מעמד שבט לוי בעבודת המקדש

מחניים צ"ו, תשכ"ה

המאמר דן במגוון תפקידי הלוויים בבית המקדש, ובחיי העם ובמעמדם המיוחד. : ריצקת שדקמה תיב ,יול : חתפמ תולימ

עבודת הקודש ע"י הבכורים קדמה לשבט לוי עם הקמת המשכן נמסרו תפקידים נבחרים ועבודת הקודש לשבט לוי. לפניהם הייתה עבודת הקודש מסורה בידי הבכורים. "עד שלא הוקם המשכן היו הבמות מותרות ועבודה בבכורות, במשנה זבחים (קי"ב, ב) שנינו: ומשהוקם המשכן נאסרו הבמות ועבודה בכוהנים". ינב ירענ תא חלשיו" ('ה ,דכ תומש) רמאנש המ יכ ורמא"הרמב"ם בפי' המשניות (שם): ישראל" שהם הבכורות. שהעבודה לעולם אינה אלא בבכורות, מאדם ועד משה רבנו ע"ה". ובמדרש מצאנו תאור מפורט על עבודת הקורבנות ע"י הבכורים מאדם ועד משה. (במדבר רבה :(ו 'א 'פ

"ותדע לך שהיו הבכורות מקריבים עד שלא עמד שבטו של לוי. טול מתחילת ברייתו של עולם, אדם הראשון היה בכורו של עולם… וכיון שקירב קרבנו… לבש בגדי כהונה גדולה… בגדי שבת היו, והיו הבכורות משתמשין בהם. כיון שמת אדם, מסרן לשת. שת מסרן למתושלח, כיון שמת מתושלח מסרן לנח. עמד נח והקריב קורבן… מת נח ומסרן לשם… והלא יפת היה בכור… מפני שצפה נח שלשלת האבות עומדת ממנו, ותדע לך ששם היה מקריב ככוהנים. מת שם נמסרה לאברהם, וכי אברהם היה בכור, והלעיו" (ב"כ תישארב) רמאנש ,בריקו ,הרוכבה ול הרסמנ קידצ היהש ינפמ אלא לעולה תחת בנו". מת אברהם מסרה ליצחק. עמד יצחק ומסרה ליעקב, וכי יעקב בכור היה, אלא שנטלה יעקב מן עשו בערמה… שמא על חנם אמר יעקב לעשו שהוא בכור. וכן בשעה שהקריב משה בסיני, הבכורות הן הקריבו, שנאמר (שמות כ"ד, ה) "וישלח את נערי בני ישראל"? וכיון שעשו ישראל אותו המעשה (העגל), אמרו יבואו הבכורות ויקריבו קורבנות לפניו… א"ל האלוקים, אני נתתי פרוקפי (מתנה של גדולה וחשיבות) לבכורות, ועשיתי אותן גדולים בעולם, וכפרו בי ועמדו והקריבו לפני העגל, הרי אני ."יול ינב תא סינכמו תורוכבה תא איצומ

פדויי הבכורים בלווים – פטורים מפדיון הבן בגלל חטא העגל נפסלו הבכורים לעבודת הקודש. במקומם נתמנו הלווים . הויצ 'הו ,(ב"י ,ג רבדמב) "ואני הנה לקחתי את הלווים וגו' תחת כל בכור וגו' והיו לי הלווים" לפקוד את הבכורים ובכור בהמה, וכן לפקוד את הלווים ובהמתם, וכל בכור ייפדה בלוי, וכן הבהמות. הבכורים נפקדו והיה מספרם עשרים ושנים אלף ומאתים שבעים ושלשה. ומספר הלווים שנפקדו היה עשרים ושנים אלף, ונפדו הבכורים בלווים. ואת פדויי המאתיים שבעים ושלשה העודפים על הלווים פדו בחמשה שקלים לגלגלת. את כסף הפדויים נתן משה לאהרן הכהן ולבניו. ומכאן למדנו בק"ו שהלווים פטורים מפדיון הבן ומפדיון פטר חמור, ומה אם הם פטרו ישראל במדבר מפדיון בכורות, דין הוא שיפטרו את עצמן ממצות פדיון הבן. וכן בן ישראל הבא מן הכוהנת או מן הלוויה פטור מפדיון, לפי שהעניין תלוי באם – פטר רחם. אבל חייבין בבכור בהמה טהורה, מפני שבכור זה קדוש הוא וקדושתו לא פקעה אם בעליו כהן או לוי.

