חידושים למסכת מנחות
וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים
כימי עולם וכשנים קדמוניות
ישעיה נבנצל
2
הסכמה
ב' פרשת ואני אברכם תש"ע
ירושלים עיה"ק תבנה ותכונן במהרה בימינו ,אמן
זכיתי בסיעתא דשמיא לראות חידושי תורה שכתב אחי יקירי ר' ישעיה שליט"א למסכת
מנחות – ואורו עיני.
אחי נ"י השקיע עמל ויגיעה בלימוד המסכת וטרח טרחה רבה ללבן כל דבר עד מקום שידו
מגעת ,וזכה שעלו בידו חידושים יפים משמחי לב ומתוקים מדבש.
יזכהו נותן התורה להמשיך ולעסוק בתורה שבכתב ושבעל-פה ולחדש כהנה וכהנה ולזכות
את הרבים ,בבריאות ובנחת עם רעייתו תחי' ועם יוצאי חלציו נ"י עד מלאה הארץ דעה,
במהרה בימינו – אמן.
כברכת צעיר הלוים
אביגדר נבנצל
3
U
הקדמת הרמב"ם לפירוש המשנה מסכת מנחות
ראיתי להקדים גם למסכת זו הקדמות כדרך שעשיתי בזבחים .ואומר ,שהמנחות נחלקות
חלוקה ראשונה לשני חלקים ,האחת מנחה הנקטרת עם הקרבן והיא טפלה לו וזו היא
הנקראת מנחת נסכים ,ואי אפשר לאותו הקרבן בלעדיה .והשנית מנחה הבאה בפני עצמה,
כלומר שהיא אינה מנחת נסכים.
מנחת נסכים הרי היא כללית לצבור וליחיד .והוא ,שאנו כבר בארנו בהקדמת מסכת זבחים
שכל מיני הקרבנות קרבנות צבור וקרבנות יחיד ארבעה ,עולה וחטאת ואשם ושלמים
ושארבעת מינים אלו באים מחמשה מיני בעלי חיים מן הכבשים והבקר והעזים והתורים
והיונים כמו שבארנו תנאיהם שם .ואומר עתה ,שקרבן העוף אינו טעון מנחת נסכים בשום
אופן וענין ,ולשון ספרי יכול עולת העוף תטעון נסכים תלמוד לומר מן הבקר או מן הצאן,
ולשון זה בפרשת נסכים .וכן החטאת והאשם אינן טעונין מנחת נסכים לפי שנאמר בפרשת
נסכים לפלא נדר או בנדבה או במועדיכם ,ואמרו כל הבא בנדר ונדבה טעון נסכים יצאו
חטאות ואשמות שאין באין בנדר ונדבה .ומן הטעם הזה עצמו אין חובת נסכים לא לבכור
ולא למעשר בהמה ולא לפסח לפי שאין בהן דבר הבא בנדר ונדבה ,הנה נתברר לך מכל
ההקדמות הללו שכל עולת בהמה וכל קרבן שלמים הם שטעונים נסכים בין שהיו קרבנות
יחיד או קרבנות צבור ,ושהחטאת והאשם אינם טעונים נסכים חוץ מחטאת מצורע ואשמו
בלבד כמו שנבאר עתה .והדבר הנקרא מנחת נסכים הוא סלת בלול בשמן זית .והנסכים
הוא היין הקרב עם העולה או השלמים והוא אמרו ויין לנסך .ופעמים קוראים לכולם
כלומר הסלת הבלול והיין נסכים דרך אי הקפדה בשמות ,לפי שאין חיוב היין בלי הסלת
ולא הסלת בלי היין והם יחד מנספחי הקרבן כלומר העולה והשלמים כמו שבארנו .והשעור
שחובה להביא מן הסלת והיין עם העולה הוא עצמו מביאין עם השלמים ,ושעור זה משתנה
בשנויי המין שהקרבן בא ממנו ובגיל הקרבן והם שלשה שעורים ,הראשון אם היה הקרבן
ממין העזים ואין הבדל בין גדוליו וקטניו ,או מקטני מין הכבשים כלומר שיהא כבש בן
שנתו ,הרי מנחת נסכים שטעון כל אחד מהן בין שהיו מרובין במנינן או מועטין עשרון סלת
בלול ברביעית ההין שמן ויין לנסך רביעית ההין ,בין שהיה הקרבן עולה או שלמים .ואם
היתה העולה או השלמים מגדולי הכבשים והוא הנקרא איל הרי המנחה חובתו שני
עשרונים בלול בשלישית ההין שמן ויין לנסך שלישית ההין ,וזה הוא השעור השני של
מנחת נסכים .והשעור השלישי הוא אם היתה העולה או השלמים ממין הבקר ואין הבדל
בין גדוליו וקטניו ,הרי המנחה שטעון כל קרבן שלשה עשרונים בלול בשמן חצי ההין ויין
לנסך חצי ההין .ושעורים הללו נכפלים לפי מנין הקרבנות בין שהיו ליחיד או לצבור ,אמר
יתעלה כמספר אשר תעשו ככה תעשו לאחד כמספרם .ואין בזה שום יוצא מן הכלל ואין
מוסיפין בהן ואין גורעין מהן ,זולתי הכבש שמקריבין בשני של חג המצות יום הנפת
העומר שהוא עולה כמו שאמרנו אמר הכתוב בו שתהא מנחתו שני עשרונים והם נבללים
בשלישית ההין שמן ,והנסכים שחובה להביא עמו רביעית ההין יין כמו כל כבש .וכן יצאה
מן הכלל גם חטאת מצורע ואשמו שעם כל אחד מהן עשרון ,לפי שקרבן מצורע כמו
שבארנו הוא שני כבשים וכבשה והם חטאת ועולה ואשם ,ואמר במנחתם ושלשה עשרונים
וכו' .זו היא מנחת נסכים הנקטרת עם הקרבן ,עם כלל העולה או עם אמורי שלמים ,ואלה
הם הנסכים חובת כל הקרבנות וכבר הזכרנום לעיל בחמישי דשקלים ,ושם צייננו להשלים
תיאורן כאן ,וזה הוא החלק האחד מן המנחות.
