הזמרה והנגינה בבית המקדש

אניבר השנמ

מחניים צ"ו, תשכ"ה

המאמר דן באופי הזמרה בבית המקדש, כחלק מהתפילה, ובזיהוי כלי הנגינה שהיו : ריצקת .שדקמב שומישב בית המקדש, תפילה, מוסיקה, מקהלה, לוויים : חתפמ תולימ

"ויאמר המלך (דויד) אל נתן הנביא: ראה אנוכי יושב בבית ארזים, וארון האלוקים יושב בתוך היריעה… ויהי דבר ה' אל נתן לאמור: …האתה תבנה לי בית לשבתי?… אני לקחתיך מן הנווה, מאחר הצאן… והניחותי לך מכל אויביך. והגיד לך ה' כי בית יעשה לך ה' אשר יצא ממעיך והכינותי את ממלכתו. הוא יבנה בית לשמי".

אבל דוד המלך, אשר הגה את רעיון בית ה' לא יכול היה להשאיר את כל המלאכה לבא אחריו, ובנטייתו אחרי האמנות, שבגללה זכה לתואר "נעים זמירות ישראל", הטיל על עצמו את המשימה להכין את כל הדרוש למקהלה ולתזמורת בבית המקדש, והוא התווה הרכבן וקווי .ןתלועפ

"וייתן לפני ארון ה' מן הלוויים משרתים, ולהזכיר ולהודות ולהלל לה' אלוקי ישראל. אסף הראש, ומשנהו זכריה… בכלי נבלים ובכינורות. ואסף במצלתיים משמיע. ובניהו ויחזיאל הכוהנים בחצוצרות תמיד לפני ארון ברית האלוקים. …ויעזב שם לפני ארון ברית ה' לאסף ולאחיו לשרת לפני הארון תמיד לדבר יום ביומו… ועמהם הימן וידותון חצוצרות ומצלתים למשמיעים וכלי שיר האלוקים… ויקומו הלוויים בן בני הקהתים ומן בני הקרחים להלל לה' אלוקי ישראל בקול גדול למעלה".

"בשמונים שנה וארבע מאות שנה לצאת בני ישראל היה הז .'הל תיבה תא תונבל הכז המלש ירחאו מארץ מצרים בשנה הרביעית בחודש זיו, הוא החודש השני, למלוך שלמה על ישראל…" "ויעמוד ויברך את כל קהל ישראל, קול גדול מאוד… אשר שלם שלמה את כל המלאכה והלוויים המשוררים לכולם, לאסף להימן לידותון ולבניהם ולאחיהם מלובשים בוץ, במצלתיים ובנבלים וכינורות עומדים מזרח למזבח ועמהם כוהנים למאה ועשרים מחצר(ר)ים בחצוצרות. ויהי כאחד למחצ(צ)רים ולמשוררים להשמיע קול אחד, להלל ולהודות לה', וכהרים קול בחצוצרות ובמצלתיים ובכלי השיר ובהלל לה' כי טוב, כי לעולם חסדו".(דה"ב;ה)

אם נשווה את הכתוב על המוסיקה שבוצעה בימי דויד לפני ארון ה' אל הרשום על המוסיקה אשר הושמעה בבית המקדש אחרי אשר הכוהנים הביאו את ארון ברית ה' אל מקומו, אל דביר לש הלהקמ תמייק הבית, אל קודש הקדשים, נמצא, שהמתכונת לא נשתנתה במאומה. משוררים, שמספר זמריה אינו ניתן להיקבע במדויק משום שבמקומות שונים מסופר על מקהלה בגודל שונה. ישנה תזמורת עם כלי מיתרים, כלי נשיפה וכלי נקישה; גם מספר הנוגנים בתזמורת זאת אינו ידוע לנו. וישנם מנצחים ומנצחי מישנה, המכשירים את המוסיקאים לתפקידיהם ומפקחים על המוסיקה בשעות ביצועה.

