מדריך למורה להוראת הספר "פרקי משנה – סנהדרין"

פברואר 17, 2010 · בית


מדריך למורה להוראת החוברת

גרבנזיא הדוהי :תאמ

:תאצוהב
משרד החינוך והתרבות, המינהל הפדגוגי, האגף לתוכניות לימודים
אוניברסיטת בר אילן, פרויקט תושבע"פ מ"ד

מסכת סנהדרין עוסקת בעיקרה בסדרי המשפט בישראל. הנושאים הנידונים בה, על פי סדר
הופעתם, הם:

פרק א' – סוגי בתי הדין וסמכויות השיפוט שביד כל אחד מהם
פרק ב' – הלכות כהן גדול ומלך (המשנה מרחיבה בדיניהם, אגב דין שפיטתם).
פרק ג' – בוררות; פסולי עדות ופסולי דין בשל עיסוקם או מחמת קרבתם
             המשפחתית לבעלי הדין ולדיינים; סדר הדיון בבית הדין – בדיקת העדים ופסק הדין.
פרק ד' – אבחנות בין סדרי הדיון בדיני נפשות לאלו שבדיני ממונות; צורת הישיבה של הסנהדרין
              והקהל; הזהרת העדים קודם שיעידו.
פרק ה' – שבע החקירות, הבדיקות; מהלך גיבוש פסק הדין על ידי הדיינים.
פרק ו' – אופן ביצוע הסקילה. (פרק זה אינו נכלל בפרקים המופיעים בחוברת)
פרק ז' – ארבע מיתות בית דין; אופן השרפה וההרג; העברות שהעושה אותן חייב סקילה.
פרק ח' – הלכות בן סורר ומורה.
פרק ט' – החייבים שריפה; גדרי הלכות רוצח; מצבים בהם אין אפשרות לבצע דין מוות מחמת
              ספק, או שהדין הכתוב אינו מחייב זאת (הפרק אינו כלול בחוברת זו).
פרק י' – אלו שאין להם חלק לעולם הבא; עיר הנדחת.
פרק י"א – חייבי חנק; זקן ממרה.

המגמות הלימודיות והחינוכיות בהוראת מסכת "סנהדרין"

רשימת נושאים דלעיל עלולה להרתיע את הלומד בן זמננו, בהיותה כוללת עניינים בלתי שגרתיים,
שהתלמיד אינו נתקל בהם בחיי היום-יום, ואולם הוראה מוצלחת של המסכת אמורה להפוך
.תילאוטקאל התושעלו בלה לא הבורקל התוא

עולם המשפט אינו זר לתלמיד מכל וכל. הוא קורא ושומע אודות פשעים ועל העונשים המוטלים
על מבצעי הפשעים בספרים, בעתונות וברדיו. דא עקא, שהמפגש עם התופעות הללו נעשה כולו
ותוירסומ תודוא הטלחההש ,השעמ והמו עשפ והמ העיבקה :ינרות וניאש ,טבמה תרהט לע
תלויה בשיקול דעתו של המבצע; העונש המוטל על החוטא, וקני המידה לפיהם פועל בית
.עשופה לש ותוירחאו ותמשא תדימ יהמ טילחמו לקוש אוה רשאכ ,טפשמה

לימוד מסכת סנהדרין אמור להסב את הנושאים הללו בתודעתו של התלמיד אל הקודש. הוא
ילמד לדעת, שהתורה אינה מקבלת את האבחנה בין מעשים "אישיים", שהם עניינו הפרטי של
העושה אותם, לבין פגיעה בזולת. אדרבא, יש ומעשים מן הסוג הראשון יתקבלו ביחס מחמיר
יותר מאלו שמן הסוג השני. כך למשל העובר על גילוי עריות והעובד עבודה זרה – הם חייבי
מיתה, ואילו המזיק לחברו נדרש אך לשלם ממון. דין בן סורר ומורה יעמיד אותו על חשיבות
החינוך הטוב מחד גיסא, ואיתור ניצני הרוע, כשהם עדיין באיבם; מאידך גיסא. בלימוד דין זקן
ממרה ייתקל בחשיבות, שמייחסת התורה לאחריות הציבורית של כתפי הנושאים במשרות,
ובמידת הצייתנות הנדרשת מהאדם כלפי הסמכויות השלטוניות, גם כשהיא מנוגדת לדעתו
האישית. הוא יתוודע אל הזהירות הקיצונית, שאמור בית הדין לנהוג, כשהוא ניגש לקבוע את
אשמת הנידון ובחריצת הדין, והוא יגלה, שהתורה דורשת יחס של כבוד אל הנידון למוות, אף
.הירחאלו ותתמה תעשב