שבט הנבחר – גדולי תורה, צדיקים, קדושים וטובי לב שבט לוי זכה לתפקידיו הנכבדים והנפלאים מאחר שנתייחד ונתקדש עם יצירתו ובבחינת "משיצא מכלל נפלים בטרם אצרך בבטן קדשתיך, "מבן חדש ומעלה" (במדבר ג' ט"ו, וברש"י) הוא נמנה לקרות שומר משמרת הקודש. אמר ר' יהודה בר' שלום למוד הוא אותו השבט להיות . גם השם "לוי" לבן יעקב, ה' קראו. אצל האחים כתוב ותקרא שמו או קראה, נמנה מן הבטן" "לוי זה עתיד ללוות את הבנים (בראשית כ"ט, לך וברש"י) –"על כן קרא שמו לוי" ולצאו לאביהם שבשמים, וממדרש דברים, ששלח הקב"ה גבריאל והביאו לפניו וקרא לו שם זה, ונתן ."יול וארק ,תונתמב והווילש לעו הנוהכ תונתמ ד"כ ול ואכן, שבט נבחר זה היה היחידי אשר כל אנשיו שמרו כל הזמן את התורה, קיימו ישיבות להרבצת תורה, הורו משפט והדריכו את כל העם לאמונת ה', לתורה וחכמה.

"אמר רבי יהושע בן לוי שבטו של לוי פנוי היה מעבודת ואף המצרים לא שעבדו את בני לוי. רמוא ן"במרהו ,('ע ר"ב שרדמה ישרפמ) פרך" (ש"ר ה'). "ויודעים היו המצרים שהם חלק ה'" "ומנהג בכל עם להיות להם חכמים מורי תורתם. ולכן הניח להם פרעה שבט ('ד 'ה תישארב) . עזים ואמיצי לב היו בני לוי, שבזמן השעבוד הקשה של פרעה לוי, שהיו חכמיהם וזקניהם" גילו בני שבט לוי התנגדות וסרבו לבצע העבודות שניסו להטיל עליהם (ובד"ז מבעלי התוספות, ,('ד 'ה תישארב

"אמר שבט לוי, עתידין אנו לעבוד עבודת משא של הקדוש ב"ה, חלילה, שלא נעבוד שום עבודה לרשע זה, בשום שכר שיתן לנו. וענו הלווים ואמרו כולם, שאינם יודעים לעשות לבנים. ומאותו יום והלאה לא היה לו פתחון פה לשאול להם שום דבר עבודה".

הרמב"ן (במדבר ג, י"ד) שואל, למה כשנפקדו הלווים במדבר סיני לא הגיעו במספרם אפילו לחצי שבט מישראל הפחות מכולם? ומפרש, שזה חיזוק למה שאמרו רבותינו כי שבטו של לוי לא היו בשעבוד מלאכת מצרים ובעבודת פרך, הם לא היו ב"וכאשר יענו" ולא היו ב"כן ירבה וכן יפרוץ". "ובריתך ינצרו"(דברים גם בהיותם במדבר שמרו בני לוי על המצוות, ואפילו על מצות מילה, (ספרי בהעלותך ט, "שאותם שנולדו במדבר, של ישראל לא מלו והם היו מולין ומלין" .(ט ,ג"ל .(ב"ה ג"יפ האיב ירוסיא 'לה ם"במר ;ו ,ט"י הבר תומשבו ;ט ,ג"ל הכרב ;ה "הניצנים נראו בארץ – אלו הן שבטו של לוי שהיו צדיקים צדיקים נקראו בני לוי. במדרש, כולן", (שמות רבה ט"ו), "שבטו של לוי היו צדיקים והפריחו מעשים טובים, לפיכך גידלם .('ג הבר רבדמב) "זראכ לארשיב ה"ב שודקה