אכן לא רק מספר המשתתפים במקהלה ובתזמורת אינו ידוע לנו, כי אם גם פרטים אחרים נעלמו מאתנו, ואנו רשאים לדבר עליהם רק מתוך השערה ובהסתייגות. אם נעיין בכתוב בדברי הימים א, פרק ט"ז, פסוק מ"א ופסוק מ"ב ניווכח שלפנינו בעיה שאין לפתרה. בפסוק הראשון נאמר "ועמהם הימן וידותון ושאר הברורים" (הערה: המלה "ברור" מתפרשת כציון לנבחר לתפקיד של מדריך. במקרה זה עוזרים בהדרכה), ובפסוק השני כתוב "ועמהם הימן וידותון, חצוצרות ומצלתיים". אין ספק בדבר, שבפסוק מ"א מדובר במוסיקאים אשר שמותיהם היו הימן וידותון. אבל בפסוק מ"ב באים שני השמות האלה ליד שמות של כלי נגינה, ויש האומרים, שאמנם היו בתזמורת של בית המקדש כלים אשר נקראו בשמות הימן וידותון, אולי משום שהמוסיקאים האלה המציאו אותם או שהם הכניסו בהם שיפורים. לפי הנחה זו יצא שמספר כלי הנגינה בבית המקדש היה גדול יותר מהמשוער עד כה, אם כי אין ביכולתנו לסמן, ולו גם ברמז, מהות הכלים הנ"ל. אם נקרא בעיון את הכתוב בדברי הימים ב, פרק ה, פסוק י"ג נתקל שוב בבעיה שאין לראות פתרון לה. הכתוב אומר "ויהי כאחד למחצררים ולמשוררים להשמיע קול אחד". פעמיים נזכרת כאן המלה "אחד", ומאליה מתבקשת ההנחה שבמלה זאת התכוונו לציין אופי מיוחד ברגע מרומם זה הושמעה נגינה של זימרה ונגינה באותו רגע, שבו יצאו הכוהנים מן הקודש. אבל, כאמור, גם זוהי (למחצצרים) וזימרה (למשוררים) בקול אחד, באוניסונו אדיר ועצום. השערה שאין למצוא הוכחות משכנעות לה.

ואם נמשיך באותו פסוק י"ג נגיע למלים "ובהלל לה' כי טוב, כי לעולם חסדו". את אותן המלים אנו מוצאים גם בדברי הימים א, פרק ט"ז, פסוק מ"א. בפסוק שבו מסופר על בית המקדש של שלמה מובאות מלים אלה לסיומו של תיאור נגינה וזימרה בפי המקהלה והתזמורת. וכשהמדובר הוא במזבח של דויד באות מלים אלה לסיומו של פסוק המספר על פעולתם של הימן וידותון ושאר הברורים. בשני המקרים לפנינו פסוק המתחלק באופן הגיוני לשני חלקים, וחלוקה זאת מצאה ביטוייה בפרק ההודייה קל"ו שבספר התהלים. כל פסוק באותו פרק בנוי בצורה כזאת, שחציו השני אינו אלא חזרה על אותן המלים "כי לעולם חסדו", ואילו החצי הראשון של הפסוק משתנה ומגביר תיאור גודלו ותפארתו של עושה השמים מבניין זה של הפסוק אנו יכולים להסיק מסקנה על אופן בתבונה ורוקע הארץ על המים. הזמרה של הפרקים מעין אלה בבית המקדש. במקרה זה הייתה הזמרה רספונסורית, כלומר: זימרת מענה. יחיד או קבוצת ברורים הייתה משמיעה את החצי הראשון של הפסוק, שהוא משתנה והולך, ולעומתם היה הקהל או המקהלה הגדולה עונה במלים הקבועות "כי לעולם ."ודסח בלי כל ספק הייתה בבית המקדש נהוגה גם זימרה אנטי פונית, כלומר זימרה בקבוצות המשלימות זו את זו באמירת הפסוק. הפרק קל"ה בספר התהילים מעורר את המחשבה על זימרה של שתי קבוצות, אשר האחת מהן משמיעה את המחצית הראשונה של הפסוק, ואילו הקבוצה השנייה ממשיכה את הפסוק ושרה את ההקבלה, את אותו הרעיון במלים אחרות. זימרה מעין זאת הייתה מקובלת בעמים מימי קדם, ואין כל ספק בדבר שגם בבית המקדש .תאז תרוסמב וכישמה

