על אמירת פיוט 'מכניסי רחמים'

על אף קדמותו של פיוט זה, לא נחה דעתם של חכמים ממנו (ומפיוטים אחרים שכמותו), שכן המתפלל איננו שוטח בפיוט זה את בקשותיו לפני הקב"ה, אלא פונה אל המלאכים, בבקשה שהם יכניסו את תפילתו לפני הקב"ה. דיונים מועטים בפיוט זה מצויים כבר בספרות הראשונים, ומדבריהם משתמע, במפורש או ברמז, כי חכמים מסוימים קמו לערער על אמירת הפיוט. עם זאת, כל הראשונים שדבריהם נדפסו עד כה פסקו כי אין למצוא פסול באמירת הפיוט; כך כתב ר' צדקיה מרומי בספרו שבלי הלקט, וכן הוא הביא בשם ר' אביגדור כוהן צדק³, וכן כתבו גם ר' מנחם ציוני⁴ ור' ישראל ברונא⁵.

הראשון שיצא לערער על אמירת פיוטים מעין אלו – לפי הידוע עד כה – הוא ר' יוחנן טריוויש, בפירושו למחזור מנהג ק"ק רומא (בולונייא ש"א). לדבריו,

התשובה המתפרסמת להלן מלמדת כי כבר בתקופת הראשונים פרץ פולמוס של ממש בשאלה זו. חכם, ששמו לא נזכר כאן, אסר לומר את הפיוט, וטעמו, כפי שמובא כאן מכלי שני, על-ידי המשיב, הוא כנראה כפול; הן משום שהמתפלל אל המלאכים כאילו עובד לצבא השמים, והן משום שהמתפלל תולה חסרון בקב"ה, כאילו אינו יכול להבין את התפילה ללא תיווכם של המלאכים. המשיב יוצא נגד האוסר בתקיפות רבה, ומתיר לומר את הפיוט, כמנהגם של כל קהילות ישראל מאז ומעולם. הוא מביא ראיות רבות לדבריו, מן המקראות, מהתלמוד, מספר היכלות ומתשובות הגאונים. מקצת מן הראיות שהוא מביא מלמדות שמותר, ואף ראוי לו לאדם, לבקש מאנשים אחרים שיתפללו עבורו, וראיות אחרות מוכיחות כי מותר גם לפנות למלאכים כדי שיתפללו עלינו. כמה מן הציטוטים שהביא המשיב אינם מתאימים לספרים שלפנינו; מקצת מן השינויים אפשר לתלות בכך שהמשיב ציטט מן הזיכרון, ולא הקפיד להביא את הדברים בלשונם. אך לעיתים הדרשה כולה תלוויה בנוסח האחר שהביא המשיב⁸, ואולי היה לו נוסח אחר בתלמוד. גם הפיוט הנידון בתשובה זו, שלדברי הכותב נאמר רק בעשרת ימי תשובה, ארוך יותר מזה המוכר לנו, וחלקו השני ('במטותא מנכון מלאכיא מרומא') איננו ידוע לנו⁹.

זהותו של המשיב איננה ברורה. בכתב-יד אחד התשובה אנונימית, ואין לדעת מיהו המשיב ומה מקומו וזמנו. בכתב-יד שני נרשם לפני התשובה 'תשובה לרבי אלעזר רקח', ובסופה חתום 'אלעזר'. ואם כן, התשובה היא של ר' אלעזר מוורמייזא, בעל ספר הרקח, והיא נכתבה אפוא באשכנז בראשית המאה הי"ג. אך ייחוס זה מסופק בעינינו, וצריך עיון. התשובה כתובה בחלקה בחרוזים, והמשיב שיבץ בה שברי פסוקים רבים.

התשובה המתפרסמת בזה מצויה כאמור בשני כתבי-יד, שניהם בכתיבה אשכנזית. האחד, שטרסבורג, ספריה לאומית 3936,עמ' 338-339¹⁰, והשני, לונדון, הספרייה הבריטית 755,דף 117א-118ב¹¹. ההעתקה כאן היא על-פי כתב-יד לונדון, ושינויי הנוסח המשמעותיים שבכתב-יד שטרסבורג (= כי"ש) הובאו בהערות.