קדושים היו בני לוי ונקראו "קודש לה'". חז"ל אומרים ששבט לוי הופרש אחד מעשרה (בראשית רבה ע'). ובפרקי דר"א (פ' ל"ז) "עשר אעשרנו לך" – אמר המלאך ליעקב, והלא יש לך בנים ולא עשרת אותם לי. מה עשה יעקב, הפריש ארבע בכורות לארבע אמהות, ונשתיירו שמונה. התחיל משמעון וגמר בבנימין שבמעי אמו. ועוד התחיל משמעון וגמר בלוי, ועלה לוי .'הל שדוק רשעמ "שכל הוריות אינן שבט לוי נתברך מה', להורות תורה ומשפט לישראל. בספרי (ברכה ל"ג) . בגמרא (יומא כ"ו, א) אמר רבא לא משכחת צורבא מרבנן דמורי (שמורה יוצאות אלא מפיהם" "יורו משפטיך ליעקב ותורתך הוראות בישראל) אלא דאתי משבט לוי, דכתיב (דברים ל"ג י) ."לארשיל זכה שבט לוי ביראת שמים צרופה. וניצל תמיד מסכנת סטייה מדרך ה'. לא לקח חלק בפרשת הוא השבט שנהג את העם והחזירו העגל, לא היה בעצת המרגלים, ומעולם לא עבד עבודה זרה. למוטב. ומצאנו ברמב"ם סדר קבלת התורה המתחיל מאברהם אבינו שהכיר את הבורא עד לוי (ג"ה א"פ ם"וכע 'להב) ,רחבנה טבשה יבא

"ובן ארבעים שנה הכיר אברהם את בוראו… ומקבץ העם מעיר לעיר ומממלכה לממלכה, עד שיחזירהו לדרך האמת. עד שנתקבצו אליו אלפים ורבבות… ושתל בהם העיקר הגדול הזה… וחבר בו ספרים והודיעו ליצחק בנו. וישב יצחק מלמד ומזהיר. ויצחק הודיע ליעקב ומינהו ללמד, וישב מלמד ומחזיק כל הנלווים אליו. ויעקב אבינו למד בניו כולם והבדיל לוי. ומינהו ראש והושיבו בישיבה ללמד דרך ה' ולשמור מצות אברהם. וציוה את בניו שלא יפסיקו מבני לוי והיה ממונה אחר ממונה כדי שלא ישכח הלמוד. הדבר הולך ומתגבר בבני יעקב ובנלווים עליהם. ונעשית בעולם אומה, שהיא יודעת את ה'. עד שארכו הימים לישראל במצרים, וחזרו ללמוד מעשיהן ולעבוד כוכבים כמותן. חוץ משבט לוי, שעמד במצות. ומעולם לא עבד שבט לוי עבודת ."םיבכוכ

בערי הלווים היה המרכז הרוחני של כל השבטים, כל העם פנה לשבט לוי, המושבים של הלוויים היו בתי ועד לחכמים. ובספר החינוך (שמ"ב)

"לפי שערי הלווים היו נכונים לצורכי כל שאר השבטים, כי הוא השבט הנבחר לעבודת ה' יתברך. וכל עסקם היה בחכמה. שלא היו טרודים בעסקי עבודת האדמה… ומתוך כך שהחכמה בתוכם היה עסק כל ישראל על עריהם".

שבט לוי לא זכה בנחלה, וזאת בכדי לאפשר להם לשקוד תדיר על התורה ועל החכמה (שם ת"נ)

"ולפי שהקדוש ב"ה חפץ בטוב עמו ישראל ורוצה לזכותם ולעשותם סגולה בעולמו, עם חכם ונבון, למען יכירום כי הם זרע ברך ה', אנשי אמת, אנשי שם… להיות שבט אחד, כולו בהם מבלי חלק ונחלה בקרקעות. לא יצאו השדה לחרוש ולזרוע… וכל זה להיות סיבה אליו להוציא עתותיו, על כל פנים ללמוד חכמות… וכל ישראל צריכים לבקש תורה מפיהם, ולהסכים דעתם וללכת אחר עצתם ככל אשר יורו אותם".

