משכיל לדוד
הרב ד"ר דוד אוקס
משכיל לדוד
דרשות בהלכה לשבת שובה ולשבת הגדול
תרצ"ד — תשל"ה
כרך שני
הקרן ע"ש הרב דוד וגרדה אוקס
ירושלים תשנ"ח
Rabbi Dr. David Ochs
Maskil le-David
Halakhic Lectures For
Shabbat Shuvah and Shabbat ha-Gadol
1933-1974
ערך והביא לדפוס
הרב יעקב אפשטיין
הספר יצא לאור בסיוע של קרן הזכרון לתרבות יהודית ,ניו־יורק
מסת"ב ISBN 965-219-019-5
©
1998
כל הזכויות שמורות לקרן ע"ש הרב דוד וגרדה אוקס
עיצוב ,סדר ועימוד :פוזנר ובניו בע"מ
לוחות :טפשר בע"מ
הדפסה :דפוס גרפית )'גרף חן'( בע"מ
כולם בירושלים
Printed in Israel
תוכן הענינים
כרך שני
שער שני :מצוות התלויות בארץ ומעשר בהמה
לט
מ
מא
מב
מג
מד
מה
מו
מז
מח
מט
נ
נא
נב
כיבוש עולי מצרים וכיבוש עולי בבל
כלאי אילן וזרעים
אין אדם אוסר דבר שאינו שלו בדיני כלאי זרעים
נטע רבעי
ראש השנה למעשרות
פסח בשנה השביעית ביחס לוידוי מעשרות
תוספת שביעית
פסח ועצרת וזמנים אחרים בערב שביעית
ראש השנה לשמיטין וליובלות
פירות שביעית
מלאכות ע"י בהמה בשמיטה
שמיטת כספים
ראש השנה למעשר בהמה א' באלול או א' בתשרי
ביטול מעשר בהמה בזמן הזה
483
496
506
519
534
549
564
577
593
607
613
625
640
652
שער שלישי :דיני קטן
נג
נד
נה
נו
קטן שהגיע לחינוך
נאמנות קטן
תענית קטנים ביום כיפור
הקטן במצות קרבן פסח
665
679
692
701
שער רביעי :כללי הלכה
נז
נח
נט
ס
סא
שבות במקום מצוה )אמירה לנכרי(
נוסח ברכות המצוות
ברכת שהחיינו על מצוות
מצוות צריכות כונה
העוסק במצוה פטור מן המצוה
715
727
739
749
756
סב
סג
סד
סה
סו
סז
סח
סט
ע
עא
מצות עשה שהזמן גרמה
אין מבטלין איסור לכתחילה
עשה דוחה לא תעשה ומצוה הבאה בעבירה
מצוות בחפצים האסורים בהנאה
תדיר ושאינו תדיר תדיר קודם
בכדי אכילת פרס
עראי וקבע
לאו שבכללות
אוכל שאינו ראוי
אין עד נעשה דיין
שונות :
עב הדרן על מסכת שבועות
766
776
790
801
809
821
834
846
863
874
886
שאלות ותשובות )תרצ"ב -תרצ"ו(
אורח חיים
אבן העזר
יורה דעה
893
904
906
מפתחות )לפי סימוני השיעורים(
מפתח תנ"ך
מפתח משנה
מפתח תוספתא
מפתח מדרשים
מפתח תלמוד בבלי
מפתח תלמוד ירושלמי
מפתח ראשונים
מפתח אחרונים
929
931
932
933
934
939
941
954
קווים לדמותו של הרב ד"ר דוד אוקס
רשימת פרסומים
967
981
שיעור ל
מצה של מעשר שני
בין זוגות הדברים שיוצאים ואין יוצאים בהם ידי חובת מצה בפסח מעשר שני והקדש
שנפדו ושלא נפדו בתוספתא זוג נוסף מעשר שני בירושלים שיוצאים בו וביכורים
בירושלים שאין יוצאים בהם נראה שהושמטו ביכורים מפני שהמשנה בנויה עפ"י מבנה
קבוע של משניות בברכות ובשבת טבול למעשר שני אין יוצאים בו ידי חובת מצה
הראשונים התקשו שהקביעה שאין יוצאים בטבול למע"ש מופיעה בגמרא אליבא דר"ש
שאין הלכה כמותו יש מהראשונים שתרצו שדחיית ההעמדות אליבא דחכמים אינה אלא
לישוב הסוגיא גם אם נקבל את איסור טבל אליבא דר"ש ניתן לאסור משום מצוה הבאה
בעבירה בטבל עבירה כפולה של לאו )ואולי עשה( וביטול הפרשת תרומות ומעשרות
הרמב"ם מביא איסור טבל למצה בלי להביא דרשה מהתורה האוכל מעשר שני טמא
בטומאה בירושלים או מעשר שני שלא נפדה שנכנס לירושלים ויצא ממנה מחוץ לחומה
לוקה תוס' אומרים שאכילת מע"ש בלא פדיון מחוץ לירושלים אסורה משום ביטול עשה.
