הבית השני וחורבנו

ד"ר יוסף נדבה

מחניים צ"ו, תשכ"ה

המאמר סוקר את הנסיבות ההיסטוריות והגורמים לחורבן הבית. בין הגורמים: : ריצקת העדר מנהיגות מלכדת, פילוג ושנאת אחים, בוגדים מקרב העם ועוד. בית המקדש, מלחמה, רומא, יוסף בן מתתיהו, תולדות ישראל, היסטוריה יהודית : חתפמ תולימ

התערבותה הראשונה של מלכות רומי בענייני יהודה חלה, כידוע, עם כניסתו של פומפיוס לירושלים בשנת 63לפני ספה"נ, ומני אז החל, למעשה, גם מאבקה של יהודה על עצמאותה. מאבק איתנים זה נמשך בעליות ובירידות, בתקופות-שלום ובתקופות-סער-ומרידות, עד לחורבן הבית בשנת 70למניינם ועד לנפילת מצדה בשנת ,73ואולם נקודת המוקד שלו, המלחמה הצבאית ממש בין שני כוחות מתנצחים אלה, משתרעת על פני ארבע שנות גורל לעמנו – משנת 66לספירה, עם פרוץ המרד ביהודה בימי הנציב הרומאי פלורוס, ועד לשרפת בית .70 תנש ,באב 'טב ינשה שדקמה

רישומו של חורבן הבית ניכר בכל תולדות ישראל והייתה לו משמעות היסטורית רבת-חשיבות גם לגבי דברי ימי האנושות כולה. יוסף בן-מתתיהו כותב, כי מלחמת היהודים ברומאים הייתה גדולה "מכל מלחמות דורנו, ולא מהן בלבד, כי אם גם כמעט בכל המלחמות, שהתחוללו בין מדינה ומדינה ובין עם ועם". לפי ההיסטוריון העברי הזה נפלו במלחמה 1,197,000יהודים (בירושלים עצמה, בימי המצור, הוטלו, לפי המסופר, מעבר לחומות, דרך שער אחד בלבד, 116,000קורבנות חרב ורעב), בעוד שההיסטוריון הרומאי טקיטוס מעמיד את מספר החללים היהודים על 97,000 .600,000יהודים נמכרו על ידי הרומאים לעבדות, אלפים רבים הובאו לרומי כשבויים לשם העברתם בחוצות המטרופולין, אחר מרכבות הניצחון, או להיות טרף לחיות פרא בקרקסים ובזירות הקרב לשעשע את האספסוף בבירת הקיסרות. ערי יהודה וכפריה חרבו במאותיהם ואדמת ירושלים נחרשה. פליטי-החרב היהודיים נפוצו בכל ארצות תבל וקהילות ישראל רבות במדינות המזרח התיכון הושמו לטבח על ידי אוכלוסי הגויים שבקרבם ישבו. דומה היה, כי קרנו המדינית של עם ישראל נגדעה לצמיתות וכי עצמאות יהודה לא תחזור עוד לעולם.

