יעל לוין
מתוך מבוע ל"ט, תשס"ג
|
במקורות אחדים מופיעה המלצה ליחיד כי יחבר קינות לתשעה באב.1 רעיון זה אפשר ומצוי בקטע אשר בספר מנהגים בלתי מתוארך מבית מדרשו של מהר"ם מרוטנבורג [ד'תתק"ף לערך-ה'נ"ג לערך (1220 לערך-1293 לערך)] בו מוזכר כי בשחרית של תשעה באב, לאחר שמסיימים אמירת כ"א קינות שהן כנגד כ"א הימים שבין י"ז בתמוז לט' באב, "אז יאומ'[ר] כל אחד כפי רצונו קינות".2 מלשון זו ניתן להסיק כי האדם רשאי, ואולי אף מחויב, לומר, אחר תום סדר הקינות הקבוע, קינות שחיברו אחרים או שחיבר הוא עצמו. בספר "סדר היום" לר' משה בן מכיר, מתלמידי האר"י, מובעת בפירוט התפיסה כי מצווה על כל אדם לחבר קינות ולאומרן בתשעה באב עצמו. דבריו מתייחסים לליל תשעה באב, אך אין כל סיבה להניח שאין הם אמורים אף באשר לבוקרו של יום. נאמר כי אחר אכילת הסעודה המפסקת, יש לחלוץ את המנעלים, ללכת לבית הכנסת ולשבת באזור המיוחד בו שרויים כרגיל האבלים או לשנות את מקום הישיבה הקבוע למקום פחוּת ובזוי יותר. אז ישב האדם דומם, ויקרא במגילת איכה או בדברים המעוררים בקרבו יגון ואנחה מספר אחר עד שיורידו עיניו דמעות ויחל לבכות על חורבן הבית ועל שרפת התורה וההיכל ועל הרג חכמיה, תינוקות של בית רבן, ו"עוברות ומניקות עם יונקי שדים". כל היודע ליילל יילל, "והיודע לומר קינות יקונן בין כתובות על ספר בין מאליו כפי חכמתו אשר נתן אלהים בקרבו ומצוה היא על כל אדם לחבר קינים והגה והי ולומר אותם ביום המר הזה וצדקה יחשב לו ונקרא מאבלי ירושלים ומקדושיה ומי שאינו בר הכי לחבר יעסוק במה שחברו אחרים".3 באשר להנחיה לקרוא את מגילת איכה ביחידות, יש לומר כי אמנם על פי מסכת סופרים היא נקראת ביום או בלילה,4 כאשר הובאו בספרות ההלכתית מנהגים שונים בדבר אופני קריאתה ומועדיה, ובכלל זה קריאתה בבדידות בליל תשעה באב.5 מלשון הנאמר ב"סדר היום" נראה כי ראוי לאדם לחבר קינות אלו מבעוד מועד, דהיינו קודם תשעה באב עצמו, אולי כהכנה רוחנית מקדימה המגלה בבסיסה דמיון רעיוני להכנה בה נדרש האדם להכין את עצמו קודם הרגלים והימים הנוראים. יש אף להדגיש כי בדברי בעל "סדר היום" אין כל הבחנה בעניין זה בין גברים לנשים, אלא הדרכה והוראה זו מוטלות ומוסבות "על כל אדם". ואכן, מדברי הנזכר ב"ארחות חיים" וב"כל בו" אנו למדים כי המנהג היה שנשים כגברים אמרו קינות. לפי המובא ב"ארחות חיים", לאחר קריאת מגילת איכה פותח החזן בקינות "לעגם הנפשות ולשבר הלבבות ומקוננין עד רביע הלילה האנשים לבד והנשים לבד".6 תיאור דומה מצוי ביחס לתפילת הבוקר: "ואח"כ7 יושבין לארץ ואומרים קינות כל א'[חד] כפי השגתו ומקוננין האנשים לבד והנשים לבד".8 אף בחיבור ההלכתי האנונימי "כל