מעשר שני שנפדה חוץ לירושלים ללא הוספת החומש אינו מעכב את הפדיון ר' אליעזר
מתיר אכילת מע"ש שנפדה בחסרון חומש ור' יהושע אוסר רבי הכריע כר' אליעזר בשבת
וכר' יהושע בחול פרשו את טעמו של ר' יהושע מחשש שמא יפשע ולא יוסיף
בירושלמי פסקו שמעשר שני שפדאו ללא הוספת חומש אינו פדוי יש שפסקו כרבי וע"כ
ניתן לצאת י"ח במצה כזו בליל הסדר רוב הראשונים ובתוכם הרמב"ם פסקו כר' יהושע
שאף בשבת אסור שמא יפשע הכרעה שלישית אינה מכרעת פירושה שאם מכריע מכניס
גורם שהחולקים עצמם לא הזכירוהו הכרעתו אינה מתקבלת להלכה לפי המסבירים
הלכה כדברי המכריע דוקא במשניות ,אצלנו זוהי הכרעה בברייתא ואין להתחשב בה
רק לפי המסבירים הכרעה שלישית אינה מכרעת כהכרעה של דור שלישי אולי אפשר
לראות את דברי רבי כמכריע.
יוצאים י"ח במעשר שני בירושלים שיש לו היתר בכל מושבות מחלוקת תנאים אם
מעשר שני ממון גבוה או ממון הדיוט ולפי מ"ד ממון גבוה אין יוצאים במצה של מע"ש
מרש"י משמע שלמ"ד מע"ש ממון גבוה מצה הושותה לחלה וצריך בה שלכם מן החולין
רבנו חננאל סובר שרק בחלה דורשים מן החולין ולא במצה וכעי"ז תירוץ הצל"ח
הרמב"ם פוסק שמע"ש ממון גבוה ויוצאים י"ח במצה של מע"ש ולפי הסבר רבנו חננאל
דבריו לא יתפרשו כסותרים רבנו מנוח תרץ שהרמב"ם פסק לפי שיטת ר' חייא בר אבא
באתרוג של ערלה שפסול משום שאין היתר אכילה ובמצה של מע"ש אע"פ שהיא ממון
גבוה יש היתר.
לקוח בכסף מעשר במזיד יעלה ויאכל בירושלים ויוצאים בו י"ח מצה יוצאים י"ח במצת
דמאי כיון שהותר לעניים וכ"א יכול להפקיר רכושו ולהיות עני מירושלמי משמע
* שבת הגדול תשכ"ד
] [ 365
שער ראשון :שבת ומועדים
שהאכלת עניים בדמאי היא רשות שניתנה לבעה"ב אבל העניים צריכים להפריש קודם
אכילתם לפי הירושלמי הסיבה שיוצאים במצת מע"ש של דמאי שרוב עמי ארצות
מעשרים שאר דיני דמאי רובם כדיני ודאי.
הזוגות בענין מצה שיוצאים בה י"ח בפסח
הקטלוג של הדברים שיוצאים בהם ידי חובה בפסח
]פסחים ל"ה ע"א[ כולל מספר מושגים,
מחוץ למיני תבואה ,שהם זוגות ,כאשר הדבר האחד של "הזוג" שייך לדברים שיוצא בהם
אדם ידי חובה בפסח ו"בן זוגו" שייך לדברים שאין יוצאים בהם .זוגות אלה הם :הדמאי
והטבל ,מעשר ראשון שנטלה תרומתו ומעשר ראשון שלא נטלה תרומתו ,מעשר שני
והקדש שנפדו ומעשר שני והקדש שלא נפדו .אנו תמהים שמאותו המושג הנזכר בהופעה
זוגית במצה ממעשר שני ,ישנו מצב שלישי שגם הוא יש לו דין אחר באותה השאלה ,והיו
יכולים וצריכים להזכירו ,והוא מעשר שני בירושלים .לשאלה של מעשר שני בירושלים
ישנו איזכור בתוספתא ]פ"ב ה"י[ " :יוצאים במעשר שני בירושלים אבל לא בביכורים" ,מה
הפרש בין מעשר שני לביכורים ? "מעשר שני יש לו היתר אכילה בגבולין וביכורים אין
להן היתר אכילה בגבולין" .ולפי זה היה אפילו אפשר ליצור זוג נוסף של ראויים לצאת
ידי חובה )מעשר שני( ואין ראוים לצאת ידי חובה )ביכורים(.
