מכתב הנשיאים בני חסדאי להגנת מורה נבוכים

עד מתי לבבי תשכב, עורו והקיצו מחשבותיי,

עורי לשוני עורו שפתי, אם לא עכשיו אימתי

קומי היד והרעיון, משחו הגיליון,

ואל תמנעו עצמכם מן ההגיון.

קומו הגיבורים, ולכו נא הגברים,

עשו חיל והרבו צבא, עוצו ודברו וריתמו המרכבה,

אספו אסירי, התקבצו זקני,

כי עת לעשות לה', ולא לאדם המלחמה,

כי לה' המריבה הזאת והמשטמה,

והמלחמה הכבדה הזאת והעצומה,

איננה מלחמת שנאה, ומריבת קנאה,

רק קנאת איש ירא ה'

את כל יועץ בליעל אשר על שקר יעדור,

מלחמה לה' בעמלק מדור דור,

לכן איש את רעהו יחזק ויעיר,

אב לבנים יודיע ויזהיר

לאמור חזק ונחזק בעד עמנו, ובעד תורת אלוהינו,

למען לא ירבו בינינו מחלוקות ותגרות,

ולא תעשה תורתנו כשתי תורות,

כי זה ימים יצאו אנשים מקרב אחינו, וידיחו קצת חכמינו,

הם המה חכמי צרפת לעשות חונף וְרִשְׁעָה,

ולדבר על ה' ועל משיחו תועה,

אז נחה על אבותינו גדולי פרווינסא רוח חכמה ובינה נפלאה,

ועבר עליהם רוח קנאה, רוח עצה וגבורה,

להשיב מלחמה שערה.

וכראות חכמי צרפת גודל העצה ורב התושייה,

היד החזקה וזרוע הנטויה,

בושו והיכלמו ממעשיהם, וניחמו מדבריהם, ושבו מדרכיהם,

ויקחו עימהם דברים, דברים טובים וישרים,

כולם ערבים וצחים, כולם למבין נכוחים,

רצו את רבותינו אלה בדברי נועם ובדברי שעשועים,

ודברי חכמי בנחת נשמעים.

וכראות המורדים והפושעים, כי אבדה תקוותם,

ולא נתקיימה עצתם,

על יד חכמינו הצרפתים קמו ברוב זדונם,

וידרכו את לשונם, קבר פתוח גרונם,

ויתלקטו כל איש סורר ומורה וידברו באוזניהם,

אמור להם, למה זה תיגעו נפשכם,

וימסרו ספר המדע והמורה ביד הכמרים,

וגדולי הגלחים והצעירים,

להרחיק עד קצווי ארץ וים רחוקים נדודיכם,

ולרדוף אחרי הכופרים בתורתכם, ולבער הרע מקרבכם.

הלא גם בנו ספרים, ספרי מינים וכופרים

בשם מדע ומורה יקראו, ידיהם דמים מלאו,

עליכם המצווה הזאת לשמרנו ממכשול ככם, כמונו כמוכם,

קומו צאו עליהם, וככלי ריק הציגום,

רדפו מהר אחריהם כי תשיגום,

בערו אש במושבותם, לא תשובו עד כלותם,

כי הרבו להם מאוד מתנות,

והוסיפו לפזר ולשלוח מנות, לכולם נתנו חליפות ומגדנות,

עד אשר עוורו עיניהם, לבושתם ובושת פניהם,

ובעוון הדור השלימו מנאצי ה' זדון לבם וכחשם;

והללו רשעים על תאוות נפשם,

היום ההוא קבעוהו עליהם, יום משתה ועל זרעם אחריהם,

ויתר דברי החילולים, ומספר הגלולים,

אשר עשו בספרי הקודש,

הלא הם כתובים בכמה ספרים שלוחים בכל קהילות הקודש.

בכל זאת לא שב אפם, ויטו עוד יד זעפם וקצפם,

וחשבו מחשבות עוול וחמס,

לתת נדיבי עם המאמינים בה' ובמשה עבדו למרמס,

ויזעקו עליהם לפני שופטיהם ושוטריהם,

על לא עוול בפיהם, ולא מרמה בכפיהם,

לה הותל הטם(?) ורוח שאר נשאם,

שנו באיוולתם וככלב שבו על קיאם,

ויבואו אל הצעירים, וגדולי הכמרים,

בוכים ומבקשים, מאת הדורשים,

עובדי האובות והאטים,

לעשות בספרי הקודש הנשארים שפטים,

ובמצוותם הבעירו בערה, הגדילו המדורה,

וייקחו את לשון הזהב והאדרת,

שני לוחות הברית לכבוד ולתפארת,

ומשנה שברון שברום לעיניהם,

וישרפו כעת לפניהם.

