בית המקדש והנוכרים

הרב פרופ' ל. י. רבינוביץ

מחניים צ"ו, תשכ"ה

המאמר דן באיסור על נוכרים להיכנס לבית המקדש, תוך ניסיון לקבוע את זמנו של : ריצקת .תורוקמה יפ לע רוסיאה הרהט ,הרהט-שדקמה תיב ,שדקמה תיב : חתפמ תולימ

היה הז רוסיא לע רבועהו ,שדקמה תיבל סנכיהל ירכנל טלחומ רוסיא היה ,ינש תיב תפוקתב .התימ בייח לאיסור זה אמנם אין זכר בתורה או בנ"ך, להפך בתפילתו של שלמה המלך בחנוכת בית "וגם אל הנכרי אשר לא מעמך ישראל הוא, ובא מארץ רחוקה למען שרופמב רמאנ שדקמה שמך. כי ישמעון את שמך הגדול ואת ידך החזקה וזרועך הנטויה ובא והתפלל אל הבית הזה. וכו' (מלכים א. ח. אתה תשמע השמים מכון שבתך ועשית ככל אשר יקרא אליך הנכרי" . יוצר אלא רתומ קר אל היהש הארנ .(ג"מ-א"מ

במאמרו המעניין על "הכתובות היווניות של ירושלים" ב"ספר ירושלים" (מוסד ביאליק תשט"ז דפים )358-368דן משה שובה באיסור זה והוא מקדים אותו לתקופתו של אנטיוכוס הגדול שמלך בסוריה משנת 187-222לפני הספירה הרגילה. כי ב"קדמוניות היהודים" (י"ב. ג. ג.) מביא יוסף בן מתתיהו נוסח המכתב של המלך בו נפרטו זכויותיהם של היהודים ושם נאמר הז רוסיאש הדבועה ונממ המלענ הארנכ לבא ."אין רשות לאיש נכרי להיכנס לתחום המקדש" היה נהוג לפני תקופת היוונים, בתקופה הפרסית. כי בקדמוניות (י"א ז. א) הוא מספר על מעשה נורא שקרה בבית המקדש. שני אחים יוחנן ויהושע התחרו על הכהונה הגדולה ונתחרחר ריב ביניהם בבית המקדש, ויוחנן רצח לאחיו בתוך בית המקדש. וכאשר המושל הפרסי בשם בגוי (יוספוס נותן צורה יוונית לשם אבל אין שום ספק שהוא אותו השם בגוי הנזכר בעזרא ב. ב. "היהודים אסרו וי"ד ונחמיה ז. ז. וי"ט) שמע מהרצח גמר בדעתו להיכנס למקדש, ומובא שם עליו להיכנס אבל הוא אמר להם: האם אני לא יותר טהור מאשר הנרצח הנמצא בבית ונכנס בעל כרחם."שדקמה

עד לפני ששים שנה לא ידענו כלום על "בגוי" זה, אבל לפני כששים שנה נתגלו המסמכים המקסימים של המושבה היהודית באלפנטין במצרים עילאית, שתאריכם מ- 300-495לפני הספירה, ושם נזכר שכאשר המקדש של היהודים האלה נחרב ע"י המצריים, הכהן שלהם בשם ידוניה שלח מכתב ל"בגוי המושל הפרסי ביהודה" שהביא תלונתם לפני הממשלה הפרסית. ההתאמה הזו מאשרת בלי שום ספק המציאות של בגוי ונוטה לאשר אמיתות הספור של .סופיסוי והיוצא מזה שאפשר לקבוע בלי שום הסוס שבמשך כל תקופת הבית השני, בין תחת הפרסים, בין תחת היוונים ובין תחת הרומאים האיסור הזה היה בתוקף, ויש לנו חומר רב שהאיסור .השעמל ומייק הזה