4
אבל החלק השני והם המנחות שאינן תלויות בקרבן הם שני סוגים ,מנחת יחיד או מנחת
צבור.
ומנחות צבור שלש ,האחת עומר התנופה ,והוא הקרב בשני של חג הפסח ויתבארו כל דיניו
במסכתא זו ,וקומץ ממנו קרב לגבי המזבח והשאר נאכל לכהנים .והמנחה השניה שתי
הלחם ,והם שמביאים ביום עצרת וכבר הזכרנום בתחלת זבחים ,אמר ה' בהם
ממושבותיכם תביאו לחם תנופה ,וקראם מנחה אמר בהקריבכם מנחה חדשה לה'
בשבועותיכם וכו' .והמנחה השלישית לחם הפנים שהכהנים אוכלים אותו בכל יום שבת
והם שתים עשרה חלות שני עשרונים יהיה החלה האחת .ושלשת אלה דוחין את הטומאה.
אלא שאין נאכלין אם באו בטומאה כמו שנתבאר בשביעי דפסחים .ומנחת העומר לבדה
היא אשר תדחה שבת כמו שיתבאר במסכתא זו.
ומנחת יחיד נחלקת לחמשה חלקים .החלק הראשון שיתחייב בה על חטא שחטא .והחלק
השני שיתחייב בכך על דבר שרוצה לתקנו .והחלק השלישי שיתחייב בכך עם קרבן
מסויים שהוטל עליו ונקרא זה מנחה דרך אי הקפדה ויתבאר לקמן .והחלק הרביעי היא
המנחה שחייב בה כהן גדול בלבד ,או הדיוט פעם אחת כמו שנבאר .והחלק החמישי
שיתנדב בכך ויחייב בו את עצמו.
החלק הראשון הוא כגון ששגג בטומאת מקדש וקדשיו או שגג בשבועת בטוי או נשבע
שבועת העדות לשקר בין בשוגג בין בזדון הרי העובר על אחת מארבע עברות אלו חייב
קרבן כמו שתיארנו בהקדמת דברינו במסכת זבחים ,ואם אין ידו משגת להביא אותו הקרבן
הרי זה מביא עשירית האפה סלת אינה נבללת בשמן ואין נותנין עליה לבונה וזו נקראת
מנחת חוטא ,וקראה ה' חטאת ,ודינה שמקריבים ממנה קומץ והשאר נאכל לכהנים .והחלק
השני היא המנחה שהשוטה חייבת בה ,ונבדלה מכל המנחות בכך שהיא מקמח השעורים,
וגם היא בלא שמן ובלא לבונה ,קרב ממנה קומץ לגבי המזבח והשאר נאכל לכהנים כמו
שבארנו בשני דשוטה ,והיא נקראת מנחת קנאות וכך קראה הכתוב .והחלק השלישי
שיתחייב בכך עם קרבן מסויים ,והוא כגון שחייב האדם את עצמו קרבן תודה ,או שנדר
בנזיר ושלמו ימי הנזירות ,וכבר הזכרתי לך בחמישי דזבחים שמקריבים עם התודה כמה
מיני לחם ,וכן עם איל נזיר .ומינים אלו הבאים עם התודה ואיל נזיר לא קראם הכתוב
מנחה כלל ואינם מכלל המנחות ,והראיה לכך כי הכהן אם הביא תודה או איל נזיר נאכל
הלחם הבא עמהם כמו ישראל ,ואלו היו מנחה היו טעונין שריפה כמו שאמר הכתוב וכל
מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל .אלא שחכמים קראום מנחה דרך אי הקפדה ,ומסכתא זו
דנה גם על מעשה לחם זה והיאך הוא נעשה וכמה שעורו .והחלק הרביעי הוא הנקרא חבתי
כהן גדול ,והוא עשירית האפה מחציתה קרב עם תמיד של שחר ומחציתה עם תמיד של בין
הערבים והיא נקטרת כולה ,אמר ה' בה חק עולם לה' כליל תקטר ,וזו היא המנחה שחייב
בה כל כהן גדול בכל יום ,והיא נקראת גם מנחת כהן משיח לפי שנאמר בה אשר יקריב לה'
ביום המשח אותו .אבל שחייב בה כל כהן פעם אחת היא כמו שאבאר ,והוא כאשר גדל
הכהן ורצה להכנס לעבודה בין שהיה כהן גדול או כהן הדיוט הרי תחלת מעשיו שיביא
עשרון סלת יקריבהו מנחה והוא נקטר כולו מפני שהוא מנחת כהן כמו שבארנו ,והרמז
לכך באמרו זה קרבן אהרן ובניו אשר יקריבו לה' ביום המשח אותו עשירית האפה ,הרי
כלל בפסוק זה מנחת כהן גדול שמקריב בכל יום ומנחת כל כהן בתחלת כניסתו לעבודה.