בעלי מידות תרומיות היו, מחוננים וטובי לב. ומשום כך נקבעו מ"ח ערי הלווים – ערי מקלט "מפני גודל מעלתם, כושר פעלם וחין ערכם. אולי תכפר עליו אדמתם המקודשת ,הגגשב חצורל "כי בהיותם אנשי לבב ידועים במעלות המידות, וחכמות נכבדות. ידוע לכל, ןכו ,"םתשודקב .(ח"ת ךוניחה) שלא ישטמו הרוצח שינצל אליהם, ולא יגעו בו" בני לוי חכמים ונבונים היו, ורבנו בחיי על התורה, אומר, "ברקת נתן ללוי" – ברקת נקראה קורפונקלא, שהיה בתיבת נח וסגולתו מחכימת פתי, ואם שוחקין אותו במאכל ומשתה, יועיל לכן ניתן ללוי שהיו מאירין בתורה. ומשה משבט לוי, כשנולד הרבה להתחכם ולפתוח הלב. דחוימ דמעמ ויבגל עבקנ .'ה תדובעו הרותל ידעלבה וקוסיעל יול טבשל ודוחי רוא תיבה אלמתנ גם בעתות צרה, ואפילו בשעת מלחמה שוחרר שבט לוי ולא היה עורך מלחמה, כי תורתו אומנותו. ובמלחמת ישראל במדין (במדבר לא ד), "אלף למטה לכל מטות ישראל תשלחו ."יול לש וטבש (א"רגה תסרג) איצוהל – לארשי תוטמ לכל" ,ירפסב אביקע 'ר רמוא ,"אבצל ומכאן נלמד שגם במלחמות האחרות לא יוצא שבט לוי. וגם לפי גרסת רש"י בספרי, "לכל וגו' לרבות שבט לוי", הרי ריבוי מיוחד שאך ורק במלחמת מדין יוצא שבט לוי ולא כן במלחמות תורוהלו ותרשלו 'ה תא דובעל לדבוהש ינפמ" (ב"יה ג"יפ לבויו הטימש 'לה) ם"במרבו .תורחא דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים לרבים… לפיכך הובדלו מדרכי העולם. לא עורכין מלחמה . תפקידים מיוחדים היו לבני לוי בעתות צרה ובמלחמה. הכוהנים היו תוקעין "לארשי ראשכ בחצוצרות והלווים בתפילה. והמאירי בתהילים אומר, שתפילת "יענך" (תהילים כ') חברו דוד המלך בשביל שהלוויים יאמרו בתפילתם בצאת ישראל למלחמה.

ארמגב .אולם, תפקידי משטרה נמסרו ללוויים, והייתה תקופה שרק בני לוי היו שוטרים "אמר רב חסדא, בתחילה לא היו מעמידים שוטרים אלא מן הלווים שנאמר (ב ,ו"פ) תומבי (דברי הימים ב' י"ט, י"א) ושוטרים הלויים לפניכם". ומצווה היא שבבית דין (לדברי הרמב"ם בסנהדרין גדולה) יהיו מבני לוי. הספרי (דברים, מצות בית דין שיהין בו כוהנים ולוויים. וברמב"ם, "ובאת אל הכוהנים הלווים"(ט ,כ םיטפוש "ומצווה להיות בסנהדרין גדולה כוהנים ולוויים שנאמר ובאת אל (הל' סנהדרין פ"ב ה"ב) הכוהנים הלוויים, ואם לא מצאו, אפילו היו כולם ישראלים הרי זה מותר".

עבודת הלווים במשכן – מצות משא הארון בכתף בשנה הראשונה לצאת בני ישראל ממצרים, לאחר שהשבטים חטאו בעגל, ובני לוי לא טעו. "ויאמר משה מלאו ידכם היום וגו' ולתת עליכם היום ברכה" (שמות ל"ב, כ"ט) – מעתה נמסרת עבודת המקדש לכוהנים. "בעת ההיא הבדיל ה' את שבט הלוי" (דברים י, ח), – וללווים תפקידים מיוחדים, ללוות אותם ולשרתם. "ולבני קהת לא נתן כי עבודת הקדש עליהם בכתף ישאו" הלווים ישאו את הארון בכתף. (במדבר ז, ט). מצווה זו מסרוה ללוויים, לפי שעיקר כבודן של ישראל היא התורה. על כן כשר לשאת אותה בכתפי האנשים הנכבדים והמקודשים שבנו. את כלי המשכן היו "טוענין ומהלכין .(ה הבר רבדמב) "היו מהלכין אחוריהם ופניהם לארון. כדי שלא ליתן אחור לארון"ו "םיפחי וחיוב הוא לשאת רק על הכתף. לא בעגלה ולא ע"ג בהמה. וחכמים קבעו שדוד טעה בנשאו את הארון על העגלה. אין בן לוי נכנס לעבודה עד שילמדוהו חמש שנים תחילה, ואינו נכנס לעבודה עד שיגדיל ויהיה לאיש. אין הלוי נפסל לעבודה במומין ולא בשנים, פרט למשא הארון שנפסל כאמור בגיל חמישים, ואחר כך מותר לו לעבור לנעילת שערים, לשיר ולטעון עגלות. הלוי המשורר נפסל .תותלד תפגהלו שדקמה תרימשל רבוע זאו ,לוק לוקלקב