עוד דבר אחד יכולים אנו לומר בביטחון מלא על אופי הזמרה של המקהלה או של המקהלות , הסגנון שקדם ל"מוביקה זימרה זו הייתה בסגנון של "מוסיקה פלאנה".שדקמה תיבב מנסוראטה". בסגנון העתיק לא היה הריתמוס של הצלילים מדוד, כי משך הצליל היה תלוי בעיקרו בחשיבות של ההברה כחלק מן המלה. רק במאה ה- 13החלו לחפש אחרי סימנים שיאפשרו רישום מדויק של משך הצלילים ומכאן ברור, שהמוסיקה מנסוראטה הייתה קיימת אבל בימי קדם, וכן גם בימים זמן רב לפני כן, והמוסיקאים נאלצו לחפש כתיב מיוחד לה. שבית המקדש היה קיים, לא שרו שירי תפילה והודייה בריתמוס קבוע ומסוים. משך הצלילים אוה אלפו נקבע על ידי מספר ההברות במלה ועל ידי חשיבותן של ההברות הבולטות במלה. בעינינו איך יכלו להשמיע אז תפילות בצוותא ובקול רם מבלי שתורגש תנודה ניכרת (יש לשים לב למלה "ניכרת", כי תנודה קלה אי אפשר היה למנוע בזמרה מעין זו) אשר תשבש את אמירת .םילמה ואכן פלא זה שבתפילה המונית משותפת תוך שמירה קפדנית על משך ההברות יובן לנו אם נטה אוזן לסדר התפילות בבתי הכנסת של התימנים ושל השומרונים כיום. שבטים אלה הצליחו לשמור על הרבה תכונות של הזמרה העתיקה שלנו. ובין התכונות האלה יש לציין את עימשהלהזמרה בסגנון "מוסיקה פלאנה" שהיא חופשית בקביעת הריתמוס לכל פסוק. הנוהג את התפילות בקול רם בצוותא כשילדים נמצאים כל הזמן ליד הוריהם וזקניהם, נוהג זה גורם לכך, שכל מתפלל משנן את התפילות על בוריין ויודע יפה להצטרף אל מקהלת המשמיעים את .הליפתה

וכן היה הדבר גם בימי קדם. ההדרכה של הצוערים הייתה נתונה בידי מומחים אשר הקפידו על זימרה מלוכדת גם אם זו הייתה קשה לשליטה בשל העדר ריתמוס ומטרום קבוע. הזמרה העתיקה הצטיינה ברבגוניות ריתמית מפליאה, והיא מפתיעה את אוזן האדם הרגיל בדרכי .תילארוזנמה הקיסומה ואם ניקח לעצמנו בתור קו להתוויית הסגנון הזימרתי של ישראל בבית המקדש את המילוס אשר נשתמר עדיין בבתי התפילה של התימנים ושל השומרונים, כי אז נגיע למסקנה, שהזמרה הקדומה של הלוויים הייתה טטראכורדית-דיאטונית. המוסיקה בבית המקדש לא הייתה מטרה כלפי עצמה. הלוויים היו שליחי הציבור בתפילה. הם נעזרו בנגינת הכלים, אם לשמירת הקו המלודי ואם לנגינת ביניים ולסימון ההפסקות בין פסוקי הפרק. אבל עיקר תפקידם היה בהשמעת התפילה ובהיגוי מיליה בבהירות ככל האפשר. שאיפה זאת גרמה לכך שהקו המלודי היה מצומצם ביותר. רק לעיתים רחוקות מאוד הגיע למרווח של אוקטאווה, וגם אז נשמע הצליל המרוחק בכעין קריאה של התלהבות. כרגיל היה הקו המלודי מסתגר בגבולות של ארבעה צלילים בלבד – טטראכורד, ולעיתים אפילו בפחות מזאת. והצלילים האלה היו באים ניתן אם כן לומר זה אחר זה באופן דיאטוני, שהוא הקרוב ביותר לרוח של הדקלום והדבור. בבטחה, שזימרת הלוויים בבית המקדש הייתה טטראכורדית-דיאטונית בהשפעת הרצון טנמומ ותוא תטלבהמ רשפאה לככ ענמיהלו תילקיסומה העפוהה זכרמב הליפתה תא דימעהל צלילי-וירטואוזי, שהמוסיקה של זמננו – הקונצרטית והדתית גם יחד – נתונה להשפעתו כבר דורות אחדים.