ודע שאף על פי שהכהן משיתחייב במצות כשר לעבודה אבל לא היו אחיו הכהנים מניחין
5
אותו לעבוד עד שיהא בן עשרים שנה .והחלק החמישי שיתנדב בכך ויחייב את עצמו וזו
נקראת מנחת נדבה כמו שיתבאר ,והיא חמשה מינים ,או סלת בלול בשמן וזו נקראת מנחת
הסלת ,או מאפה תנור והיא שני מינים חלות או רקיקין ,או מנחה על המחבת ,או מנחת
מרחשת .וכל אלה מקראות בתורה ,וכל מין שיחייב את עצמו חל עליו ,וכן על שעור ולא
פחות מעשרון כמו שיתבאר .וחמשת מינים אלו טעונין לבונה ושמן וכולן סלת מקריבין
מהן הקומץ והשאר נאכל ,והשאריות הנשארות מן המנחות אחר הקרבת הקומץ נקראין
שירי מנחות ,והם נאכלים לכהנים ,אלא אם כן היתה מנחת כהן שהיא נקטרת כליל.
ויתבאר במסכתא זו סדר עשיית כל המנחות הללו ושעוריהן ודברים הפוסלים אותן וכל
דיניהן ,ועל כך דנים במסכתא זו .וכבר נתבאר לך שכל המנחות סלת חוץ ממנחת העומר
ומנחת שוטה שהם מן השעורים ,ומנחת שוטה בלבד מקמח השעורים ,ושאין מהן שהיא
נקטרת מלבד מנחת חנוך ומנחת כהן תהיה איך שתהיה ,וכן מנחת נסכים תהיה למי
שתהיה ,ושאר המנחות מקריבין מהן הקומץ והשירים נאכלים לכהנים .וכוללים את כולם
דברים שאמרנו שהם כוללים את כל הזבחים בהקדמת דברינו לזבחים.
ולא נשאר לנו דבר ממה שרצינו להקדים כאן כי אם באור שעור העשרון ושעור ההין אשר
בשתי מדות אלה אנו משערים כל המנחות והנסכים .ואומר ,אנו כבר הזכרנו בסוף פאה כי
המדה שיש בחללה ארבע אצבעות אורך וארבע אצבעות רוחב ורומה שתי אצבעות ושבע
עשיריות אצבע ותהיה האצבע שבה מודדין הבהן של יד ממוצעת בברייתה ,הרי מדה זו
נקראת לוג ,ורביעיתה נקרא רביעית .וההין האמור בתורה אשר בו שיער הכתוב את
הנסכים ושמן המנחות ברביעיתו ושלישיתו ומחיצתו הוא מחזיק שנים עשר לוג ,הנה
נתבאר כי נסכי הכבש שלשת לוגין ,ונסכי איל ארבעת לוגין ונסכי שור ששת לוגין,
ובשעורים הללו מן השמן בוללין את הסלת כמו שקדם .וכבר הזכרתי בתחלת מסכת עדיות
שאני עשיתי מדת הרביעית ודייקתי בו ככל יכלתי ואמרתי שמצאתיו מחזיק מן היין קרוב
לעשרים וששה דרהם מצריים ,וכן מצאתיו מחזיק גם משמן הזית עשרים וששה דרהם
וכמה גרגרים שלא שמתי אליהן לב בגלל מיעוטן ,נמצא משקל מה שמחזיק הלוג מן היין
או מן השמן כפי שמצאתיו מאה וארבעה דרהמים מצריים .והעשרון הוא עשירית האפה,
והוא העומר ,והוא שעור חלה .וכבר בארנו שעור מדה זו בדיוק בשני דחלה ובתחלת
עדיות ,ושם גם בארתי כלומר בעדיות שאני מצאתי שעור חלה במדה שעשיתי מחזיק
משקל חמש מאות ועשרים דרהם מקמח חטי מצרים ,ושעור זה עצמו מצאתיו מחזיק גם
מסלת מצרים ,וכל הדרהמים הללו מצריים.
6
חידושים למסכת מנחות
לע"נ אבי ,אמי ואחותי פליאה ז"ל
אנשי חסד.
ולע"נ גב' אסתר אייזנברג ז"ל
שהצילה את אשתי אחרי השואה.
