חובת הבעל לכבד את אשתו מעניקה לה גם את הזכות לדרוש ממנו שיאכל עמה ביחד, ולא
.(א"מרב ב,ע ע"הא) .התמכסה אלב תוחוראב הדבל הנבזעי

האישה זכאית לדירה משותפת עם בעלה, וגם כאן רמת המגורים נקבעת לפי העקרונות של
מזונות. מקום המגורים הוא על פי מקום מגוריו של הבעל, אלא אם כן הסכימו מראש על
מגורים במקום אחר. עם זאת, אין הבעל יכול לדרוש לשנות את מקום מגוריהם אם המקום
.השיאל חונ וניא שדחה

אם אחד מבני הזוג רוצה לעלות לארץ ישראל, או אם הם גרים בארץ ישראל ואחד מבני הזוג
רוצה לגור בירושלים, דעתו קובעת, ובן זוגו חייב להסכים עמו, גם במחיר ירידה ברמת
החיים. זאת בתנאי שהמגורים בארץ ישראל, או בירושלים, אפשריים מבחינה כלכלית,
והמשפחה לא תאלץ לחיות מן הצדקה.

איזה משני החובות קודם: החובה של הבעל לפרנס את אשתו, או חובת האישה לבצע את
איה השיאה תא סנרפל לעבה תבוח :שוריפ ."רקיע תונוזמ"ש איה הכלהה ?תיבב הידיקפת
החובה הבסיסית. אם אין הבעל ממלא את חובתו – אין לו זכות במעשי ידי אשתו. מאידך:
אם הבעל ממלא את חובותיו, זכאי הוא למעשי ידי האישה, "משום איבה". פירוש: אם
הנכומ הניא השיאה וליאו ,החפשמה תלכלכ לש יפסכה לועב אשונו ,ותבוח תא אלממ לעבה
להשתתף בעול הבית – יגרום הדבר לאיבה בין בני הזוג. אם האישה אינה מסוגלת לעבוד –
.תלטבתמ הניא היתונוזמב לעבה תבוח

כיוון שמעשי ידי האישה הם בתמורה למזונות שחייב הבעל, יכולה האישה לוותר על
לע רתוומ אוה יכ רמול לוכי וניא לעבה לבא .המצעל התדובע רכש תא ריאשהלו ,תונוזמה
מעשי ידי האישה, ומבקש להשתחרר מחובת מזונות. הבדל זה נובע מן הכלל "מזונות עיקר"
– חובת הבעל לפרנס את האישה היא החובה הבסיסית, ומעשי ידיה הם בתמורה לחובה זו.

החובה לטפל בילדים נגזרת גם היא מהחובה הכללית של "מעשה ידיה לבעלה", ועל כן גם
היא כפופה לעיקרון של "עולה עמו ואינה יורדת עמו". מכאן נובע שאם הבעל רגיל לרמת
חיים כזו, שמטפלת נשכרת לטיפול השוטף בילדים, חייב הבעל לשכור מטפלת גם אם
האישה יכולה לטפל לבדה בילדים.

דוגמא: אישה שירשה דירה, הדירה נחשבת ה"קרן", ודמי השכירות שמקבלים מן הדירה
הם ה"פירות". הבעל מקבל את פירות הדירה, דהיינו את שכר הדירה, לפרנסת המשפחה.
האישה תקבל חזרה את הדירה במקרה של פירוק הנישואין.

ההלכה מבדילה בין שני סוגים נכסים: "נכסי מלוג" ו"נכסי צאן ברזל", כפי שיפורט בהמשך.
זכויות הבעל בנכסים דומות, וההבדל העיקרי שביניהם הוא במידת האחריות של
הבעל לקרן: אחריות הבעל גדולה יותר בנכסי צאן ברזל. ההחלטה אילו נכסים יהיו נכסי
מלוג, ואילו נכסי צאן ברזל, היא בהסכמת בני הזוג: האישה אינה חייבת למסור חלק
מנכסיה לאחריות הבעל ולהפוך אותם לנכסי צאן ברזל, והבעל אינו חייב לקבל על עצמו
אחריות לנכסי האישה, ולהפוך אותם לנכסי צאן ברזל.

נכסי צאן ברזל

נכסי צאן ברזל הם נכסים שמעריכים אותם בשעת כתיבת הכתובה, והם נרשמים בה. הבעל
מתחייב להחזיר בעת פירוק הנישואין את ערכם הנקוב בכתובה, בלי להתחשב בערכם
הממשי בזמן התשלום. כאן פועל הכלל "אם פחתו, פחתו לו, ואם הותירו, הותירו לו":
הבעל מחזיר את הרכוש לפי ערכו בזמן הנישואין; ירד המחיר, הפסיד הבעל; עלה – הרוויח.
אם הנכסים התקלקלו או אבדו – הבעל חייב באחריותם, באותו ערך שנרשמו בכתובה.

הזכויות שיש לבעל בפירות נכסי האישה, אינם לתועלתו האישית, אלא לרווחת הבית.
ייעודם להקל על עול הוצאות משק הבית, ולרווחת המשפחה כולה: "לא התקינו פירות
לאיש אלא כדי להרוויח בהוצאות הבית" (רמב"ם אישות כב,כ). ופירוש הדברים:
"שיהיו שניהם מתפרנסים בכבוד יחד מן הפירות" (שמ"ק כתובות פ,ב)

התנתה עמו אחר שנשאה שלא יירשנה, תנאה בטל. ואף על פי שירושת הבעל מדברי.ט

סופרים, עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה. וכל תנאי שבירושה בטל, ואף על פי שהוא
ממון, שנאמר בה "לחקת משפט". ובשאר הדברים תנאו קיים, כגון שהתנה עמה שאין לה
שאר וכסות על מנת שלא יאכל פירות נכסיה וכל כיוצא בזה, תנאו קיים.