נשאלתי¹² על מנהג צרפת וספרד שנער מצרים ואשכנז אשר נהגו על פי גדולי הדור לומ' בעשר' ימי תשוב' בבקשתם מכניסי רחמי' הכניסו רחמיכ'Heading ¹³ כו',

דיון נוסף באמירת הפיוט 'מכניסי רחמים' מצוי בקובץ דרשות לתורה של מחבר אנונימי, כת"י קמברידג', האוניברסיטה .11022/ Add דף 25א-174ב⁵⁶. הדרשות, בכתיבה ביזנטית, נתחברו בשנת קפ"ה⁵⁷. וכך כותב המחבר (דף 113ב-114ב):

גויים אשר בקרבינו עושים צורות אבבואות הקדושים, משתחווים ושואלים מהם שישאלו מלפני אלוהיהם, בסוברם שמצד מעלתו לא יפנה אל השפלים, וצריכים אמצעי. ואנחנו המאמינים מודים שהוא מקבל תפלו' מפי כל אדם שנ'⁵⁸ שומע תפילה עדיך כל בשר יבא, ואומ'⁵⁹ קרוב ה' לכל קראיו לכל אשר יקראוהו באמת, ואומ' אז יקראוני ואני אענה יאמר קדוש⁶⁰, ואומ'⁶¹ בצרה קראת ואחלצך אענך בסתר רעם, ואומ'⁶² כי לא בזה ולא שקץ ענות עני ולא הסתיר פניו ממנו ובשוועו אליו שמע, ואומ'⁶³ כי שומע אל אביונים ה' וגו'. ומכאן לאותם האומרים בעשרת ימי רחמים מכניסי רחמים הכניסו רחמינו לפני בעל הרחמים, שטועים, וכ"ש בדורות המשתמשין בשמות הטמאה, שסוברים שבידם כוח להמית ולהחיות להועיל ולהציל, וראוי להרחיקם מזה הדעת, והם הנקראים הוברי שמים החוזים בכוכבים שאמ' בהם הנביא⁶⁴. גם ראיתי בקצת מקומות בני אדם בישראל , וגם במקומנו היו נוהגים וגם במקומו' אחרים שמעתי, שבזמן שתבוא עליהם צרה או עוני, נודרים שאם ינצלו יעשו סעודה לאליהו הנביא, בחשבם שבזה ינצלו מצרתם והוא המושיע והמחיה והמעשיר…⁶⁵ לפי שמצאו שהחיה בן הצרפית גם כדי הקמח ופך השמן שברך אלישע תלמידו לאלמנה ולא החסיר. וכל [כך] נשתקע זו המחשבה בלבם, שראיתי מי שרגיל להשים מזמן לזמן חבי' ופת ובשר שמורים לו לזה הסעודה, וכמעט אוסר אותו על כל אדם עד שיבוא שעת המעש', ומעולם הרבה נצטערתי בזה המנהג, וניר[א]ה בעיני כאיסור נסך לדבר אחר וכתקרובת ע"ז חס וחלילה, ובאמת שאלתי הרבה לרבותיי ולכל מי שנתחברתי עמו אם ידעו טעם לדבר, ולא התיר לי אדם, ואם לא היה איסור אחר אלא שהגויים רגילים לעשותו חוק ליום אידם בכל שנה ראוי להימנע ממנו…

1. סדור רב סעדיה גאון, מהדורת י' דודזון, ש' אסף וי' יואל, ירושלים תש"א, עמ' שנז. הפיוט מובא גם בחלק מכתבי-היד של סדר רב עמרם גאון (מהדורת ד' גולדשמידט, ירושלים תשל"ב, עמ' קנט). אלא שכידוע, המעתיקים עשו בסדור זה כבתוך שלהם, עד שכמעט ואין לדעת מה בו מקורי ומה נוסף על-ידי המעתיקים (ראה שם במבוא, עמ' ' 20- 21 מכאן שאין סיכוי שנוכל לשחזר את הנוסח המקורי של סרע"ג… יש להזכיר שאין לנוסח זה שום סמכות ושאינו יכול להיחשב כמקור נאמן לתולדות התפילה בתקופת הגאונים'). הפיוט מובא גם אצל י' רצהבי, 'סדר "רחמין" מתקופת הגאונים לעשרת ימי תשובה', ספר אביעד, קובץ מאמרים ומחקרים לזכר ד"ר ישעיהו וולפסברג-אביעד ז"ל, ירושלים תשמ"ו, עמ' שלו.