לדף ו :מכשיר היה בן בתירא בכל הפסולין
מתני' .אחד מנחת חוטא ואחד כל המנחות שקמצן זר ,אונן ,טבול יום ,מחוסר בגדים,
מחוסר כיפורים ,שלא רחץ ידיו ורגליו ,ערל ,טמא ,יושב ,עומד על גבי כלים על גבי בהמה
ע"ג רגלי חבירו -פסול .קמץ בשמאל -פסול ,בן בתירא אומר :יחזיר ויחזור ויקמוץ
בימין.
U
תניא ר' יוסי ברבי יהודה ור' אלעזר בר"ש אומרים מכשיר היה בן בתירא בכל הפסולין
כולן.
וקשה לי ,והלא טמא הוא אחד מן הפסולין שנמנו במשנה ,וכשהוא קומץ הוא מטמא את
המנחה ,ואיך יתכן שיחזיר ויקמוץ טהור?
יתכן במנחת ציבור ,שטומאה דחויה בציבור .אבל רוב מנחות ציבור אינן נקמצות ,רק
מנחת העומר .משנה דף עב :ואלו מנחות נקמצות ]כל מנחות יחיד פרט לכהן[ ומנחת
העומר ,ובדף עב .היה עומד ומקריב מנחת העומר ונטמאה ] …אם אין אחרת[ אומר לו הוי
פיקח ושתוק ] …שקרבן ציבור קרב גם בטומאה אם אי אפשר בטהרה[.
מדוע? שמא משום שהציץ מרצה?
)רמב"ם הלכות ביאת המקדש פרק ד הלכה ו( כהן שעבד ואחר כך נודע שהיה טמא ,אם
היא טומאה ידועה כל הקרבנות שהקריב פסולין שהרי עבודתו חולין ,ואם היא טומאת
התהום הציץ מרצה ,וכל הקרבנות שהקריב נרצו ,ואפילו נודע לו שהוא טמא קודם שיזרוק
הדם וזרק הורצה ,שהציץ מרצה על טומאת התהום אע"פ שהוא מזיד וכבר ביארנו טומאת
התהום בנזירות.
)הלכות נזירות פרק ו הלכה יח( אי זו היא טומאת התהום ,כל שאין אדם מכירה אפילו
בסוף העולם ,ולא אמרו טומאת התהום אלא למת בלבד אבל הרוג לא שהרי יודע בו זה
שהרגו.
)המשך הלכות ביאת המקדש פרק ד הלכה ז(
וכן הציץ מרצה על טומאת דברים הקרבין שנאמר והיה על מצח אהרן ונשא אהרן את עון
הקדשים ,אבל אינו מרצה על טומאת הנאכלין ,ולא על טומאת האדם שנטמא בטומאה
ידועה ,אלא אם כן היתה הטומאה הדחויה בציבור שהציץ מרצה עליה.
הלכה ט
כל קרבן שאין קבוע לו זמן אינו דוחה לא את השבת ולא את הטומאה ,שאם לא יקריב
היום יקרב למחר ולמחרת מחר ,וכל קרבן שקבוע לו זמן בין קרבן ציבור בין קרבן יחיד
דוחה את השבת ודוחה את הטומאה ,ולא כל הטומאות הוא דוחה אלא טומאת המת לבדה.
הלכה יב
כיצד דוחה את הטומאה ,הגיע זמנו של אותו קרבן והיו רוב הקהל שמקריבין אותו טמאין
למת ,או שהיו הקהל טהורים והיו הכהנים המקריבין טמאים למת ,או שהיו אלו ואלו
טהורין והיו כלי השרת טמאים למת ,ה"ז יעשה בטומאה ויתעסקו בו הטמאים והטהורים
7
כאחד ויכנסו כולן לעזרה ,אבל הטמאים בטומאה אחרת כגון זבין וזבות ונדות ]ויולדות[
וטמאי שרץ ונבלה וכיוצא בהן ,לא יתעסקו ולא יכנסו לעזרה ואע"פ שנעשה בטומאה ,ואם
עברו ועשו או נכנסו לעזרה חייבין כרת על הביאה ומיתה על העבודה ,שלא נדחית אלא
טומאת המת בלבד.
סיכום עניין הציץ :הציץ מרצה על טומאת מת בקרבן שקבוע לו זמן אם אי אפשר לקיים
בטהרה.
U
U
הקושיה כיצד יתכן שבן בתירא מתיר בכל טמא שקמץ להחזיר את הקומץ וישוב טהור
ויקמוץ – נשארת.
]אחי הרב אביגדור אמר לי שלפחות בדיעבד עבודתו כשרה ,שבדיעבד הציץ מרצה.
אך זה אינו יישב את השאלה ,כי בן בתירא אומר לכתחילה[.
ויתכן שהאמירה "מכשיר היה בכל הפסולין" היא לא בטמא אלא ביתר הפסולים .כי בטמא
אי-האפשרות נובעת לא מכך שקמיצת הטמא היא עבודה פסולה ,אלא גם כשהחזיר אי
אפשר לעשות עבודה נכונה משום שהמנחה נטמאה.
