שסירבו , תפיסת הרמב"ם הרמב"ם, הפוסק בעקבות תפיסת רבי שמואל בירושלמי ,והמתיר לכרות ברית עם יושבי הארץ |
|
אין עושין מלחמה עם אדם בעולם עד שקוראין לו לשלום, אחד מלחמת הרשות ואחד |
|
מבחינת דברי הרמב"ם עולים קשיים אחדים. ראשית, הרי לשיטתו אין הבדל בכריתת ברית עם עמים רחוקים לבין כריתת ברית עם שבעת העממים; בשני המקרים התנאים לשלום הם קבלת שבע מצוות בני נח, עבדות ומס, ולכן תמוה מדוע לא התנו הנשיאים את כריתת הברית עם הגבעונים בקבלת התנאים המקובלים?! ועוד, מה פשר הקובלנה שהייתה בפי העם כלפי הנשיאים על היותם של הגבעונים מיושבי הארץ, הרי לפי הרמב"ם, לא הייתה צריכה להיות כל הבחנה בין גויים תושבי הארץ לבין גויים שאינם תושבי הארץ! תפיסות בעלי התוספות התוספות, בבבלי סוטה לה ע"ב (ד"ה "לרבות"), בדיונם בברייתא, הקשו על כך שרחב נתקבלה לחיקו |
|
איך קיבלוה לרחב שהרי היא היתה מכנענים שבתוכה כדאיתא בספרי פרשת בעלותך |
|
ומתרצים: |
|
ושמא ע"פ הדיבור היה ואמר לו (לפי גרסת רש"א: "ואין לומר") שקודם שהתחילו |
|
מדברי התוספות עולות שתי גישות: בתירוץ הראשון, שקבלת רחב הייתה "על-פי הדיבור", כלומר על-פי הוראה מיוחדת לשעתה בלבד, סבורים הם כשיטת רש"י (שם), שאין לקבל גויים משבעת העממים, ולכן תירצו שקבלת רחב הייתה "על-פי הדיבור"; בתירוץ השני חולקים התוספות על שיטת רש"י, וסבורים, שהפסוק "לא תחיה כל נשמה" נאמר רק באותם שבעת העממים שלא נענו לקריאת יהושע לשלום. ולכן רק בשעה שהחלו במלחמה ,לאחר עברם את הירדן, נאסרו בכריתת ברית עם שבעת העממים, ואילו לפני שהחלו בה, היה מותר לכרות ברית עם יושבי הארץ, ואז קיבלו את רחב. לפי התירוץ השני, דברי רבי שמעון ביחס למטרת הכתוב על האבנים שבירדן ("למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות וגו'") אמורים גם ביחס לשבעת העממים הגרים בתוך גבולות הארץ, שאם היו חוזרים בתשובה טרם שעברו ישראל את הירדן, היה מותר לכרות עמם ברית שלום. השיטה השנייה בדברי התוספות ממשיכה את התפיסות שהתירו כריתת ברית עם יושבי הארץ , אך יש בה שינוי-מה: ההתניה שהרצון לשלום יובע טרם תחילת מצב המלחמה. מנקודת המבט של השקפה זו יש באפשרותנו להבין כמה פסוקים ואירועים מקראיים שהיו סתומים או תמוהים לאור השיטות הקודמות שהוצגו. ראשית, בהתייחס לגבעונים, לאור שיטת התוספות האמורה יובן הצורך של הגבעונים בהערמה. צורך זה נבע, כפי הנראה, מכך שלא נענו להצעת השלום של יהושע בשעתו, ומכך שלא יכלו לכרות שלום עם ישראל בדרך הגלויה, כי ידעו שמשעה שעברו ישראל את הירדן, נצטוו ב"החרם תחרימם " וב"לא תחיה כל נשמה." גם את הפסוקים ביהושע יא, יט-כ, ניתן להסביר לאור שיטת התוספות: אילו שאר העמים משבעת העממים היו נענים להצעת השלום ששלח אליהם יהושע, לפני שישראל פתחו עמם במלחמה , היו ישראל עושים עמם שלום. ועוד, בפסוקים במל"א ט, כ-כא – "כל העם הנותר מן האמורי החתי הפרזי החוי והיבוסי אשר-לא מבני ישראל המה בניהם אשר נותרו אחריהם בארץ אשר לא-יכלו בני ישראל להחרימם ויעלם שלמה למס-עבד…" – יש קושי, שכן, כיצד השאיר שלמה את הגויים הנותרים, שהיו משבעת העממים, והרי נצטווה להחרימם?! ואף אם נאמר שעד לתקופתו אי אפשר היה לממש את ההחרמה, הרי ידוע שבתקופתו היה שלמה מסוגל לבצע זאת! אך לפי שיטת התוספות, נוכל לראות בגויים אלה עדות חיה לכך שהיו משפחות מקרב שבעת העממים שנענו, כנראה, להצעת השלום של יהושע, וצאצאיהם הם אלה שהעלם שלמה "למס עובד", כלומר לעובדים בשירות המלך. עד כאן הוצגו דברי התוספות בבבלי סוטה. דעה אחרת, שלפיה ניתן לכרות ברית עם יושבי הארץ תמיד, גם לאחר מעבר הירדן, באה בדברי התוספות בבבלי גטין מו, ע"א (ד"ה "כיון)." בגמרא שם מובאת מחלוקת בין חכמים לבין רבי יהודה. רבי