נעלה שאלה נוספת המתבקשת מתוך דברי המכילתא ]מסכתא דפסחא פר' י'[ לפסוק "כל
מחמצת לא תאכלו בכל מושבותיכם תאכלו מצות" ]שמות י"ב כ'[ ,כי לפסוק זה מצרפת
המכילתא את הפיסקה הבאה " :למה נאמר ? לפי שנאמר ' :ואכלת לפני ה' א' מעשר דגנך'
וכו' הרי שהעלה מעשר שני לירושלים שומע אני יוצא בה ידי חובה משום מצה ,ת"ל :
'בכל מושבותיכם' יצא זה שאינו נאכל בכל מקום ,ומנין שלא יצא לא בלחם הפנים ולא
בשירי מנחות ולא בחלות תודה ולא ברקיקי נזיר ולא בביכורים ת"ל ' :בכל מושבותיכם
תאכלו מצות' יצאו אלו שאינן נאכלים בכל מושבותיכם ,משמע מוציא אני את אלו ומביא
האספגנים וכדומה ,ת"ל ' :לחם עוני' דברי ר' ישמעאל ,וחכמים )גי' הגר"א ר' יוסי הגלילי(
אומרים :יוצא בם )אספגנים וכדו'( ובמעשר שני ,מה ת"ל לחם עוני שלא ילוש לא ביין
וכו' ,ר' אליעזר אומר :יוצא בם ובמעשר שני ,ומה ת"ל 'לחם עוני' אלא מה לחמו של עני
כל השנה אשתו לשה והוא מסיק בתנור אף כאן היא לשה והוא מסיק ,ר' יוסי אומר :הרי
הוא אומר 'שבעת ימים תאכלו מצות' שומע אני אף מעשר שני במשמע ,ת"ל ' :לחם עוני'
יצא זה שאינו נאכל אלא בשמחה".מצד אחד מעבירה מכילתא זו את השאלה על כל אלה שלא הוזכרו במשנה וגם אצלם יש
להשמיענו שאין יוצאים בהם ידי חובה ,נוסף לאלה המוזכרים במשנתנו )חלות תודה
ורקיקי נזיר( .אבל מצד שני פותחת מכילתא זאת לפנינו דרך של תשובה לשאלה אשר
תתבסס גם על סוגיות הגמרא בדף ל"ו ע"א ובדף ל"ח) ,בדף ל"ו החולקים ר' עקיבא ור'
יוסי הגלילי ]לא נזכרים במכילתא[ ובדף ל"ח ר' מאיר וחכמים ]ר' יהודה[ ( ,והיא שהמשנה נמנעת
] [ 366
שיעור ל :מצה של מעשר שני
מלהשמיענו דין בדבר השנוי במחלוקת ורואים שחולקים בדבר ר' ישמעאל ור' יוסי
כמוציאים מכלל אפשרות של יציאה ידי חובה ,וחכמים )רבן יוחנן בן זכאי ור' אליעזר(
כנותנים אפשרות זו ,וא"כ יהיה במשנתנו העקרון של "בפלוגתא לא קמיירי" .אלא שאם
כך האחרים ובראשם ביכורים שלגביהם אין מחלוקת היו צריכים להיאמר .גם כאן נוכל
למעט את עוצמת הקושיה ולומר ששיירי המנחות ולחם הפנים אינם צריכים להיאמר,
מכיון שבדומה להם נאמר במשנה והם :חלות התודה ורקיקי הנזיר .אמנם הם נאמרים
במשנה שלא מן הטעם המובא במכילתא )ענין "הנאכל בכל מושבותיכם"( ,אלא הם
מוצאים משום הסיבה של "שמירה לשם מצה ולא לשם קרבן" ע"ס הפסוק "ושמרתם את
המצות") ,לפי הסוגיא ל"ח ע"ב( ,כי בלי טעם זה אין להבין את ההבדל בדין בין עשאן
לעצמו לבין עשאן למכור בשוק) .כי אם הסיבה דבר שאינו נאכל בכל מושבותיכם ,גם
הנעשה למכור בשוק ומקודש לשם חלת תודה וכו' ישאר מחוץ לאפשרות ,ורק כאשר
הסיבה היא השמירה המיוחדת נוכל לומר שהנעשה לשוק נשמר על תנאי גם לשם מצה
סתם( .אבל אותה סברא חלה כמובן גם על כל הנעשה לפי דין תורה במצב של מצה ,ז"א
כל מה שקשור לדין מנחה ,שכלם אסור לאפות ולאכול בחמץ אלא במצה .ומותר להניח
שמסיבה טובה מאד לא הזכירו במשנתנו אלא חלות תודה ורקיקי נזיר ,כי אצל לחם הפנים
ואצל שיירי מנחה האפשרות של עשאן למכור בשוק הרי יורדת ,כי לחם הפנים נעשה
לצורך המקדש ,ושיירי המנחה מעלים אותם לאכילה רק אחרי שכבר הוקרבה המנחה ,ז"א
הקומץ ,ואין איפוא שום שאלה שהשמירה על המאפה לא תהיה אלא לשם מנחה ולא לשם
מצת מצוה.
נשארת רק השאלה של ביכורים שהיו צריכים להזכר במשנתנו כדבר שאין יוצאים בו ידי
חובתו .לולא דמסתפינא הייתי אומר ,ובזה יהא מתורץ תירוץ נוסף גם על העדר מעשר
שני בירושלים ,שמשנתנו בנויה לפי המתכונת של המשנה בפ"ז מ"א בברכות ,שם מדובר
על מה מזמנים ,ושם כמובן אין שום מקום להזכיר את הביכורים )ולא את מעשר שני( ,כי
מאחר שמצותם לאכול אותם בירושלים למה לא תזמן חבורה של אוכלים ? )אצל ביכורים
כהנים ,ואצל מעשר שני אחרים האוכלים בירושלים( .וכן המשנה בפרק מפנים בשבת ]פי"ח
מ"א[ וגם שם אין שום מקום להזכיר שאכן מפנים ביכורים או מעשר שני בירושלים ,שהרי
בודאי נקראים שם ראויים כן ומותר לפנותם ,וכל המשניות הללו הן בנויות ומנוסחות זו
ע"י זו ,וא"כ נראה שזאת הסיבה שלא הובא דין ביכורים במשנתנו.