כל אלה אמורים להביא את התלמיד אל המסקנה, כי יש ליהדות מענה לכל המתרחש בעולמו
תויומשרתהמ ויניעב רייטצהל הרותה הלולעש יפכ אלשו ,הנידמו הרבח ייח לוהינבו דיחיה לש
קודמות, כהדרכה לפן מסוים, מוגדר ומצומצם, ביריעה הרחבה של החיים.

לאורה של גישה זו נדריך את התלמיד שאף בזמננו, כאשר אין דיני נפשות נוהגים, יש לברר כל
סכסוך ועניין משפטי לפני בית דין הדן על פי דיני התורה; "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם"
– ולא לפני גויים" (גיטין פ"ח:) "…שהמביא דיני ישראל לפני גויים מחלל את ה'" (רש"י, שמות
כ"א, א'). במבט כולל, נטפח בו את השאיפה והתקוה למדינה, הנוהגת על פי דין התורה ושופטת
לפיו ומצפה לחידוש הסנהדרין. כך תהיה מסכת "סנהדרין" משולבת במסכת החינוך ללאומיות
של תורה, ותהא בעיני התלמיד מסכת חיה ואקטואלית, ולא תיאור היסטורי של מצב, שאין לו
דבר עם ההווה.

יש מקום לברר את ההבדל שבין הוראת נושאים אלו באמצעות מסכת "סנהדרין" לבין זה
הנעשה בנושא "בית הדין". נושא "בית הדין" מאפשר לתלמיד להרחיב בעניינים הנזכרים מתוך
סדר דברים וסגנון המקובלים עליו כיום. לימוד מסכת "סנהדרין" מאפשר להכיר אותם נושאים
מתוך סגנונם ונקודת מבטם של חז"ל. התלמיד, המסוגל להתמודד עם לשונם של חז"ל ועם
האופן בו ערוכים דבריהם, יצא נשכר כפליים, שכן מלבד הידיעות ועיצוב ההשקפה, ילמד להכנס
לעורם של חז"ל ולהזדהות עמם, גם שלא בהקשר הישיר של מסכת זו.

שיטת הלימוד בחוברת "פרקי משנה – סנהדרין"

הלימוד בחוברת "פרקי משנה – סנהדרין" נועד לתלמידים המתקשים בלימוד המשנה כסדרה,
עם הפירושים המקובלים. יש בחוברת לקט משניות מתוך המסכת שהן מפורשות ברמות שונות
.טוריפו ישוק לש

עצמה מודפסת, כשהיא מחולקת לפיסקאות ולשורות קצרות, ומעומדת באופן,– הנשמה

המקל על חלוקתה לנושאים ועל הבנת תכניה. שמות התנאים החולקים מעומדים כך,
שהתלמיד יזהה, שלפניו מחלוקת, ומי הם החולקים. במקום שהדבר נדרש, נכתבה הקדמה
קצרה, המבהירה את נושא הדיון של המשנה.

הסבר קצר ככל האפשר. הביאור מתייחס ישירות ללשון המשנה, והיא מופיעה – רואיבה

באותיות מודגשות. אין ביאור למילים, שהתלמיד אמור להבין בעצמו. לתלמידים מתחילים
או למתקשים בהבנה די בלימוד הביאור, שיש בו כדי לתת מושג סביר על המסכת.

ודעונ ולא .הל רואיבבו הנשמב רמאנל תורוקמו רוריב ,הבחרה – םינויעה

לתלמידים שהם בעלי הבנה ברמה שמעבר להבנה הבסיסית. העיונים מופיעים במנותק מן
הביאור, כדי שלא לפגוע ברצף קריאתו, ומסומנים במספרים, המופיעים בגוף הביאור, במקום
בו העיונים מרחיבים את הכתוב בביאור.

