סמכות חכמים

היא שצונו לשמוע לבית דין הגדול, ולעשות כל מה שיצוו בו מאיסור והיתר.

ואין הבדל בזה בין הדבר שיסברוהו,

או הדבר שיוציאוהו בהקש מן ההיקשים שהתורה נדרשת בהן,

או הדבר שיסכימו עליו שהוא סוד התורה,

או לפי עניין מן הענינים שיהיה דעתם שהוא ישר ושבו חזוק לתורה

– הכל אנחנו חייבין לשמוע אותו ולעשותו ולעמוד על פיהם, לא נעבור ממנו.

והוא אמרו ית' על פי התורה אשר יורוך וגו'.

ולשון ספרי: ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה – זו מצות עשה.

וכבר התבארו משפטי מצוה זו בסוף סנהדרין.

בית דין הגדול שבירושלים הם עיקר תורה שבעל פה, והם עמודי ההוראה, ומהם חוק ומשפט יוצא לכל ישראל, ועליהן הבטיחה תורה, שנאמר על פי התורה אשר יורוך זו מצות עשה.

וכל המאמין במשה רבינו ובתורתו חייב לסמוך מעשה הדת עליהן ולישען עליהן.

כל מי שאינו עושה כהוראתן עובר בלא תעשה, שנאמר לא תסור מכל הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל.

מצוה לשמוע מכל בית דין הגדול שיעמדו להן לישראל בכל זמן.

לשמוע בקול בית דין הגדול ולעשות כל מה שיצוו אותנו בדרכי התורה באסור ומותר וטמא וטהור וחייב ופטור ובכל דבר שיראה להם שהוא חיזוק ותיקון בדתנו, ועל זה נאמר [דברים י"ז, י'], ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך, ונכפל בסמוך [שם, י"א] לחיזוק הדבר, על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה.

ואין הפרש בזה בין הדבר שיראוהו הם מדעתם או הדבר שיוציאוהו בהיקש מן ההיקשים שהתורה נדרשת בהן או הדבר שיסכימו עליו שהוא סוד התורה או בכל עניין אחר שיראה להן שהדבר כן, על הכל אנו חייבין לשמוע להן.

והראיה שזה ממנין מצות עשה אומרם זכרונם לברכה בספרי [כאן] ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה, זו מצות עשה.

שלא להמרות על פי בית דין הגדול שיעמדו לישראל:

שנמנענו מלחלוק על בעלי הקבלה עליהם השלום ומלשנות את דבריהם ולצאת ממצותם בבל עניני התורה, ועל זה נאמר [דברים י"ז, י"א], לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל. ואמרו זכרונם לברכה בספרי [כאן], לא תסור וגו', זו מצות לא תעשה.

ימין ושמאל – אפילו אם אומר לך על ימין שהוא שמאל או על שמאל שהוא ימין, לשון רש"י. ועניינו, אפילו תחשוב בלבך שהם טועים, והדבר פשוט בעיניך כאשר אתה יודע בין ימינך לשמאלך, תעשה כמצותם, ואל תאמר איך אוכל החלב הגמור הזה, או אהרוג האיש הנקי הזה,

אבל תאמר כך צוה אותי האדון המצוה על המצות, שאעשה בכל מצותיו ככל אשר יורוני העומדים לפניו במקום אשר יבחר, ועל משמעות דעתם נתן לי התורה אפילו יטעו.

וזה כעניין רבי יהושע עם ר"ג ביום הכיפורים שחל להיות בחשבונו (ר"ה כ"ה) :

והצורך במצוה הזאת גדול מאד, כי התורה נתנה לנו בכתב, וידוע הוא שלא ישתוו הדעות בכל הדברים הנולדים, והנה ירבו המחלוקות ותעשה התורה כמה תורות. וחתך לנו הכתוב הדין, שנשמע לבית דין הגדול העומד לפני השם במקום אשר יבחר בכל מה שיאמרו לנו בפירוש התורה, בין שקבלו פירושו עד מפי עד ומשה מפי הגבורה, או שיאמרו כן לפי משמעות המקרא או כוונתה, כי על הדעת שלהם הוא נותן (ס"א לנו) להם התורה, אפילו יהיה בעיניך כמחליף הימין בשמאל.