ויערכו עם נדיבי עם מערכה מול מערכה,

ויהפוך ה' את הקללה לברכה,

ויהי כי הריקו המרעים את חרבם, וארבם יצא מקרבם,

והמה מטיבים את לבם, לא ידעו כי יושב בשמים ישחק בם,

לא הבינו כי שעתם המשחקת להם, נהפכה עליהם,

והכוכבים ממסילותם נלחמו עימהם

והמה מלאכי החצר הבהילום, ולפני שוטרים הובילום.

וכראות הגויים לבבם ולשונם מדברת בזדון,

אמרו בגזרת האדון, לכו ונכנו בלשון,

והנה העם נשאים חלייהם, קצים בחייהם, ומדברים מחציהם.

ומפני חטאינו על יד מרגיזי אל , נפרץ הפרץ הזה בישראל,

אשר מיום היותנו לשמה ואלה, בקרב עמים רבים לבוז ולקללה,

לא נתחדשה בנו כחרפה הזאת הגדולה,

כי בעיני אויבנו כלי צנוע היינו, ובידם עד היום לא נתבזינו,

ועתה אשר החילונו לנפול והתחלל לפניהם, אוי מי יחיה עימהם,

ומי יוכל לסבול עול משפטיהם ודיניהם.

ואלו הרשעים ההם הבינו זדונם,

והתוודו את עוונם, והצדיקו עליהם דין קונם,

ושבו מחטאתם, ונחמו מרשעתם, אמרו אולי יש תקווה לאחריתם.

אבל מה אאריך עוד, והיום צץ מטה רשעם, פרח זדונם ופשעם.

ומעתה התחילו להשחית ולחבל, וכסא כבוד לנבל,

שפתם מתגברת, ודברי ריבות מעוררת,

ואם היא מדברת, בלעגי שפה ולשון אחרת,

עודם עומדים ברשעתם, ומחזיקים ברעתם,

ומתנשאים לאמר כזאת וכזאת תאכל בספרים אש גזרתם,

ומכל גבול ישראל לא תשוב עד כלותם,

הוסיפו מרי על מרי, וילכו עם קדוש ישראל בקרי,

ויאמרו מידו לא הייתה כזאת, ולא ה' פעל כל זאת.

העל זאת לא ישמו שמים?!

העל אלה לא תרגז הארץ ושמי השמים?!

והמשכיל בעת הזאת איך ידום,

ואיך ישמור כל חכם לב לפיו מחסום?

ועד אן לא ילבשו הגיבורים כשריון נקמות, לחגור שארית חמות

על אנשי דמים ומרמות, הם המה הנקובים בשמות?

ועל עוזריהם כל אנשי המלחמות,

קטני עם השפלים בעיניהם רמות,

איה המקנאים לאלוהים?

ואיה המכפרים על בני ישראל בגבורת מעשיהם?

איה שופטים ושוטרים אשר בשעריהם?

איזה משפט שפטו על הבוגדים ריקם?

איזה רומח לקחו בידם?

להביא עליהם שנת שלומים ויום נקם,

שבעתיים אל חיקם.

הזה משפט הגאולה?

אלה חוקות המשרה והגדולה?

להעלים עין מאת אחים ורעים ביום המהומה,

האחיכם יבואו למלחמה, ואתם תשבו איש בביתו ביד רמה?!



הלא היה לכם ללמוד מעט מדברי קוניכם,

ולהיות גם כואבים לכאב אוהביכם בני בריתכם, ומצרים בצרת אחיכם,

כמאמרו יתעלה ויתפאר, בכל צרתם לו צר,

ולהבדיל בין הקודש ובין החול, ובין הטמא ובין הטהור,

והלא רעי איוב אשר לא היה בידם חוקים משפטים וצדיקים,

ולא קבלו תורה, ולא קוו גמולה ושכרה,

לקחו מוסר ולא ידעו דרך מצווה,

שמרו דרך ה' לעמוד ברית האחווה,

עזבו את ביתם, נטשו את נחלתם

וילכו איש ממקומו, לבכות ולהתאבל עמו, לבוא לנוד לו ולנחמו.