קטעים מן הגמרא על מסכת "סנהדרין", שיש בהם תוספת שראוי להביאה לפני מן התלמוד –

התלמיד, גם במסגרת לימוד משנה. למעשה לרוב הובאו דברי אגדה, ולא בירורים עיוניים. אלו
האחרונים נכתבו בקטע "עיונים".

ראשיי אל הנשמב דמלנהש ידכ ,הנשמב תועיפומה תוקולחמב הכלהה יקספ מן ההלכה –

בעיני התלמיד בלתי גמור, וייראה שאינו משויך להנהגה בפועל. מאחר וה"שלחן ערוך" אינו
עוסק בדיני סנהדרין, שהרי כתב רק את ההלכות הנוהגות בזמן הזה, הציטוטים במדור זה
הם אך מתוך משנה תורה לרמב"ם.

באזכור הראשון של שמו של תנא במסכת, נכתבה סקירה קצרה אודותיו, להעשרה – םישיא

וליצירת קרבת דעת עמו ועם דבריו.

בסיסיים, החוזרים ונשנים פעמים רבות לאורך המסכת, נתבארו בנפרד, ולא במהלך – םיגשומ

הביאור והובאו בסוף החוברת.

הקדמה למסכת סנהדרין


נקודת המוצא ללימוד המסכת תהיה לימוד הפסוקים המצווים על מינוי שופטים, והבחנה מה
בדיוק כוללים פסוקים אלה. התלמידים יבחינו כי מן הפסוקים לא ניתן להגדיר כמה שופטים
יושבים בדין, וכי מספרם של אלה נקבע בתורה שבעל פה, בדרך דרשה.

ההגיון אומר כי ככל שבית הדין כולל יותר דיינים, כך פסקי ההלכה שהוא יפסוק יהיו מדויקים
יותר, ולכן אפשר לדון בו בעניינים חשובים יותר. ההבחנה בין סוגי בתי דין, וסמכותם, מתוארת
.קרפב

המושג "סמיכה" הוא רב חשיבות, וכדאי להרחיב בו, אף להזכיר את פולמוס חידוש הסמיכה
בימי רבי יוסף קארו. בית דין "מוסמך" רשאי לדון בנושאים רבים יותר מאשר בית דין אחר,
וחידוש הסמיכה מחזק את מעמד בית הדין ואת יכולתו לפסוק.

בית דין של שלשה

המושגים המרכזיים בפרק זה הם "דיני ממונות" – קבוצת הנושאים שעניינה כסף בלבד, והיא
נובעת מחילוקי דעות בענייני מסחר וכדומה. "גזלות וחבלות" – סדרה של דינים הנובעים מכך
שאדם פגע בחברו: גזל ממנו רכוש, או חבל בו, "דיני קנסות" – קבוצת הלכות שבהם אדם נקנס,
והוא משלם כסף לא לפי הנזק שגרם, אלא לפי עיקרון אחר: לפעמים, אשמתו קטנה, והוא
משלם רק חצי מהנזק, ולפעמים אשמתו גדולה, והוא משלם יותר מן הנזק. המשנה מסיימת
בשלשה סוגים של פגיעה שפגע גבר באישה: אונס, מפתה, או אדם שנשא אישה, והוא מוציא
עליה שם רע שלא הייתה נאמנה לו אחרי שהם כבר היו זוג.
[המושג מוציא שם רע מהווה בעיה בהוראתו לתלמידים צעירים: עניין זה קיים רק בזמן
שהקידושין היו בנפרד מן הנישואין, והאישה נתקדשה לבעלה, הפכה להיות אשת איש, חזרה
לבית אביה ורק לאחר זמן התחתנה. הבעל טוען שהאשה זנתה בתקופה שבין הקידושין
לנישואין. היום הקידושין נערכים יחד עם הנישואין, ואין משמעות להוצאת שם רע. המורה יחליט
אם וכיצד יכנס לנושא זה.]

'ב הנשמ

תנא קמא אומר שמספר הדיינים הדנים בעונש מלקות הוא שלשה. רבי ישמעאל חולק עליו,
ודורש 23דיינים. הסיבה לדברי רבי ישמעאל מובאת ב"עיונים" ,1ובשאלה 1ג': רבי ישמעאל
לומד גזרה שווה "רשע" "רשע" – המשווה מלקות למיתה. מכאן שגם לעונש מלקות צריכים
מספר דיינים הדרוש לביצוע גזר דין מוות.