טבל למעשר שני
עד עתה לא עסקנו אלא בשתיקת המשנה על הדין של מצת מעשר שני ועוד לא על הדין
בעצמו ,אליו נגש עתה ונכיר קודם כל שבהתאם למצוות הרבות הנעשות בענין מעשר
שני מתרבים גם המצבים שבהם צריך להתחשב כשרוצים להעלות את הדין של מצה של
מעשר שני .הדין של מעשר שני יכול להופיע בצורה של תבואה שהיא טבולה למעשר שני
] [ 367
שער ראשון :שבת ומועדים
דהיינו שהפרישו ממנה את ההפרשות הדרושות של תרומה ומעשר ראשון ולא נשאר
להפריש אלא מעשר שני .ומחוץ לסיבה ההגיונית הכללית ,שדין זה שייך לדין מעשר שני,
מכיון שטבל זה הוא טבל למעשר שני ,יש לצרף עוד סברא נוספת :סוגיות הגמרא במכות
]ט"ז ע"ב ובסנהדרין פ"ג ע"א[ המראות את הדין של טבל כדין של לאו שיש בו מלקות ,מביאות
את הפסוק בתורה ]דברים י"ב י"ז[ "לא תוכל לאכל בשעריך מעשר דגנך" …כשהפסוק נדרש
בכיוון לא תוכל לאכול בשעריך תבואה כשעדיין בתוכה מעשר דגנך.
דין טבל זה ,טבל למעשר שני ,כאסור גם לקיום מצות מצה מפורש בגמרא בברייתא
המקישה חלק אחד של פסוק למשנהו .בדף ל"ה ]ע"ב[ מביאה הגמ' ברייתא שבה נאמר :
"ת"ר יכול יוצא אדם ידי חובה בטבל שלא נתקן ,כל טבל נמי הא לא נתקן אלא בטבל
שלא נתקן כל צרכו )היינו( שנטלה ממנו תרומה גדולה ולא נטלה ממנו תרומת מעשר,
מעשר ראשון ולא מעשר שני ,ואפילו מעשר עני מנין ? ת"ל ' :לא תאכל עליו חמץ' ,מי
שאיסורו משום בל תאכל חמץ ,יצא זה שאין איסורו משום בל תאכל חמץ ,אלא משום בל
תאכל טבל" .ז"א אין יוצאים אלא בלחם מצה כזה אשר בהחמיצו האיסור שבו הוא חמץ
לא איסור אחר .ושואלים במקרה של חמץ שהחמיץ ללחם-טבל " :ואיסורא דחמץ להיכן
אזלא ? א"ר ששת הא מני ר"ש היא ,דאמר אין איסור חל על איסור )ובמקרה דנן איסור
של חמץ על איסור של טבל( .רבינא אמר אפילו תימא רבנן ,מי שאיסורו משום בל תאכל
חמץ בלבד ,יצא זה) …שאיסורו( אף משום בל תאכל טבל" .ומקשה הגמ' על רבינא :
"מידי בלבד כתיב ? אלא מחוורתא כרב ששת".
פתרון הקושי בהעמדת איסור טבל כר' שמעון
בפירוש נאמר בברייתא זו שאם יש לנו מצה שבה האיסור הוא טבל של מעשר שני לא
יוצאים בה ידי חובה .אלא שהתעוררה קושיה כבדה מתוך הסוגיא שברייתא זו מועמדת
כדברי ר' שמעון אשר אין אנו פוסקים כמותו בענין איסור חל על איסור ,ולכל הפחות לא
בסוגי איסור כאיסור חמץ שהוא כולל ,מוסיף וחמור .ועי"כ מעלים את כל השאלה של
איסור טבל במצה של מצוה .רק שהדבר לא נראה כלל וכלל ,כי הרי היה זה גם מעמיד
את משנתנו כיחידאה )ר' שמעון( ,והיה זה מעמיד את כל סוגית הגמרא שעל כל האיסורים
)שהרי למעשה יהיו בני אותו הטיפול כמו טבל( שואלת פשיטא ,והרי לפי הסוגיא כלל
וכלל לא פשיטא ,מאחר שכל האיסור אינו אלא לדברי ר' שמעון.