ב"ברית החדשה" (מעשי השליחים כ"א כ"ז-כ"ט) כאשר מזכיר שובה, היהודים האשימו שאול פאולוס על אשר הכניס לא יהודי בשם טרופימוס. ואע"פ ששם לא נזכר שהם הרגו לטרופימוס הזה, יש לנו עדות ברורה במסכת פסחים דף ג ע"ב במעשה של ר' יהודה בן בתירה ששלחו לו אלש חילצה רשאכ "שלום לך ר' יהודה בן בתירה דאת בנציבין ומצודתך פרוסה בירושלים" ."והולטקו"יהודי שנכנס למקדש בהקרבת קרבן פסח נתפס, ושם מובא במפורש ב"קדמוניות" (ט"ו י"א ה') נותן יוסף בן מתתיהו תאור של בית המקדש של הורדוס ושם הוא "כזה הוא החץ הראשון, ובתוכו, לא רחוק ממנו היה שני שסביבו גדר של חיץ בנו בתוכ ותוא הארנכו מאבנים, שעצר על ידי כתובות בעד איש ממוצא זר להיכנס אגב איום עונש מות" החיץ היה ה"סורג" הנזכר במשנה מדות ב. ג. אלא שבמלחמת היהודים (ה ה' ב) יוסף בן תפכ תחתמ רשא חטשה לכו"מתתיהו מוסיף פרט אחד נוסף על כתובות אלה ואלה הם דבריו השמים היה רצוף אבני צבעונים ממינים שונים, וכשעוברים דרך השטח הזה אל החצר השניה של המקדש נמצא שחצר זו הייתה מוקפת מחיצת אבנים… ובמחיצה זו עמדו ברווחים שווים עמודים המכריזים ומודיעים את חוק הטהרה אלה בכתב יווני ואלה בכתב רומי, היינו שאף נכרי לא יכנס אל תוך הקודש".

פילון האלכסנדרוני ראה את הכתובות האלה בספרו "שליחות של הקיסר גיאוס" הנכתב בשנת 40הוא מספר שנכרי הנכנס לפנים מן המחיצה אחת דינו למיתה. כנראה, הקנאים הם הם שהקימו את הסורג הנזכר במשנה כדי לחזק את האיסור, מפני "כלום לא אתם, שבנאום שנשא טיטוס לפניהם, המובא במלחמת היהודים (י. ב. ד.) הוא אמר טמאים, הקימותם סורג זה סביב המקדש? לא אתם העמדתם בו במרחק מסוים את העמודים אוה לחרות עליהם באותיות יווניות ובאותיות שלנו לצוות לאיש לא יעבור את המחיצה?" "כלום לא אנחנו נתנו לכם את הרשות להמית את אלה העוברים, יהיה זה אפילו מוסיף ואומר ."ימור שיא לפני כתשעים שנה נתגלתה אחת מהכתובות האלה, כתובה ביוונית, ע"י הארכיאולוג הצרפתי קלירמן גאנו, בקיר של בית ספר ערבי בירושלים. הוא מצא כתובת שלמה וזהו תרגומה: –

"איש נכרי לא יכנס לפנים מן המחיצה המקיפה את המקדש ולחצר המוקפה. ומי ."התימל ונידו ושפנב בייחתי ספתיש

ב ,-1925בזמן סלילת הכביש החדש מחוץ לשער האריות שבתחומה המזרחית של ירושלים נמצא קטע של כתובת שניה. (לפרטים נוספים עיין במאמר של מ. שובה הנזכר). הגזירה הזאת לא חלה על השומרונים ולהם ניתנה רשות מלאה להיכנס למקדש. ,הלחתהב אמנם, אחרי מעשה נורא שקרה בזמן ממשלו של ה"משגיח" (פרוקורטור) הרומאי קופוניוס, כידוע השומרונים מכחישים שמשל מ – 6-9לספירה הרגילה הגזירה נגזרה עליהם ג"כ. בקדושת הר הבית. אצלם הר גריזים הוא ההר הקדוש ועד היום הם מקריבים עליו את קורבן םינהוכה הפסח שלהם. וזה מסביר את העובדה שמביא יוסף בן מתתיהו (קדמונית, יח. ב. ב.). היו פותחים את שערי בית המקדש בימי חג הפסח תכף אחרי חצות הלילה. קבוצה של שומרונים ניצלו את העובדה הזאת והתגנבו לתוך המקדש עם גויות של מתים (עצמות?) והשאירו אותם בבית המקדש כדי לטמא אותו. בעקבות המעשה הזה גזרו היהודים שהאיסור על נוכרים להיכנס לבית המקדש חל מאז גם על השומרונים והעמידו שומרים על יד השערים.