כי יפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם בין דין לדין ובין נגע לנגע דברי ריבות בשעריך וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה' אליך בו.

הפרשה הזאת היא שורש התורה ויסודה,כי אי אפשר שישתוו החכמים כלם בדינים הפרטיים המתיילדים בכל יום, לכן, לסלק כל ספק מישראל – צותה התורה להיות מכריעי המחלוקת, כת הסנהדרין, ובזה אי אפשר שיתחדש שום ספק בזמנם שלא יתבאר.

וכבר היה ראוי להיות כן. שאם לא היה החיוב הזה להמשך אחרי הכוהנים או אחרי הסנהדרין אשר יהיו בימים ההם, אלא בתנאי וקשר שיסכימו להלכה, הנה היה השער פתוח לחלוק עמהם, ולמרות פיהם כל מי שיתעקש ויאמר שלא הסכימו להלכה.

ויהיה גם כן סיבה שירבו מחלוקת בישראל, ותעשה התורה כאלף תורות.

משרשי המצוה לפי שדעות בני האדם חלוקין זה מזה לא ישתוו לעולם הרבה דעות בדברים, ויודע אדון הכל ברוך הוא שאילו תהיה כוונת כתובי התורה מסורה ביד כל אחד ואחד מבני אדם איש איש כפי שכלו, יפרש כל אחד מהם דברי התורה כפי סברתו וירבה המחלוקת בישראל במשמעות המצוות, ותעשה התורה ככמה תורות.

וכעניין שכתבתי במצות אחרי רבים להטות בכסף תלוה בסימן ס"ז [מצוה ע"ה].


על כן אלהינו, שהוא אדון כל החכמות, השלים תורתנו תורת אמת עם המצוה הזאת, שצונו להתנהג בה על פי הפירוש האמיתי המקובל לחכמינו הקדמונים עליהם השלום….

ועם ההסכמה הזאת נכוין אל דרך האמת בידיעת התורה, וזולת זה אם נתפתה אחר מחשבותינו ועניות דעתנו לא נצלח לכל.

ועל דרך האמת והשבח הגדול בזאת המצוה אמרו זכרונם לברכה [ספרי כאן] לא תסור ממנו ימין ושמאל, אפילו יאמרו לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין לא תסור ממצותם, כלומר שאפילו יהיו הם טועים בדבר אחד מן הדברים, אין ראוי לנו לחלוק עליהם, אבל נעשה כטעותם.

וטוב לסבול טעות אחד ויהיו הכל מסורים תחת דעתם הטוב תמיד, ולא שיעשה כל אחד ואחד כפי דעתו, שבזה יהיה חורבן הדת וחלוק לב העם והפסד האומה לגמרי.

ומפני ענינים אלה נמסרה כוונת התורה אל חכמי ישראל, ונצטוו גם כן שיהיו לעולם כת מועטת מן החכמים כפופה לכת המרובין מן השורש הזה, וכמו שכתבתי שם במצות להטות אחרי רבים.

ועל דרך עניין זה שעוררתיך בני, עליו אפרש לך אגדה אחת שהיא בבבא מציעא בסוף פרק הזהב [נ"ט ע"ב] גבי ההוא מעשה דרבי אליעזר בתנורו של עכנאי המתמהת כל שומעה.

אמרו שם, אשכחיה רבי נתן לאליהו וכו', אמר ליה מה עביד הקדוש ברוך הוא בההיא שעתא, אמר ליה חייך ואמר נצחוני בני. שהיה שמח הקדוש ברוך הוא על שהיו בניו הולכים בדרך התורה ובמצותה להטות אחרי רבים.

ומה שאמר נצחוני בני, חלילה להיות ניצחון לפניו ברוך הוא, אבל פירוש הדבר הוא על עניין זה, שבמחלוקת הזה שהיה לרבי אליעזר עם חבריו, האמת היה כרבי אליעזר וכדברי הבת קול שהכריעה כמותו, ואף על פי שהיה האמת אתו בזה ביתרון פלפולו על חבריו, לא ירדו לסוף דעתו ולא רצו להודות לדבריו אפילו אחר בת קול, והביאו ראיה מן הדין הקבוע בתורה שציותנו ללכת אחרי הרבים לעולם בין יאמרו אמת או אפילו טועים.