עיבור השנה ועיבור החודש הם מושגים שהתלמידים מכירים ממסכת ראש השנה. במסכת ראש
השנה, פרק א ופרק ב מתוארים במפורט הנושאים הקשורים בראיית הירח החדש, ובקביעת
ראש חודש. כאן עוסקים בבית הדין המקבל את העדים, ומספר הדיינים בו.

שאלות 6-4עוסקות בנושא זה: המולד הוא הרגע בו מתחדשת הלבנה. בין מולד למולד יש כ"ט
ימים, י"ב שעות ו- תשצ"ג חלקים (חלק: 1/1080של שעה. תשצ"ג= 793חלקים, שהם כשלשת
.(העש יעבר

שנת חמה היא השנה שיש בה 365ימים, והיא מתאימה ללוח הנוצרי שאנו משתמשים בו: חדשי
חולה ישדח 12 לש הנש איה הנבל תנש .המחה תנש יפל תועבקנ הנשה תונוע .רבמצד-ראוני
העברי, שיש בו 354ימים.

ההבדל שבין שנת חמה ושנת לבנה, 11יום, הוא הגורם לצורך לעבר את השנה. אחת לשנתיים
או לשלש שנים מוסיפים חודש ללוח העברי (אדר), ותוספת החודש משלימה את 11הימים
החסרים כדי להשלים שנת חמה.

'ג הנשמ

משנה ג עוסקת במושגים מגוונים מתחום ההלכה, כאשר חלקם זר ורחוק מעולם המושגים של
תלמידינו. אנו ממליצים לעסוק במשנה זו רק בכתה מתקדמת, העוסקת בלימוד מעמיק של
.הנשמה

בכתה רגילה כדאי לעשות במושג אחד מן המשנה, וסביבו לבנות את השיעור: המושג "סמיכת
זקנים". בביאור המשנה נעדיף את הפירוש השני, המסביר את סמיכת הזקנים להיות דיין,
.תכסמל אובמב הרכזוהש הכימס

למושג זה נצרף את דברי התלמוד המובאים בעמוד ,26על הגזירה שגזרו הרומאים שלא
לסמוך. הימים היו ימי גזירות אדרינוס, וגזירה זו הייתה חלק מן המאבק של הרומאים נגד
שמירת מצוות בישראל, ורצונם לשבור את עמוד השדרה של נושאי ההלכה. הרומאים רצו לבטל
את המעמד של החכמים הסמוכים, שיש בידם לפסוק הלכות ולהעביר את התורה מדור לדור.
רבי יהודה בן בבא סמך חמשה חכמים צעירים, מתלמידי רבי עקיבא, והם היו גדולי החכמים
בדור הבא, ומהם נמסרה לנו התורה שבעל פה.

בית דין של שבעים ואחד

מבית דין של שלשה אנו עוברים לבית דין של שבעים ואחד, הוא בית הדין העליון ובעל הסמכות
הרחבה ביותר. בין שני אלה קיים בית הדין של עשרים ושלשה, שנדון בו בפרק ד' בעמוד .56

ההירארכיה של בתי הדין:

בית דין של שבעים ואחד
בית דין של עשרים ושלשה
בית דין של שלשה

משנה ה' דנה בסמכויות של בית הדין של שבעים ואחד. בשיחה מקדימה יכולים התלמידים
לשער מהם השאלות המרכזיות בחיי העם, שצריך בית דין עליון כדי להחליט בהם: כאשר דנים
שבט שלם, או נביא שקר, או כהן גדול, או החלטה לצאת למלחמה, או למנות בתי דין אחרים,
נמוכים מהם.

:תולאשל תורעה
העבירה היא עבודה זרה. אדם יחיד, מוציאים למשפט לשער העיר. אם :1 הלאש

שבט חטא, דנים אותו בבית הדין בירושלים, לא בשער העיר.

כהן גדול נדון בענייני ממונות ככל אדם אחר. רק אם עבר עבירה חמורה דינו בבית :2 הלאש

הדין הגדול של שבעים ואחד.