מי היה אשם באסון הנורא שפקד את העם? במדינות מתוקנות בימינו, משנפקד העם באסון לאומי, מעמידים ראשיו ועדת חקירה לחקור ולדרוש בפשר המאורעות, לעמוד על סיבותיהם ולהביא בפני העם את מסקנותיה. צעד זה ננקט לא רק כדי להשביע את חוש סקרנותם של הבריות, אלא כדי להצביע על לקח, שממנו יוכל העם .תומוד תוביסנב תואיגשמ ענמיהלו דיתעב דומלל לאחר חורבן הבית לא זו בלבד שלא נערכה חקירה לגילוי סיבות הכישלון והאשמים, אלא שכמו ירד מסך על כל פרשת התבוסה, וחכמי ישראל ופרנסי שרידי- הקהילות כאילו גזרו על עצמם שתיקה גמורה, כדי שלא לחטט בפצעי העבר ולטשטש את זכר האסון כמיטב יכולתם. בתוקף המציאות העגומה הייתה לבסוף יד החכמים "הרוחניים" על העליונה וכל משאת נפשם תדו חור ייח לש הרצה תרגסמב וליבגהלו ותרות לע רומשל ,לארשי חור תא רצבל התייה בתחום בית הכנסת ובית המדרש, ואילו "המדיניים" היו מדוכדכים ומושפלים לאור התוצאות: "חשבונם" הוכח ככוזב וממילא כבר לא נשמע קולם. נמצאנו אפוא אנו הדורות הבאים מפסידים: אחד הפרקים המפוארים ביותר בתולדות עמנו לא תואר ולא מוצה עד תום. מגששים אנו לאחות את קרעי ההסברים הניתנים לנו מפי מקורות זרים, יריבי העם ומשנאיו, בעוד שהיינו רוצים לראות את התמונה השלימה, כפי שהיא מצויירת בידי כותבי הרשומות הנאמנים של העם, לפי רוח ישראל והשתלשלות המאורעות האמיתית. התלמוד והמדרשים הם ים חיים מופלא, שהכל יש בו אספקלריא מאירה של כל היקר והחשוב בתורת ישראל, בעיקר מנקודת מבט ההלכה; אך ענייני ממלכה ומדינה כמעט שאינם מעסיקים אותו, ואם מובאים בו קטעי הווי ממלכתיים, הריהם בבחינת .אירטו אלקש בגא אתגולפב ארומא וא אנת ירבד קוזיחל השעמ רופיסכ וא ,הכלה רבדל לפט "ובכוונה כיסו עליהם בצעיף השכחה. שמות אליעזר בן לארשי ירוביג תא וחיכשה טעמכ קדצב חנניה, יוחנן מגוש חלב, שמעון בן גיורא ואליעזר בן יאיר, וזכר מעשיהם וגבורותיהם, אהבתם שנאתם וקנאתם גם יחד, נמחו מספר דברי-הימים של היהדות הרוחנית".

פה ושם אנו שומעים את הדי החורבן, אך תמונה שלימה מן המאורע הכביר הזה אינה עולה חייבים אנו לקרוא בין השיטין ולנסות להתחקות לנגד עינינו מעמודי התלמוד או המדרשים. על המרומז בהם. ותמיד הנסתר בהם מרובה מן הגלוי. פעמים לא נותר רישום המהפכה המדינית והמרד הגדול נגד רומי אלא באגדה (ראה למשל אגדות החורבן במסכת גיטין, או במדרש איכה) ובשיחות חולין; מה אנו לומדים מתוכם על סיבות המרד ועל אלה הנושאים רבו אצמק רבד לע"באחריות לחורבן? לא נשארו לנו, כדברי שמחוני, אלא פירורי דברים קמצא, שלא נקראו שניהם אל הסעודה, ועל זכריה בן אבקולוס, שב"ענוותנותו" ביטל את קורבן הקיסר, ועל נקדימון בן גוריון ובר כלבא שבוע ובן ציצית הכסת, שסיפקו את צרכי המלחמה ברומאים – שיחות חולין מקוטעות, ששקעו במקרה בים התלמוד. והתמונה רבת הצבעים של בת יהודה הגוססת נתעלמה מן העין".

מפי ההיסטוריון הרומאי טקיטוס אנו שומעים כמה פרטים נוספים, שאין בהם כדי להשלים והעד העיקרי לאותה תקופה רבת ההוד הוא, כמובן, יוסף בן מתתיהו (שכתב את ,הנומתה תא ספרו "מלחמת היהודים עם הרומאים" כבר בהיותו יוסיפוס פלאוויוס), שהציב מצבת עולם אוה ורפס למאבק היהודי; אך עדותו היא חד צדדית ובמקומות רבים בלתי נאמנה בהחלט. בעיקרו ספר התנצלות. הוא עצמו לא זו בלבד שהוא מעורב בפרשה, אלא אף נושא באחריות וילע ירהש ,יביטקייבוא אהיש רשפא יאו ,יאמורה הנחמב ,יובש תביתככ איה ותביתכ .הסובתל למצוא חן בעיני אדוניו, המשמשים לגבי דידו גם כצנזורים. אף על פי כן, אילמלא הגיע לידנו ספרו של יוסף בן מתתיהו היינו מגששים כסומא בארובה וכנתונים באפילה גדולה. ואף זאת: לא אנו שמרנו על ספר זה, אלא בזכות הכנסייה הנוצרית הגיע לידנו, שלא דאגה, כמובן, לרשומות עם ישראל כמו לאינטרסים שלה במאבקה עם היהדות: בספור של יוסף בן מתתיהו ראתה הכנסייה עדות לניצחון הנצרות ולצדקתה: המקדש חרב ויהודה הייתה לשממה בתוקף הגורל ההיסטורי הגזור מראש: היהדות פינתה …תורצנל ,תיקוחה התשרויל המוקמ תא לוכיבכ יתירה מזו: ספרו של יוסף בן מתתיהו נשמר בלשונו היוונית, כפי נכתב בשביל העולם הגויי, ,ונילא עיגה אל – ומע ינבל רפוסה דיעוה ותוא ,(תימראב וא תירביעב) תירוקמה ותרוצבש דועב כשם שלא הגיע אלינו גם ספרו של יריבו, יוסטוס איש טבריה.