השאלה נשאלה כבר לראשונים ,ורבנו המאירי פתר את הבעיה בצורה מקורית .אצלו מה
שנאמר בסוגיא בסיכום של 'מחוורתא כרב ששת' אינו אלא ל"ישוב הסוגיא" אבל אין לזה
השפעה על הגמרא ,כי תירוצו-פירושו של רבינא שהברייתא תוכל להיות מפורשת גם
כרבנן הוא פירוש טוב ותקין ,וא"כ ישאר הטעם לאיסור טבל כמו שנאמר בברייתא :
ההיקש של חמץ ומצה .המאירי אינו היחיד שכך צריך ללמוד את הסוגיא ,אליו צריך לצרף
את דברי התוספות בסוגיא ]ל"ח ע"א ד"ה אתיא לחם[ והתוס' במס' סוכה ]ל' ע"א ד"ה משום[ כי בשני
] [ 368
שיעור ל :מצה של מעשר שני
המקומות האלה )שבהם הגענו אל הענין של איסור מצה שאינה שלכם( ,שואלים התוס'
מאחר שמצה של טבל אינה שלכם) ,עיין ההוכחה שלהם בפנים( ,הרי מספיק כדי להוציא
מצה של טבל מן המצוה מדין שלכם ע"י גזרה שוה של 'לחם עוני -לחם הארץ' ,ולמה
יש צורך בפסוק של "לא תאכל ..תאכל מצה" ,והרי היה פשוט מאד אפשר לומר שהפסוק
אינו טוב אלא אליבא דר' שמעון ,והג"ש לחם לחם המביאה איסור מצה שאינה שלכם תהיה
אליבא דרבנן ,ואמנם התוס' מקשים בצורה הפוכה מאחר שיש גזרה שוה 'לחם לחם' למה
צריך היקש ?
)א"כ נראית הקושיה רק אליבא דר' שמעון ,לכל הפחות נשאל מאין המקרים שהתוס'
מחדשים ]שיש בו גם אחרי הפרשה כדי לצאת ידי חובה[ אליבא דחכמים ,שאינם יכולים
לדייק ,כמו שדייק ר' שמעון ,והתירוצים של התוס' אינם אלא ע"מ לתרץ אליבא דר'
שמעון שלדעתו יש צורך גם בפסוק של "לכם" ,וגם בפסוק של "לא תאכל עליו חמץ".
רק שלגבי תירוצים אלה ,לכל הפחות לגבי הראשון ,קשה להבין שהופכים את האיסור של
טבל לענין רכוש השותפין ,אם לא נאמר שיש באיסור טבל שני צדדים :הצד האיסורי
שאין בו כמובן שום התחשבות במשהו מחוץ לאיסור ,והצד הממוני שבו טבל באמת יכול
להקרא שלכם .אבל לפי מסקנת הגמרא בסוכה ]ל"ה ע"א[ ברור שע"מ להיות "שלכם" צריך
להיות היתר אכילה והשאלה תוכל להיות רק אם יש צורך(.
איסור מצת טבל משום מצוה הבאה בעבירה
ואם גם נוותר על שיטת המאירי ,ונקח איפוא ברצינות את דברי הגמרא שדברי ההיקש
של "לא תאכל עליו חמץ"" ,ז' ימים תאכל עליו מצות" אינם אלא אליבא דר' שמעון ,הרי
בכ"ז נשארת סברא לאסור את קיום מצות אכילת מצה ע"י אכילת איסור של טבל משום
המושג של מצוה הבאה בעבירה ,מושג שלפי רוב הדעות הוא דאורייתא .השוה את דברי
הירושלמי במס' חלה ]פ"א ה"ה[ ושבת ]פי"ג ה"ג[ .הניסוחים השונים הנתונים לענין הזה :ר'
יונה אמר אין עבירה מצוה ,ר' יוסי אמר אין מצוה עבירה ,א"ר הילא אלה המצוות ,אם
עשיתן כמצותן הן מצוות ואם לא אינן מצוות )פני משה :ואם לא ,אלא שבאו לידיך ע"י
עבירה( .יש אמנם סברת התוס' ]סוכה ט' ע"א ד"ה ההוא[ שלפיה המושג של מצוה הבאה בעבירה
אינו אלא דרבנן ,אבל נראה שלגבי איסור כמו אכילת טבל יש יותר "עבירה" ממה שרגיל
לגבי מצוות הבאות בעבירה )לולב הגזול או אפילו קרבן גזול וכדומה( ,כי בטבל שאוכל
אדם חוץ ממה שבאכילתו עובר על לאו )ואולי גם על עשה ,עיין שאגת אריה סי' צ"ב(
הוא גם מבטל קיום המצוות של הפרשת תרומות ומעשרות) .בחינת בטלו ולא בטלו של
לאו הניתק לעשה ]מכות ט"ז ע"א[ (.
בסיכום הדברים האלה על האיסור של טבל )לתרומה ,למעשר ראשון ,למעשר שני ,או
אפילו למעשר עני( אצביע על העובדה המעניינת שהרמב"ם בפ"ו מה' חמץ ומצה ה"ז,
אמנם כותב שכל טבל אינו ראוי למצה )אבל בצורת השוואה לדין ברכת המזון ,ורק דמאי
] [ 369
שער ראשון :שבת ומועדים
מזכיר בפירוש( ונמנע מלתת לדין זה ביסוס כל שהוא מן התורה ,והרי דרכו היא להביא
דרשה מן התורה כאשר רק יכול ,והדבר בולט במיוחד כשבהלכה הבאה אחריה ]ח'[ הרמב"ם
מביא את הנימוק למצה של ביכורים שאין יוצאים בה ידי חובה ,בגלל "בכל מושבותיכם
תאכלו מצה ,מצה הנאכלת בכל מושבותיכם" )בעינן( .וא"כ יש מקום להנחה שאולי
הרמב"ם לא רצה להכריע על סמך איזה מהנימוקים אינו יוצא ידי חובה בטבל .השו"ע אינו
מעלה את הדינים כלל ,אע"פ שדין טבל קיים גם אצלו ]יו"ד סי' של"א[ ,שנוהגים האידנא
בתרומות ומעשרות ובמעשר שני) ,ובמיוחד עיין סעיף ע' שמביא ע"פ הגמרא בחולין ]ק"ל[
אפילו חיוב מיתה ,וכן בסעיף קט"ו( וצ"ע !