ראה "עיונים" .2:5 הלאש

הלכות כהן גדול והלכות מלך – פרק ב משניות א-ב

אנו מציעים ללמד את שתי המשניות כאחד, כאשר נקודת המוצא תהיה השוואה בין כהן גדול
למלך. השוואה זו תראה את המיוחד בכל אחד מהם:

כהן גדול ךלמ  
    האם הוא יכול להיות דיין?
    האם הוא נדון בבית דין?
    האם הוא חולץ או חולצים לאשתו?
    האם הוא מייבם?

בדינו של כהן גדול יהיה מוקד הלימוד המצווה לכבד את הכהן הגדול. בדינו של המלך נדגיש את
הנושא של "לא דן ולא דנים אותו" – שזה תיאור של התדרדרות מצב המלוכה: אם המלך הוא
כזה שאי אפשר לדון אותו, הרי שהוא מרגיש עצמו מעל לחוק. ואמנם המשנה מתארת את מלכי
ישראל, שלא צייתו לדין. אבל מלכי יהודה צייתו לחוקים, ולכן הם דנים ודנים אותם.

הסיפור על ינאי המלך, בעמוד ,41מתאר את ההחלטה שלא לדון מלכים. ינאי מתואר בסיפור
כמלך שחצן, החושב שהוא מעל לחוק, ובית הדין אינו מוסמך לדון אותו. הסיפור מתאר את סופם
של הדיינים שפחדו לדון דין אמת, ש"בא גבריאל וחבטן בקרקע ומתו". כי הדיין צריך לדון אמת,
ולא לפחד מבעלי דין, גם אם הם חזקים.

סיכום הנושא יעסוק במעמדם של בעלי תפקידים, שהם חייבים בכל מצוות התורה ככל אדם, ואין
הם פטורים מחובות בגלל מעמדם.

א"לבז – 'ג קרפ

בפרק זה נעסוק בסדרי דין שהם במתכונת של בוררות. מוסד זה קיים גם היום, ויפה להרחיב
.וב

כדי לתת למתדיינים הרגשה כי עניינם נדון ביושר, מופעל במקרים מסוימים הדין של זבל"א: כל
אחד מהמתדיינים בוחר דיין אחד, ושני הדיינים, (או שני המתדיינים – הדבר שנוי במחלוקת רבי
מאיר וחכמים) בוחרים את הדיין השלישי. שני בעלי הדין ירגישו כי בית דין זה יעסוק בעניינים
ביושר, והם יקבלו את פסק הדין.

התיאור שבמשנה מתייחס למקום בו יש כמה בתי דין, או שהדיין איננו מקצועי, אבל הוא נבחר
לשמש דיין בגלל יושרו ומעמדו. אם בעיר יש בית דין קבוע ומסודר, אין אדם יכול לסרב להתדיין
.וינפל

בתי דין רבניים היום מפעילים דין בוררות הקיים לפי חוק המדינה. לפי חוק זה חותמים בעלי
הדין כי הם מקבלים את הפסיקה של בית הדין, וכאשר אחד המתדיינים מסרב לקיים את הפסק,
יכול בית הדין להפעיל את סמכויות האכיפה של בית המשפט ולכפות את קיום פסק הדין שלו.

יפה יהיה לערוך בכתה "משפט" במקרה של חילוקי דעות. כל אחד מבעלי הדין יבחר דיין, שני
הדיינים יבחרו דיין שלישי, וההרכב יפסוק דין. יספרו המתדיינים את הרגשתם לגבי יושרו של
בית הדין.

הפסולים לדון ולהעיר

משנה ג' עוסקת בפסולי עדות. גם כאן נעמוד על העיקרון של הדברים: אדם שאינו נאמן, אינו
יכול להיות עד, וכמובן שאינו יכול לדון אחרים.

מה משותף לרשימה של פסולי העדות? אלה הם אנשים שאינם חיים מעבודה, אלא מהימורים.
הם סוחרים בפירות השנה השביעית, שעה שפירות אלה צריכים להיות הפקר לעניים. דבריו של
רבי יהודה מראים שעיקר הפסול הוא בכך שאין הם מתפרנסים מעבודה: אם יש להם אומנות –
מקצוע – הם כשרים להעיד, כי משחקי המזל שהם משחקים אינם עיקר פרנסתם.