לדף ח .תוד"ה מקטיר
פי' בקונטרס דלא גמרינן ממנחה ,ולא היה לו לפרש כן ,דלקמן )ח) (:לענ"ד צ"ל ט (:פריך
מינה למ"ד שיריים שחסרו בין קמיצה להקטרה אין מקטיר קומץ עליהן ומשני רבי אלעזר
היא .גם שמועה זו אי אפשר לישב .ע"כ לשון התוס'.
יישוב קושיות התוס'
א .מדוע רש"י אומר דלא גמרינן ממנחה? משום שהוא מסביר דברי הגמ' שרוצה להראות
שלר' אלעזר ממנחה למנחה לא יליף .ומפרש רש"י שהראיה היא שבלחם הפנים אם נפרס
הלחם קודם סילוק הבזיכין אין מקטירין את הבזיכין ,בדומה למנחה ,אלא שר' אלעזר
מוסיף שכיון שהגיע זמנה לפרוק כאילו פירקה ,ורש"י מסביר :משא"כ ביתר המנחות.
והגמ' מסבירה מדוע שונה דין לחם-הפנים משאר מנחות :מנחה לא בריר ברירה קומץ
דידה ,והא בריר ברירה קומץ דידה )שהן הבזיכין(.
ב .מה שהגמ' אומרת )בדף ט (:אינו :ר' אלעזר היא ,שאת זה אי אפשר לישב ,אלא :רבי
אליעזר היא ,וכוונתה לרבי אליעזר שאמר )ט (.נטמאו שייריה נשרפו שייריה אבדו
שייריה כמידת רבי אליעזר -כשרה ,כמידת ר' יהושע פסולה .ועכשיו הכל אתי שפיר .זהו
תירוצו של ר"ל לקושית ר' יוחנן שהמשנה אומרת אם משפרקה נפרס לחמה הלחם פסול
ומקטיר עליו את הבזיכין ,בהפך משיטת ר"ל ,ועל זה עונה ר"ל שהמשנה היא אליבא דרבי
אליעזר.
U
U
U
U
U
לדף י .תוד"ה אמר רבא
בגמרא אמר רבא יד יד -לקמיצה ,רגל רגל -לחליצה ,אזן אזן -לרציעה.
ע"מ להבין דרשת רבא יש לעיין בשאלת רבא הקודמת לה :אמר רבא מאחר דכתיב "על
דם האשם" וכתיבא ימנית בדם …וכתיבא בשמן …למה לי? פירוש כיון שהדם ניתן על
התנוך הימני והשמן ניתן על מקום הדם ,אנו כבר יודעים שהוא הימני ,למה התורה צריכה
לומר בשמן שהוא על תנוך אזנו הימנית ,וכן בבוהן ידו ובוהן רגלו? ואומר רבא שהייתור
הוא לדרשה שקמיצה היא בימין ,חליצה בימין ורציעה בימין.
התוס' שואלים כמה שאלות על הגמ':
שאלה א .משמע לרבא דימנית דדם איצטריך בין בעני בין בעשיר ,ואמאי לא ילפי מהדדי.
U
8
תשובה :ימנית בדם בעני לא נצרך ,אלא לדרשת ר' ישמעאל .דרשת רבא היא מהעשיר
בלבד ,שאם נאמר בשמן "על דם" אנחנו כבר יודעים שהוא בימין.
שאלה ב .משמע שבא רבי ירמיה להקשות לרבי זירא ולפירוש הקונטר' לא מקשי מידי
תשובה :ר' זירא הסביר למה קמץ בשמאל פסול ,מדכתיב "על כפו השמאלית" .ר' ירמיה
שואל מה נלמד מהיתור של שמן על בהן ידו הימנית .זו אינה קושיה על ר' זירא.
שאלה ג .כיון דר' ירמיה לא בעי על בהן למה לי אלא מכח דכתיב על דם האשם ועל מקום
דם האשם אם כן הוה ליה למימר מאחר דכתיב על דם האשם ועל מקום דם האשם על בהן
למה לי כדקאמר רבא
תשובה :שאלת ר' ירמיה שונה משאלת רבא .רבא שואל מה נלמד מהיתור של "הימנית".
ר' ירמיה שואל מה נלמד מהיתור של "בהן ידו" שגם הוא מיותר בשמן מאחר שנאמר "על
מקום דם האשם" ]ומשיב צדדים ולא צידי צדדים[.
שאלה ד .ולפי הספרים דגרסינן במצורע עשיר למה לי לאו דוקא והוא הדין דהוה פריך
מצורע עני אלא נקט עשיר משום דאפילו בעשיר קשיא ליה אמאי איצטריך חד להכשיר
צדדין וחד לפסול צידי צדדין פירוש ימנית דעשיר וימנית דעני ואע"ג דימנית לא משמע לא
צדדין ולא צידי צדדין מייתורא בעלמא דריש ובמילתיה דרבא גרסינן מאחר דכתיב על דם
האשם ועל מקום דם האשם וכתב ימנית בדם של מצורע עשיר ,ימנית דכתב בשמן דמצורע
עני למה לי ואיני יכול ליישבו יפה וצריך לדקדק בו.