מעשר שני מחוץ לירושלים
המצב השני שבו אנו יכולים למצוא דגן )מצה( של מעשר שני הוא מעשר שני אשר הופרש
כמצוה ונמצא עדיין מחוץ לירושלים ,וטעון איפוא אחת משתים :או העלאה לירושלים,
או פדיה .מעשר שני זה גם הוא איסור וכל האמור בסעיף הראשון חל עליו .פעמיים אנו
מוצאים במסכת מכות בין הלוקין עוברי עבירה בענין מעשר שני כזה ,הראשון בדף י"ג
]ע"א[ אכל מעשר שני …שלא נפדה ,והשני במשנה בדף י"ז ]ע"ב[ האוכל מעשר שני מחוץ
לחומה .ועיין בדף י"ט ע"ב שהגמרא בהו"א רואה בשני המקומות אותו הדין) ,לשון
הקושיא "תנינא חדא זימנא"( ,ותרץ ר' יוסי בר' חנינא " :סיפא במעשר שני טהור וגברא
טהור וקא אכיל ליה חוץ לחומה ,רישא במעשר שני טמא וגברא טמא וקא אכיל ליה
בירושלים" .התירוץ נראה מבוסס על הביטויים השונים שברישא העיקר הוא שלא נפדה,
)אע"פ שלא יהיה לו היתר בלי פדייה( ,ובסיפא הדגש נמצא על היותו מחוץ לחומה .לזה
צריך להוסיף את דברי הגמרא בהמשך דף י"ט ע"ב "א"ר אסי אמר ר' יוחנן מעשר שני
מאימתי חייבים עליו משראה פני החומה מאי טעמא לפני ה' א' תאכלנו …לא תוכל לאכל
בשעריך" ]דברים י"ב י"ז ,י"ח[ ,רק כשחל 'לפני ה' א' תאכלנו' -חל 'לא תוכל לאכול
בשעריך' ,וכשא"א לומר 'לפני ה' א' תאכלנו' אין גם הלאו .יוצא לפי זה שהדין של מלקות
לאוכל מעשר שני מחוץ לחומה )דברי רש"י( ,אינו אלא כשהכניסו את המעשר וקלטוהו
מחיצות ירושלים .האם בכל המקומות שבמשניות מוזכר מעשר שני שלא נפדה מתכוונים
ג"כ למעשר שני טמא וכו' שאוכל אותו בירושלים ואז יהיה בזה איסור ,וא"כ קשה למה
בכל הסוגיות ]ברכות פ"ז מ"א ,שבת קכ"ז ע"ב[ הגמרא מחפשת לומר ש"לא נפדה" פירושו נפדה
אבל לא נפדה כהלכתו ,היו יכולים לומר לא נפדה ,והחידוש בכלל יהיה שיש בזה האיסור
שאנו לומדים כאן במכות ,אלא ודאי במכות היה בדבר משום חידוש שבמעשר שני טמא
בירושלים ואכלו בלי פדיון יש איסור ,אבל לגבי שאלת איסור ,בענין מצה של איסור ועוד
דברים דומים אין זה נחשב כחידוש .אלא שבעקבות הגמרא ששמה את החיוב על מעשר
שני מחוץ לירושלים רק אחרי שהיה בירושלים שואלים התוס' שא"כ אין חיוב ואין איסור
כלל על מעשר שני מחוץ לירושלים .והם שואלים למה איפוא התורה מזקיקתו לפדות.
] [ 370
שיעור ל :מצה של מעשר שני
ובעצם זאת אולי לא שאלה קשה ,כי יכולנו לומר שהתורה למדה את גוף המצוה ,אבל
קשות תהיינה כל סוגיותינו ,שבהן מעשר שני שלא נפדה מופיע כאיסור ,והרי איסור ממש
זה איננו ! בכל אופן מתרצים התוס' ]י"ט ע"ב ד"ה אמר[ שיש מצות עשה של "וצרת בידך" אבל
בלי פדייה לא ,וא"כ רואים שוב שכעבירה הפוסלת ממצה נחשב גם איסור שאיננו לאו
מלא .והיתה הגמרא יכולה לומר הוה אמינא כקושית התוס' ולתרץ כתירוץ התוספות.