.ב

כי רוב ההיסטוריונים קובעים, כי המרד היהודי נגד רומי היה בלתי ראשית מן הראוי לציין, נמנע. המאבק בין רומי וירושלים לא היה על שלטון טריטוריאלי בלבד, אלא התנגשות בין שתי אי אפשר היה ששתיהן תתקיימנה זו בצד זו; דו תפיסות עולם מנוגדות זו לזו תכלית ניגוד. קיום בשלום היה מחוץ לגדר של מימוש. שתי השקפות עולם קוטביות נלחמו על נפש האנושות. רומי שימשה כהתגלמות כוח האגרוף, הברזל והאמונה ב"צדק הכוח". בעוד שירושלים קיבלה המשכן נבנה בתורת עולם שלה את טוהר הרוח וההשראה המעלה על נס את קדושת החיים; עצים כולו וכלי ברזל לא הונפו עליו. אמונת ישראל נעוצה כולה ב"כוח הצדק". היו שקשרו כתרי תהילה לרוח "הסובלנות" הרומאית; אלה אמרו, כי מעולם לא הייתה דרכה של רומי לכוף את פולחנה על העמים הכפופים לה. ולא היא. אפשר שהיו זמנים שבהם ניתן לדתות אחרות לדור בכפיפה אחת עם דת אלילים של רומי, אך היה זה רק בראשית עלייתה של ממלכה זו. לימים, כאשר הלכה וכבשה ארצות והדבירה עמים תחתיה, לא סבלה עוד תחרות – לא ריבונית ולא דתית, ומאז ימי קליגולה נעשה גם "פולחן הקיסר" בבחינת צו חובה על עמים מדוכאים. המשורר הרומאי וירגיליוס כתב בשעתו על יעודה של רומי "למשול בגויים, לרחם על הנכנעים ולענוש בנשק גאים". רק אלה שהיו מוכנים להרכין ראש ולהתייחס אל השלטון הרומאי בהכנעה זכו לרחמיה של רומא; משמע, היא נהגה לסייע רק בתהליך התבטלותם של העמים בפניה…

מובן מאליו, שעם ישראל לא היה יכול לעמוד בפני תנאי-כניעה אלה גזורים מראש. המאבק היה בין אגרוף-רשע לבין מוסר נעלה, ומכאן העקשנות והקנאות היהודית במלחמה זו. בדרך "כוח הסבל של היהודים ארך עד ימי הנציב גסיוס פלורוס; אגב מעיר ההיסטוריון טקיטוס: בשנת 66נגדשה הסאה והמלחמה הפכה למלחמת חיים ומוות. בצדק ."המחלמה החתפנ וימיב "לא היה עם בהיסטוריה שנלחם בעקשנות גדולה כל מעיר ההיסטוריון בימינו (ויל דיוראנט): כך על חירותו כעם היהודי, ומעולם לא היה עם שעמד במצב-מלחמה כזה נגד יריבים כה חזקים, מעטים נגד רבים. למן יהודה המכבי ועד שמעון בר-כוכבא, ועד זמננו אנו, ופעמים אף הביא מאבק זה לחזרת החירות לידי השמדת חלק ניכר מן היהודים אך מעולם לא נשברה רוחם ולא אבדה תקוותם".