ואתם נוחלי דת סיני, ובנים אתם לה',

כולכם ערבים זה לזה, ולא קרב זה אל זה,

ואין חולה מכם על הקהילות הקדושות,

קהילות פרווינצא רוכב שמים בעזרם, וישמרם יוצרם,

אין מקדים פניהם בלחם שלומים, ודברי ניחומים,

אשר ידעתם זה ימים, נמכרים ביד עריצי עמים רבים קמים,

מלבד הקהל הקדוש קהל בורגוס, בני עליון כולם אשר נשאו כליהם,

וחמלו עליהם וסרו לשאול לשלום אליהם,

תהי משכורתם שלמה מעם ה' אלוהיהם.

וכי תאמרו בלבבכם מה לנו יד להרים,

ולהכניס ראשנו בין הרים,

ולבוא במחלוקות, ובמלחמות חזקות,

אשר ממנו נשגבות ורחוקות?!

אין לנו חלק בהם, ולא נחלה בעיניהם,

השקט ובטח יבוא לכולנו, שלום יהיה לנו,

שוד ושבר לא יקראנו, שוט שוטף כי יעבור לא יבואנו.

אל אחינו וגבירינו,!

כי לא טוב הדבר, ולא טובה השמועה,

ולא זה הדרך ולא המרגעה,

כי בשכבר הימים, אשר היו לעולמים

אם גברו המחלוקות, והקיפו הזעקות,

היו בין אנשים יחידים, נקלים או נכבדים,

או בין יחיד בן עירו, בין איש ובין גרו.

אך המחלוקת הזאת לא במקום אחד ולא בשניים,

לא בעיר אחת ולא בשתיים,

אבל כוללת היא אחור וקדם, צפון וימין עליונים ותחתונים,

אשר באלוהי אמן מאמינים,

כי לא באו לחלוק הפריצים האלה כי אם בתורת האלוהים,

ולתת תפילה למשה איש האלוהים,

ולהשים תורתנו הקדושה למשל ולשנינה,

בכל עיר ועיר ובכל מדינה ומדינה,

ולהבזות את דתנו, ולמען חלל שם אמונתנו.

ואם לא הביטו וראו אם היה ואם נברא בכל אומה ולשון,

זד יהיר איש ריב ומדון,

שפת שקר ולשון רמיה, מחלל שם שמים בפרהסיא,

הבלייעל ההוא אבי הטומאה, אחי התנואה, בן השנואה,

הוא ובנו אשר חטא והחטיא את הרבים,

והוליד כמה צפעונים נחשים ועקרבים,

רבץ וריבה כמה אריות זאבים ודובים

ומעל כמה פעמים, בחרמות אשר היו לו משטח חרמים,

ונפשו האמלה שבעה ברעות, כי עבר על כמה שבועות,

ככל הכתוב בספרי הקהילות הקדושות

המגלים חרפתו וקלונו, יגלו שמים עוונו,

ויבז הרשע בעיניו, ללכת בשרירות לבו ורעיוניו,

עד אשר הדיח את הילדים אשר כגילו,

השותים מימיו הרעים, החונים בצל הקצף בצלו,

ובעוונותינו בעוונות אבותינו כבר פשה נגעם בכל גבולות,

והחלה לפשוט מכתם בכל הקהילות,כי יש בכל גלילות,

אנשים ידועים, לתת יד לפושעים,

מעוררים בידם ומחזיקים בבריתם,

ולכל דבריהם שקריהם ופחזותם,

מודים מודים ואין משתקין אותם.

ואנחנו זה ימים לכבוד ה' ומשה עבדו שמענו על תלונת קצתם, נשאנו חרפתם,

היינו עימהם מן הנעלבים ואינם עולבים,

מן השומעים ואינם משיבים,

כי אמרנו אולי ייכנע לבבם אשר הניאם,

ועל גחונו ילך הנחש אשר השיאם,

ויצר רע הקשה את רוחם, מי [יודע] אולי ישוב וניחם,

קיווינו ארוכת מחלתם ואין ישועתה, רפאנו אותה ולא נרפתה,

על כן מעצמנו למדנו, וממעשנו הכרנו וידענו,

כי כל בית ישראל ישתו מכוסנו,

וישכרו מעסיסנו, חלו כמונו ימשלו אלינו,

ובכל מקום יקומו שעלים קטנים על ימיננו, ויעמדו עלינו לשטננו,

לא יסור שבט הרשע ופורץ פרץ,

ולא יחדל אדון מקרב הארץ.