על השאלה אם הזמרה בבית המקדש הייתה חדקולית או רבקולית אפשר לתת רק תשובה זאת: הזמרה של הלוויים הייתה אורגאנומית מקבילה. כלומר: כל המתפללים במקהלה השמיעו אותו קו מלודי: כולם עלו או ירדו במשותף בכיוון אחיד. אבל מכיוון שבמקהלה של הלוויים היו גם בעלי קול באס ובעלי קול טנור, ומכיוון שבמקהלה השתתפו גם צוערים בעלי קול בהיר, הרי שלעיתים קרובות נקטו זמרים אחדים בצליל מרכזי שונה מזה של חבריהם לזמרה. מצליל מרכזי זה פיתחו את הקו המלודי בהתאם לנלמד בבית המדרש לזמרים תוך שמירה קפדנית על הריתמוס המשותף ועל הכיוון של הצלילים. אבל לא תמיד היו הצלילים שווים. מכאן, שאם אמנם הזמרה הייתה חדקולית – ואין להניח שאז הייתה כבר קיימת זימרה פוליפונית כלשהי – הרי למתפלל אשר לא השתתף במקהלה ולא צרף קולו לזמרתה הגיעו בעת ובעונה אחת צלילים שונים בקווים שווים. ההנחה שבתפילות של התימנים והשומרונים נשתמרה, במידה מסוימת, הרוח של זימרת הלוויים בבית המקדש יכולה וחייבת לעורר מחשבה ספקנית במקצת. כי אם אמנם כך הוא רקבמה לכ מדוע כה שונים צלילי התפילה בפי השומרונים מאלה שבעדה התימנית.,רבדה בבתי הכנסת של שתי העדות האלה מרגיש בראש ובראשונה שהמילוס של שתיהן הוא עתיק ראש יפבש סולימה רשאמ יחרזמה ויפואבו ותוקיתעב רתוי הבר הדימב רמתשנ אוהשו דואמ עדות ישראל. אבל אחרי האזנה מעמיקה יכיר המאזין שלמרות העתיקות יש שוני רב ברוח הזמרה של שתי העדות האלה. ואם כך הוא הדבר הרי ניתן להטיל ספק בדבר אם המילוסים האלה נובעים מאותו מקור עתיק, שנוכל ליחסו לזמרת הלוויים.

השאלה היא רצינית, ואין לתת לה תשובה פסקנית. אבל כל הקרוב למוסיקה יודע שלעתים קרובות קיימות נוסחאות שונות זו ליד זו. ובימי קדם היה דבר זה בגדר האפשרות הרבה יותר מאשר בזמננו שטוף צלילי הרדיו במשך היממה כולה. אז, לפני אלפיים שנים, הייתה ההיבדלות בגדר האפשרות. חלק מהיישוב יכול היה לפתח צליליו בכיוון אחד, והחלק השני זמרתם של השומרונים נשמעת כיום קרובה יותר יכול היה לשמור על עתיקותם כמקודם. למקורות העתיקים מאשר הזמרה של התימנים. והזמרה של שתי העדות האלה גם יחד נבדלת אבל יש לשתי העדות דבר משותף באופן יסודי ומכריע מזמרתם של שאר העדות בישראל. בזמרה, והוא: מיעוט הצלילים והנטייה שלא לעבור את גבולות הטטראקורד; – מהלך צלילים דיאטוני תוך וויתור על אינטרוואלים גדולים וקפיצה מצליל אל המרוחק ממנו בהרבה. דבר זה לש תויסחיה .המצעלשכ הרמזה לא גורחל אלו הליפת לש תולובגב ראשיהל הפיאשהמ עבונ גובה הצליל, שאינו קבוע ומדוד כי אם ניתן לפי כל אחד לשינויים קלים בהתאם למידת ההתלהבות ברגע ההשמעה של המלים המקודשות. העדר מיקרוטונים קבועים, כי אם השמעת צלילי-ביניים מקרית, באופן ארעי ולא במשותף וכמחייב לכל המתפללים. זמרה באורגאנים שהיא ביסודה חד-קווית, אבל למעשה רב צלילית תוך שמירה קפדנית על הכיוון האחד לפיתוח הקו; אי-מנזוראליות ברוח ה"מוסיקה פלאנה", שבה הריתמוס והמטרום אינם קבועים מראש כי אם משתנים והולכים בהשפעת הריתמוס הטמון במשקל של הפיוט. האחידות בהיגוי המלים בריתמוס האחיד היא אות וסימן לרמה גבוהה של התרבות הדקלומית-מוסיקלית. ואליה הגיעו הלוויים בזמרתם אחרי שינון ממושך, שנהפך למסורת – הזמרה הייתה ברגיל בצלילי פורטה עזים. לא במקרה מקודשת בהשפעת התפילה והמקום; אנו מוצאים בפסוקים המתארים את הזמרה ואת הנגינה בימי דוד ובימי שלמה את המונחים "בקול גדול למעלה" או "קול גדול מאוד". אם נצרף אל המונחים האלה את הנאמר "להשמיע קול אחד", כי אז נקבל תיאור של הזמרה החזקה מאוד בצלילים של קו אחיד אשר נשארה בפי העדות של המזרח עוד מימי קדם. בבית המקדש הייתה נהוגה גם נגינה בכלים ולפי כל המסופר על אותה תקופה אנו יכולים לומר בוודאות שהנגינה הייתה נשמעת גם בשעת הזמרה וגם לפניה או עם סיומה. נעיין שוב בפסוקים מספר דברי הימים-ב, פרק ה. שם נאמר:

"והלוויים המשוררים לכולם לאסף להימן לידותון ולבניהם ולאחריהם מלובשים בוץ במצלתיים ובנבלים וכינורות עומדים מזרח למזבח ועמהם כוהנים למאה ועשרים מחצר(ר)ים בחצוצרות. ויהי כאחד למחצ(צ)רים ולמשוררים להשמיע קול אחד להלל ולהודות לה', וכהרים קול בחצוצרות ומצלתיים ובכלי השיר ובהלל לה' כי טוב כי לעולם חסדו".