2. אוצר הגאונים, תענית, סי' נא, עמ' 25 ועמ' .26 הפיוט נזכר גם בספר הפרדס לרש"י, מהדורת ח"י עהרענרייך, בודפשט תרפ"ד, עמ' צד.

3. שבלי הלקט, סי' רפב (דף קלג,א-ב). הדברים הועתקו גם בספר התניא, סי' עב (דף עז, ג-ד).

4. ציוני, קרימונה ש"כ, ריש פרשת שלח: 'מה שאמרו חז"ל כי הלך כלב ונשתטח על קברי אבות ואמר אבותי בקשו עלי רחמים לפני הקב"ה שאנצל מעצת מרגלים, ומאמר זה יחסום פי המדברים שאין לומר מכניסי רחמים. וגם אמרו חכמים במסכת תענית למה יוצאין בבית הקברות כדי שהמתים יבקשו רחמים עלינו'. שתי ראיות אלו הובאו גם בתשובה הנדפסת להלן.

5. שו"ת מוה"ר ישראל מברונא, ירושלים תש"ך, סי' רעה. וע"ע ארחות חיים לר' אהרן הכהן (מלוניל), הלכות קריאת שמע ס"ק יט.

6. מחזור כפי מנהג ק"ק רומא עם פירוש קמחא דאבישונא, בולונייא ש"א, ח"ב, לפני תפילת ראש השנה, עיין שם באריכות (וראה ש"ד לוצאטו, מבוא למחזור בני רומא, תל-אביב תשכ"ו, המעיד כי תיקונים מעין אלו בנוסח הפיוטים מצויים כבר במחזור משנת נ"ז לערך). דיון נרחב מצוי גם במחזור מכל השנה כמנהג קהילות קדש אשכנז, ויניציאה שכ"ח, בפירוש הפיוט 'מלאכי רחמים משרתי עליון' (ח"א דף ריט, א-ב, לתענית שני בתרא, ונכפל שם ח"ב דף כא, א-ב, ליום רביעי של סליחות), והוא יוצא להוכיח כי אין לפקפק באמירת פיוטים אלו. נימוקים נוספים להיתר הביא ר' גדליה בר שלמה ליפשיץ בפירושו ענפים על ספר העקרים של ר' יוסף אלבו, מאמר שני פרק כוח (נדפס לראשונה בשם: עץ שתול, ויניציאה שע"ח).

7. ראה בעיקר: מהר"ל מפראג, נתיבות עולם, נתיב עבודה, פי"ב; ר' יצחק לאמפרונטי, פחד יצחק, ערך 'צרכיו' דף לג, ב-נח, א; ר' שמשון מורפורגו, שו"ת שמש צדקה, ויניציאה תק"ג, או"ח סי' כג-כד; קרבן נתנאל (על פסקי הרא"ש), ראש השנה, סוף פ"א, סק"ג; תוספת מעשה רב, שאלתות ('מהגאון רבינו חיים מוואלוזין'), סי' קכח; שו"ת חתם סופר, או"ח, סי' קסו; ר' יהודה אסאד, שו"ת יהודה יעלה, ח"א, לעמברג תרל"ג, או"ח סי' כא; ר' יוסף זכריה שטרן, שו"ת זכר יהוסף, או"ח, ווארשא תרנ"ט-תרס"ב, סי' רי; ר' יוסף הכהן שווארטץ, שו"ת ויצבר יוסף, גראסווארדיין תרצ"ו, סי' סח סק"ב; שו"ת אגרות משה, או"ח חלק ה' סי' מג סק"ו; שו"ת ציץ אליעזר, חלק יד, סי' מח; שו"ת שו"ת יביע אומר, ח"א, או"ח סי' לה סק"י. לסיכום חלקי ולא ממצה של הדעות ראה: סדור אוצר התפילות, ווילנא תרפ"ג, מבוא, דף ז, ב-י, ב; סדר הסליחות, מהדורת ד' גולדשמידט, ירושלים תשכ"ה, מבוא עמ' .11-12

8. ראה להלן, הערות .43-44

9. פיוט אחר, הפותח אף הוא במילים אלו, מצוי במחזורים כמנהג רומא. ראה: שבלי הלקט, שם; תניא, שם; כת"י פרמה 20 (משנת נ"ח), דף 24ב.

