אני במצב קצת לא נעים: אני מוזמן לדבר על הבעיות הכלכליות של הטיפול ביילודים ועל ההשלכות מכך על הטיפול בהם, אך הבעיה היא שאני הוא הגורם העיקרי לבעיה הכלכלית הזו, ועכשיו אני צריך לתת לה פתרון. יש כאן איזו סתירה פנימית, ואני מתלבט קצת מה לומר.
אני עובר מנושא ה'מיקרו', העיסוק בטיפול הרפואי ביילוד הבודד, לנושא ה'מקרו', כדי שנקבל ראייה כללית על חומרת הבעיה הכלכלית של כל הטיפולים שעליהם שמעתם, טיפולים שמתחילים בטיפולי פוריות – וסופם בטיפולים הקשורים ביילודים.
כדאי להביא סקירה היסטורית קצרה. בתחילת המאה הוצג ביריד מדעי האינקובטור הראשון. אז גבו כסף מאנשים שבאו לראות את הקוריוז הזה, ולטפל ביילוד באינקובטור דווקא לא עלה הרבה כסף. היום הטיפול בפג (ומטפלים כיום בפגים הרבה יותר קטנים מאשר פעם) כולל את האינקובטור עצמו, מערכת הנשמה, מוניטורים למיניהם, אחות לכל תינוק ועוד. בסופו של דבר נוצר מצב שעלות הטיפול עולה ועולה, עד שבארה"ב מדברים על סכום של 300,000 דולר לטיפול בפג אחד! גם אצלנו הסכום לא רחוק מכך.
מה זה 'תינוק קטן'? כללית מדובר על תינוק שנולד בשבוע ה30- ואפילו קודם, במשקל של קילוגרם אחד ואפילו פחות; היום כבר מדברים על תינוק ששוקל הרבה פחות מקילו, וההוצאות עבור הטיפול בו עולות בהתאם. כל הניסים הרפואיים הזעירים הללו מרגשים מאוד כאשר מדברים על הילד ועל המשפחה, אבל מבחינת מערכת בריאות הציבור – זו מעמסה לא-קטנה. יותר ויותר יילודים קטנים נשארים בחיים, והעלות של הטיפול בהם הופכת לאחת הבעיות הגדולות ביותר מבחינת הגירעון הכספי השוטף של בית החולים.
ניכנס קצת לפרטים, כי כדאי שנדע את העובדות:
ב'שערי צדק' למשל העלייה במספר הלידות בעשור האחרון היא מ- 4500 לידות לפני כמה שנים עד ל- 6000 לידות בשנה האחרונה. מבחינת בית החולים הלוואי שכולם היו יוצאים בריאים ושלמים, כך שהכסף שבית החולים היה מקבל עבור הטיפול בהם היה מכסה איכשהו את העלות. אבל זו לא המציאות. מתוך כ- 6000 לידות נולדים הרבה פגים בכל מיני משקלים, גם במשקלים שלפני כמה שנים לא היה עולה בדעתו של איש שאפשר לטפל בהם והם יישארו בחיים – 750 גרם ואפילו 500 גרם; כיום אנחנו מצפים אצלם להישרדות שמתקרבת ל -40% ואפילו ל- 50%. בקרב פגים גדולים יותר, שנולדו במשקל שבין 750 ל1000- גרם, הייתה לפני 15 שנה תמותה של 60%, וכיום מדברים על 10% בלבד. מספר הולך וגדל של יילודים במשקלים יותר ויותר נמוכים נשארים בחיים, על כל העלות הנובעת מכך. לפני כמה שנים חישבו בארצות הברית, וגם אצלנו אין הבדל גדול בעניין זה, כמה עולה למערכת הרפואית לעזור לתינוק כזה להישאר בחיים. התברר שהסכום שעלה להשאיר יילוד בחיים נע בין כ300,000- דולר עד 562,000 דולר, תלוי בגודל של הפג. אלה נתונים
מ- 1992, וכדי לקבל את העלות כיום תוסיפו לכך כ-30%. זו המציאות.
מה המציאות אצלנו, במדינת ישראל? אצלנו יש בעיה עיקרית – קיים תמריץ כספי שלילי בכל מה שאנחנו עושים בפגיות שלנו. בשונה ממערכות הרפואה במערב אירופה ובצפון אמריקה, המימסד הרפואי שלנו אינו מכיר ביילוד בתור חולה שווה-זכויות לכל חולה אחר. התשלום שבית החולים מקבל הוא עבור הלידה, לא עבור היילוד. אישה מגיעה לכאן לפני הלידה, וגם הכסף מגיע לבית החולים לפני הלידה. נולד נפל, חס וחלילה, ואין במי לטפל – בית החולים מקבל את אותו סכום כמו עבור הטיפול בתינוק בשל ובריא. זהו תמריץ כספי שלילי – אין תמריץ להוסיף טיפולים ולשפר אותם. אפשר לומר באירוניה, שמבחינה כספית הלוואי שיגיעו ללידה רק האימהות ולא ייוולדו תינוקות!