טפשמה ירדס

משנה ו עוסקת בשני השלבים של סדרי המשפט: בדיקת העדים ופסיקת הדין. גם כאן כדאי
ללמד את המשנה אגב הצגה של משפט בין שני ילדים. הילדים יעידו, ובית הדין יחקור את
עדותם, יבדוק מה בדיוק הם מספרים, ישווה את עדות שני העדים, ויפסוק דין. קל להבחין מתי
עדות היא עדות אמיתית, ומתי לא תתקבל. אם העדים מעידים על מה שראו – זו עדות. אם הם
מעידים על מה שהם שמעו, או על מה שהם חושבים שהיה – אין זו עדות.

מושג נוסף שהוא חשוב בהוראת המשנה: הודאה. אדם המודה שהוא חייב כסף, ועדים שמעו
.ותוא בייחל ידכ הקיפסמ תודע וז – הדומ ותוא

בין דיני ממונות לדיני נפשות

בפרק ד' אנו עוברים לעסוק בדיני נפשות. נושא זה עדין, ויש לעסוק בו בזהירות. בתורה קיים
עונש מוות. הוא קיים גם בחוק המדינה. אבל בתי דין עושים כל מאמץ כדי שלא להרוג אדם,
והמשנה מתארת את המאמץ הנעשה כדי שדין המוות יישאר דין תיאורטי, ולא יופעל למעשה.

עיון במשנה בעמוד 56יראה את כל הדינים המייחדים את דיני נפשות. התלמידים יתבקשו
לאסוף את כל המיוחד לדיני נפשות, ולהראות כיצד הנחיות אלה מגבילות, בסופו של דבר, את
השימוש בדיני נפשות כדרך ענישה באופן שוטף.

הסיבה להבדלים ברורה: בדיני נפשות, כאשר מכבידים על בית הדין לדון לכף חובה, האיש לא
יומת. בדיני ממונות אין נאשם. יש תובע ונתבע. אם בית הדין יזכה את הנתבע, פירושו של דבר
שהתובע הפסיד. ואולי הוא צודק? לכן מבנה המשפט בדיני ממונות הוא פשוט יותר, ומטרתו
להגיע להחלטה ולפסק דין. אם בית הדין ישתדל לזכות כל נאשם, בני אדם לא יוכלו לעסוק
במסחר, לא יעזו להלוות כסף איש לרעהו, והחיים יהיו קשים: בלי מסחר, בלי אפשרות לקבל
.האוולה

סדר ישיבת הסנהדרין

משנה ג' ומשנה ד' מתארות את סדר הישיבה בבית הדין. העניין החשוב במשניות אלה הוא
הסדר המדויק של הדיינים, הסופרים והקהל, ועניין נוסף: הדרך בה מרחיבים את בית הדין.
שלש השורות של תלמידי החכמים היושבים לפני הדיינים הם עתודה של חכמים, שבעת הצורך
אפשר לקחת מהם דיינים לבית הדין.

משימה מעניינת לתלמידים היא לצייר את סדר ישיבת בית הדין, את הסופרים ואת תלמידי
.םימכחה

הזהרת העדים בדיני נפשות

את משנה ה' ננצל כדי לעסוק בקדושת החיים. אדם אינו פרט אחד, שהוא חי או מת. אדם הוא
חלק במהלך הדורות. אדם שמת – מתו עמו בניו ובני בניו (שלא הספיקו להוולד), עד סוף כל
הדורות. בית הדין מזהיר את העדים ומזכיר להם את האחריות המוטלת עליהם בזמן העדות:
כסף אפשר להחזיר, חיים – אי אפשר. המשנה מדגימה את חשיבות החיים בסיפור של רציחתו
של הבל. הפסוק מדבר על "דמי אחיך", ולא "דם אחיך" – כי לא רק הבל נרצח, אלא גם כל
.ונממ חתפתהל ולכיש תורודה

מרכיב נוסף המראה את חשיבות האדם מופיע במשנה בהסבר על אדם הראשון, שנברא יחידי.
לו היו נבראים כמה בני אדם, והאנושות הייתה מתפתחת מכמה אבות, היה מקום להבחנה בין
גזעים טובים יותר וגזעים נחותים. היה אפשר להבדיל בין בני אדם, להפלות ביניהם. אבל כל בני
אדם מוצאם מאדם אחד, ולכן כולם שווים. (מעניין לציין כי בהכרזת העצמאות של ארצות הברית
מופיע נימוק זה, של כל בני אדם נבראו שווים, כהסבר לשוויון בין בני אדם!).