תשובה :רש"י כבר מסביר את משמעות התשובה לשאלת ר' ירמיה" .על" פירושו גם ליד,
כמו ועליו מטה מנשה .אבל "על" פירושו גם "ולא מתחת" .זו לא דרשה מייתורא בעלמא.
וכל פרשת מצורע עני מוסברת בדרשת ר' ישמעאל.
לדף י"א .לבונה
מתני' …ריבה שמנה ,חיסר שמנה ,חיסר לבונתה – פסולה.
גמרא ת"ר :חסרה ]הלבונה שעל המנחה[ ועמדה על קורט אחד -פסולה ,על שני קרטין -
כשרה ,דברי רבי יהודה; רבי שמעון אומר :על קורט אחד -כשרה ,פחות מכאן -פסולה.
א"ר יצחק בר יוסף א"ר יוחנן :ג' מחלוקת בדבר ,ר"מ סבר :קומץ בתחילה וקומץ בסוף,
ורבי יהודה סבר :קומץ בתחילה ושני קרטין בסוף ,ור"ש סבר :קומץ בתחילה וקורט אחד
בסוף; ושלשתן מקרא אחד דרשו :ואת כל הלבונה אשר על המנחה -ר"מ סבר :עד דאיתא
ללבונה דאיקבעה בהדי מנחה מעיקרא ,ורבי יהודה סבר :כל -ואפי' חד קורט ,את -לרבות
קורט אחר ,ור"ש -את לא דריש.
U
רש"י רבי מאיר -סתם מתניתין דקתני חיסר לבונתה פסולה.
קומץ בתחלה -בשעת קמיצה בעינן שיהיה בכלי מלא קומץ לבונה ובהא כולהו מודו
דמתחילה בעי קומץ וכדילפינן מג"ש בפ' האומר הרי עלי עשרון )שם דף קו.(:
וקומץ בסוף -בשעת הקטרת לבונה שלא תחסר.
רבי יהודה סבר -אי הוה כתב כל משמע דאפי' קורט אחד ,ד"כל" משמע כל שהוא כמו אין
לשפחתך כל )מלכים ב ד( .את לרבות קורט אחר -הרי הוא שנים.
את לא דריש -וכל משמע ליה כל דהו כר' יהודה.
רמב"ם הלכות מעשה הקרבנות פרק יב הלכה ז
9
כל המנחות הקריבות לגבי המזבח טעונות שמן ולבונה ,לוג שמן לכל עשרון ,וקומץ לבונה
לכל מנחה … ,חוץ ממנחת קנאות ומנחת חוטא שנאמר לא ישים עליה שמן ולא יתן עליה
לבונה.
רמב"ם הלכות פסולי המוקדשין פרק יא הלכה ח
מנחה …חיסר שמנה פסולה ,חיסר לבונתה כשירה ,והוא שיהיו עליה שני קורטי לבונה
אבל קורט אחד פסולה שנאמר את כל לבונתה.
מדוע הרמב"ם פוסק חיסר לבונתה כשרה ,להפך מסתם משנה שאמרה חיסר לבונתה
פסולה?
כסף משנה שם ,חיסר לבונתה כשירה וכו' .צריך ליתן טעם למה לא פסק כסתם מתני'
ואפשר שטעמו משום דר"י ור"ש פליגי עליה והו"ל ר"מ יחידאה לגבייהו ולא חיישינן
לסתמא כיון דרבים פליגי עליה ובפלוגתא דר"י ור"ש ידוע דהלכה כר"י וא"ת כיון דסתם
רבי כר"מ הוה ליה למיפסק כוותיה י"ל דכיון דלא אשכחן בברייתא דפליגי אלא ר"י ור"ש
טפי הוה עדיף לפרושי מתני' אליבא דר"י דהלכתא כוותיה לגבי ר"ש מלאוקומי לה
בפלוגתא תליתאה ור"י דאמר ג' מחלוקות בדבר בעא לדיוקי לישנא דחסר לבונתה דמשמע
אפי' חיסר כל שהוא .ואינו מוכרח .ועוד דמדר"י נשמע דס"ל דהלכה כר"י מדאמר ג'
מחלוקות בדבר ר"מ ור"י ור"ש בידוע דהלכה כר"י לגבייהו דאל"כ לא הל"ל הכי אלא
אמתני' דחיסר לבונתה הול"ל א"ר יוחנן אפילו חיסר כל שהוא:
נראה את דברי המדרש.
ויקרא ב )א( ונפש כי תקריב קרבן מנחה לה' סלת יהיה קרבנו ויצק עליה שמן ונתן עליה
לבנה) :ב( והביאה אל בני אהרן הכהנים וקמץ משם מלא קמצו מסלתה ומשמנה על כל
לבנתה והקטיר הכהן את אזכרתה המזבחה אשה ריח ניחח לה':
ספרא ויצק עליה שמן ונתן עליה לבונה ואיני יודע כמה הרי אני דן :טעונה קמיצה וטעונה
לבונה .מה קמיצה מלא הקומץ אף לבונה מלא הקומץ .רבי יהודה אומר אם מיעט לבונתה
כשרה.