ועל זה השיב הבורא ברוך הוא נצחוני בני, כלומר אחר שהם נוטים מדרך האמת, שרבי אליעזר הוא היה מכוין בזה את האמת ולא הם, והם באים עליו מכוח מצות התורה שצוותים לשמוע אל הרוב לעולם, אם כן על כל פנים יש להודות בפעם הזאת כדבריהם שתהיה האמת נעדרת, והרי זה כאילו בעל האמת נצוח".

היא שצוה לנטות אחרי רבים כשתיפול מחלוקת בין החכמים בדין מדיני התורה כולה, וכן נמשך ונטה בדין פרטי גם כן בדין ראובן ושמעון, דרך משל, כשתיפול מחלוקת בין דייני עירם אם שמעון הוא חייב או ראובן – נמשך אחר הרוב.

והוא אמרו ית' אחרי רבים להטות. ובבאור אמרו רובא דאורייתא. וכבר התבארו משפטי מצוה זו ודקדוקיה במקומות מסנהדרין.

לנטות אחרי רבים, והוא בשייפול מחלוקת בין החכמים בדין מדיני התורה כולה, וכמו כן בדין פרטי, כלומר בדין שיהא בין ראובן ושמעון על דרך משל, כשתהיה המחלוקת בין דייני עירם שקצתם דנין לחיוב וקצתם לפטור, לנטות אחר הרוב לעולם, שנאמר [שמות כ"ג, ב'] אחרי רבים להטות.

ומשרשי מצוה זו, שנצטוינו בזה לחזק קיום דתנו, שאילו נצטווינו: קיימו התורה כאשר תוכלו להשיג כוונת אמיתתה, כל אחד ואחד מישראל יאמר דעתי נותנת שאמיתת עניין פלוני כן הוא, ואפילו כל העולם יאמרו בהפכו לא יהיה לו רשות לעשות העניין בהפך האמת לפי דעתו. ויצא מזה חורבן שתעשה התורה ככמה תורות, כי כל אחד ידין כפי עניות דעתו.

אבל עכשיו שבפירוש נצטוינו לקבל בה דעת רוב החכמים, יש תורה אחת לכולנו והוא קיומנו גדול בה, ואין לנו לזוז מדעתם ויהי מה.


ובכן בעשותנו מצוותם אנו משלימין מצות האל, ואפילו אם לא יכוונו לפעמים החכמים אל האמת חלילה, עליהם יהיה החטאת ולא עלינו.

"…חתכו חוליות ונתן חול בין חוליא לחוליא, רבי אליעזר מטהר וחכמים מטמאין. וזה הוא תנור של עכנאי.

תנא: באותו היום השיב רבי אליעזר כל תשובות שבעולם ולא קיבלו הימנו.

אמר להם: אם הלכה כמותי – חרוב זה יוכיח.

נעקר חרוב ממקומו מאה אמה, ואמרי לה: ארבע מאות אמה:

אמרו לו: אין מביאין ראיה מן החרוב.

חזר ואמר להם: אם הלכה כמותי – אמת המים יוכיחו.

חזרו אמת המים לאחוריהם.

אמרו לו: אין מביאין ראיה מאמת המים.

חזר ואמר להם: אם הלכה כמותי – כותלי בית המדרש יוכיחו.

הטו כותלי בית המדרש ליפול.

גער בהם רבי יהושע, אמר להם: אם תלמידי חכמים מנצחים זה את זה בהלכה – אתם מה טיבכם? לא נפלו מפני כבודו של רבי יהושע, ולא זקפו מפני כבודו של רבי אליעזר, ועדין מוטין ועומדין.

חזר ואמר להם: אם הלכה כמותי – מן השמים יוכיחו.

יצאתה בת קול ואמרה: מה לכם אצל רבי אליעזר שהלכה כמותו בכל מקום?!

עמד רבי יהושע על רגליו ואמר: לא בשמים היא.

– מאי לא בשמים היא? – אמר רבי ירמיה: שכבר נתנה תורה מהר סיני, אין אנו משגיחין בבת קול, שכבר כתבת בהר סיני בתורה אחרי רבים להטת.

אשכחיה רבי נתן לאליהו, אמר ליה: מאי עביד קודשא בריך הוא בההיא שעתא?