נסמן את העובדה, שכאן מדובר על מהתיאור הזה אנו יכולים ללמוד רבות. בראש ובראשונה זמרה ונגינה בעת ובעונה אחת. אלה מנגנים בכלי נקישה ובכלי מיתר-של-פריטה, אלה תוקעים (כמוסבר לעיל). נוסף על כך בא הפסוק וחוזר ומטעים בחצוצרות, ואלה משמיעים קול אחד שהחצוצרות היו בידי הכוהנים. חשוב לציין את העובדה, שהכלים "מצלתיים, נבלים וכינורות" אינם בראש הרשימה של כלי הנגינה וקיימת השערה שכלים אלה היוו את הגוף המרכזי של התזמורת, ואילו שאר הכלים הצטרפו אליהם רק במרוצת הזמן ורק למקרים מסוימים. ואם כך הוא הדבר הרי שהנגינה הייתה ביסודה שלווה ושקטה, כי שני הכלים – הכינור והנבל גם יחד – לא יכלו בפריטתם להשמיע צלילים חזקים. גם אם נביא בחשבון את תיבת התהודה של הנבל אשר עזרה להגביר את הצלילים של הכלי, גם אז נאלץ להודות שנגינת כלי-מיתר-של-פריטה אלה לא הייתה חזקה ביותר אפילו אם נסכים לדעה שמספר הכלים היה גדול הרבה יותר מאשר 5או ,7שהם המספרים הקדושים במזרח ושאותם מזכירים לעתים קרובות כשהמדובר הוא בקבוצה של נגנים. יש אם כן להניח, שבפרקים מסוימים הייתה הנגינה עדינה ביותר, כשהמצלתיים העזים באים לסמן בעיקר סוף פסוק והתכוננות לקראת ההמשך של התפילה. אבל במקרים מסוימים היו מצרפים את החצוצרות ואת השופרות, וכשאלה היו משמיעים צליליהם ברמה, כי אז הייתה הנגינה ברוח עזה ומשאירה רושם עצום .היניזאמ לע

אין לדעת כמה מיתרים היו לכינור או לנבל. אפילו התואר "נבל עשור" אינו מחייב אותנו למסקנה שבנבלים מסוימים היה מספר המיתרים מגיע לעשרה. אולי יש כאן רמז לשיר מסוים, שהמלה "עשור" באה לסמנו. כמו כן נעלם מאתנו מספר המיתרים של הכינור. ארבעים ושתים פעם נזכר שם הכינור בספר התנ"ך. אבל פרטים עליו אין לנו. אנו רק יכולים לקבוע שהוא כלי פריטה כשצלילו לא היה חזק גם אם נסכים שמספר הפורטים בכינור היה גדול מאוד. מהפסוקים המספרים על שיתופו של הכינור בנגינה להבעת רגשות אנו למדים שהכלי הצטיין בסגולה למלא דרישות האמן כרצוי לו (במובן זה – ורק במובן זה – הוא דומה לכינור שלנו, כי בתור חסר-קשת הריהו נבדל מכינורנו בעיקרו). מצד אחד אנו מוצאים את הכלי בחברת כלים אחרים ברגעי שימחה וחדווה. ("ודויד וכל בית ישראל משחקים לפני ה' בכל עצי ברושים ובכינורות ובנבלים ובתופים ובמנענעים ובצלצלים"). אבל על אותו כינור נאמר גם שהוא היה מסוגל להביע צער וכאב. ("על כן מעי למואב ככינור יהמו"). הכלי היה נפוץ מאוד ושימושו שונה בהתאם לתנאי המקום. ובבית המקדש תפס מקום חשוב ותשומת לב רבה הוקדשה .וב הניגנה דומילל גם החצוצרה שבידי הכוהנים נקראה לשמש בקודש. ובנוגע לכלי זה יש לנו מסמכים שנגלו מלפני זמן קצר, המוכיחים שהטיפול בו היה רציני מאוד, ושהתקיעה בו היוותה תורה שמדריכים עסקו לפתחה ולהרחיבה ולהעשירה בסימנים שונים. אינני משתמש במלה "בצלילים" (שונים), כי מכל הניתן להבין ממצב התקיעה בחצוצרות של אותה תקופה, לא היו צליליה מרובים. גם בחצוצרה וגם בשופר אפשר היה להשמיע מספר צלילים מוגבל. אלה הם הצלילים העיליים הבוקעים מכל כלי נשיפה בשעת שינוי של עוצמת הנשיפה. העושר של החצוצרה התבטא אם כן לא בריבוי הצלילים, כי אם בשילובים הריתמיים של הצלילים .םתמצועבו