אין ספק, כי נציבי-רומא ביהודה, ובייחוד חמשת הנציבים בעשרים השנים האחרונות שלפני המרד הגדול (ופלורוס האחרון שבהם יותר מכולם), גרמו להחרפת היחסים בין היהודים "בכל אכזריותו ותאוותו צירף ש ,שרופמב סוטיקט בתוכ ,לשמל ,סכילפ ביצנה לע ,םיאמורהו התייה אל", ועל אלבינוס כותב יוסף בן מתתיהו, ש את החוק של המלך אל רוחו של העבד" . שלטונו היה רצוף שחיתות ושוחד ותועבה; הוא שדד וחמס ועשה עושר רב על "השע אלש הלבנ "רק איש אשר קפץ את ידו מתת כסף נשאר במאסרו כאחד ידי שחרור פושעים מבתי הכלא. , כותב יוסף בן מתתיהו. אך מוסיף לגבי יורשו של נציב זה, גסיוס פלורוס, כי "למולו "םילבנה . ובמקום אחר "כתליין יותר מאשר כמושל"גם אלבינוס לצדיק גדול ייחשב". פלורוס התנהג "הכריח אותנו (היהודים) להילחם ברומאים מפני שמוטב היה כותב יוסף בן מתתיהו, שפלורוס . ובכן, אפילו יוסף בן מתתיהו מודה, כי המרד "טעמ טעמ ונתוא תולכלמ תחא תבב דמשיהל .ענמנ יתלב היה ימורב אף על פי כן, כל שרוצה לתלות את קולר האשמה אך ורק בנציבי רומי ביהודה מתעלם מן התהום האידיאולוגית העמוקה שרבצה בין שני עמים אלה, כדברי גרץ:

"…שורש המחלה הזאת לא נמצא באנשים הרעים, אשר במקרה היו הם נושאי העוז והמשרה ביהודה, כי אם בתורת המדינה וחוק ממשלת עריצים, אשר בו הילכו מחוקקי רומא ומושליה בעת ההיא ביחסם אל עם יהודה".

משמע, אפילו היו נציבי רומא טובים עדיין אי אפשר היה למנוע את ההתנגשות הסופית.

.ג

לפני שאנו עוברים לדון בסיבות החורבן עלינו להקדים ולומר, כי אף על פי שלא בלב קל יצאו הקנאים למלחמה ברומי, לא נואשו מלכתחילה מסיכויי ניצחון. הם האמינו בתום-לבם, כי ניתן לפרוק את עול שעבודה של רומי; בייחוד הייתה רווחת הרגשה כזאת בקרב חוגים רחבים ביהודה לאחר תבוסת קסטיוס גלוס, עת יצא בעל-כורחו מירושלים. ערב המרד ביהודה היו התנאים נוחים למלחמה ברומי. כל שאוזנו הייתה קשבת למתרחש הרבע רבכמ הז בחלקיה המרוחקים של הקיסרות הרומית היה יכול לשמוע הד התמוטטויות; מעצמה אדירה זו את נקודת השיא שלה בשלטון. מעשי הוללותו ושגעונותיו של נירון קיסר הביאו את המדינה לעברי פי פחת. הניוון וקלקול המוסר ברומי אכל אותה בכל פה. בעת ובעונה הצרפ 62 תנשב .הינטירבבו הילגב ,הינמרגב רפסה ירוזאב תוקסופ יתלב תומחלמ וצרפ תחא מלחמה בין רומי ובין פרתיה, שבה הנחיל וולוגאסוס, מלך פרתיה, מפלה ניצחת לחילות רומי, שנאלצה לכרות ברית שלום מבישה עם מנצחיה. רבים ביהודה הסיקו, כי מה שעלה בידי הפרתים עשוי לעלות גם בידי היהודים. ולא עוד אלא שקהילות ישראל גדולות בנות מאות אלפי יהודים קמו במרוצת השנים לאורך חופי הים התיכון ומעבר לפרת, ועל אלה ניתן לסמוך בשעת מסה ומרי. פה ושם יש לנו גם עדויות על עזרה ותמיכה ממשיות שהגישו יהודי התפוצות למורדים העברים. יתירה מזו: כאשר נתחולל המרד ביהודה היו ראשי היהודים סמוכים ובטוחים, כי בעקבותיהם יתקוממו הרבה עמים אחרים המשועבדים לרומי. שליחי יהודה יצאו לארצות השונות לעורר את ההמונים ולהמרידם על הרומאים; טבעה של תנועת שחרור שהיא "מדבקת": אנחות עם משועבד ומדוכא מתנגנות בהד קוסם. בפתיחה לספרו כותב בן-מתתיהו, כי