יהודה סובר ש"כל נדר שידעו בו רבים לא יחזיר", הווה אומר שאי אפשר להתיר את הנדר. הוא לומד זאת מן הפסוק: "ולא הכום בני ישראל כי נשבעו להם נשיאי העדה" (יהושע ט, יח). חכמים חולקים עליו, וטענתם היא שמפרשה זו ביהושע אין להוכיח זאת, מפני שאותה השבועה שנשבעו הנשיאים בטעות יסודה, ומכיוון שכך, אין שבועה ואין צורך בהתרתה. הסיבה שלא הרגו את הגבעונים היא משום "קדושת השם", כלומר, כדי למנוע חילול שם שמים בקרב אומות העולם. התוספות הקשו על דברי רבי יהודה וחכמים. לטענתם, שבועת הנשיאים אינה צריכה כלל לחול , משום שהיא שבועה שבאה לבטל מצווה; במקרה שלנו שבועת הנשיאים באה לבטל את הציווי של "לא תחיה כל נשמה". הם תירצו שהציווי הנ"ל חל רק במקרה ששבעת העממים אינם נענים להצעות השלום של ישראל, אך במקרה שהעממים נכונים להשלים עם ישראל, הציווי איננו בתוקף. התוספות המשיכו והקשו, מדוע, אם כן, לדעת חכמים, לא הרגו את הגבעונים רק משום חילול ה', הרי מעיקר הדין לא היה מקום להרגם, שכן הם חפצו לכרות ברית שלום?! את הקושיה הזאת תירצו באמצעות ההבחנה בין הריגה ובין הגליה. הם סבורים, שאם ישראל כורתים ברית עם עם משבעת העממים , הברית שוללת את הריגתם אך אינה שוללת ואינה מונעת את הגלייתם ממקום מושבם. במקרה הגבעונים נמנעה הגלייתם בגלל עניין נוסף – חילול ה'. נביא בזאת את עיקרי דבריהם של התוספות: |
|
וא"ת בלא"ה מי חיילא שבועה והא הוי נשבע לבטל את המצוה דכתיב לא תחיה כל |
|
מדברי התוספות האלה משמע, שהציוויים "החרם תחרימם" ו"לא תחיה כל נשמה" אמורים רק ביחס ועבדות (כך התירוץ הראשון בתוספות בבלי סוטה לה, ע"ב). תפיסת הרמב"ן ממבט כולל, בתנאי הקריאה לשלום מבחינים אצל הרמב"ן בשלוש רמות: האחת – כריתת ברית עם |
|
אבל קריאת השלום, אפילו במלחמת מצווה, היא שחייבים לקרוא לשלום אפילו |
|
במקור אחר ברמב"ן – הפירוש לדברים כ, יא – עולה שבכריתת ברית עם עמים שאינם מתושבי הארץ אין צורך אף לא בתנאי אחד מאלה שהוזכרו. כלומר, ניתן לעשות שלום עם עמים רחוקים על בסיס של ידידות או הסכם אחר ללא שום תנאי, לא מס ועבדות ואף לא קבלת שבע מצוות בני נח. לגבי הגבעונים, אחד התירוצים שבאמצעותו הוא מסביר את התנהגותם הוא, שהם רצו לשפר את תנאי הברית, שכן בכך שהציגו עצמם כבאים מארץ רחוקה, השיגו לעצמם ברית ללא כל תנאים נלווים. בכך מוסברת גם תגובת העם הנזעמת בהיוודע דבר התרמית. ואלה דבריו: |
|
…והיה מועיל להם עוד שלא יהיו להם לעבדים אלא יהיו עמם בעלי ברית, ומפני זה |
|
מהשוואת שני המקורות ברמב"ן רואים סתירה בעניין הצורך בתנאים מקדימים לכריתת ברית עם אומות שאינן משבעת העמים, הגרים בארץ ישראל. לפי המקור הראשון, יש לדרוש מהגוי מס ועבדות , ולפי המקור השני, אין צורך בתנאים כלל. אפשר להסביר סתירה זו על יסוד הפרשנות שתרמית הגבעונים התמצתה בכך שרצו לכלול עצמם בקטיגוריה השלישית (אליבא דרמב"ן דלעיל), ואמנם כשבאו הגבעונים והציגו עצמם כבאים ממקום רחוק, דהיינו מן הקבוצה השלישית – מאלה שלא עלה בדעת העם לכבשם כלל – כרתו עמם ישראל ברית ללא כל תנאים . הברית בין שלמה ובין חירם מלך צור במלכים א' ה, טז-כו, מתוארים היחסים הטובים בין שלמה ובין חירם מלך צור, יחסי ידידות ומסחר , |
|
מיהו קשיא דכריתת ברית שכתוב אצל לא תחנם, אי בשאר אומות איירי, הכתיב גבי |
|
דיון זה נמצא גם בתוספות ביבמות כג, ע"א: |
|
ואם תאמר והיכי כרת ברית שלמה עם חירם מלך צור דכתיב ויכרתו ברית שניהם והא |
|
התירוץ הראשון של התוספות האלה הוא שהאיסור חל רק בקשר לכריתת ברית לשם עבודה זרה ; אשר לשאלה השנייה דלעיל – בעניין העדר התנאים – הרי שבאור ההבחנות שעשה הרמב"ן
סיכום מבחינת הבריתות המקראיות האלה באור חז"ל והראשונים ומניתוח הדיונים ההלכתיים סביב נושא |