בספר "מגילת מלחמת בני אור בבני חושך" ממגילות מדבר יהודה, שיצא לאור בצירוף מבוא, השלמות ופירוש על ידי יגאל ידין בהוצאת מוסד ביאליק ,1957יש פרק מיוחד, המטפל בחצוצרות שבידי הצבא. בפרק זה דן המחבר בפרוטרוט על "קולות החצוצרות וסימניהן". ועל סמך הנתונים במגילות מעביר לפנינו המחבר שורה של סימנים בקרב, שתפקידם ואופיים היה מובן לכל המתכוננים לקרב ולמשתתפים בו. לחצוצרות היו גם כתובות מיוחדות בהתאם לתפקידיהן. ויש להניח שכתובות אלה סימנו גם חצוצרות מגודל שונה, ומכאן שמערכת הצלילים העיליים שלהן היתה שונה. ואם בחצוצרות קרב ככה, בחצוצרות שהיו בידי הכוהנים בשעת התפילה בבית המקדש על אחת כמה וכמה. בקרב היו סימנים מובהקים לתקיעה ולתרועה ולנגינת שברים בחצוצרות המשיב ובחצוצרות המקרא אם בקול מרודד ואם בקול נוח וסמוך או בקול חד טרוד. לפנינו אסכולה שלמה של תקיעה בחצוצרות. ואין כל ספק בדבר, שאסכולה מעין זו הייתה כבר קיימת בימי אסף וידותון, ואלה כיוונו אותה למטרותיהם בשעת התפילה והזמרה וההודייה בבית המקדש. צלילי החצוצרה יכלו להיות חזקים מאוד, ומכאן הנאמר במקומות שונים על הצלילים שבוצעו בירושלים והגיעו למרחקים לא ישערו.

תורטמל יוצרו חבושמ והירה וילילצ ריבגמה ילכ לכש הפקשהה הצופנ התייה המכ דע מסוימות, יעידו הדברים הנאמרים על ה"מגריפה" שהייתה בבית המקדש. במסכת תמיד הרשע ,שדקמב התייה הפירגמ". בערכין מסופר ש "מיריחו היו שומעין קול המגריפה":רמאנ הפירגמה התייה ימלשוריה ירבדלו .נקבים היו בה, כל אחד ואחד מוציא עשרה מיני זמר" משמיעה אלף צלילים. אכן כל מקור מטעים את העובדה, שצלילי הכלי הזה היו חזקים ביותר והטילו אימה ופחד על שומעיהם. אבל מהות הכלי עצמו נעלמה מאתנו עד היום הזה. חוקרי התלמוד ובלשנים ומוסיקאים הקדישו זמן רב למציאת הפתרון לבעיה זו ש"מגריפה" שמה, ועד היום נשאר הכול בגדר השערות בלבד. הגדיל עשות בכיוון ההסבר של השם "מגריפה" המוסיקולוג הנודע יוסף יאסר. הוא מתחיל במגריפה המבוארת ברש"י "כמין כף, שבה היו גורפין את דשן המזבח", ולדעתו הייתה כף זו גם כלי נקישה סמלי, כי בהתאם לחוקי בית המקדש היה כוהן נוטל את המגריפה וזורקה לבין האולם והמזבח. נפילתה של המגריפה הייתה משמיעה צליל חזק, שהפחיד את שומעיו.