ואם אתם אנשי חסד, נוצרי חסד,

נוטרי כרם ה' צבאות,

העומדים לנס עמים בכל פאות,

שרי אלפים ושרי מאות,

לא תכלו קוץ ודרדר המכאיבים את פריו,

ולא תסירו שמיר ושית המזיקים הודו ויופיו,

עוד מעט וכולו יעלה קמשונים,

ואת קוצי המדבר ואת הברקנים,

תקוו לעשות ענבים, והנה באושים,

לצדקה, והנה צעקה.

וכי יפרוץ פרץ גדר, ובא הארי ואת הדוב בתוך העדר,

וכרע ורבץ ושכב וישן, וטרף ואכל ושבע ודשן,

הלא על הרועים יעשן, אף ה' וקנאתו,

ועל שומרי צאנו תעלה כאש חמתו, ובערה ואין מכבה עברתו.

ומה תעשו ליום פקודה ותוכחה, ממרחק תבוא מה תענו בעת המשפט,

ומה תשיבו שולחכם דבר, במה תקדמוהו ובמה תכפרו פניו,

או מה מידכם ייקח, כי לא חמלתם על דתו, ולא ריחמתם על עדתו,

לא חסה עיניכם על צאנו, ולא שמרתם על המונו,

החולה לא רפאתם הנדחה לא רעיתם, התועה נטשתם,

שתי כרעיים או בדל אוזן לא הצלתם.

וזה ימים או זה שנים, כאריה שאגנו ולב לא שמתם,

תקענו בשופר ולא חרדתם, השכם ושלוח ולא שמעתם,

ואם לעת כזאת לא תקימו ולא יחרד כל העם מאוד,

מתי תעוררו חנית הקנאה ממקומה,

מתי תוציאו חרב נוקמת נקם ברית מנדנה,

חרב בשמלת החמה לוטה, חרב הוחדה וגם מרוטה, לטבח מעוטה.

גורו לכם רבותינו ההרים הגבוהים והאלוהים האדירים

אשר בכל מדינות עליזות, והיושבים בערי הפרזות,

כל עבדי המלך, אשר בכל מחוז ופלך,

גורו לכם מפני חרב הקנאות, קנאת ה' צבאות,

כי אתם הנדרשים, וכולכם הנשאלים והמבוקשים,

בחילול שם אלוהינו לעד יהי ברוך,

ובדם רבנו מורה צדק השפוך,

וכיסאו המנובל, וכבודו המחולל,

וחומת תהילתו הפרוצה וגדר יראתו הדחויה

ועלבונו תלוי בצווארכם, עד אשר תקומו כולכם,

לנקום את נקמתו בפני כל מכעיס ומנאץ, מכף מעוול וחמץ.

בגזרת עירין ומאמר קדישין כוס החמה תשקום,

האשימום אל תנקום, והייתם נקיים, ואתם הדבקים בה' אלוהיכם

ושלום רבותינו קדושי עליון יושבי ישיבות, ורוכבי מרכבות,

יגדל לעד, ויהיה משגב להם ומסעד,

כרצון עבדי מעלתכם הכורעים מעל רצפתם,

השואלים בשלומם ושלום תורתם.

יהודה ואברהם הלוויים בני חסדאי.



ומעבר הכתב:

רבותינו בני ציון, קדושי עליון,

אשר בנאבארה וארגון קסיליא וליון,

יזכו רבנין אפריון,

ועוד בה:

מיראתנו פן ישמעו חסרי לב ונלוזים במעגלותיהם

את שמע ספרי הקודש וחילוליהם,

ויתנהגו בקלות ראש עימהם, ויתבזו בעיניהם –

הסכימה דעתנו ודעת כל קהלנו,

וקבלנו עלינו,

לקרוא בספר הרב פרק או שנים בכל שבת ושבת בבית הכנסת.

וכל הבא אחרינו, למלאות את דברינו –

ויקרא בהם כמונו וישנה,

בכל אשר יפנה,

יקרא וה' יענה.

אמן.