למרות האיסור הזה קרה שלא-יהודים נכנסו בעל כרחם של היהודים לבית המקדש, עברו על האיסור וחללו אותו. המעשה של בגוי הפרסי כבר נזכר, כאשר "נכנסו יוונים בהיכל וטמאו כל השמנים שבהיכל" התחיל המרד של מתתיהו הכהן, גם הגנרל הרומי פומפי נכנס למקדש וכו'. אבל בדרך כלל איסור זה היה נהוג כל כך בחומרה שבין הגויים נתרקמה אגדה פנטסטית על מה שנמצא בתוך בית המקדש, שבקודש הקדשים נמצא ראש חמור שהיהודים מתפללים אליו! העלילה הזאת ארכה יותר מארבע מאות שנה גם בין הסופרים היווניים וגם בין הרומאים. היא נזכרה ע"י יוסף בן מתתיהו (נגד אפיון ב. ט.). אך אם לא ניתן לנוכרים להיכנס לפני המחיצה לבית המקדש, היהודים הקריבו קורבנות . ולעניין הקרבת קורבן לנכרים יש משמעות חשובה לחורבן הבית, גם במעשה ל"אומות העולם" וגם באגדה. בכל יום היהודים היו מקריבים קורבן בעד שלום הקיסר הרומי, כמו התפילה בעד המלך או הממשלה הנהוגה בתפוצות היום. כמו שאמר ר' חנינא סגן הכוהנים שהיה בזמן בית "הווה מתפלל בשלומה של מלכות, שאלמלא מוראה איש את רעהו חיים ונברוחו שדקמה םידרומהו ."גדול השלום ששקול כנגד מעשה בראשית" ומשב רמאנ אשנ 'פ ירפסבו "ועלב ברומי סימנו הרמת דגל המרד ע"י הפסקת הקורבן הזה.

זהו הרקע לאגדה המפורסמת בעניין קמצא ובר קמצא הנמצא בתלמוד גיטין נ"ה ע"ב ונ"ו ע"א. לפי אגדה זו בר קמצא הטיל מום בקורבן המלך ב"ניב שפתים", ולמרות המום החכמים רצו להתיר הקרבתו "משום שלום מלכות" כי לא הקורבן הוא העיקר אלא הפגנת לויאליות. אך ורק הודות לעקשנותו של ר' זכריה בן אבקולס לא נתקבלה ההצעה וכמאתיים שנה לאחר "ענוותנותו של ר' זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו מכן אמר ר' יוחנן ."ונצראמ ונתלגהו ומזה אפשר להבין לפי שתי הנוסחאות בעניין הקורבנות האחרים שהקריבו במקדש לאומות העולם. בשבעת הימים של חג הסוכות הקריבו שבעים פרים ומובא בגמרא סוכה נ"ה ע"ב א"ר אלעזר הני שבעים פרים כנגד מי? כנגד שבעים אומות. ובמדרש רבה במדבר כ"א כ"ב מרחיבין את הדבור על שבעים הפרים האלה ומקשרים אותם לפסוק "תחת אהבתי ישטנוני ואני תפלה" "את מוצא בחג ישראל מקריבין לפניך שבעים פרים על (תהילים ק"ט. ה). וכך הוא הנוסח שם שבעים אומות, ואמר ישראל, ריבון העולמים, הרי אנו מקריבין לפניך ע' פרים והיו צריכין . אלא בתנחומא ובמקומות אחרים המלה "לפניך" לאהוב אותנו. והם, תחת אהבתי ישטנוני" חסרה. בשינוי הזה משתקף שינוי דעות.

אם גורסים את המלה "לפניך" הרי התקשרות הקורבנות עם אומות העולם היא לרצון לפני הקב"ה ואם לא גורסים ההתקשרות הוא רק הפגנה משום "שלום מלכות" או "שלום העולם" בבחינת קורבן תמיד לשלום מלכות רומי. רש"י (בסוכה, וההסבר הזה נמצא במדרש תהילים ק"ט) נוקט בשיטה הראשונה. הוא מסביר שהקורבנות הם לא בשביל אומות העולם אלא לטובתן, היות וע"י הקורבנות "ירדו גשמים בכל העולם לפי שנידונין בחג על המים" וא"כ הקורבנות הם הקורבנות של ישראל שמקריבים "לפניך", "לא שעל ידיהם האומות נהנות, זוהי ההקרבה "לאומות העולם". אבל בית המקדש עוד חרב והנוכרים נכנסים למקומו ודווקא לעם ישראל אסור ואנחנו יכולים "אוי להם לאומות העולם שאבדו ואין יודעין מה אבדו. בזמן רק לחזור על המאמר של ר' יוחנן שבית המקדש היה קיים מזבח מכפר עליהם, ועכשיו מי יכפר עליהם" (סוכה שם).