הנקישה של המגריפה במזבח לא יכלה להצטיין באופי מוסיקלי של הצליל. לא המוסיקה הייתה עיקר כאן, כי אם עוצמתו של הצליל. מכאן השאיפה המתמדת להוסיף כוח לצליל ככל האפשר. ובחיפושים אחרי מכשיר שיתאים למטרה זו הגיעו אל כלי נשיפה, שהיה מסוגל להוציא הרבה מיני זמר (צלילים), הכלי הזה נקרא בשם "מגריפה" על שום הידית שהזכירה לדעתו של יוסף יאסר הייתה המגריפה כלי נשיפה בעל חלילים את הגריפה שבידי הכוהן. מרובים, שהאוויר להם סופק על ידי מפוחים. בידית היו חורים מרובים בשביל החלילים, ואלה השמיעו צלילים גבוהים וחריפים מאוד. ומכאן הבאת ההד שלהם עד ליריחו. אכן גרמה המלה "מגריפה" לפירושים רבים ושונים ואין לומר שנמצא פירוש אשר יניח את הדעת. ממכשיר לגרוף את דשן המזבח ועד כלי המשמיע עשרה מיני זמר, המרחק הוא כה רב, שכל ההסברים שברצון טוב יישארו בגדר פלפול בלבד. כאן המקום להזכיר, שאפילו בקשר עם המלה "נבל", שהיא כל כך תדירה בתנ"ך והיא נזכרת גם בימי דויד המלך וגם בימי יורשו שלמה, גם בנוגע למלה זאת נשאר עדיין מקום לוויכוח תורני. כי במקומות רבים בתנ"ך מציינת מלה זאת נאד להחזיק בו יין ("כל נבל ימלא יין" – ירמיהו יג, יב) ומכאן שפרשנים אחדים רואים את הנבל הנזכר בהקשר לנגינה כאחד הכלים של נקישה. ואחרים רוצים לומר, שהנבל היה כלי נשיפה, כעין "דודלזאק" שבידי הסקוטים, שבו משמש ה"נבל", קרי הנאד, לאגירת אבל למרות הפירושים האלה מקובל לראות את הנבל האוויר ולהפנייתו אל מערכת החלילים. ככלי מיתרים של פריטה. ובכינוי "נבל עשור" נוטים לראות סימון של עשרת מיתרי הכלי. (הערה: ב"מלון הלשון העברית" הישנה והחדשה, כרך שביעי, ניקד א. בן יהודה את המלה "נבל" פעם בצירה תחת האות נון, ופעם ב-סגול תחתיה. והוא מבחין לציין את המלה הראשונה כ"כלי חרש יחזיקו בו יין", ולמלה השנייה הוא נותן פירוש של "אחד מכלי הנגינה, מכלי הנימים (המיתרים), שהיו בו עשרה או שנים עשר נימים". אכן ניקוד לחוד, ופירוש המלה בהתאם למקורה לחוד). הפירוש כאמור, נשאר עדיין מעורפל. נוסיף רק את ההערה, שאם בפסוקים אחדים מזכירים את התוף ואת הנבל זה אחר זה ("ובכינורות ובנבלים ובתופים", שמואל ב, ו, ה), הרי שההגיון מחייב שהנבל הנזכר בכאן לא היה ממשפחת התופים. אבל לעומת זאת טוענים הנוטים להקשות, שהעמדת הכינורות והנבלים זה ליד זה גם כן אינה ניתנת להסברה מלאה, כי הרי לכל הדעות היו שניהם כלי מיתרים של פריטה, ואין לקבוע בדיוק ההבדל ביניהם.

עד כמה חייבים אנו בזהירות כשאנו באים להסביר מהותה של המוסיקה בבית המקדש תוכיח המלה "סלה" המצויה בספר תהילים. לו ידענו פירוש המלה הזאת, כי אז היינו יכולים לפתור הרבה סתומות בעניין הזמרה והנגינה. אבל ריבוי ההסברים של המלה אינו מקל על הבנתה. ביוונית מתורגמת מלה זאת בתור "דיאפסאלמה", ותרגום זה נותן מקום להניח, שהמלה מסמנת קטע של מוסיקת ביניים כשהמקהלה מפסיקה זמרתה. ואולי יש בכאן רמז לזמרה מחולקת בין שתי קבוצות. ואולי מהווה המלה צירוף של ראשי תיבות, וכאן אפשר להביא מלים רבות, המתחילות באותיות אלה. האחד רוצה לראות במלה סלה סימן הדומה לראשי התיבות של המלים "דה קאפו", כלומר החל שוב מראשית השיר; הוא מציע לנו לקרוא את המלה "סלה" בצירוף של "סוב למעלה השיר". ויש הסבר מעניין, האומר שהאות הא בסוף המלה מסמנת כיוון מסוים, ולפי זה יצא שהמלה "סלה" מורכבת מהמלה "סל" ומהאות סופית, הא, ואז תתפרש המלה כאות לתת נקישה בכלי שהיה בנוי כעין סל… במלון של א. בן יהודה נאמר: "פירושו הנכון אינו ידעו".