10. קטלוג לנדאור מס' .10 כתב-היד מכיל את הסמ"ג, ובסופו באה תשובה זו. עיקרו של כתב-היד הוא מן המאה הי"ג-י"ד לערך (על-פי רישומי המכון לתצלומי כתבי-יד העבריים שבבית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בירושלים), אך תשובה זו כתובה ביד אחרת, מאוחרת יותר.

11. כתב-היד, מן המאה הט"ו לערך, מכיל שורה ארוכה של חבורים בקבלה, לאחר התשובה הנדפסת כאן מצוי בכתב-היד דיונו של ר' יצחק בן הראב"ד בתפילת 'את צמח דוד'. קטע זה נדפס מכתב-היד על-ידי ש' אברמסון, עניינות בספרות הגאונים, ירושלים תשל"ד,

עמ' .150-155

12. בכי"ש נכתב בראש העמוד: תשובה לרבי אלעזר רקח.

13. בכי"ש: רחמינו.

14. בכי"ש: ואף בגדלו בין ארזי הלבנון. הלשון על-פי תהילים קד, טז.

15. התיקון על-פי כי"ש. הלשון על-פי משלי כז, כב: אם תכתוש את האויל במכתש בתוך הריפות בעלי.

16. אולי יש לתקן: ארוצה.

17. על-פי כתובות כג, א.

18. על-פי אסתר ד, יא: אחת דתו להמית.

19. הקב"ה, השוכן ברקיע השביעי (השווה חגיגה יב, ב; ויקרא רבה, פרשה כט, יא, מהדורת מרגליות עמ' תרפ, ושם בהערות).

20. דברים ד, יט.

21. בכי"ש: תשובת שאלה.

22. הכוונה אולי לתשובת רב שרירא ורב האי (לעיל, הערה 2), אך שם לא נזכר הפיוט 'לעולם לא שבנו ריקם'.

23. בכי"ש: הצעקתם ישמע. הלשון על-פי איוב כז, ט.

24. תענית ח, א.

25. שם טז, א.

26. על-פי איוב לג, כג.

27. עבודה זרה יז, א.

28. בכי"ש: העולם הבא.

29. תענית טז, א.

30. סוטה לד, ב.

31. ברכות ס, ב. בכי"ש: התכבדו מכובדים התקדשו קדושים משרתי עליון שמרוני שמרוני עזרוני עזרוני.

32. במדבר יא, ב: ויצעק העם אל משה ויתפלל, ובספרי: ויצעק משה אל ה'.

33. ספרי, במדבר, פיסקא פו (מהדורת הורביץ עמ' 58), בשינוי לשון.

34. במדבר כא, ז. בכי"ש נוסף: ויתפלל, הרי הכניסו אמצעי.

35. איוב מב, ח, בשינוי לשון.

36. לפנינו בפרק נגמר הדין, סנהדרין מד, ב, בשינוי לשון (תחילת הסוגיה שם זהה לזו שבפרק הדר, עירובין סג, ב, אך הפיסקה הנזכרת כאן מצויה רק בסנהדרין).

37. איוב לו, יט.

38. שבת יב, ב.

39. על-פי כי"ש, ונשמט כאן מחמת הדומות.

40. כי"ש.

41. בכי"ש: שאין מלאכי השרת מכירין בו.

42. איוב לג, כג.

43. יומא נב, א: חביבין ישראל שלא הצריכן הכתוב לשליח (וכן הוא בכתבי-יד של הבבלי). לפני המשיב עמד אולי נוסח אחר.

44. על-פי מלכים א ח, לח (בכי"ש: אך האיש אשר ידע נגעי לבבו). וראה רש"י יומא שם שהביא פסוק זה. וספק האם רש"י הכיר אף הוא נוסח דומה, או שהמשיב הוא שנטל מרש"י.

45. כי"ש.

46. חגיגה יג, ב.

47. אוצר מדרשים, מהדורת י"ד אייזנשטיין, ניו יורק תרע"ה, עמ' ;411 סינופסיס לספרות ההיכלות, מהדורת פ' שפר, טיבינגן 1891,עמ' .86-96

48. בכי"ש: דיעות.