בו"9 מובא באורח דומה המוטיב שציבור הנשים והגברים קונן, כל אחד בנפרד. מקום האזכור הראשי הוא תפילת הלילה, כשנאמר בהמשך כי עניין זה נוהג אף בתפילת שחרית: "ואחרי כן מכבין כל הנרו'[ת] ואחכ' פותח שצ' קינות לעגם הנפשות ולשבר הלבבות. ומקוננים שם עד רביע הלילה האנשים בבית הכנס'[ת] שלהם והנשים בבה' (=בבית הכנסת) שלהן וכן ביום מקוננין אנשים לבד ונשי'[ם] לבד עד קרוב לשליש היום".10 בעקבות גאולת מצרים יצא עם ישראל ושורר "שירה חדשה", כניסוח הדברים במקורות שונים, ובהם "שירה חדשה שבחו גאולים לשמך על שפת הים".11 ואף ביחס לעתיד לבוא מצינו "שירו לה' שיר חדש שירו לה' כל הארץ"12 ו"נודה לך שיר חדש על גאולתנו ועל פדות נפשנו".13 מהמקורות הנזכרים המתווים חיבור קינות אישיות ואמירתן, נמצאנו למדים כי שומא על האדם לשורר לא שירה חדשה בלבד כתגובה להתרחשויות היסטוריות משמחות, כי אם אף לקונן "קינה חדשה" כמענה לאירועים מעציבים וטראגיים. חיבור קינות הוא אחד מתחומי הליטורגיה שנודעה לו פתיחות במהלך הדורות, ונתחברו לאורכם קינות שנועדו לאמירה ביום זה זכר לפורענויות לאומיות שאינן נוגעות ישירות לחורבן ירושלים והמקדש אשר פקדו, לדוגמה, קהילות בודדות – כגון הקינה לזכר קדושי יורק בשנת ה'תתקנ"א (1190) שנתחברה בידי רבי יוסף בן אשר מקרטרש(Chartres) 14 – או לחלופין חלקים גדולים מעם ישראל – כגון קינות שונות לשואה שנתייסדו בדורנו, שמרביתן נתחברו בידי דמויות רבניות ותורניות.15 דומה כי חיבור קינות חדשות הוא אתגר הניצב בפני בני דורנו, דור התקומה, אולי יותר מבדורות עברו. מבחינה זו "שפר" גורלן של קינות, שבהבדל מתפילות אחרות, הן תפילות קבע והן תפילות רשות, לא נתפס שילובן של אלו שזכו לגושפנקה רשמית בסדר התפילה כעריכת שינויים בו שתוקפם ההלכתי שנוי במחלוקת. המקורות הנדונים אינם נדרשים לשאלה אם יש לקיים ולכוון מעין שיח ציבורי מודע בשאלת תוכני המסגרת הראויים להיכלל בסוגה זו של "קינה חדשה", כשהחיבור הפרטני גופו ייעשה בידי היחיד, או שמא אין לתור מראש אחר כל תבניות ואין לאמץ או לקבוע מלכתחילה כל דפוסים שהם, וראויה לה למידת הספונטניות שתפלס את נתיב היצירה ותשמש נר לרגלו. על אף היות תשעה באב יום אבל ציבורי ולאומי, המקורות בדבר חיבור קינות בידי הפרט בהם נקרא כל יחיד ויחיד – ולא חכמים לבדם – ליטול חלק בהעשרת אוצר הליטורגיה המצטבר של עם ישראל מטעימים בפנינו כי היחיד רשאי – ושמא אף מחויב – להשמיע את קולו ואת גרסתו האישיים ואת פרשנותו ביחס למאורעות, בין הפרטיים ובין הלאומיים. יחדיו מתכללים קולות אישיים אלו בגנזי מרומים לפני רוכב ערבות להיות "קול ההמון", בבחינת "בסוד שיח היחיד והיחד". |
הערות:
|