תוספתא מסכת מנחות )צוקרמאנדל( פרק א הלכה יז
ריבה שמנה וחיסר שמנה ריבה סולתה וחיסר סולתה פסולה ריבה לבונתה כשרה מועט
לבונתה אפילו שני קרטין כשרה דברי ר' יהודה ר' שמעון אומר הקומץ והלבונה שחיסר
אפילו כל שהוא פסולה אחד מנחת ישראל ואחד מנחת כהנים אלא שמנחת כהנים כולה
כליל לאישים שנ' וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל
תירוץ פסק הרמב"ם .לכתחילה צריך קומץ לבונה .אבל אם מיעט עד שני קרטין כשרה,
כר' יהודה .לכן המשנה אומרת מיעט לבונתה ,פירוש פחות משני קרטין ,פסולה ,והרמב"ם
כתב מיעט לבונתה ,פירוש מקומץ ,כשרה ,עד שני קרטין.
הרמב"ם פוסק כסתם משנה ,אבל לא מפרש אותה כר' מאיר ,כמו ר' יצחק בר יוסף א"ר
יוחנן ,אלא ע"פ הספרא והתוספתא כר' יהודה.
U
לדף י"א :לדברי רמי בר חמא
חיסר לבונתה ]פסולה[ :הא יתיר -כשרה ,והתניא :יתיר -פסולה!
10
אמר רמי בר חמא :כגון שהפריש לה שני קמצין .ואמר רמי בר חמא :הפריש לה שני
קמצין ואבד אחד מהן ,קודם קמיצה -לא הוקבעו ,אחר קמיצה -הוקבעו.
רש"י
שהפריש לה שני קמצים .פסולה דיותר מדאי ריבה.
קודם קמיצה .נאבד לא הוקבעו עם המנחה וכשרה.
הוקבעו .והוי כיתר ופסולה .כ"ש ]כך שמעתי[,
ל"א ]לשון אחר[ ולא שמעתי :כגון שהפריש לה שני קמצין כשרה דאמרינן זיל לגביה
דהאי חזי ליה זיל לגביה דהאי חזי ליה ,לא הוקבעו וכשרה דלא קרינא ביה פרט לשחסרה
]אם אבד אחד[ אפי' לר"מ דפסיל בחיסור לבונה] .אחר קמיצה[ הוקבעו ,והוי חיסור
לבונתה בשעת הקטרה ופסול לר' מאיר.
תוספות ד"ה כגון שהפריש לה שני קמצין -בלשון אחד פי' בקונטרס דההיא דקתני
פסולה שהפריש לה שני קמצין .ואי אפשר לומר כן דלעיל משמע דבהפריש לה שני לוגין
יש לי להכשיר יותר הואיל והאי חזי ליה והאי חזי ליה וה"ה הכא שיש להכשיר יותר
בהפריש לה שני קמצים מבקומץ וחצי.
ועוד דקאמר בסמוך הפריש שני קמצים ואבד אחד מהן קודם קמיצה לא הוקבעו פירוש
וכשרה; אבד לאחר קמיצה הוקבעו והויא יתירה ופסולה .והשתא כיון דבלא אבד פסולה
אמאי נקט אבד?
על כן נראה דבלא אבד כשרה דתרוייהו חזו לה ואבד לאחר קמיצה.
רמב"ם הלכות פסולי המוקדשין פרק יא
הלכה ט ריבה שמנה ולבונתה עד שני לוגין לכל עשרון ושני קומצי לבונה לכל מנחה
כשירה .שני לוגין או שני קומצין או יתר על זה פסולה.
הלכה יח הפריש שני קמצין למנחה אחת ,ואבד אחד מהן קודם קמיצה לא הוקבע ,לאחר
קמיצה הוקבע ופסולה מפני שריבה לבונתה.
הרמב"ם תואם את פירוש א ברש"י ומתרץ את קושיות התוספות:
א .התוס' שואלים למה יהא פסול כשהפריש שני קמצין ,הרי כשהפריש שני לוגין האי חזי
חיה והאי חזי ליה .אבל שיקול זה הוא רק בהוא אמינא ובמסקנה פסול.
ב .התוספות שואלים :כיון ]שלדעת פי' א ברש"י[ דבלא אבד פסולה אמאי נקט אבד? על
כך תהיה תשובת הרמב"ם שאמנם אם לא אבד היא פסולה מפני שריבה יותר מדי ,אבל
עוד ניתן להציל ,אם אחד הקמצין ילך לאיבוד.
דיון .האמירה הראשונה של רמי בר חמא באה להסביר את דברי הברייתא :ריבה לבונתה
פסולה .האמירה השניה דנה בעניין לבונה שחסרה בין ההפרשה להקטרה ,והוא אומר :אם
הפריש שני קמצין ואחד אבד לפני קמיצה -כשר ,לאחר הקמיצה -פסול .רש"י סובר
שאם לא אבד תהיה המנחה כשרה עם שני קמצין ,ואם אבד ,הפסול הוא מפני שאבד ,כדעת
ר' מאיר .אבל לפי הרמב"ם הפסול הוא "מפני שריבה לבונתה" אם לא אבד.
נזכור שלדעת הרמב"ם כלל אין "דעת ר' מאיר" אלא סתם המשנה היא דעת ר' יהודה.