למרות הקושי בקביעת פירושים נכונים למלים מסוימות ניתן בכל זאת לתאר תמונה משוערת ממהלך המוסיקה בבית המקדש. על מהותה הצלילית הזכרנו לעיל כאשר הסתמכנו על המסורת הזמרתית בבית הכנסת של השומרונים ושל התימנים. באלה אין זימרת התפילות הבר בל תמושת ,תלבוקמ הניגנה התייה שדקמה תיבבש ונל עודי לבא ,הניגנ ילכב הוולמ הוקדשה לה ומדריכים מקצועיים טיפלו בה. אבל מכיוון שהמוסיקה הייתה בעיקרה מוקדשת לתפילה, לזמרה שבפה, היוותה המקהלה יסוד ועיקר בגוש המוסיקלי. הלוויים שהשתתפו במקהלה, (וידוע שבתור זמרים בקודש יכלו להופיע אך ורק בני שבט לוי) קיבלו הדרכה ממושכת בבתי ספר מיוחדים, ומוסיקאים מוסמכים השגיחו על מהלך הלימודים. בגיל חמישים היו הזמרים מפסיקים שירותם במקהלה. ובאשר להתחלת פעולתם בתפקיד זה ניתן להניח שלעתים היו צעירים מוזמנים להשתתף במקהלה כדי להוסיף רכות לזמרתה. ברגיל .דיחא ימתיר דוכיל אלמ לוקב הרמזה התייה גם בהשמעת צלילי התזמורת הייתה חלוקה של נגינה בקול דממה דקה ושל השמעת צלילים ברמה. הכינור והנבל היוו עיקר בתזמורת. ושני הכלים גם יחד השמיעו צלילים רכים בין אם מיתריהם נרעדו בעזרת מפרטים בין אם השתמשו הנגנים רק באצבעות שלהם. וגם אם נביא בחשבון, שהנבל קיבל אחרי תקופה ממושכת תיבת תהודה מיוחדת, גם אז עלינו לקבוע, .רתויב קזח היה אל ולילצש

לכלי הנשיפה, לשופר ולחצוצרה, היה מספר צלילים מוגבל. אבל הצלילים האלה היו חזקים. ההגיון מחייב לומר, שבאותה תקופה לא היה הבדל ניכר בין השופר ובין החצוצרה. אלא שהראשון היה עשוי מקרן, והשני ממתכת, העובדה, שהחצוצרה המתכתית התפתחה במאוד והיא כיום מסוגלת להצטרף ללא כל סייג אל כלי התזמורת הסימפונית, אינה צריכה לעורר בנו את המחשבה, שגם בימי קדם היה הכלי הזה בעל אפשרויות רבות. זה היה כלי פרימיטיווי, שעיקר תפקידו היה להשמיע סיגנאלים במהלך התפילה. אלא שהשופר נשאר בפרימיטיביותו, והוא כיום כבימי קדם כלי של צלילים בעלי סמל ורמז, ואילו החצוצרה פותחה ושוכללה. בנוגע לכלי הנשיפה יש דעה האומרת, שהעוגב היה בין כלי הקודש, אבל יצא מן השימוש ונעזב. על האבוב אומרים בוודאות שהוא היה במקדש, ובחיבה רבה מסופר על כך שבצורתו העממית הפשוטה היה משמיע צלילים ערבים לאוזן, ואילו כאשר החלו לקשטו ולפארו הפסיד מנועם צליליו, וניתן צו להחזירו לצורה המקורית. על החליל מדובר רק כלפי בית המקדש השני, וגם אז היה מותר לנגן בו רק בימים מסוימים. בכל אופן היה אסור בנגינה ביום השבת. הוא לא השתייך אם כן אל הכלים המקודשים, כמו הכינור והנבל.

מבין כלי הנקישה מזכירים רק את המצלתיים כמשרתים בקודש. ויש להניח, שתפקידם היה אבל התוף אינו נזכר בין לסמן הפסקה או ראשית של תפילה או התחלה של התכנסות לתפילה. הכלים של בית המקדש, דבר זה נראה מוזר במקצת, כי כלי זה היה נפוץ מאוד וברגיל מזכירים אותו כשייך למערכת של כלי הנגינה בנסיבות שונות. וחשוב לציין, שבבית המקדש לא הייתה נהוגה התנועה הריקודית בשעת התפילה. עובדה זאת מאפשרת לנו לציין בוודאות יתר את אופי הזמרה הדיאטונית-אורגאנומית אשר עליה דיברנו לעיל. כמו כן אפשר לומר כמעט בוודאות, שהנשים לא השתתפו במקהלת בית המקדש. הצלילים הבהירים הושמעו בפי הצוערים הברורים שזכו להצטרף אל מקהלת הלוויים בבית .שדקמה