רבדמב תונברוק בירקמ יול טבש אלא" (ב 'ו) הגיגח ארמגב .בארבעים שנה שהיו במדבר, היה שבט לוי מקריב קורבנות ציבור מה אני מקיים (עמוס ה, כה) "הזבחים ומנחה הגשתם לי במדבר ארבעים שנה בית ישראל" – שבטו של לוי, שלא עבדו עבודה זרה, הן הקריבו אותה". ובספרי זוטא (מובא בילקוט שמעוני בהעלותך ט' רמז תשי"ט – תש"כ) ויעשו את הפסח וגו' "מלמד שהיה שבטו של לוי מקריב משלו כל קורבנות ציבור ארבעים שנה שהיו במדבר. וכשרי ישראל סמוכין לו". (ובזית רענן: פי' נלוין עמו, אי נמי, היו סומכין על קורבן שלהם). עבודת הלווים במקדש מצות שמירת המקדש הכוהנים והלווים נצטוו לשמור המקדש וללכת סביבו תמיד, בכל לילה וכל הלילה. הכוהנים והשמירה היא לא משום פחד מאויב חלילה, אלא כדי לכבדו ולרוממו מבפנים והלווים מבחוץ. ולפארו, אינו דומה פלטרין שיש עליו שומרין לפלטרין שאין שומרין. עיקר תפקידי השמירה "וילוו עליך וישרתוך וגו' ושמרו את משמרת אהל נמסר ללויים, וכתוב בתורה (במדבר יח ב, ד) וישרתוך – בשמירת השערים ולמנות מהם גזברים ואמרכלין (שמפתחות העזרה מסורות "דעומ .(םהל בעשרים וארבעה מקומות שמרו בכל לילה, בכל מקום שמרה עדה (עשרה אנשים). הכוהנים בשלושה מקומות מבפנים והלווים בעשרים ואחד מקומות, היינו שבכל לילה שמרו מאתים וארבעים איש, מהם מאתים ועשרה לוויים. הלוויים היו שומרים על חמישה שערי הבית, ארבע פינותיו מתוכו, ארבע פינות העזרה מבחוץ, חמישה שערי העזרה חוץ לעזרה, שער הניצוץ, לשכת הקורבן, לשכת הפרוכת ואחורי בית .תרופכה

"ומעמידין אחד, ו"איש הר הבית נקרא", שהיה ממונה על כל המשמרות, והיה דמוע וניאש רמשמ לכו וינפל תוקלוד תוקובאו הלילה לכ רמשמ לכ לע רזחמ ואומר לו: "איש הר הבית! שלום עליך", ניכר שהוא ישן, וחובטו במקלו. ורשות היה לו לשרוף את כסותו עד שהיו אומרים בירושלים מה קול בעזרה, קול בן לוי לוקה ובגדיו נשרפין שישן על משמרו. סדר זה היו עושין כל לילה חוץ מלילי שבת תיב 'לה ם"במר)שאין בידם אור אלא בודקין בנרות הדולקין מערב שבת". הבחירה פ"ח. החינוך שפ"ח).

שוערים ומשוררים "ועבד הלוי" (במדבר י"ח, כ"ג) – להיות הלווים עובדים במקדש, להיות שוערים ומשוררים. ובגמ' ערכין (יא, א) השוערים – לפתוח שערי המקדש ולהגיף דלתותיו. משוררים – היא שירה בפה. "אמר רב יהודא אמר שמואל מנין לעיקר שירה מן התורה, שנאמר "שרת בשם ה' אלוקיו" (דברים י"ח, ז), איזה שרות שבשם, הוי אומר זה שירה. בספר החינוך (שצ"ד) כותב שמצות שירה נכפלה בתורה, ועבד הלוי, ושרת. ומתי אומרים שירה, על כל עולות הציבור החובה ועל שלמי עצרת בעת ניסוך היין. כן כשהביאו בכורים משהגיעו לעזרה ודיברו הלווים בשיר, "ארוממך ד' כי דיליתני". אין פוחתין משנים עשר לוויים עומדים על הדוכן בכל יום, לומר שיר על הקורבן, שיר של יום ועיקר השירה בפה היא, ואחרים היו עומדים שם ומנגנין שהיו הלווים אומרים בבית המקדש. בכלי שיר, מהם לוויים ומהם ישראלים מיוחסין, שמשיאין אותם לכהונה. שאין עולה לדוכן לעולם אלא מיוחס. ואין אלו המנגנין עולים למניין השנים עשר.