U
לדף יב :בדין חלת תודה שנפסלה
קרבן תודה כתוב בתורה )ויק' ז' י"א( וזאת תורת זבח השלמים …אם על תודה יקריבנו,
והקריב על זבח התודה חלות מצות בלולת בשמן ורקיקי מצות משחים בשמן וסלת
מרבכת חלות בלולת בשמן .על חלות לחם חמץ יקריב קרבנו ,על זבח תודת שלמיו.
והקריב ממנו אחד מכל קרבן תרומה לה' ,לכהן הזורק את דם השלמים לו יהיה.
11
המנחה שהאה עם התודה כוללת ארבעה סוגי חלות ,שמספרן לא נאמר אך הגמרא לומדת
שיש עשר חלות מכל סוג .ממנחה זו אין קומץ למזבח בניגוד למנחות-יחיד אחרות ,כי אם
לכהן ולבעלים בלבד.
הרמב"ם בהלכות פסולי המוקדשים פרק י"ב הל' י"ד כותב:
* תודה שנפרסה חלה מחלותיה -כולן פסולות .יצאה החלה ) (1או נטמאת ,שאר החלות
כשירות.
* נפרס לחמה או נטמא או יצא עד שלא נשחטה התודה -מביא לחם אחר ושוחט.
ואם אחר ששחט נפרס או נטמא או יצא -הדם ייזרק )על המזבח ,כהלכתו( והבשר יאכל
והלחם כולו פסול ,וידי נדרו לא יצא )מביא התודה(.
נזרק הדם ואחר-כך נפרס מקצת הלחם או נטמא או יצא -תורם מן השלם )כלומר ממה
שישנו( על הפרוס )כלומר מה שנפגם( ומן הטהור על הטמא וממה שבפנים על מה שבחוץ.
משיג הראב"ד :במאי עסקינן )פי' ההלכה הראשונה(? וכו' .תורף דבריו ,שאם גם לפני
השחיטה ,גם מן השחיטה ועד הזריקה וגם לאחר הזריקה יש דין שווה לנפרסה ,ליוצאת
ולנטמאת ,אם-כן מתי חל הרישא של הלכה זו ,שיש בו הפרש בין נפרסה ,שאז כולן
פסולות,לבין יצאה או נטמאה ,שאז יתר החלות כשירות?
הכסף-משנה מציין המקורות להלכה זו של הרמב"ם:
א .מנחות י"ב :בברייתא -קדש קדשים הוא )ויקרא כד( שאם נפרסה אחת ,חלותיה כולן
פסולות .רש"י :בלחם הפנים כתיב .ועל ברייתא זו מדייק רבא :נפרסה אחת מהן חלותיה
כולן פסולות ,הא יצאת ,הני דאיכא גואי )פי' שלא יצאו( כשרות .וכל-שכן שכשר בנטמאה,
שהציץ מרצה .אע"ג דקרא בלחם הפנים כתיב ,ילפינן מיניה לתודה ,וגם במנחה כתיב הכי.
)(2
ב .מנחות מ"ו .ורמינהי :עד שלא שחטה )לזבח שבא עם התודה .אין הלחם קדוש אלא
לחמה יביא לחם אחר ושוחט .מששחטה נפרס נפרסבשחיטת הזבח .מנחות ע"ח ע"ב(
לחמה -הדם יזרק והבשר יאכל ,וידי נדרו לא יצא והלחם פסול .נזרק הדם -תורם מן
השלם על הפרוס) .תורם פירושו נותן לחם אחד מכל מין לכהן ,והיתר לבעלים(.
לחמה ,מכניסה ושוחט .מששחטה יצא לחמה ,הדם יזרק והבשר יאכל ,יצאעד שלא שחטה
וידי נדרו לא יצא ,והלחם פסול .נזרק הדם -תורם ממה שבפנים על שבחוץ.
לחמה ,מביא לחם אחר ושוחט .מששחטה נטמא לחמה ,הדם יזרק נטמאעד שלא שחטה
והבשר יאכל ,וידי נדרו יצא ,שהציץ מרצה על הטמא ,והלחם פסול .נזרק הדם -תורם מן
הטהור על הטמא.
לכאורה קשה מדוע במקור א' שעוסק במנחת יחיד ,מביא רבא ראיה מברייתא שעניינה
בדרשה על לחם הפנים? אומר רש"י במקור ב' בד"ה נפרס לחמה "לא ידענא מנלן דנפסל
לכולהו משום דנפרסה אחת מהן ,ונראה בעיני דמלחם הפנים גמר )מקור א'( שהיא מנחת
תודה וכתיב בה קדש קדשים היא שאם נפרסה אחת מחלותיה -כולן פסולות"(3).
בדין לחמי תודה ,פסהמ"ק י"ב י"ד ,מביא הרמב"ם רישא וסיפא .ברישא סיכום ביניים
נפרסה חלה מחלותיה -כולן פסולות .אבל אם יצאה או נטמאה ,אין דין כזה .בסיפא ,יש
הפרש אם נפרס לפני השחיטה ,או בין השחיטה לזריקה ,או לאחר הזריקה .