ועניין נוסף: כל העולם כולו התפתח מאדם אחד. מכאן אפשר ליצור משוואה:

אדם = עולם

ומכאן – כל המאבד נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא, וכל המאבד נפש אחת מישראל,
כאילו איבד עולם מלא.

ומסקנה נוספת: השוני בין בני אדם מראה על גדולתו של הקב"ה: כל בני אדם מוצאם מאדם
אחד, ובכל זאת כל כך שונים הם זה מזה. רעיון זה ניתן לנצל לכוון חינוכי מעניין: האם העובדה
שבני אדם שונים זה מזה היא לטובה, או לרעה? לאחר שנסכים כי ההבדל בין בני אדם הופך
את החיים למעניינים יותר, אחרת היו כולם שווים, נלמד גם לכבד את אלה שהם שונים מאתנו.

ולבסוף: אם כל אדם הוא עולם מלא, כל אדם צריך לומר "בשבילי נברא העולם". אין הכוונה
ליצור אגואיסט, הרואה עצמו במרכז העולם, אלא להפך: אדם אחראי, הרואה כי במעשיו הוא
אחראי לכל, ועל כן הוא צריך להיזהר במעשיו. גם כאן הפיתוח של הרעיון יהיה בכך שאין לומר
"רק אני עשיתי" – אתה שקול כנגד כל העולם!

פסיקת הדין בדיני נפשות

המשנה מתארת את התנהגות הדיינים בזמן פסק הדין. אין הם יכולים "לגמור את העבודה"
מהר וללכת הביתה. אם הם מחייבים את הנאשם – הם חייבים לדחות את פסק הדין למחר.
האם יישנו בלילה? האם ירגישו את כובד האחריות המוטלת עליהם כאשר הם שולחים אדם
למות? הם מתחלקים לזוגות, והם ממשיכים לדון ביניהם, לבדוק מחדש את ההחלטה, לחפש
צד זכות לנאשם. יום גזר הדין היה מעין יום צום לדיינים. אין הם שותים יין, כדי שלא להתנהג
.שאר תולקב

בישיבת בית הדין למחרת הם חוזרים על דבריהם. וכאן דין מעניין: מי שאמר שהנאשם זכאי –
אינו יכול לשנות את דעתו. מי שאמר שהנאשם חייב – יכול לשנות את דעתו. וכך אפשר רק
להגדיל את מספר המזכים את הנאשם. דבריהם כתובים בפרוטוקול של בית הדין, וסופרי
הדיינים מזכירים לדיינים את הדיונים שהיו, ואת הדברים שאמרו במהלך המשפט.

מוקד ההוראה של משנה זו יהיה המשמעות של החיים, האחריות לחיי אדם, ומקומו של הדיין,
שמצד אחד הוא יכול לשלוח אדם למות, ומצד שני הוא מרגיש את כובד האחריות המוטלת עליו.

חידמו תיסמ

בדינו של מסית ומדיח, נדגיש עיקרון אחד מרכזי: המסית מערער את יסוד קיומו של עם ישראל,
וכדי להעמיד אותו לדין מתנהגים בדרך שונה מכל משפט אחר. בכל משפט אפשר להרשיע
נאשם רק אם הוא עושה את מעשיו בפני עדים. אם העדים אינם רואים את המעשה, אינם יכולים
להעיד. ראה פרק סדרי משפט, עמוד .51מסית הוא המקרה היחיד שמקבלים עדים שהתחבאו,
וראו את המעשה מתוך מחבוא.