49. בכי"ש: אנו מילה אחת לא ברורה] גדולה.

50. אוצר מדרשים, עמ' ;411-511 סינופסיס לספרות ההיכלות, עמ' .28-58

51. בכי"ש: מה לך איבה עם זרע אברהם.

52. בכי"ש: קראת אותם.

53. בכי"ש: יוצא'.

54. ישעיהו סג, ט.

55. הסופר השאיר כאן רווח, ובסוף השורה כתב 'עכ"ל'. בכי"ש חתום כאן: אלעזר.

56. כתב-היד חסר בראשו ובסופו, והוא כרוך בבלבול. ראה תיאורו אצל: werbeH ,fieR .C .S.664-564 .pp ,7991 egdirbmaC ,yrarbiL ytisrevinU egdirbmaC ta tpircsunam

57. דף 151ב: 'והיום הם ה' אלפים וקפ"ה' (ושם הוא מחשב את הקץ לשנת ה'רכ"ח), דף 251א: 'היום ה' קפ"ה מבריאה'; ועוד. קובץ הדרשות ראוי לדיון מפורט, ונעיר כאן לפי שעה רק על שני עניינים. האחד, המחבר מצטט פעמיים מספר כפתור ופרח, והוא מייחס אותו לר' אברהם בר יצחק הפרחי (דף 37א-ב: 'עד שמצאתי בספר כפתור ופרח שחבר ה"ר אברהם ב"ר יצחק הפרחי ז"ל בפ' עשירי ממנו… כת' הר' אברהם הפרחי ז"ל…').

דברים אלו מצויים לפנינו בספר, והם הציטוט הקדום ביותר מספר כפתור ופרח. השני, תיאורו המעניין של הכותב על ספרי התורה שבמקומו:

'ויש במקומינו בתי כנסיות שבהם ש' וע' ס"ת מונחים בהיכל, שעוברי' עליהם שמיטין ויובלות שאינם יוצאים, עד שמזקינין ומטשנטמין(?) עד שנפסלים ממחיקתם, ומקצים אותם במקום מיוחד כל היום עד שירקבו מעצמם, ובאמת א[י]ני יודע (יודע) אם יש שכר לעושיהם… או יש אונש(!) לחזנים שעושים חנופ' לאחרונים ומוציאים החדשים הבאים מקרוב, ובפרט אם הם לעשירים הנמצאים היום ביניהם… ובאמת איל[ו] היה בידי יכולת לעשות הייתי מחלק כל אותם הספרי' שאינם יוצאים בציבו', חומשים חומשים או יריעות יריעות, ונותנם במדרשות [מ]למדי תינוקות ללמוד בהם, והיה ניראה לי יותר מצוה… וכ"ש שאני רואה שיש כמה עניינים שאינם חוזרים אפילו הפרשה עם הצבור מפני שאין להם חומש ברשותם… וכ"ש שראיתי טענה חלושה בפי החזנים, שאומרי' מפני שאינם מוגהים הספרים ההם [כ]תקנם, לכן אינם מוציאים אותם, ואינם יודעים כי גם זה עון הוא להם, כי בהם הדבר תלוי, שלפחות הספר שרוצים להוציא בשבת ראוי שיגיהו אותו מע"ש, כי כמה פעמים ראיתי שמוציאים ס"ת לקרוא בו ונמצא בו טעות בחסר ויתר או פסלות אחר… ומחזירים אותו בהיכלו ומוציאים אחר, ועו' ימצאו בו ג"כ טעות, ויחזור ויוציאו אחר, וזה לגלות חרפתם בקהל…' (דף 201ב והמשכו דף 101א).

58. תהילים סה, ג.

59. שם קמה, יח.

60. המחבר צירף כאן שלושה פסוקים, ישעיהו נח, ט: אז תקרא וה' יענה; שם סה, כד: טרם יקראו ואני אענה; שם מ, כה: ואל מי תדמיוני ואשוה יאמר קדוש (הצירוף כנראה בהשפעת משלי א, כח: אז יקראנני ולא אענה).

61. תהילים פא, ח.

62. שם כב, כה.

63. שם סט, לד.

64. ישעיהו מז, יג.

65. מילה אחת לא ברורה.