הכל מתחיל מכך שהכסף שבית החולים מקבל עבור לידה אינו בא ממשרד הבריאות או מקופות החולים, אלא ממענק של הביטוח הלאומי, והביטוח הלאומי אינו מתייחס כלל לכל העניין הרפואי. אפשר להגיע ממש עד אבסורד: לפני שבועיים-שלושה עמדה כל המדינה על רגליה, כשהתעוררה בעיה של חולי סרטן וחולים אחרים שיש צורך למצוא מימון עבור תרופה חדשה בשבילם – היו חסרים 150,000 ש"ח לטיפולים חדשים. קמה צעקה ציבורית, ובסופו של דבר נמצא הכסף, והמימון לכך אינו על חשבון חולים אחרים. אך אצל התינוקות הקטנים המצב הפוך: הביטוח הלאומי שמשלם עבור הלידות הכיר סוף כל סוף ב- 1994 בעובדה שקיימת הקבוצה של הפגים שנולדים במשקל של פחות מ- 1750 גרם, והוחלט שאם הם נשארים בחיים ארבעה ימים הביטוח הלאומי מוכן לתת לבית החולים איזשהו סכום כולל, קטן מאוד באופן יחסי, בוודאי שאינו עומד בשום יחס לעלות הממשית של הטיפול באותו פג. אולם אנשי הביטוח הלאומי אומרים שהם אינם קופת חולים, ולכן הם יתנו לבתי החולים את הסכום עבור הטיפול בפגים – אבל יורידו אותו מהסכום שניתן ללידה רגילה. יוצא שבסופו של דבר לא הייתה כל תוספת תשלום לכיסוי ההוצאות על הטיפול ביילודים, אלא היה רק קיזוז. אני לא מכיר שום תחום אחר במערכת הבריאות, שבו תוספת תשלום לחולה אחד כתוצאה מבעיה מסוימת, מורידה באופן אוטומטי את התשלום עבור חולה אחר! לגבי יילודים, המצב אם כך הוא מיוחד: היילוד אינו מוכר באופן אוטומטי כחולה, לא מקבלים תשלום עבור יום אשפוז, ואם בכל זאת יש במקרים מסוימים הכרה ותשלום חלקי מטעם הביטוח הלאומי – זה בא על חשבון קבוצת מאושפזים אחרת. יוצא בעצם שהמערכת אינה מכירה עד היום ביילוד – בשל או לא בשל, פג או לא פג, בריא או לא בריא – כיישות, כיצור חי, כחולה שווה-זכויות. זה נראה לי כמקור הבעיה. כל מנהל בית חולים יעשה את החשבון שכל מה שהוא ישקיע כדי לפתח את שירותי הטיפול בפגים רק יעלה לו יותר כסף, ואין שום מערכת שתחזיר לו את הכסף הזה.
כדי להמחיש את הדברים אתאר לכם את הגירעון של מחלקת היילודים והפגייה בבית החולים 'שערי צדק': על כ- 6000 לידות בשנה יש בערך 500 קבלות לפגייה – לא כולם יילודים קטנים, יש גם תינוקות גדולים שזקוקים לטיפול, וסכום ההוצאות הישירות מתקציב בית החולים הוא יותר ממיליון דולר לשנה. זהו הגירעון השוטף רק מצד ההוצאות, ואני עדיין לא מדבר על העלות הכוללת, שהיא גבוהה עוד יותר. ואני חוזר: אין שום מערכת במדינת ישראל שמחזירה את ההוצאות הללו. לכל מנהל בית החולים יש תמריץ כספי שלילי להשקיע בתחום הזה, וכדאי לו לדחות ככל האפשר לידות עם סיכון לפגים, או עם תאומים ושלישיות. גם לא כדאי לו להשקיע בפגייה, כיוון שככל שישרדו יותר תינוקות – כך זה יעלה לבית החולים יותר כסף, אותו כאמור הוא לא יקבל חזרה משום גורם, מפני שהתשלום מתקבל עבור הלידה, בלי קשר לשאלה אם התינוק יחיה או לא יחיה! הבסיס לכל הבעיה הזו הוא חוסר ההכרה שהיילוד הוא חולה שווה זכויות לחולים אחרים.
עד שהמצב ישתנה הנהלת בית החולים צריכה הרבה אומץ להמשיך ולהשקיע בטיפול ביילודים, למרות כל העלות, ולמרות העלייה המתמדת בגירעון השוטף, ואני מברך את הנהלת 'שערי צדק' שיהיה לה את האומץ לכך. אילו לא היה רצון-טוב בסיסי של המוסד לעניין זה – הכל היה נעצר בשלב מסוים, והמנהלים היו אומרים 'די, מספיק השקענו, יש גבול לכמה שאנו יכולים להשקיע בטיפול בפגים כאשר מערכת הבריאות, שהיא משרד הבריאות וקופות החולים, אינה מכירה בהוצאות האלה'.
זו התמונה הכלכלית במבט של 'מקרו', שיש לה כמובן גם השלכות על הטיפול בילד הספציפי. מתוך כך אפשר להבין מעט יותר את האילוצים שתחתיהם אנחנו עובדים.
תודה.