מדוע מקבלים עדים כאלה? אנו מגיעים כאן לאחר העקרונות המרכזיים של קיומה של חברה: יש
מקרים בהם מוותרים על סדרי דין תקינים, ובלבד שהחברה כולה תינצל. אם ידרשו מן העדים
לשמוע את המסית, להזהיר אותו שלא יסית, ורק אחר כך יוכלו להאשים אותו בבית דין – עלול
עם ישראל להיגרר אחרי עבודה זרה, והמסיתים, שיזהרו, לא יעמדו לדין.

יש כאן איזון בין שני צרכים: הצורך במשפט צדק מצד אחד, והצורך לעצור את המסיתים מצד
שני. במקרה של מסית, מעדיפים לוותר על הנוהלים הרגילים של המשפט, ובלבד שעם ישראל
יינצל מיידם.

בן סורר ומורה

דין בן סורר עלול להבהיל את הילדים: ילד שהוריו לוקחים אותו לבית דין, ושם דנים אותו למוות
– זוהי סיטואציה בלתי ניתנת להבנה. ואמנם, היא כזאת: את דינו של בן סורר אי אפשר להבין
כסדר דין רגיל. את פרשת בן סורר ומורה צריך להבין כהתראה נגד הפקרות בחינוך הילדים. את
הפרשה נלמד על יסוד דברי הגמרא בעמוד ,87הקובעת כי "בן סורר לא היה ולא עתיד להיות,
ולמה נכתב – דרוש וקבל שכר". אין כאן פרשה העוסקת בדרך בה הורגים בן סורר ומורה, אלא
פרשה המלמדת כמה חשוב שילדים יהיו מחונכים, וכמה מסוכן אם הם מאבדים את השליטה
על עצמם.

על יסוד גמרא זו נלמד את המשנה, המדברת על עונשו של בן סורר, בגלל סופו הצפוי. אחר כך
ממשיכה המשנה ועוסקת בהבדל בין רשע וצדיק, ומונה את הדברים שהם טובים לרשעים: יין
ושינה, פיזור; ואת הדברים שהם טובים לצדיקים: כינוס ושקט. קל לתת דוגמאות למשנה זו: מה
קורה כאשר רשעים מתאחדים, וצוברים כוח, ומה קורה כאשר הם שותים לשכרה, ישנים, ואינם
מתערבים במהלך החברה.

זקן ממרה

דינו של זקן ממרא יילמד גם הוא על בסיס המשמעות החינוכית של דין זה. המשנה מבחינה בין
אדם הלומד, שהוא רשאי להבין את הדברים כרצונו, לבין אדם המורה הלכה לאחרים.

המשנה מתארת את הדרך בה הולכים הזקן וחבריו עד שהם מגיעים לבית הדין הגדול. כאשר
הם מגיעים לבית הדין, הם שוטחים את דבריהם בפני בית הדין. וכאן עניין חשוב: בית הדין
הגדול שבירושלים אינו דן רק בענייני משפט, הוא גם עוסק בפרוש ההלכה. המחלוקת בין הזקן
,תישעמ תועמשמ הל שי השרדה .דמלש דומיל וא ,שרדש השרד לע תויהל הלוכי וירבחל
והלימוד יכול לשנות פסיקה. לכן צריך שבית הדין הגדול בירושלים יקבע אם הדרשה נכונה היא
אם לא. לאחר שבית הדין קבע את הפירוש המוסמך – אם הזקן ממשיך לדבוק בשיטתו, וללמד
.התימ בייח אוה ,וירבד יפל גוהנל

מדוע עונש כל כך כבד על דרשה מקורית? גם כאן אנו מגיעים לעסוק ביסוד קיומו של עם ישראל:
אי אפשר שההלכה תהיה נתונה לפרשנותו של כל אדם. הסמכות לקבוע הלכה, לדרוש את
הדרשות, להורות הלכה למעשה, היא רק בידי החכמים הנשמעים לבית הדין הגדול שבירושלים.
אם חכם רוצה להורות הלכה בדרך אחרת, הוא יכול לפלג את העם, ולגרום לכך שאיש לא ישמור
עוד הלכות. לכן מקבל אדם זה עונש חמור במיוחד, עונש שאינו דומה לכל דיני העונשים שבתורה.
עונש זה מזכיר את עונשו של מסית ומדיח, שהורגים אותו גם אם אין הוא חייב מיתה, כדי להציל
את עם ישראל מהסתתו.