ובמה הם מנגנין, בנבלים וחלילים, כנורות וחצוצרות והצלצל. אין פוחתין משני נבלים ולא מוסיפין על ששה. אין פוחתין משני חלילין ולא מוסיפין על שנים עשר. אין פוחתין משתי חצוצרות ולא מוסיפין על מאה ועשרים. אין פוחתין מתשעה כנורות ומוסיפין עד לעולם. והצלצל אחד בלבד, לפי שקול המצלתיים גדול ומבעית קצת ואילו היו שם הרבה, לא היו נשמעין יתר כלי הניגון, וכ"ש שירת הפה. והחלילים, שהיו מנגנין בהם, ולא היה מחלק אלא באבוב יחידי מפני שהוא מחלק יפה (חילוק – סיום שמחלק בין נעימה ונעימה, ולא היו מסיימים כולם בבת אחת, אלא אחד מסיים לבסוף. וזה הוא נוי גדול). החצוצרה הייתה נעשית מן עשת של כסף. עשה אותם מן הגרוטאות של כסף, כשרה, משאר מיני מתכות פסולה. בחצוצרות היו תוקעין כל יום במקדש, בהקריב כל קורבן. תקיעות אלו נעשו ע"י הכוהנים דעומה ימיב"בלבד, לדעת החינוך (שפ"ד). אולם מהרמב"ם (הל' כלי המקדש פ"ג ה"ה) שכתב ותעדש הארנ .כולן ובראשי חדשים היו הכוהנים תוקעים בחצוצרות והלווים אומרים שירה" שבשאר הימים אף הלוויים תוקעין.

תקיעת חצוצרות נוהגת גם בעתות צרה ובשעת מלחמה שנאמר "וכי תבואו מלחמה וגו'". החליל, מכה לפני המזבח שנים עשר יום בשנה. (פסח ראשון, פסח שני, יו"ט ראשון של פסח, יום א' של עצרת, ח' ימי החג). וחליל זה דוחה שבת מפני שהוא חליל של קורבן עבודה, ודוחה .תבשה תא והיה אחד, ממונה ראשי על המשוררים, מבין חמשה עשר הממונים שהיו במקדש, הממונה היה בורר בכל יום המשוררים שעומדים על הדוכן לומר שירה בפה, ועל פיו תוקעין הקורבנות. "הונגרס בן לוי על השיר, אמר ר' אחא נעימה יתירה היה יודע ואמר ובירושלמי שקלים (פ"ה) עליו שהיה מנעים את קולו בזמר, וכשהיה נועץ גודלו בתוך פיו היה מוציא כמה מיני זמר". והיה עוד אחד ממונה ראשי על הצלצל ושאר כלי השיר, הוא מעמיד המשוררין והמנגנין בכלים המלווים את השרים בפה. "אין הקטן נכנס לעזרה לעבודה, אלא בשעה שהלווים אומרים בשיר. במשנה בערכין (י"ג, ב) – ליתן תבלים בנעימות הלווים, ולא היו אומרים בנבל וכינור, אלא בפה כדי ליתן תבל בנעימה" לפי שקול הלווים הקטנים דק, ומתבל את קול הלווים הגדולים. קטנים אלו, נקראו בלשון המשנה "צערי הלווים" שהיו מצערין הלווים הגדולים, שלא יכולים לבסס קולם כמותן. ובברייתא נקרא "סועד הלווים" – עוזרי הלווים. .(ג"ה ג"פ שדקמה ילכ ם"במר) חידוש מיוחד לגבי הלווים שגם האונן מותר לעבוד ולשורר,

לחץ לקבלת המשך המאמר