)ומכיון שדבר זה בא לידינו נזכיר דבר על שתי הגירסאות .דברי ר"י נמסרים ,וכן הבאנו
אנחנו אותם ,שאין מחויבים במעשר שני רק "אם ראה פני חומה" אבל יש גירסא
שמחויבים מאימתי ? משיראה פני הבית ]כך היתה גירסת התוס' בדף י"ט ע"ב וגי' ספר
החינוך[ ,ולפי כל הסימנים בסוגיא גם אם הגירסא היא זאת ,הענין הוא כניסה לירושלים
וראית פני בתי ירושלים ]מנחת חינוך[ או ראית הבית ]המקדש -ספר החינוך )מצ' תמ"ב([ .
וכך רוצה להבין המנ"ח את דברי ספר החינוך ,אלא שזה פשוט יותר כי ספר החינוך כותב
מיד אח"כ ,שיתר עניני קביעות למעשר מובאים בפרשת קורח ,וא"כ התכוון לביתו כרגיל
וצע"ג .האמת תיאמר שיש "יראה פני הבית" במובן בית עולמים ]ירושלים[ עיין מכות י"ט
ע"א "ביכורים מאימתי חייבים עליהן משיראו פני הבית"(.
מעשר שני שנפדה בלא הוספת חומש
המצב השלישי שבו מעשר שני יוכל להעסיק את ההלכה הוא מעשר שני אשר נמצא מחוץ
לירושלים אבל נפדה .אם נפדה אבל לא נפדה כהלכתו ,הרי למעשה ולהלכה הוא אז כאילו
לא נפדה ,וכל הדינים החלים על מעשר שני מחוץ לירושלים חלים עליו ואותם הסברנו
מקודם) .אם נפדה כפי כל כללי הדין הרי הוא נהפך לחולין גמורים ואין לנו בו כל שאלה(.
לפי דברי הסוגיות המרובות המטפלות בהזכרת "מעשר שני שנפדה" כדבר שיש לו דין
שוה לחולין )ברכות ,שבת ,עירובין ]ל"א ע"א[ ,פסחים( יש מצב מיוחד כאשר מעשר שני
כזה נפדה ,אבל לא קיימו בו דין הוספת החומש )ז"א הפודים היו הבעלים והם לא נתנו את
הכסף השוה בהוספת החומש מלבר -שהוא רבע השווי המקורי כידוע( .לפי דברי הסוגיות
פועל העקרון שהחומש איננו מעכב ומכיון שכך הרי מעשר שני זה ,אע"פ שלא קוימה
המצוה של פדיונו עד לסופה ,נחשב כפדוי וכחולין ואין לנו בו שום איסור אשר יפעיל
אחת הסיבות שהסברנו אותן מקודם כגורמות לאיסור השימוש למצה של מצוה.
כאן יש צורך לנתח את הסוגיא הדנה בשאלת עיכוב הפדיון בגלל חומש ]בבא מציעא נ"ד
ע"א[ ,שם שואלים בגמרא אם חומש מעכב או אינו מעכב ,אם הפדיון הוא סכום שוה בשוה,
וחומש איננו אלא הוספה עצמאית )אכנפשיה בניסוח הש"ס( ,או אם הפדיון לא יושג אלא
בתשלום השני בתוספת ההוספה של חומש .רבינא משיב שאכן חומש אינו מעכב שלגבי
דמאי קבעו חכמינו בתקנתם שאין מוסיפים חומש ]דמאי פ"א מ"ב[ ,ולא היו מתקנים תקנה זו
)מדרבנן( אם הדין של ההוספה בפדית קרן רגיל היתה מעכבת .בכך שאלתנו להלכה כבר
תורצה ,כי מי לנו גדול בהוראה בגמרא מרבינא .אלא הגמרא ממשיכה " :לימא כתנאי נתן
] [ 371
שער ראשון :שבת ומועדים
את הקרן ,ולא נתן את החומש ר' אליעזר אומר :יאכל ,ר' יהושע אומר :לא יאכל .אמר
רבי נראין דברי ר' אליעזר )יאכל( בשבת ,ודברי ר"י )לא יאכל( בחול .דברי רבי האחרונים
מתפרשים ע"י הגמרא כהוכחה לכך שאכן החכמים החולקים בעצמם ,ר' אליעזר ור'
יהושע ,חולקים במלא החזית ,ז"א ר' אליעזר אומר יאכל גם בחול ,ור' יהושע אוסר לאכול
גם בשבת .הסברא הקרובה לפרש בה את המחלוקת שלהם היא הסברא של חומש מעכב
או לא מעכב) .וא"כ קרובים דברי ר' יהושע להיות הלכה כי ר' אליעזר ור' יהושע הלכה
כר' יהושע ,וא"כ קשה על החלטתו של רבינא או על הוכחתו ,והיינו צריכים להסביר למה
בפדיון מעשר שני של דמאי אין דרישה של חומש( .מתרץ רב פפא :כו"ע סברי חומש לא
מעכב )כדברי רבינא !( "והכא בחישינן לפשיעותא קמפלגי ,מר סבר חיישינן" וע"כ ר'
יהושע אוסר לאכול" ,ומ"ס לא חיישינן" וע"כ ר"א מתיר לאכול .זאת אומרת )כפירוש
רש"י( מה שאומר ר' יהושע לא יאכל ,מדרבנן שמא יפשע ויתיאש ולא יתן חומש עוד.