אמר ליה: קא חייך ואמר נצחוני בני, נצחוני בני.

אמרו: אותו היום הביאו כל טהרות שטיהר רבי אליעזר ושרפום באש, ונמנו עליו וברכוהו. ואמרו: מי ילך ויודיעו?

– אמר להם רבי עקיבא: אני אלך, שמא ילך אדם שאינו הגון ויודיעו, ונמצא מחריב את כל העולם כולו.

מה עשה רבי עקיבא? לבש שחורים, ונתעטף שחורים, וישב לפניו בריחוק ארבע אמות.

אמר לו רבי אליעזר: עקיבא, מה יום מיומים?

אמר לו: רבי, כמדומה לי שחבירים בדילים ממך.

אף הוא קרע בגדיו וחלץ מנעליו, ונשמט וישב על גבי קרקע. זלגו עיניו דמעות, לקה העולם שליש בזיתים, ושליש בחטים, ושליש בשעורים. ויש אומרים: אף בצק שבידי אשה טפח.

תנא: אף גדול היה באותו היום, שבכל מקום שנתן בו עיניו רבי אליעזר נשרף.


ואף רבן גמליאל היה בא בספינה, עמד עליו נחשול לטבעו. אמר: כמדומה לי שאין זה אלא בשביל רבי אליעזר בן הורקנוס. עמד על רגליו ואמר: רבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך שלא לכבודי עשיתי, ולא לכבוד בית אבא עשיתי, אלא לכבודך, שלא ירבו מחלוקות בישראל. נח הים מזעפו".

ובאת אל הכהנים הלוים ואל השפט אשר יהיה בימים ההם", בזמן שיש כהן – יש משפט, בזמן שאין כהן – אין משפט.

הזהיר משה את ישראל לילך אצל חכם לשאול ולהוציא דבר על בוריו שנאמר "כי יפלא ממך דבר למשפט…" וכתיב "וקמת ועלית…ובאת אל הכהן ואל השופט" מאי כהן ומאי שופט ? שופט זה דיין, כהן זה תלמיד חכם.

אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם כתבת בתורתך "וקמת ועלית…" הרי בזמן שבית המקדש קיים. ובזמן שאין בית המקדש קיים מי ישפוט בין עמך ישראל?

אמר לו: בעלי תורה. דהכי כתיב "על פי התורה אשר יורוך".

ויש בכאן שאלה, שלפי דברי פרשה זו, ההכרעה לא נמסרה רק לסנהדרי גדולה, וגם שיהיו במקומם, שהרי אמרו רבותינו ז"ל: מצאן אבית פאגי והמרה עליהם יכול תהא המראתו המראה? ת"ל וקמת ועלית אל המקום, מלמד שהמקום גורם. וא"כ מנין לנו שנתחייב לעשות מעשה כפי הכרעת חכמי הדורות?

מה שצותה התורה לשמור ולעשות כפי הסכמת חכמי הדור, שאינו מאותה סיבה וטעם שציווה בסנהדרין, אבל בחכמי הדור נתחייבו ממה שכתוב (פרשת משפטים) "אחרי רבים להטות", ולסנהדרין נתחייבנו מ"לא תסור מכל הדבר אשר יגידו לך…"

…ובכל דור ודור גם כן שנשמע אל החכמים הנמצאים שקבלו דבריהם ושתו מים מספריהם ויגעו כמה יגיעות בימים ובלילות להבין עומק מליהם ופליאות דעותיהם…"

"…ונוהגת מצוה זו בזמן שבית דין הגדול בירושלם בזכרים ונקבות, שהכל מצווין לעשות כל אשר יורו.

ובכלל המצוה גם כן לשמוע ולעשות בכל זמן וזמן במצות השופט, כלומר החכם הגדול אשר יהיה בינינו בזמננו, וכמו שדרשו זכרונם לברכה [ראש השנה כ"ה ע"ב] ואל השופט אשר יהיה בימים ההם, יפתח בדורו כשמואל בדורו, כלומר שמצווה עלינו לשמוע בקול יפתח בדורו כמו לשמואל בדורו.


ועובר על זה ואינו שומע לעצת הגדולים שבדור בחכמת התורה בכל אשר יורו מבטל עשה זה. ועונשו גדול מאד שזהו העמוד החזק שהתורה נשענת בו, ידוע הדבר לכל מי שיש בו דעת.