"כשפרצה התנועה הכבירה הזאת פשו נגעים בממשלת הרומאים מבית ואוהבי התמורות שבקרב היהודים הרימו ראש בעת השערורייה ההיא וגם עצמו במספרם ועשו חיל רב, והמהומה הלכה וגדלה, עד אשר קיוו היהודים להשתרר על כל ארצות הקדם, ולעומת זאת פחדו הרומאים, פן תאבדנה להם המדינות האלה. היהודים שמו מבטחם באחיהם היושבים מעבר לנהר פרת כי יצאו במלחמותיהם, בעוד אשר חלו הרומאים ממרד שכניהם הגלים, וגם הקלטים לא שקטו תחתם. כי אחרי מות נירון מלאה כל הארץ מהומה ורבים ראו אז שעת כושר לקחת להם את המלוכה…"

אכן, אחר מותו של נירון קיסר (ב- 9ביוני )69עוד רבתה האנדרלמוסיה ברומי וקיסרים עלו וירדו ככלי-משחק בידי ראשי הצבאות בחלקי הקיסרות השונים (גאלבה, אותון, ויטליוס ואספסיינוס), ואופייני הוא הדבר, כהערת קלוזנר, כי לאחר שסיים יוסף בן מתתיהו את תיאור חורבן ירושלים הוא הביא פרק שלם על מרידות עמים אחרים נגד רומי ומציין, כי "כל חלק העולם שתחתם (משמע, תחת הרומאים) נזדעזע ונתמוטט". שעת הכושר לא נוצלה בעיקר משום שלא הייתה לו לעם היהודי באותו פרק זמן מכריע הנהגה מדינית ראויה לשמה, ואפשר שבה יש לראות את שורש הסיבות לחורבן הבית.

.ד

ברומא נקרא אגריפס השני בשם כלפי חוץ ולהלכה עדיין הייתה ליהודה אוטונומיה מסוימת. ינידמ רבד לכ קשנ הב "מלך יהודה", אך לאמיתו של דבר לא הייתה לו כל שליטה על יהודה, על פי הנציב הרומאי. רומי לא הניחה ליהודי להתערב בכל עניין מדיני שהוא הנוגע לירושלים ולשלטון בה. ומכל מקום היה אגריפס השני כלי-שרת בידי רומי, מתרפס בפני שליטיו ומשועבד להם בלב ונפש. הוא היה ידוע כ"אוהב הקיסר" – כל קיסר רומי – וכל ימי חייו היה דורש טובת רוב ימיו ישב ברומא ונתחנך על ברכי התרבות הרומאית .גייס אלל ומע תא תדבעשמה תוכלמה . כחבריו הרומאים ידע הוללות וקלון-תענוגות. הב וקבדש תודימה-לוקלקו התותיחש לכ לע מעצם ברייתו היה יותר רומאי מאשר יהודי ומשאת נפשו הייתה להיטמא בקרב אדוניו. נצר אחרון זה לבית החשמונאים וההורדוסים היה לרועץ לעמו. אף שהיה בנו של אגריפס הראשון, .לארשי רכועל היהו הער תוברתל אצי – בוטהו רשיה

"לא היה יום שאין קללתו מרובה מחברו". , כותב גרץ, "מיום שמת אגריפס הראשון" ו"צל-מלך" זה – הוא שהגביר את מצוקת עמו. בימים הקשים לא היה לו עיסוק אחר לענות בו מאשר לבנות ערי-תפארת לכבוד אדוניו בתחומי ממלכתו – את "נירוניה", למשל. לימים נתמנה אגריפס השני לתפקיד בלתי מוגדר; הוא הועבר לירושלים כדי "להשגיח על בית המקדש" ובתוקף תפקידו זה בא לידי חיכוכים רציניים עם ראשי -השלטון העברי בבירת יהודה (ודבר לגרמכ ספירגא הנמתנ השעמל יכ ,תנתונ תעדה ;(אמורב רסיקה ינפל וליפא אבוה הבירמה "בימים האחרונים היה מקום המקדש שמגמתו לעקוב אחר פעולות המרד, שהרי, כדברי גרץ, מוכן לקשר ומרידה, ולבו אמר לו, כי סער מתחולל יפרוץ מהר הבית". אגריפס היה לא רק מתבולל גמור, אלא שביקש לדכא את רוח-המרד של העם באיבו; הוא היה "רודף שלום" מובהק ומושבע ולא אחת ניסה לרפות את ידי הקנאים בנאומי-שלום-ותבוסנות. יוסף בן מתתיהו – הוא, כמובן, ששם את הנאום בפיו, ונראה כי אגריפס ידע פרק בדמגוגיה. הוא לא טען נגד חירות, אלא שאמר ליהודים שהם איחרו את המועד: את המערכה לחירות היו צריכים, לדעתו, לנהל ביום בו דרכה רגלו של פומפיוס בירושלים ולא כעבור למעלה ממאה שנה. ועוד: עמים גדולים וחזקים מן היהודים נכנעו לפני רומי, ועל כן אין תקווה ליהודה לנסות ולעמוד בפני המעצמה הכובשת האדירה, ואל יסמכו על אחיהם מרחוק, מעבר לנהר אף הוא, כיוסף בן מתתיהו, סבור היה, כי גזירה היא מאת האלוקים להשליט את רומי .תרפ ארק ויעמוש ול ותפתנשמ על כל עמי תבל ולמותר להתקומם נגד הכרעה היסטורית זו. ליהודים לחזור ולבנות את אולם-העמודים שחיבר את מצודת אנטוניה אל המקדש; בכך היה סמל לכניעת יהודה לרומי; כן טען לחזור ולשלם לרומי את המסים שהטילה עליהם, ורק כאשר קרא אגריפס לעם לסור למשמעתו של פלורוס הקים עליו את חמת העם והוא נאלץ לברוח מירושלים כל עוד נפשו בו.