וא"כ מאחר שנניח לרגע שההלכה היא כרבינא וכפירושו של רב פפא הרי יהיה אסור
לאכול מעשר שני שנפדה ללא הוספת חומש באיסור מדרבנן ,והרי בסוגייתנו אנו מוצאים
שגם איסורים מדרבנן נחשבים כדברים אסורים כי הרי לגבי טבל ששאלנו 'פשיטא' ענתה
הגמרא שהמשנה מתכוונת לטבל שאיסורו אינו אלא דרבנן )עציץ שאינו נקוב( .והשוה גם
דברי התוס' בפסחים ]בדף קי"ד ע"ב ד"ה אכלן דמאי[ שאומרים שמזה משמע שדמאי מרור אסור
אע"פ שמרור הוא רק ירק ומעשר ירק רק דרבנן .ובדוחק נוכל לענות שיש הבדל בין
איסור דרבנן שהוא משום חשש כל שהוא )מה שהסוגיא מכנה חשש משום פשיעותא( ,לבין
איסור שהוא הוספה לעצם האיסורים של התורה )טבל דרבנן כהוספה לטבל דאורייתא(.
והקושיא שהקשינו תהיה עוד יותר קשה כשנעלה את סוגית הירושלמי ]מעשר שני פ"ד ה"ב[
שאומרת " :הקדש פדיו ולא הוסיף חומש ה"ז פדוי ,מעשר שני שפדיו ולא הוסיף חומש
ה"ז אינו פדוי .מה בין הקדש מה בין מעשר שני ? א"ר הילא :הקדש יש לו תובעין )הגזבר
ידרוש את הוספת החומש( ,מעשר שני אין לו תובעין" ,ועוד רצו שם )ר' יונה( להסביר
את דברי הגמרא רק כפי השיטה שמעשר שני אינו כנכסיו ,אלא שבסוף קובעים עוד פעם
בפירוש שההבדל הוא כך ,לפי הסברא שמבדילה בין הקדש שיש לו תובעין לבין מעשר
שני שאין לו תובעין .א"כ כאן יש אפילו סברא שאינו פדוי ונניח אפילו )כהסברת הרב ש.
ליברמן( שה"אינו פדוי" הוא מדרבנן ,עם זה הביטוי שאינו פדוי הוא הרבה יותר חזק מאשר
"חיישינן לפשיעותא" של הש"ס שלנו.
משמעות פסיקת ההלכה כמכריע
לו יכולנו להכריע כאן להלכה שלא כר' יהושע )לא יאכל( ולא כר' אליעזר )יאכל( אלא
כדברי רבי שאומר נראין דברי ר' אליעזר בשבת ודברי ר' יהושע בחול ,בחינת 'הלכה כדברי
המכריע' ,הרי אז הענין שלנו עובר ללא כל קושי ,כי מה לנו יותר כשבת מליל התקדש
חג הפסח שבו זקוקים למצה ,לא רק לשם קיום כבוד שבת )דברי רש"י לבבא מציעא( אלא
] [ 372
שיעור ל :מצה של מעשר שני
גם לקיום מצות עשה של אכילת מצה ,הרי אז היינו יוצאים בסדר )אם גם אז היינו צריכים
להסכים לכך שיש כעין מחלוקת בין בבלי לירושלמי( .והמחשבה לומר כן ,על הלכה
כדברי רבי איננה פרי דמיון ,היא קיימת בדברי המאירי שכותב בפירוש שיש חולקים על
הפסק של גדולי המפרשים והרמב"ם )המחברים( ]הל' מעשר שני פ"ה הי"ב[ ואומרים להתיר
מיהא בשבת ,מפני שהם דברי המכריע בסוגיא זו) .אעיר שגם המהדיר את המאירי לבבא
מציעא ר' קלמן שלזינגר אינו מעיר למי דברי המאירי כאן מכוונים( .אלא שראשית לא
נינצל בזה מפסק דינו של הרמב"ם ,וכנראה רוב הפוסקים ,שאסור לאכול אף בחול ,ולא
תהיה לנו ברירה אלא להשיב אותה תשובה של דוחק שהשבנו שהבדל יש בין איסור משום
חשש ,לבין איסור שהטילו חכמים על דברים שמהתורה אינם אסורים) ,כעין ההבדל
בברכה על מצוות דרבנן שאכן מברכים על מצוה שתקנו חכמים מצות נר-חנוכה וכד' ]שבת
כ"ג ע"א[ ,ולא מברכים על הפרשת תרומות ומעשרות מדמאי שאיננו אלא משום ספק
דבריהם ,וצ"ע(.
אבל חושש אני לומר שגם המשענת שיכולנו למצוא בדברי הי"א של המאירי אינה חזקה,
כי לפי כמה סוגיות בגמרא ,ההחלטה של הלכה כדברי המכריע ,איננה פועלת אלא
במקרים מאד מסויגים ,ולהיפך העיקר מקובל הוא שאין הכרעה שלישית מכרעת ,ז"א