דרשות הר"ן (הדרוש השנים עשר)

והתשובה בזה, שזה יש לנו ממה שאמר הכתוב: אחרי רבים להטות, והיא אזהרה כוללת ללכת במשפטי התורה [אחר מה שיסכימו רוב החכמים, ובכל משפטי התורה]:

ג"כ נשפטם כפי רובם, לבד מהדברים שהוציאו רבותינו ז"ל מהכלל [הזה] בפירוש. והוא אמרם בפרק קמא דחולין מנא הא מלתא דאמור רבנן זיל בתר רובא [מנלן], דכתיב אחרי רבים להטות, רובא דאיתא קמן כגון תשע חנויות וסנהדרי לא קא מיבעיא לן.

וזו אזהרה כוללת אינה תלויה בזמן ולא במקום, ולפיכך אמרו רבותינו זכרם לברכה בפרקא קמא דמסכת אלילים: תנו רבנן שאל לחכם וטימא, לא ישאל לחכם ויטהר, לחכם ואסר, לא ישאל לחכם ויתיר.

ואם היו שנים, אחד מתיר ואחד אוסר, אחד מטהר ואחד מטמא, אם היה אחד מהם גדול בחכמה ובמניין – הלך אחריו, ואם לאו הלך אחר המחמיר.

ופירושו במניין, הוא מנין חכמי הדור שהסכימו לדבריו, וזה מן הפסוק שאמרנו.

כשרבו המחלוקות בין החכמים, אם היה יחיד אצל רבים היו קובעים הלכה כדברי המרובים, ואם רבים אצל רבים או יחיד אצל יחיד כפי הנראה לחכמי הדור ההוא, שכבר נמסרה להם ההכרעה.

כאומרו: ובאת אל הכהנים הלוים או אל השופט אשר יהיה בימים ההם ודרשת והגידו לך את המשפט. וכן 'לא תסור'.

הרי שנתן רשות לחכמי הדורות להכריע במחלוקת החכמים כפי הנראה להם, ואפילו אם יהיו הקודמים מהם גדולים מהם ורבים מהם, שכן נצטוינו ללכת אחרי הסכמת חכמי הדורות שיסכימו לאמת או להפכו, וזה מבואר בהרבה מקומות.


וכבר נתבאר מכל זה, שאנו מוזהרים שלא לעבור על כל מה שיסכימו חכמי הדורות, ולפיכך העובר על אחד מהשבותין עובר בלא תעשה מן התורה…" ( הדרוש החמישי נוסח ב')

נמצא רבינא ורב אשי וחבריהם סוף גדולי חכמי ישראל המעתיקים תורה שבעל פה, ושגזרו גזרות והתקינו תקנות והנהיגו מנהגות, ופשטה גזרתם ותקנתם ומנהגותם בכל ישראל בכל מקומות מושבותם.

ואחר בית דינו של רב אשי שחבר התלמוד בימי בנו וגמרו, נתפזרו ישראל בכל הארצות פזור יתר, … ונתמעט תלמוד תורה.


אבל כל הדברים שבתלמוד הבבלי חייבים כל ישראל ללכת בהן, וכופין כל עיר ועיר וכל מדינה ומדינה לנהוג בכל המנהגות שנהגו חכמים שבתלמוד, ולגזור גזרותם וללכת בתקנותם. הואיל וכל אותם הדברים שבתלמוד הסכימו עליהם כל ישראל….

וזה עניין הסכמת הגמרא, ושאין ישראל רשאי לחלוק על דבריו כלל, והיא לנו מצות עשה מן התורה. לפי שבזמן ההוא היו חכמי ישראל מקובצים בישיבותיהם לאלפים ולרבבות, עד שאמרו בשני דייני גזירות: כי הוו מפטרי רבנן מבי אביי, ואמרי לה מבי רבא ואמרי לה מבי רב פפא, ואמרי לה מבי רב אשי הוו פיישי מאתן רבנן, וקרו אנפשייהו יתמי דיתמי.

וכיון שהסכימו רוב מנין החכמים ההם בדברים המוסכמים בגמרא, נצטוינו לילך אחריהם מזאת המצוה שהיא אחרי רבים להטות.