סולג תא הוויל ואבצ .לעופב וינודאל עייס אלא ,דבלב הפטה-ירבדב ספירגא קפתסה אלו בעלותו לירושלים וכן שלח צבא-עזר לאספסיינוס ומכר את היהודים השבויים לעבדים. אספסיינוס בא להתארח אצלו ולהינפש בין מערכה למערכה ואחר ליווה את שר הצבא הרומי במסעות מצור שלו על ערי הגליל והיה לו למורה דרך. על צד "רודפי-שלום" נתייצבה גם אחותו של אגריפס, ביריניקה (אחותם הצעירה דרוסילה, הלכה אף היא בעקבות מסורת משפחתה; היא נישאה לפליכס, נציב רומי ביהודה, שונא-ישראל, ואף המירה את דתה), ואף לה חלק בחורבן יהודה. יפת-תואר הייתה ביריניקה וחייה מעולפים בלוט הרומאנטיקה. לימים הפכה לאהובתו של מחריב ארצה ועמה, טיטוס, ובלבה טיפחה חלום-שלטון – להיות לקיסרית רומי לכשיעלה טיטוס לכסא המלכות. חלומה זה לא נתגשם משום פחדו של טיטוס מפני שונאי-ישראל ברומא; מיום שנעשה קיסר זנח את אהובתו. ואולם עד לאותו פרק זמן הייתה השפעתה על המאורעות ביהודה – ובמידה מסוימת בכל הקיסרות – ניכרת. לפי גרץ, ביריניקה היא שרקמה את המזימה להעלות את אספסיינוס לשלטון; היא שהטתה את לבו של אלכסנדר טיבריוס (מומר, בן אחי פילון האלכסדרוני), נציב מצרים בעת ההיא, ואת לגיונותיו להישבע שבועת אמונים לאספסיינוס כקיסר (ב- 1ביולי .)69 ואפשר שטיטוס עצמו חזר ליהודה כדי להמשיך את מלחמתו ביהודים לא משום שהיה להוט כל כך אחר הניצחון; המלחמה הייתה קשה, כרוכה בהרבה סבל, וקורבנות ומאמצים ופעמים גמר אומר בלבו לנטוש את הקרבות ולחזור לרומא; הוא חזר משום שנמשך אל אהובתו …הקיניריב לחבורת היהודים הבוגדים, שחלק להן בחורבן הבית ואשר – כמדור לדור – באים להעיד על אמיתות אותו פסוק הרה-גורל "משנאיך ומהרסיך ממך יצאו" – יש למנות גם את אלכסנדר טיבריוס, שהיה, כאמור, מומר. לפני שהיה נציב במצרים היה נציב ביהודה, ושנאתו ליהודים גברה והלכה עם השנים. הוא הוא שערך טבח ביהודי אלכסנדריה, ולימים נתמנה כמצביא ראשי בצבא טיטוס והיה לאחד מראשי יועציו במלחמה נגד ירושלים ואף השתתף במועצה שדנה על גורל בית המקדש – אם להחריבו או להשאירו כסמל לניצחון רומי.

לחץ לקבלת המשך המאמר